Monthly Archives: יולי 2012

אמצע יולי. איש בוער. 120 אחוזי לחות.

רציתי לקחת קצת פסק זמן מכתיבה בבלוג, אבל שום דבר אחר לא מסתדר לי לכתוב היום. איש אחד ניסה לשרוף את עצמו למוות ברחוב קפלן בתל אביב, באמצע חודש יולי, בערב מהביל במיוחד,  עם 120 אחוזי לחות.

  יש לי מנהג מגונה כזה, כבר שנים, לאחר לכל מקום אפשרי כמעט, אפילו שאני מנסה להיגמל. אז בגלל זה פספסתי את היציאה המאורגנת של החבר'ה ממאהל נודאו וגם את  הכנת השלטים. גם אם הייתי מגיעה בזמן מין הסתם לא הייתי מכינה לי אחד. או שהייתי מכינה לי שלט לבן.

אני הולכת ברגל מחלקו הצפוני של אבן-גבירול עד לקצהו הדרומי, משהו כמו 3 ק"מ. לא דבר של מה-בכך בהתחשב בכובד החום  של מדרכות האספלט והלחות העומדת באויר. כבכל מוצאי שבת, הרחוב הומה , שוקק חיים – סועדים ממלאים את בתי הקפה, את המסעדות, את הקיוסקים המצוידים במסכי פלאזמה, את  המרכולים הממוזגים שפתוחים כל הזמן  7/24 . צעירים שזופים במכנסיים קצרים מתגודדים בפתחי פאבים, בירה בידם,  מאד מוצאים חן אחד בעיני השני. בניגוד להפגנות הקודמות שהיו כאן בשנה שעברה,  הערב לא מורגשת תכונה מיוחדת מלבד אולי, תנועת ערה יותר של רוכבי אופניים בנתיב המסומן לכיוון דרום. אפילו השוטרים וטירוני מג"ב שעומדים או יושבים על גדרות הבטון בפינת קפלן נראים משועממים לגמרי. גם הם מזיעים כמו כולם.

ערב קודם, התכנסנו לקבלת שבת בשדרת נורדאו פינת אבן גבירול כמנהגנו בקודש. קצת פרשת השבוע, אחר כך קידוש, קצת אוכל, יין, מוסיקה – אני ואתה נשנה את העולם,   אבל גם  Mad world . מגיעים כל מיני אנשים רובם מתגוררים באזור  –  מי בבתים משלהם, מי בשכירות, מי על ספסל בפארק או מתחת לגשר. קהילה קטנה  שצמחה לה באמצע הרחוב. לפעמים הרב יהושע מבית כנסת "קולות", מגיח לרגע כדי לנגן איזה ניגון של קרליבך ולחלוק אתנו מילים טובות ואיזה דבר חוכמה, ממהר להסתלק לפני שיורדת השבת. לפעמים אנשים עוברים בשדרה בדרך מהים או בדרך לארוחה, נעצרים, מצטרפים או מסתכלים עלינו בתמיהה וממשיכים בדרכם. בשישי האחרון עברה לידינו מכונית ענק מפוארת, הנהג האט, חייך אלינו בחמימות  ונופף בידו ענודת הרולקס. גם הוא בעד צדק חברתי. למה לא.

   במורד רחוב קפלן בואכה עזריאלי הצטופפו כמה אלפי אנשים סביב כמה במות עם מיקרופונים. יש שדיברו על ההפרטה ברכבת, יש שדיברו על מצבם של הפסיכולוגים בשירות הציבורי, יש שדיברו על כאבים אחרים שרובצים להם על הלב. אחרים הכינו מיצגים – ראיתי שם את ספיידרמן ("חולדאי, רק גיבורים יכולים לחיות בעיר הזאת") וגם גביר לבן מדושן עונג שמכה אביון שחור שמדבש על אופניים ("נו סע כבר, סע כבר, יא עצלן").  הרחוב  נראה מבולבל, פזור דעת, כמו בקרנבל  Burning Man. יותר מדי צרות בבת אחת.

אחרי שעה קלה, החלטתי לחזור על עקבותיי. עוד 3 ק"מ ושלושת-רבעי שעה של הליכה יגעה ברחובות העיר העמוסה בנהנתנות לחה. כמעט יוצאת מגדרה כדי למצוא חן בעיני עצמה. מבעד לאוזניות האייפון אני שומעת צפירות – מכונית משטרה שועטת בכביש ואחריה אמבולנס. מעניין מה קרה עכשיו.  לא נורא, עוד שלושת-רבעי-שעה אני מגיעה. בית. מקלחת. מיטה.