Monthly Archives: ספטמבר 2012

הסטארט אפ הראשון שלי

קרל מרקס טען כמדומני כי ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה פעמיים – פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. את מכסת הפארסה בחיי המקצועיים מלאתי די ויותר, כמה וכמה פעמים. עם צאת יום הכיפורים החלטתי להקדיש רשימה זו לתיאור הסטארט אפ הראשון שלי (להלן: "הפארסה"), שרקחתי לפני כחמש שנים עם מישהי שפגשתי בסדנת יוגה בסיני,  יזם סדרתי בעל עבר ביטחוני, בכיר בחברת לוויינים וחברת מולטימדיה שמתמחה בהדמיות בתלת ממד וזאת בסיוע משרד המסחר והתעשייה, שותפים פוטנציאלים בלתי ממומשים ובהם – חברת גוגל ישראל וכמה טייקונים ידועי שם.

ומכיוון שהדברים שנכתבו לעיל נשמעים חסרי פשר לחלוטין שלא לומר תלושים מהמציאות, אין לי אלא לנסות להתיר את הסבך ולספר את קורותיו של הסטארט אפ הכושל שלי,  ראשון-ראשון, אחרון-אחרון, לפי סדר.

א.      ראשית דבר

זה התחיל בסיני, כשעוד אפשר היה לנסוע לשם בביטחון יחסי. הגעתי לשם עם חברה טובה, סוג של  פרינססה, שהעדיפה להעביר את סדנת היוגה שאליה נרשמנו מבעוד מועד במנוחה נכונה מתחת לסוכת הדקלים, בין רצועת החוף לים. תרגילי המתיחה שלה הסתכמו בגירוש זבובים וילדות בדואיות קטנות שניסו למכור לנו שרוולים וצמידי חוטים במחיר מציאה.

באותה עת פגשתי לראשונה אייטקיסטית חסונה, שבניגוד אלינו לא פספסה שום שיעור בלו"ז הצפוף של הסדנא. את הבוקר היתה פותחת בשעה וחצי יוגה מאומצת, אח"כ היתה אצה לשיעור פילטיס ובין לבין – רצה כמה ק"מ ו/ או שוחה מספר דומה. אחרי שחזרנו העירה נשארנו בקשר יציב פחות או יותר למשך זמן מה. מדי פעם היא היתה מזמינה אותנו לדירתה הסגפנית-מינימאליסטית-הצופה אל הים, שעשתה עלינו רושם עז. התרשמנו מאד גם מהאופן הבלתי מתפשר שבו היא ניהלה את חייה האישיים, לבדה לגמרי, ללא כל תלות או רצון למישהו נוסף בחייה. מין פמיניסטית דור-שלישי, מעוררת קנאה.

באחד הימים נסענו היא ואני  לאיזה סופשבוע בצפון עם חבורה של רוחניקים-חובבי טבע. בדרך חזרה  היא סיפרה לי שהיא שוקלת לעזוב את עבודתה בחברת ההייטק הבינלאומית שבה עבדה, כדי לפתוח סטארט אפ משלה. לשאלתי כיצד תסתדר בלי המכונית הצמודה (כולל כרטיס דלקן חופשי!), התנאים הנוחים והמשכורת השמנה, ענתה שאנשים צריכים לפעמים לקחת סיכונים כדי להצליח בחיים. ואני חשבתי שהסתכנתי מספיק כשבחרתי ללמוד ארכיאולוגיה. אבל לוותר על מכונית צמודה (עם כרטיס דלקן  חופשי !!), תנאים טובים ומשכורת שמנה, זו באמת פריבילגיה של עשירים.

ועל מה יהיה הסטארט אפ שלך שאלתי, והיא אמרה: משהו שקשור ל- Augmented Reality  . בו ברגע אחזה בי התרגשות גדולה: לפני כמה שנים  השתתפתי בכנס  בינלאומי באתונה בנושא יישומי מחשב בארכיאולוגיה, שבו הציגו אפשרויות שימוש 'במציאות מועצמת' היא – Augmented Reality  באתרי תיירות בעולם. מדובר בשילוב בין מציאות וירטואלית / מדומה לבין מציאות קיימת תוך כדי "הלבשת התמונות" זו על גבי זו בזמן אמת, כלומר: התמונה משתנה לפי תנועת ראשו / מיקומו של המתבונן במבנה או באובייקט שבתוכו. היום זה נשמע די טריוויאלי, אבל פעם נדרשו לכך ציוד מסורבל ותוכנות שלא היו אז בנמצא.

אמרתי לה שכבר שנים אני מחפשת מישהו שיוכל לעזור לי  להרים את הכפפה משום שיכול להיות לזה פוטנציאל מצוין, במיוחד כאן  בארצנו המשופעת באתרים מוזנחים ומעניינים בכל פינה.  בתגובה היא הניחה את כף ידה המוצקה על כתפי ואמרה בקולה העמוק, הבוטח: הנה מצאת לך שותפה.

ב.      אני והחבר'ה

שבועיים אחרי השיחה ההיא,  ההייטקיסטית עזבה את מקום עבודתה בנסיבות אחרות ממה שחשבה. היא פשוט הגיעה לחנייה והשומר הודיע לה כי קיבל הוראה מהמחשב לאשר לה כניסה מוגבלת לכמה שעות בלבד. בתיבת המייל חיכתה לה הודעה לקונית ממנהלה האישי שאומר ששירותיה שוב אינם נדרשים לחברה ועל כן הם מאחלים לה בהצלחה בהמשך דרכה. עוד נאמר, שהחברה משאירה בידה את המכונית (ואת כרטיס הדלקן !) למשך חודש נוסף, לצרכי הסתגלות.

יומיים אחר כך כבר היינו בדרכנו לפגישה עם חבר טוב שלה שיש לו הרבה ניסיון בהקמת סטארט אפים בישראל. על פניו זה נשמע טוב, אבל האמת כך התברר לי בדיעבד, הפוכה. כי להקים סטארט אפ זה קל, כל ילד יכול. אבל להפוך אותו למשהו מניב ומוצדק, זה כבר משהו אחר. אותו איש הצטיין בנוסף, בשימוש מגוון של הפועל ז*י*ן, בכל משפט ומשפט. הסברנו לו במה מדובר, הוא הקשיב לנו ברוב קשב ואמר שהרעיון שלנו (שטרם ראוי היה לתואר 'מיזם'), מעניין אותו מאד וזאת בשל חיבתו לספרים שעוסקים בקונספירציות היסטוריות מזדיינות. וכך, כשבאמתחתו  אינספור מיזמים כושלים, מיליונים רבים של כספי משקיעים שירדו לטמיון ולשון ביבים עסיסית, הוא פרש את חסותו עלינו והבטיח חגיגית לתרום לנו ככל יכולתו. שיהיה על הזין שלו.

מאחר ולא היה לנו שום ניסיון או ידע קודם בתחום 'מציאות מועצמת' או אפילו מציאות טריוויאלית  פשוטה, הוא הציע לצרף לצוות המתגבש חבר שמתמחה בטכנולוגיית לוויינים. ומה הקשר בין חלליות  לבין אתרים ארכיאולוגיים שעל פני האדמה? הנה שאלה טובה שהיתה ראויה להישאל, שמעולם לא נשאלה. פשוט לא היה מישהו אחר. להשלמת מצבת כוח האדם של הסטארט אפ המתהווה שלנו, צרפנו גם שני מכרים ותקים שלי,  בעלי חברת מולטימדיה שכבר עשו כמה סרטי הדמייה באתרים ארכיאולוגיים. לפחות הם ידעו מה תפקידם בכוח בתנאי כמובן, שכל היתר יצליחו להתגבר על שלל הבעיות האחרות : קביעת סוג החומרה הזמינה, פיתוח תוכנה מתאימה, רישום פטנט יחודי, בניית תוכנית עסקית, מציאת מימון ראשוני, הסכמי שיתוף פעולה עם אתרים תיירותיים ו/או גופים אחראיים ועוד כהנה וכהנה אתגרים.

ג.       תנופה מתוכנית "תנופה"

הסטארט אפיסט הסדרתי המקלל הציע שנפנה לתוכנית "תנופה" של משרד המסחר והתעשייה כדי לקבל סכום התחלתי של  100,000 ₪. זה מה שהם נותנים בדרך כלל  לפרויקטים מבטיחים בראשית דרכם. אחר כך הם נותנים סכום דומה נוסף לצורך בניית פרוטו-טייפ, שאמור להכשיר את הקרקע לגיוס משקיעים פוטנציאליים. לשם כך היינו צריכים למלא כמה עשרות דפים, להציג תוכנית עסקית מפורטת, היתכנות טכנולוגית, פירוט ניסיון רלוונטי קודם של השותפים ושל שתי היזמיות העיקריות. אחר כך  שלחו לנו בודק חיצוני שנפגש אתנו לצורך התרשמות אישית.

אחרי שעברנו את מבחן הבודק המקצועי, קיבלנו מכתב רשמי ממשרד המסחר ותעשייה ובו הודעה משמחת לאישור המענק שאותו יש להוציא תוך 12 חודשים מיום קבלת המכתב. ובאותיות דפוס קטנות יותר נכתב: הכספים יוחזרו ע"ס חשבוניות לספקים מאושרים. לא כולל ציוד היקפי, משכורות ותשלום עבור עבודת היזמיות עצמן. במקביל התבקשנו לפתוח תיק במשרדי מע"מ, מס הכנסה וחשבון עסקי משותף בבנק.

ד.      הסדקים

לא ידעתי שכמו בדרבי, גם להייטק יש חוקים משלו. למשל,  בפגישות חשובות כדאי להתלבש כאילו התכוונת לצאת לריצת בוקר ולפגישות חשובות באמת – כאילו בזה הרגע קמת מהשינה. זה נקרא רשלנות נונשלנטית מכוונת. גם הדיבור בינם לבינם הוא סוג של  אתגר בפני עצמו – כמה שיותר בוטה, יותר אותנטי וכמה שיותר אותנטי, פחות מנסה למצוא חן, וכמה שפחות מנסה למצוא חן – יותר מצליח למצוא חן.  ולא שבאתי מסביבה מקצועית מי-יודע-מה מתורבתת לפני כן. פשוט הקונפליקט בין החוץ לתוכן  היה מורגש הרבה יותר.

חודשים ספורים אחר כך, כבר התגלו סדקים עמוקים בין חברי הצוות. האיש הטכני היחיד זה שמומחה ללוויינים, הקים סטארט אפ מבטיח חדש שקשור לצפיית  תוכניות טלוויזיה במכשירי טלפון ניידים. במילא לא היה לו כמעט זמן בשבילנו. גם היזם הסדרתי המקלל החל לגלות קוצר רוח הולך וגובר וזה מפני ששוב עמד לפשוט רגל ולרושש את המשקיעים שלו. כתוצאה מכך, הוא אמר לשותפתי שאנחנו צריכות לשלם לו  60% מההכנסות העתידיות, או 200,000 ₪ לפחות. שנלך להזדיין. רק בזכותו הצלחנו להגיע עד הלום.

בשלב זה שותפתי החליטה לזרז את העניינים הדחופים שעוד עמדו לפנינו ועל כן בחרה לסדר לנו פגישה עם מנכ"ל בחברת פרסום בינונית כדי שיעשה לנו "מיתוג" ויבנה לנו מצגת משוכללת "שתפיל את המשקיעים מהכיסא".

ואני שלא ידעתי מהו "מיתוג" ולא ראיתי מימי משקיע שנפל מכיסאו, ועוד בגלל מצגת, סברתי בתמימותי, שעדיף להתמקד בפיתוח משהו יותר קונקרטי, כמו סרט הדמיה באתר ארכיאולוגי, למשל. גם שני חברי מחברת המולטימדיה, סברו כמוני, וכך מצאנו את עצמנו ניצבות זו מול זו בשני מחנות ניצים ועוינים. אינני יודעת בוודאות אם הגישה שלנו היתה נכונה או צודקת יותר, כי במבחן התוצאה – כשלנו במילא. ואולי זהו טבעו של השוק הזה  שמלכתחילה נסמך פחות על התוכן ויותר על הרושם. מאידך, מצפוני לא אפשר לי לנהוג אחרת.

ה.      פגישות עם אנשים חשובים

בין הויכוחים הרבים עשינו בכל זאת, כמה דברים מעניינים שלא היינו מגיעים אליהם אלמלא אותו מיזם כושל. נפגשנו למשל, עם  אנשי הפיתוח בחברת גוגל ישראל ששוכנים במגדל גבוה בלב ת"א. איזו חוויה משמחת ומרחיבת  לב ! רק לראות את חדר האוכל המעוצב עם סמלי החברה, את המקררים השקופים שמהם בצבצו כל סוגי המעדנים והממרחים האפשריים, ערמת הלחמים החמים והעוגות הטריות שסודרו בידי אמן על השולחנות הנאים לצד  מסחטת הירקות והפירות האקזוטיים, המסדרון עם פינות הישיבה הצבעוניות, הכריות הגדולות, כדורי הפיטבול, שולחנות הביליארד,  משחקי המחשב על מסכי הפלזמה. מגרש שעשועים ענק ומלטף שקוראים לו מקום עבודה רציני.

היו לנו פגישות נוספות עם כל מיני אנשים עשירים או כאלה שמכירים אנשים עשירים, שנקבו בסכומים דמיוניים מעל לראשינו בהתבסס על טבלאות אקסל בדויות לחלוטין שנקראו "תוכנית עסקית רב-שנתית", "טבלאות רווח תפעולי", "החזר צפוי למשקיעים" שצורפו לגרפים בשלל צבעים.

ו.        ההתפרקות

בסוף הקיץ היא אמרה לי שהיא לא יכולה יותר לעמוד בלחץ והיא נוסעת להודו 'לנקות את הראש'. מסתבר שזה מה שעושים שם כשמתבוססים בתוך הג'יפה, האבק  והבוץ. נשארתי פחות או יותר לבד, עם סרט חצי גמור, רבע פיתוח של תוכנה ניסיונית ומסורבלת, זמן שהולך ואוזל, עודף בקופה שלא יכולנו להוציא לפרנסתנו  אחרי כמעט שנה של ניסיונות שלא הובילו אותנו לשום מקום קונקרטי.

כשהיא חזרה לארץ חודש אחר כך, אמרתי לה שנמאס לי מכל העסק ומוטב שניפרד אישה-אישה לדרכה. ניסינו, לא הצליח, לא קרה שום דבר. כמובן שזה היה יותר מורכב וכואב מזה, כמו שפרדות נוטות להיות מעצם טבען.

ז.       מסקנות ואחרית דבר

זו היתה הרפתקה יקרה אם כי מלמדת מאין כמוה. את תוצאותיה שילמתי בריבית דה-ריבית ובמידה מסוימת אני עדיין משלמת. לא זכיתי לתספורת ולא זכיתי להנחות, כי  על החלטות נכונות או שגויות, צריך לשלם, אין מה לעשות.

ושתי אנקדוטות אחרונות לסיום: הראשונה – לפני כחודשיים בסטודיו ליוגה שבו אני מתאמנת, פגשתי לגמרי במקרה בשותפתי –יריבתי למיזם הכושל. היא שאלה לשלומי והציעה שאולי יום אחד, נמצא זמן לשבת ולדבר על מה שהיה. אמרתי בטח, למה לא, וחשבתי לעצמי – מה הטעם? יש דברים שעדיף להשאיר מאחור.

האנקדוטה השנייה מתקשרת למשפט של מרקס שאיתו פתחתי את הפוסט. הפעם הם אלו שפנו אלי, הפעם הם יודעים בדיוק מה הם עושים, הפעם הכל מתוקתק בדיוק כמו שצריך, הפעם הכול פשוט ומהיר להפליא. סוג של תיקון? פרי שהבשיל אחרי שהראשון הקדים את זמנו? יד הגורל, מקרה? ואולי הכול ביחד.

והנה קטע מהסרט שהצלחנו בכל זאת להפיק בזכות המיזם הכושל ההוא…

עוד תמונות מהאלבום של סבא

סבא שלי מצד אמי היה איש מסודר. מאד מסודר אפילו. סוג של יקה – תוניסאי קפדן ומחמיר. הוא  תמיד נהג לומר לנו: 'צריך לעשות את הדברים כמו שצריך, או לא לעשות בכלל.'  אחרי שנפטר בגיל 94, עברתי על האלבומים שלו וסרקתי חלק מהדפים. התמונות סודרו לפי תקופות ולצידן הוצמד כיתוב מפורט: מיקום התמונה בדף, מי מצולם שם, איפה ומתי. לפעמים הוא היה מוסיף קו או כיתוב מודגש בצבע אדום, כדי לתת תוקף ויתר בהירות למה שנכתב.

הינה שיתוף של כמה דפים מהאלבום המדובר:

דף 1

סבא כותב: "למעלה: ביזרט, 1931 בקורניש (הטיילת על חוף הים). שמות המצולמים. פסח האחרון 1938"

ואני רואה – חמש  תוניסאיות על חוף הים, מסודרות על פי עוביין-  מהעבה לדקה מכולן ולא במקרה (רזון לא נחשבה תכונה מוערכת בתוניס בשנות ה- 30 ).

לגבי התמונה השניה – אם לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שמדובר בחבורה של קולוניאליסטים באחת מארצות המזרח. כי גם להם יש כובעים רחבי שוליים, בגדים לבנים והרבה שמש מעצבנת בעיניים.

 

דף 2

סבא כותב: תמונות מביזרט,  1929 בקורניש. רשימת המצולמים.

ואני רואה –  בשלוש מארבע התמונות – מוצגים  ילדים ותינוקות בגאווה גדולה. נושאים אותם על כפיים,  מעלים אותם מתוך דלעת או אבטיח, שמחים בהם מאד.

בתמונה העליונה הגדולה יותר, נראים בני המשפחה המורחבת. למטה באמצע אני יכולה לזהות את אימה של סבי שהיה הצעיר מבין ילדיה. אני מניחה שכל הילדים שסביבה הם נכדיה או ילדים אחרים מבני המשפחה הקרובה.  כולל ההוא עם הכינור שנראה סובל מאד (גם כן אינטליגנט,  מי אמר לך להביא כינור לטיול בחוף הים?)

דף 3

סבא כותב: "בבית אבנו דה-פריז, ביזרט. שמות המצולמים, 1918/1919". תמונה קטנה משמאל – אימו של סבי זהרה בביתם, שנת 1910-1911. למעלה – תמונה מאוחרת של סבא שעבד כפקיד במשרדי המנהלת הצרפתית בביזרט (כנראה סוף שנות ה- 30).

ואני רואה–  את האור שנכנס מבעד לחלון שנוגע-לא נוגע בזרועה של סבתא רבתה זהרה ואת  הכלב שמישיר מבטו בתמונה העליונה מימין. ובחבורה המצטופפת של אחיותיו הטורחות סביב מעשה הרקמה בהבעה מסתורית ואת פניו של סבי הנער הלבוש בגדי מלחים, שמוזמן רק להתבונן בהן, מבלי להבין .

דף 4

סבא כותב: "תמונה שצולמה בשבת 25 בספטמבר 1909. הלן-מארי זיתון, רנה סעדה, דידי ואיזק זיתון (+משהו בכיתוב אדום שלא הצלחתי לפענח).

ואני רואה–  רק שתי דמויות מטושטשות מאד. אחת של נערה בשמלה לבנה ושער שחור ומימין למטה נער צעיר עם כובע רחב שוליים. והיכן שני האחרים? נמחקו ודהו בשנים שעברו מאז שצולמה התמונה לפני 103 שנים.

מי מבין הארבעה נותר ולו במטושטש, ומי נמחק מבלי שוב?  לא יודעת וכנראה אף פעם לא אדע.

לפעמים יש ומזדמן לאדם לקחת על עצמו החלטה

לפעמים יש ומזדמן לאדם לקחת על עצמו החלטה, החלטה שנושאת בחובה תוצאות הרות גורל. ואותו אדם אינו יודע אם טובה ההחלטה או לאו, אם היא תושיע או תשקיע אותו. אבל אותו אדם פועל מתוך ידיעה (עמומה אמנם), שזה הזמן הנכון לקחת את אותה החלטה שסביבה התלבט די הרבה זמן. ומהרגע שהוחלטה אותה החלטה, אין דרך חזרה. דבר מוביל דבר, מוביל דבר ודומה שהדברים נעשים כמו מעצמם, מכוח התגייסות כללית של כל מה שסביבו שכנראה שותף לאותה החלטה ואולי גם הניע אותה מלכתחילה, הרבה הרבה לפניו.

והדברים קורים.

קורים.

והאדם נע בתוכם במין פליאה והשתוממות, כמו אומר לעצמו: האומנם? אמנם אני הוא שמניע את גלגלי ההיסטוריה הפרטית, האישית שלי, או הם אלה שמניעים אותי?

והאמת שתמיד יש ספקות ותמיד יש תהיות ותמיד יש חרדות. החוכמה להכיר בהם, להסתכל להם בלבן של העיניים ולומר – ואף על פי כן. אף על פי כן, נוע תנוע.

פתח תקוה. יקום מקביל.

עוד הודעת מייל מוזרה קיבלתי השבוע והפעם מברזיל. מישהו בשם ליאונרדו (לא דיקפריו), כתב שהוא מחפש בנרות את ספרה של נטלי מסיקה 'אדמה שחורה', אבל הוא מצא אותו רק בגרסה עברית. אפשר לומר לו אולי איפה אפשר לרכוש עותק באנגלית?

ביקום מקביל אפשר.  כזה שיש בו הוצאות גדולות ומכובדות שעושות את זה כבדרך שגרה. מוזר איך דברים מתגלגלים לפעמים בתיאום מקרי. רק ביום חמישי האחרון קיבלתי מכתב מנומס מקרן רבינוביץ שדן בדיוק במימון לזה ובו שני משפטים מנומסים: הראשון מתחיל ב:"אחרי שבחנו בתשומת לב"… והשני מתחיל ב:"ולצערינו".

ביקום מקביל אין משפטים שמתחילים ב"לצערינו".

ביקום מקביל עשיתי את כל הדברים הנכונים שצריך לעשות לפי הסדר הנכון ובזמן הנכון ולא ניסיתי לקפוץ מעל לפופיק של העולם. הייתי מורה להיסטוריה בתיכון המקיף בקרית טבעון, או בגבעתיים, נגיד. או הייתי הנדסאית קונסטרוקציה במשרד הנדסאים בבניין רב-קומות בפתח תקווה. לפעמים מתעורר אצלי געגוע לפתח תקווה, או למשרד שאף פעם לא היה לי במשרד ההנדסאים. געגוע לחיים בינוניים ושלווים.  וזה משום שאף פעם לא שאפתי לגור בפתח תקווה ואף פעם לא שאפתי לבינוניות. אם כי יש יופי מסוים בפתח תקווה ובהחלט יש יופי בבינוניות.

משהו מרגיע. שליו. יציב. ידוע. מוכר. מבוסס היטב. נטוע איתן על מקומו. נו, כזה שיש לאנשים שגרים בפתח תקווה.

ואת מה, מה את חושבת שאת? ובכן, אני למשל, השתדלתי רוב הזמן, השתדלתי אם כי לא תמיד הצלחתי (ובעצם רוב הזמן לא), להיות הכי טובה. באיזשהו מקום הדחף הזה שלא לומר השריטה, דחפה אותי לא פעם, לשוליים. כי מי שלא יכול לסבול את המצב הזה, שהוא לא הכי טוב בעיני מישהו ובעיקר בעיני עצמו, – שם את עצמו במצב בלתי נסבל רוב הזמן.

הפחד להיכשל, למשל. חוסר הסלחנות. ההבנה המוטעית שהכול תלוי בי ורק בי כי ככה, אין ברירה. יום אחד אני יודעת, ואולי זה כבר קרה, אבין שהתפיסה הזו, לגמרי שגויה.