Monthly Archives: אוקטובר 2012

אישה קטנה ושמה פלפלת

מזה כיומיים שהרשת רוחשת בגין קרב פנים מול פנים בין שתי אקטיביסטיות פמיניסטיות-מזרחיות מוכרות היטב שלצורך העניין יכונו כאן  אפ"מ א' ואפ"מ ב'.  וכמו כל התקוטטות טובה מסוג זה – הכפפות כבר הוסרו, הזעם רב, שתי הניצות  אוחזות זו בגרונה של זו, רגליהן מתבססות עמוק בבוץ והקהל הנלהב שסביבן מעודד אותן להמשיך ולתת בראש.

זה התחיל מיוזמה של אפ"מ א' לספק הגנה כלשהי לזונות ולדיירות רחוב מדרום תל אביב שסובלות מדי יום ביומו ממעשי אונס של קבוצות ויחידים כדבר שבשגרה. והמשטרה? טוב, נשים שנמצאות בתחתית הסולם החברתי לא ממוקמות בדיוק בראש סדר העדיפויות שלה. גם האזורים שבהם מתרחשים אותם מעשים נפשעים,  מרוחקים מלב ומסדרי משטר וחוק תקינים. מי שבוחרת  לגור בדרום הפרוע – בעיה שלה.

הפתרון שהציעה אפ"מ א' הוא לרכוש  במרוכז 'ספריי פלפל' להגנה עצמית עבור אותן נשים. לצורך כך, נפתח מבצע גיוס תרומות בפייסבוק ובשיאו יערך היום ערב התרמה בקפה אלנבי בת"א. אפשר להתווכח על  מידת יעילותו של המכשיר במיוחד כשהקורבן מותקף בידי חבורת בריונים אלימה, אבל אי אפשר לקחת מאפ"מ א' את הקרדיט על המעשה החשוב שיזמה. היא העמידה לפנינו זרקור אור כדי שנראה מה קורה שם בקרן רחוב מר וחשוך במרחק  כמה דקות נסיעה במונית שירות. וזהו בעצם לב המחלוקת – הקרדיט. כאן נכנסת לתמונה אפ"מ ב' שעומדת בראש עמותה פמיניסטית מוכרת שלפי הפרסומים, מפרנסת אותה לא רע מזה כמה שנים. למען גילוי נאות אומר, שאיני מכירה את אפ"מ א' למרות שהיא חברה שלי בפייסבוק, ואת אפ"מ ב' אני מכירה באופן שטחי מכמה אירועים חברתיים שהשתתפתי בהם. פעם כמעט התפתיתי לשתף פעולה עם העמותה שבראשה היא עומדת, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל כי הצעתי לשלב ברפרנטים של סדנת הכתיבה היוצרת, כמה שמות של סופרים אשכנזים.

ובכן, בדף האירוע שפורסם כתבה אפ"מ ב' את דעתה המלומדת על פועלה של אפ"מ א':

"אני מבינה שמאחורי הארוע מסתתרות כוונות טובות, אבל למה לעזאזל יש כל כך הרבה א/נשים עם כוונות טובות שמגיעות/ים אלינו לשכונה, רוצות/ים להציל אותנו ומחליטות/ים ל"חלק" פתרונות?!! מישהו/י מהן/ם חשב/ה לברר איתנו אם חלוקת עשרות או מאות גז פלפל אכן יגבירו את הבטחון לנשים כאן בשכונה?!! או אולי בדיוק ההיפך, זה יגביר את החשש והפחד?!! האם גז הפלפל לא יוכל להפוך לנשק בידי התוקף כלפי האשה שתשלוף את הספריי?!! ועוד, האם מישהו/י מכן ערה לעובדה כי נשים בשכונה חוו תקיפות מנשים קרבנות סחר בנשים כשהיו תחת השפעת סמים?!! אז האם זה הפתרון? לחלק כלי נשק. מה יהיה הצעד הבא? לחלק אצלנו סכינים? האם זה אכן יגן עלינו ויסך בנו הנשים בשכונה, זקנות, צעירות, קרבנות סחר בנשים, ועוד בטחון?!! האם אותן/ם אלה שמבקרות/ים את יגאל שתיים חושבות שלעשות פעולה דומה לשלו זה לגיטימי כי הן מזרחיות/ים אז להן/ם מותר?!! ובכן, התשובה היא לא!!! תפסיקו להרגיש חופשי /ות לבוא לחצר האחורית ולעשות בה כרצונכן/ם. אם אתן/ם רוצות/ים לעשות טוב, אתן/ם מוזמנות/ים לפעול איתנו ולא מעלינו."

אכן, דברים קשים.  במיוחד ההשוואה ליגאל שתים שהוא כסדין אדום, שלא לומר דגל שחור בפרצופו של כל אקטיביסט מזרחי עם טיפת כבוד עצמי. הזעם עולה גם מהכמות הבלתי מתקבלת על הדעת של סמני הקריאה וסמני השאלה. ואם כבר בענייני ניסוחים עסקינן, אני מוצאת את כל הפניות הכפולות  לזכר/נקבה ולוכסן – מעיקות ומיותרות. תבחר/תבחרי, או פשוט תכתוב/תכתבי ברבים.

טוב, אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על המשך השתלשלות העניינים: כפי שהיה אפשר לצפות, אפ"מ א' לא נותרה חייבת וכתבה על הקיר שלה תגובה נושכנית וכואבת לאפ"מ ב'. נכון להבוקר יש לה 32 תגובות ו- 44 לייקים, אבל גבירותיי ורבותיי, המאבק עדיין בעיצומו והכול עוד פתוח. פרטים נוספים בהמשך.

זר של ברכות

תל אביב, רחוב קינג ג'ורג', שעת צהריים דביקה ומיוזעת. היא עומדת שם, אישה תימנייה מבוגרת בשמלה פרחונית רחבה, מטפחת קשורה לראשה  בידה זר ירוק ענק בלי אף פרח, עטוף בעיתון. את הזר היא מציעה לעוברים ולשבים החולפים על פניה, ממהרים, לא עוצרים לרגע.

"איזה יופי של זר", אני אומרת לה, "מה יש כאן"?

"הדסים, גרניום ריחני, מרווה, בזיליקום ועוד כל מיני צמחים מהגינה שלי. רק עשרים שקל, קודם מכרתי בעשרים וחמש." יש לה מבט בהיר, כמעט שקוף, כמו אלה שכבר פחות מתהלכים בינינו ויותר קרובים  לשמים.

"ואיפה את מגדלת אותם?"

"מאחורי הבית שלי בפתח-תיקווה. יש לי שם  גינה גדולה, ברוך השם."

"באמת? לא ידעתי שאפשר לגדל כאלה דברים בפתח תיקווה".

 "אני כבר עייפה עכשיו. אני צריכה לקחת אוטובוס לחזור הביתה. תראי איך רועדות לי הידיים. יש לי בעל חולה, על כיסא גלגלים. אבל כל עוד אני יכולה, אני יוצאת לעבוד. טוב שיש פרנסה, ברוך השם".

"באמת הגיע הזמן שתלכי הביתה לנוח. אקח ממך זר אחד", אני אומרת ומפשפשת בארנק.

"שתהיי בריאה, שאלוהים יברך אותך, אמן. שייתן לך את כל מה שאת צריכה, אמן. לך, לבעל, לילדים." הברכות שלה מרחיבות אותי כמו ניחוחות הגרניום וההדס.

"תשמעי, לא נעים לי, אבל נגמר לי הכסף בארנק…"

"לא משנה, תתני לי מה שיש לך".

"באמת שאין לי מספיק, תראי הארנק שלי כמעט ריק. אני אחזור, מבטיחה."

צל של חשד עולה על פניה. היא כבר מכירה את ההבטחות האלה של האחר כך. "את הולכת לבנק או לכספומט"?

"לכספומט. את נשארת פה בינתיים נכון?"

"נראה. אם אני אהיה פה אני אהיה פה. אם לא – אז לא".

קצת הלאה ממנה, בהמשך הרחוב יושבת אישה אחרת – פניה קמוטים, שערותיה שיבה. לפניה קופסת קרטון עם מטבעות בודדים ומאחוריה קיר של איזושהי חנות שמוכרת משהו שמישהו צריך. אני מזהה אותה – לרוב היא יושבת בפינת דיזנגוף-בר-כוכבא,  סביבה חתולי רחוב שמארחים לה חברה, מתלטפים ומתחככים ברגליה. כשנותנים לה מטבע, היא מרכינה את ראשה אסירת תודה וכנועה והלב מתכווץ בעצבות גדולה.

בהמשך במפגש בין רחובות קינג ג'ורג' לדיזנגוף, ניצב המרכז הפועם של העיר, הידוע בכיניו "הסנטר". מבצר פרהיסטורי שמור היטב, אבי-אבות הקניונים, כל כולו חלון ראווה. למי שבא בשעריו מובטחת חוויה  בלתי נשכחת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בארבע פאות המבצר – מגדלי בנקים המפקחים על תנועת ההמונים שנכנסים ויוצאים בשעריו. יש בנק כחול ובנק ירוק ובנק אדום ועוד אחד כתום שעל חזיתו מרוח פרצוף של איש שמן ושמח בחלקו. וכולם בלי יוצא מין הכלל, רק רוצים בטובתי.

בחזית כל בנק יש מכונה שפולטת מזומנים לברי המזל שבינינו, אלה שיש בידיהם חשבון וכרטיס מגנטי  ומהמכונות האלה אפשר לבקש חלק מהכסף שהופקד אצלם למשמרת. אך בטרם המכונה תפלוט את הסכום הנדרש מהלוע המתכתי שלה , היא תשאל בנימוס:  האם תסכים שנגבה ממך כך וכך עמלה בעבור בקשתך זו? ובאפשרותך לענות רק ב"כן" או "לא". טרם חשבו על כפתור שעונה:" וכי יש לי ברירה"?

אני חוזרת ושללי בידי והיא עדיין שם, בידיה צרור ענפים ירוקים וריחניים  עטופים בנייר עיתון. אנשים עוברים וחולפים על פניה, ממהרים. היא מזהה אותי וחיוך גדול ומופתע מתפשט על פניה הקמוטות. "שאלוהים יברך אותך",  היא אומרת ומעבירה את ידיה מהזר לראשי ומראשי לזר וחוזר חלילה, "שאלוהים ייתן לך את כל מה שאת צריכה. אמן. שאלוהים ייתן לך ברכה, שאלוהים ייתן לך בריאות טובה ופרנסה  טובה והצלחה בכל,  לך ולכל  בני המשפחה ושתמיד –תמיד תחייכי הרבה כמו שאת מחייכת עכשיו".

  

נטלי עטיה ואני

לנטלי עטיה יש איזה קטע אתי, רודפת אותי שנים אפילו שאני לא מכירה אותה בכלל. או נכון יותר לומר, אני מכירה אותה רק קצת באופן כללי, כמו שרוב עמישראל מכיר – אני יודעת שהיא מה שמכונה סלב, סוג של דוגמנית ושחקנית.

ובכל זאת, קורה לא פעם שאנשים מחליטים שהיא זו אני, אף שאין בינינו ולו דמיון קלוש. אין לי מושג למה. הנה רק לפני כמה חודשים בפתח ישיבה של ועדה חשובה עם נציגי ממסד שונים, זו 'נטלי עטיה' שנתבקשה להציג את הפרויקט שעליו עבדתי קשה כל כך. למצער, היא לא היתה שם, אז  הסתפקו בי. ולפני כמה שנים (וזה אמיתי לגמרי), זו היא שהיתה ממוענת על ההמחאה שקיבלתי בדואר עבור עבודת מדידות מפרכת שביצעתי בחודשי הקיץ בבית קברות פניקי. מילא אם היא היתה עושה משהו כדי להצדיק את התשלום (המועט יש לומר), אבל כלום, נאדה. אני מתאמצת והיא הפרינססה, קוצרת את פרי עמלי. אגב, את ההמחאה שלחתי בחזרה לקבלן הפרוייקט בצירוף פתק: 'אם אני נטלי עטיה אז בבקשה לשלם לי כמקובל בשוק הדוגמנות, ואם אני לא – אז בבקשה לרשום את השם של הנטלי הנכונה'.

כשמתבלבלים בשם שלך זה מעצבן, אבל האמת שגם לי זה קורה לא מעט פעמים. למשל, קורה ואני  מתקשה להדביק את השם הנכון לפרצוף, אם כי פרצופים אני  נוטה לא לשכוח אף פעם. לפני שבוע  למשל, קיבלתי מייל כועס  מאדריכלית שימור שקבלה על כך שבדוח שכתבתי ציינתי את שמה +את שני שמות משפחתה הארוכים כאורך הגלות, עם איזה 'ך' במקום 'ק', או להיפך. התנצלתי עמוקות ואמרתי לה: 'תאמיני לי, זה עוד כלום. רק עכשיו גיליתי שבחוברת המהודרת האחרונה שיצאה לקראת החגים ועניינה חדשות בנושאי שימור, נתנו קרדיט לעבודה ענקית שביצעתי לאחת, ד"ר נטלי עטיה.' פעם היא היתה לוקחת לי רק את הפרויקטים ואת התשלום, עכשיו היא השתדרגה ואימצה לעצמה  גם את התואר שלי. אבל שטויות, למה להיות קטנוניים. העיקר שהם הצליחו לקלוע בשניים מהשלושה.

מה שמזכיר לי סיפור שאבא שלי סיפר לנו על שח'ה שהוא מין דמות פולקלוריסטית של טמבל בסיפורת התוניסאית. ובכן באחד הימים החליט שח'ה שהוא רוצה לאכול צלי בשר עסיסי. אחרי שהצליח לחסוך את הסכום הנדרש, התייצב אצל הקצב, קנה נתח יפה שמשקלו שני קילוגרם  והביא אותו לאשתו. 'תכיני לי אותו כך שיהיה מוכן בשובי מהעבודה', פקד עליה והלך לדרכו ולבו  טוב ושמח.

האישה טרחה והכינה צלי בשר שלא נראה כמוהו בעסיסיותו ורייחנותו המעוררת מיצי קיבה רדומים. והיא שלא טעמה טעמו של בשר הגון הרבה מאד זמן, התקשתה מאד לעמוד בפיתוי. לאט לאט רק כדי לטעום, פרסה לעצמה נתח קטן, ואז עוד נתח, ועוד נתח וככה בלי לשים לב, כילתה את כל מה שהכינה, עד שלא נותר ממנו פרור.

שח'ה שב לביתו לפנות ערב, התיישב לצד השולחן בחדווה, אחז בידיו בכלי עבודתו והמתין לשלו בשקיקה יוקדת. האישה הסתכלה כה וכה ולא ידעה מה תאמר לו. פתאום ראתה את החתול נח על אדן החלון ורעיון צץ בראשה: 'אוי בעלי !' היא קראה בקול נכאים, 'הכנתי לך את הצלי כפי שביקשת ממני, אבל הוא החתול החצוף, הגנב, טרף את כולו!'

שח'ה התמלא זעם גדול, תפס את החתול בעורפו והניח אותו על זוג המאזניים שהיו במטבח. נמצא  שהחתול כמו הצלי האובד, שקל שני קילו בדיוק. שח'ה נעץ מבטו  באשתו ושאל בתרעומת: 'אם זה החתול, אז איפה הבשר, ואם זה הבשר – אז איפה לעזאזל החתול'?

       (ובערבית תוניסאית זה נשמע הרבה יותר מצחיק).

מה הייתי משנה אם הייתי חוזרת שוב לגיל עשרים?

אתמול על המרפסת במוצאי החג, בערב סתווי רך ומהביל הוא שאל אותי מה הייתי משנה אם הייתי חוזרת שוב לגיל עשרים.

הכול אמרתי לו

הכול?

בא נגיד את רוב הדברים החשובים.

כמו מה למשל?

הייתי נוסעת לטיול תרמילאים גדול אחרי הצבא

הייתי מתנסה בלגור בצרפת, אולי בפריס, או בניס עיר הולדתי, כמה שנים. הייתי לומדת ומשפרת שם את הצרפתית שלי.

הייתי בוחרת להיות פחות שקולה ורצינית

 הייתי דבקה פחות באנשים ומקומות שלא היו טובים לי

הייתי עוזבת אותו לפני הנסיעה לארצות הברית

הייתי רוכשת לי דירה קטנה בדמי מפתח כשזה עוד היה אפשרי

הייתי לומדת פחות במוסדות אקדמיים ויותר מאנשים חכמים

הייתי משקיעה יותר זמן ומשאבים בלטייל, להתנסות, להכיר את עצמי ואת מה שסביבי

הייתי פחות נוקשה

הייתי פחות ותרנית

הייתי "זורמת" יותר בקשרים שלי עם בני המין השני

הייתי פחות ביקורתית

הייתי הופכת לאם בגיל צעיר יותר. עושה ילד אחד או שניים גג. היום הם בטח כבר היו גדולים.

לא הייתי כותבת דוקטורט

הייתי כותבת יותר סיפורים

לא הייתי מבזבזת את זמני בלקרוא מאמרים שנכתבו בידי גברים נפוחי אגו ששם משפחתם מסתיים ב"שטיין", "קין", "ביץ" וסיומות פולניות אחרות

הייתי קוראת יותר ספרים שמרחיבים את הלב ואת הנפש

הייתי רוקדת יותר

הייתי לומדת לעוף

הייתי מתנסה בסמים קלים

הייתי ממריאה למרומים

הייתי פוחדת פחות

הייתי מתחשבת פחות בדעות של אחרים

הייתי בודקת את עצמי ואת האחרים שסביבי לא לפי מה שהשגנו, אלא לפי מה שאנחנו מרגישים.

(והוא ענה לי בתגובה: כל מה שקרה לך עד עכשיו, כל ההצלחות וכל הכישלונות וכל המעשים הובילו אותך לזה שאנחנו יושבים עכשיו  ביחד במרפסת משקיפה לפארק, בערב סתווי אחד שקט, רך ומהביל).