Monthly Archives: מאי 2012

כל הדברים שרציתי לכתוב עליהם יצטרכו לחכות

הצטרפתי לכותבי רשימות לפני קצת פחות מארבע שנים, ומאז קרו לי הרבה דברים טובים: בראש וראשונה החברים הכותבים שפגשתי כאן – גם הוירטואליים וגם אלה שהפכו לפחות וירטואליים עם השנים שאתם ביליתי ככותבת, כקוראת, או כמגיבה למגיבים. אם חושבים על זה, אין הרבה חברים שאפשר לשוחח אתם בקביעות ואריכות כזו על הבוקר. אפילו למעצבנים שבהם התרגלתי עם הזמן, ופיתחתי אתם סוג של סובלנות ידידותית. ויש את הקוראים כמובן – חלקם פגשתי אישית, חלקם  אני מכירה רק בשם וחלקם  אני מזהה כמזדמנים אנונימיים. וכל אלה, אשכרה, קוראים את מה שיש לי להגיד כל כך הרבה זמן, מותירים חותם במספר העולה של קוראי הבלוג, שיש בו עד עכשיו  193 פוסטים ו-1,658 תגובות.

מלבד הפוסטים הכתובים יש לי הרבה מאד פוסטים שכבר נרקמו לי בראש אך טרם הספיקותי או טרם העזתי לכתוב. אבל הם יצטרכו כנראה לחכות. רציתי להמשיך לכתוב למשל, על הדיון המרתק בתוכנית האקטואליה הצרפתית על המפכה החברתית בעולם הערבי, או על הכנס שנערך בעוספייה ביום חמישי האחרון לכבוד השייח' אבו רוכון עליו השלום. יכולתי לספר על האנשים החשובים שהגיעו לכנס, על החוקרים, אנשי האקדמיה, אנשי הציבור, הפוליטיקאים, המנהלים הבכירים. על זה שבשלושת מושבי הכנס דיברו רק שתי נשים – פרופ' עירית עמית-כהן יו"ר איקמוס ישראל עם שורת המברכים בפתיח, ואני – במושב הדיונים השני, שבו דברתי 6 דקות בערך על הנושא שלשמו התכנסנו – תיעוד הבית , כי נתבקשתי בלחישה מהמארגנים "לצמצם, לצמצם".

יכולתי לספר על האולם המלא במאות משתתפים, על הדוברים הרהוטים  שמורגלים לעמוד בפני קהל , שדיברו באריכות רבה על השייח ועל היחסים האמיצים בין הדרוזים לבין מדינת ישראל. רק הדיקן של אוניברסיטת חיפה התעקש לקלקל לכולם את החגיגה ובחר לדבר דווקא על חוסר השוויון ועל  חוסר הצדק שמונצח מדור לדור. רציתי לכתוב גם על שורת האחיות, הנשים, הבנות של המשפחה שישבו בגבן  לקיר בצד האולם, שאותן הזכרתי בקצרה בהרצאתי הקצרה ממילא.  בהפסקה נגשה אלי אחת מנכדותיו של השייח', אישה צעירה וגבוהת קומה בשמלת ערב כחולה שהעמיקה את צבע עיניה הכחולות, ואמרה לי שהיא מאד נהנתה מההרצאה שלי ושהיא היתה מאד רוצה שנשמור על קשר. לפעמים הצורה  גוברת על התוכן – כשיש כל כך הרבה דוברים שנראים ומדברים אותו דבר, נוטים לזכור ולהלל את מי שנראה אחרת.  התופעה הזו מוכרת מאד מקומותינו, לא רק ב"מגזר" : אנשים ממין זכר שמדברים מול קהל זה הסטנדרט – אבל אנשים ממין נקבה, זה  לא טריוויאלי בכלל.  בתחילת המושב הבא, היו"ר ביקש לחרוג מהפרוטוקול ולתת רשות דיבור לאחת מנכדותיו של השייח' שרוצה לומר כמה מילים בשם המשפחה המורחבת. הנכדה בשמלת הערב הכחולה עלתה לבמה והקריאה את דבריה שהודפסו על דף: ראשית הציגה את ייחוסה המשפחתי ואז את ייחוסה החברתי הבא –  אם לחייל המשרת ביחידה קרבית. אחר כך ספרה על הזיכרונות הטובים שהיא שומרת מבית סבא ועל כך שהוא תמיד האמין שנשים הן שוות ערך לגברים ועל כן עודד את הנשים במשפחה לרכוש לעצמן השכלה. בהפסקה שמעתי משהו אומר שהיא דיברה יפה מאד, אבל יש שלא אהבו לראות אישה משלהם עולה לבמה. כשאישה מדברת על שוויון מול קהל זה נשמע קצת אחרת מאשר כשגבר מדבר על כך בחוג המשפחה.

רציתי לכתוב פוסט גם על הפגישה שהיתה לי בתחילת השבוע עם אפרת, בת דודה מדרגה שנייה שלי שהגיע מהצפון הרחוק לצפות בכמה שיותר סרטים בפסטיבל דוק-אביב בסינמטק בת"א.  היא בדיוק עובדת על סרט דוקומנטארי על המשפחה. אימא שלה, בת דוד של אימי, עלתה עם הוריה ואחיה מתוניסיה בתחילת שנות החמישים, אחר כך התחנכה בקיבוץ של השומר הצעיר, נישאה לבן משק וביחד הם חינכו את בנותיהם ברוח כוך ההיתוך. ואז מתישהו בתם הבכורה אפרת, שבעצמה נישאה ל'מלח הארץ' פר-אקסלאנס (מה יותר מלח הארץ מטייס בן טייס), התחילה לחפור חפירות יזומות בהיסטוריה המשפחתית של אימה, ואף הגדילה לעשות וכתבה דוקטורט שלם על חיי היהודים בתוניסיה במחלקה לסוציולוגיה שבאוניברסיטה העברית.

יכולתי לכתוב פוסט על שני הסרטים המטרידים שראיתי אתה באותו ערב – אפילוג על אישה בלגית חולת סרטן, שבוחרת לסיים את חייה בהמתת חסד בביתה בחיק משפחתה, ועל הסרט כביסה מלוכלכת על נערה שעברה התעללות מינית מצד אביה ותובעת ממנו פיצויים. בתום ההקרנה כשאפרת ואני הלכנו לברך את אחד ממפיקי הסרט (בעצמו טייס בן טייס), פגשנו את חברתה  מהרטה –   שהזמינה אותנו לבוא לשתות אצלה קפה בבית. יכולתי לכתוב על התינוק החמוד בצבע מוקה-וניל שקיבל את פנינו, על השיחה עם הבעל הטייס במיל' על הורות מאוחרת בסיבוב שני, על השיחה עם האורח הנוסף שהיה שם, עוד טייס אחד ממלח הארץ, שמתגורר כיום בפלורידה ועוסק בנדל"ן. הוא היה רוצה לחזור לישראל, אבל מאד קשה לחיות כאן. מהרטה רוצה להפיק סדרה דוקומנטרית שתעסוק בישראליות. כמו שירון לונדון עשה? שאלתי אותה, והיא אמרה בערך. רק שלונדון מאמין שישראלי הוא מי שצלח את כוך ההיתוך האשכנזי היצוק כעופרת ולה יש תפיסה קצת אחרת.  בדרך חזרה הביתה חשבתי בצער שלמרות שאני תופסת מעצמי טיפוס חברותי עם הרבה חברים מכל צבעי הקשת – עד עכשיו מעולם לא היתה לי חברה ממוצא אתיופי.

אבל מה שרציתי באמת לספר הוא מה שקרה בבוקר שלמחרת אותה פגישה עם בת דודתי מדרגה שנייה. לא יודעת איך זה קרה  פתאום אחרי אינספור ניסיונות כושלים, חצאי גיליונות נטושים, הרבה מחברות שבהם אספתי במשך שנים כל מיני נתונים היסטוריים שאינם מתחברים לשום סיפור הגיוני. התהדרתי במספר לא ידוע של גמגומי רעיונות, שנאמרו בקול או חוברו בראש ובהבטחה כללית, מעורפלת: בטח, מתישהו  אכתוב עוד אחד.  עכשיו זה ברור שניתן האות ויצאתי לדרך, ומאז אני משתדלת לדבוק בלוח זמנים קבוע : קימה מוקדמת מאד, הליכה בפארק כדי לסדר את המחשבות, כתיבה עד לשעות הצהריים ואחר כך הפסקה כי צריך לעבור לכתיבה האחרת על תחנות הרכבת והמבנים ההיסטוריים בפרויקטים שאני עובדת עליהם לפרנסתי. בערב כשהאיש שלי חוזר מיום עבודתו, אני מעדכנת אותו בכל הדברים שקרו בעולם הזה ובעולמות האחרים, כבר לא  כל כך בטוחה מה קרוב, מה רחוק, מה אמת, מה בדיה, מה לא דחוף כי ממילא חיכה,  מה בוער ואינו סובל דיחוי.

אז אלו הם החדשות האחרונות שלי פחות או יותר. אפשר לסכם ולומר שמפאת עומס זמני שאינו תלוי בי, אני נאלצת לצאת לחופשה מכתיבה בבלוג לפרק זמן בלתי ידוע כי הוזמנתי לטיול בלתי צפוי אל תוככני המאה התשע-עשרה בסמטאות תוניסיה . אשתדל לשלוח לכם גלוית מעת לעת, אחזור כשאחזור.

תחילתו של סיפור

לפני שנים רבות המושל מחמד באיי, הוא סב-סבו של המושל עתה, נתון היה  בצער גדול.  ואותו הצער הדיר שינה מעיניו וייסר את לבו. מצטער היה יומם וליל על מעשים שעשה ועל מעשים שלא עשה מעולם, ואף על מעשיהם של בני אדם אחרים בין שהכיר ובין שדימה להכיר  הצטער מרה, עד שנדמה היה כי מלאה כל הארץ צערו. באותה עת התגורר בעיר יהודי אחד, מומחה בקבלה מעשית ובכתיבת קמעות הידועים בסגולותיהם הטובות. פנה המושל אל היהודי וציווה עליו לכתוב לו קמע שיגן עליו מפני צערו שייסרו מאד. אמר  אותו יהודי למושל כי בטרם ייתן תשובתו עליו לסור תחילה לביתו לקיים שאלת חלום. וביום הבא, הלך היהודי למושל ואמר לו שהנביא עה"ש הוראו בחיזיון לילה כי עליו לכתוב הקמע ביום פלוני, אלא צריך שכלי הכתיבה יהיו חדשים ויהיו עשויים כיד המלך, כלי דיו צריך שמשקלו יהיה ארבעה ככר כסף, כנגד ארבע כנפות תבל,  וגם מזוקק שבעתיים  וכערך כלי הדיו יהיה גם משקל הקולמוס  עשוי כסף צרוף. עוד ציווה עליו הנביא בחלומו, שאסור בתכלית האיסור להשתמש בכלי הכתיבה האמורים אחר שיכתוב הקמע,  וגם אסור בתכלית האסור לראותם, אך הוא לבדו יצא למשאו עם חמורו, יטמין הקולמוס והקסת בחול בחצות הליל, ויכסם בעפר שם ינוחו על משכבותם עד עולם. והמושל  עשה ככל אשר ציוה עליו הכהן שאין לחשוד בו באהבת ממון, שהינו ישר דרך ונקי כפיים שאין כדוגמתו– ועל כן צבר הכסף וצרפו ונתן בידו כלי כתיבה וקסת כמראה אשר חזה הכהן בחזיון הליל.

מהמעשה הזה הבנתי מדוע אנשי העיר ההיא, נמנעים מלכתוב את תולדות ימי עצבותם ושמחתם,  שהרי הנביא ציווה שכלי הכתיבה שיצק המושל בכסף טהור יהיו מכוסים לעולמי עד – אבל לוּ חכמוּ אותם אנשים, היו מבינים כי ניתנת להם הרשות לכתוב בכלים פשוטים המצויים בידם, כי במה יועילו כלי כסף מפוארים שטמונים באדמה?  ומי הפתי אשר יחפש אחריהם אחרי מאה וחמישים שנה?

הערב או לעולם לא: דיון בחמישה חלקים על האביב הערבי

זה יכול להישמע כמו התחלה של סיפור משונה:  איסלאמולוג סופר סטאר, סופר יהודי-תוניסאי בן 92, עיתונאי מצרי עם קול צפצפני,  פוליטיקאית צרפתייה יפת מראה, פמיניסטית רדיקאלית ממוצא אלג'יראי וראפר לבנוני חתיך נפגשים באולפן אחד. איפה? בתכנית שנקראת "הערב או לעולם לא", או בקיצור CSOJ, בערוץ הצרפתי  france 3 שנתקלתי בה במקרה ביוטיוב. התוכנית הוקלטה בפברואר 2011, ימים ספורים לפני נפילת שלטונו של הנשיא מובארכ. היו אלה ימי אופוריה של תקווה והתרגשות שנמהלו בחוסר ודאות עמוק. התוכנית שארכה כשעה היתה מרתקת ביותר ועל כן בחרתי לתרגם חלקים ממנה בתרגום חופשי, לטובת קוראי הבלוג.

מפאת אורכו של המלל, אחלק את הפוסט לכמה חלקים עוקבים על פי הנושאים העיקריים שנדונו בתוכנית: נפילת הטיראנים ; אסלאם ודמוקרטיה – האומנם דבר והיפוכו? ; הסוגיה הישראלית-פלשתינאית – אליבי לעריצים או בעיה אמיתית? ; מעמד הנשים בעולם הערבי-מוסלמי ולסיכום – האביב הערבי – לאן?

גם מי שלא מבין צרפתית מוזמן להתרשם מהרב-שיח שמתנהל באולפן. כדאי לשים לב שעל אף אי ההסכמות, המשתתפים שומרים על פאסון מכובד ומכבד עם עמיתיהם ורק בגלל זה שווה לצפות בהם.

***

המשתתפים:

טריק רמדאן (Tariq Ramadan) ד"ר, איסלאמולוג שנולד בשוויצריה להורים ממוצא מצרי. סבו היה מייסד תנועת האחים המוסלמים במצרים. כתב ספרים רבים, האחרון שבהם נקרא: "האחר שבתוכנו".  נחשב לסופרסטאר האולטימטיבי בכל תוכניות האקטואליה שעוסקות  ביחסים הטעונים בין המערב למיעוטים המוסלמים שבקרבו.

אלן גרש  (Alain Gresh) – עיתונאי עם נטייה לרגשנות, עוסק במזרח התיכון. ספרו האחרון נקרא : "הכיצד פלשתין שלנו?" חיפוש קצר בגוגל מעלה שנולד במצרים והיגר בנערותו לפריס. תואר ראשון עשה במתמטיקה, שני בערבית ותואר שלישי במדעי החברה, בנושא תנועת המחאה – אש"פ.

אלבר ממי (Albert Memmi  ) – סופר יהודי-תוניסאי, נולד בשנת 1920. אביו היה ממוצא איטלקי ואמו ממוצא ברברי. כתב מספר ספרים שזכו להצלחה רבה. את ההקדמה לספרו "נציב המלח" כתב אלבר קאמי ואת ההקדמה לספרו "דיוקן הנכבש ולפני כן, דיוקן הכובש" כתב ז'אן-פול סאטר. איש חד ומלא הומור. חף מכל תקינות פוליטית.

ניקול בשראן (Nicole Bacharan) – פוליטיקאית והיסטוריונית פוליטית המתמחה בחברה האמריקאית. עמיתה חוקרת בסטנפורד. ספרה האחרון נקרא: "האפרו-אמריקאים – משדות הכותנה לבית הלבן."  מייצגת את הפן היפה ביותר של תרבות צרפת בארה"ב, תרתי משמע.

ואסילה תמזילי (Wassyla Tamzali ) – מסאית ממוצא אלג'ירי, עו"ד, פמיניסטית רדיקאלית על פי הגדרתה. בעבר היתה  ויו"ר זכויות הנשים באו"ם. ספרה האחרון נקרא, מעניין למה : "אישה כועסת". במהלך התכנית התעמתה בחריפות רבה במיוחד עם אלבר ממי. להערכתי בעיקר  משום קרבתם הרבה.

ראייס בק (Rayess Bek) – מפיק, מוסיקאי, ראפר שגר לסירוגין בלבנון ובצרפת. בחור יפה תואר עם זקנקן אופנתי ניצב לסנטרו ומבט נוגה-משהו.

א.      נפילת הטיראנים

מנחה: אלבר ממי כיצד אתה רואה את מה שמתרחש לאחרונה בעולם הערבי?

ממי: זה פשוט מאד, אומר זאת כך: הייתי צריך להתלוות לסרקוזי בנסיעתו לתוניסיה, וקיבלתי שיחת טלפון מהמארגנים שבה נאמר לי שהוצאתי מרשימת המוזמנים. מדוע? אני לא יודע. תפקידו של האינטלקטואל הוא לומר את האמת כפי שהיא ולא להצטרף להתלהבות הכללית או לשקר מטעמים אסטרטגיים. אני שומע את הקולות שאומרים: זה נפלא, הכול משתנה, עולם חדש… אבל מה שאני רואה זה ברדאק אחד גדול ! פנטזיה.

 רמאדן: אני מציע לא להיות יותר מדי אופטימיים, אם כי רצוי לראות בחיוב מה שקורה היום: התעוררות מסיבית של העם, שלא ניתן היה לצפות לפני כן. תנועה פופולארית של אנשים צעירים, נשים, אנשים מהשכבות הנמוכות בחברה שמבקשים להפיל את הדיקטטורות. בניגוד לתוניסיה, במצרים יותר קשה לשלוט על האנרגיה הפופולארית הזו. אין קורדינאציה בין הקבוצות. המסר שלי למערב הוא שכדאי שתתפקחו מהתפיסה הבינארית שלכם: או שאנחנו תומכים בדיקטטורות או שאנחנו מקבלים את האיסלאמיסטים.

תמזילי:  אני מסכימה עם דבריו של רמאדן ומתנגדת לדבריו של ממי.  אנחנו צריכים להודות לעם התוניסאי על הטקסט ההיסטורי האמיץ שהוא כותב עכשיו. האם גם המצרים יספקו טקסט דומה? עוד לא ידוע לנו. זהו תהליך חשוב ביותר, שווה ערך לדקולוניזציה. פעם ראשונה שהארצות הללו מצמיחות תנועה פוליטית אמיתית. כל המשטרים בארצות ערב עלו מבלי להתחשב ברצונות העם. הם התבססו על מניפולציות מאורגנות של שלטון יחיד.

בק:  זה כבר עשר שנים שאני שר טקסטים שדוחפים את הצעירים למהפכה עממית. אבל התרבות הערבית היא תרבות פטליסטית, האדם הפשוט מאמין שהדיקטטורות הם הרים שלעולם לא יצליחו להזיז. רבים אומרים לי: המוסיקה שלך מחממת את לבנו אבל היא לא תועיל בדבר. מצד שני, יש את הנאום המערבי המוכר שאומר שהערבים לא ראויים לדמוקרטיה. אם ניתן לערבים דמוקרטיה יהיה כאוס. תראו איך הם מתנהגים, הם לא יודעים להתארגן, הם זקוקים לדיקטטורות. כואב לי הלב לשמוע את מה שאלבר ממי אומר. מבחינתי עצם זה שהעם המצרי ירד לרחוב – הוא כבר ניצחון. שם זה לא כמו בצרפת שאנשים רגילים לצאת לרחוב, שם הם מסכנים את נפשם. מתנגדי המשטר שהעזו למחות עד עכשיו היו נעלמים מבלי להשאיר עקבות. והנה לראשונה שמענו שעצרו פעיל פוליטי במשך שבועיים ימים ואחר כך שחררו אותו מבלי לפגוע בו. אולי זה קשור לעובדה שהיה לו בלוג פופולארי והמשטר פוחד עכשיו מתדמיתו.

בשארן:   כשאנשים צועקים ברחובות "הלאה העריצות" זה נוגע בכמיהה אוניברסאלית של כל אדם ואדם, זה מזכיר לנו מהפכות חברתיות אחרות בעבר כמו זו שהובילו ג'פרסון ומנסחי החוקה האמריקאית. אבל אנחנו לא יודעים איך זה יתפתח – אם המהפכות יביאו שלום, דמוקרטיה או משהו גרוע מזה. יתכן שהאנשים שמפגינים היום בכיכר תח'ריר מסתכנים מאד כי מי ששולט בפועל הם אנשים שהיו מקורבים למובארכ.

ממי:  אני רוצה לעלות שאלה: מה זה דמוקרטיה? לא מספיק לומר אנחנו רוצים דמוקרטיה, השאלה האמיתית היא איזה תכנים אנחנו יוצקים בה.  אני לא רוצה לקלקל את האופוריה הקולקטיבית שלכם, אבל אני יודע על מה אני מדבר. בעבר התחברתי לבורגיבה [חביב בורגיבה, הנשיא התוניסאי הראשון לאחר הקולוניזציה הצרפתית]  וזה עלה לי ביוקר: לא קיבלתי אזרחות תוניסאית והצרפתים הודיעו לי שלא אקבל אזרחות צרפתית לעולם למרות שאשתי וילדיי צרפתים. לא צריך, הסתדרתי גם בלי הטובות שלהם.

אני חוזר ושואל: במה נמלא את השינוי הזה? לא מספיק לומר: דמוקרטיה, איזה יופי. יש לי דמעות בעיניים כמו ששמעתי מכמה תוניסאים, יהודים בעיקר, שזה עוד יותר קומי. בוכים מול הטלוויזיה. אומרים: תוניסיה משתנה בצורה רדיקאלית, אבל איך היא משתנה? אינטלקטואל צריך לעשות אנליזות קרות, ממשיות. לא לדבר רק על מה שהוא היה רוצה לראות. כולנו רוצים שתוניסיה תהיה מאושרת יותר, שלא תהיה עריצות. אבל ראשית צריך להבחין בכמה דברים: דבר ראשון – השחיתות. אם לא נטפל בה, כל המהפכות האלה הן קשקוש חסר תוחלת.   80% מהתל"ג הלאומי של הארצות המתפתחות לא רק במגרב, גם באמריקה הלטינית מושקעים מחוץ למדינה. זוהי שחיתות. הצרפתים יכולים להרשות לעצמם לעשות מעשי שחיתות פה ושם, צוחקים על זה קצת, זו מדינה נהדרת, יש לה גב חזק.

אבל במדינות המתפתחות מה קורה? הם קונים מלונות הילטון בכל מיני מקומות ולעם מה נותר? נותרנו עם חוסר אפשרות לייצר תעשייה מקומית. וללא תעשייה שהיא המפתח לציביליזציה המודרנית – יש אבטלה. ואם יש אבטלה יש התקוממויות. ואם יש התקוממויות יש באופן טבעי- עריצות, כי צריך לדכא את ההתקוממויות. מעגל נוראי. לימדתי סוציולוגיה שלושים שנה באוניברסיטה ואני אומר לכם: אם אין אנליזות רציניות, יש ליריקה, ברברת, קישקוש מוחלט.

[ עד כאן להפעם. בפוסט הבא: אסלאם ודמוקרטיה – האומנם דבר והיפוכו ? ]