מה הייתי משנה אם הייתי חוזרת שוב לגיל עשרים?

אתמול על המרפסת במוצאי החג, בערב סתווי רך ומהביל הוא שאל אותי מה הייתי משנה אם הייתי חוזרת שוב לגיל עשרים.

הכול אמרתי לו

הכול?

בא נגיד את רוב הדברים החשובים.

כמו מה למשל?

הייתי נוסעת לטיול תרמילאים גדול אחרי הצבא

הייתי מתנסה בלגור בצרפת, אולי בפריס, או בניס עיר הולדתי, כמה שנים. הייתי לומדת ומשפרת שם את הצרפתית שלי.

הייתי בוחרת להיות פחות שקולה ורצינית

 הייתי דבקה פחות באנשים ומקומות שלא היו טובים לי

הייתי עוזבת אותו לפני הנסיעה לארצות הברית

הייתי רוכשת לי דירה קטנה בדמי מפתח כשזה עוד היה אפשרי

הייתי לומדת פחות במוסדות אקדמיים ויותר מאנשים חכמים

הייתי משקיעה יותר זמן ומשאבים בלטייל, להתנסות, להכיר את עצמי ואת מה שסביבי

הייתי פחות נוקשה

הייתי פחות ותרנית

הייתי "זורמת" יותר בקשרים שלי עם בני המין השני

הייתי פחות ביקורתית

הייתי הופכת לאם בגיל צעיר יותר. עושה ילד אחד או שניים גג. היום הם בטח כבר היו גדולים.

לא הייתי כותבת דוקטורט

הייתי כותבת יותר סיפורים

לא הייתי מבזבזת את זמני בלקרוא מאמרים שנכתבו בידי גברים נפוחי אגו ששם משפחתם מסתיים ב"שטיין", "קין", "ביץ" וסיומות פולניות אחרות

הייתי קוראת יותר ספרים שמרחיבים את הלב ואת הנפש

הייתי רוקדת יותר

הייתי לומדת לעוף

הייתי מתנסה בסמים קלים

הייתי ממריאה למרומים

הייתי פוחדת פחות

הייתי מתחשבת פחות בדעות של אחרים

הייתי בודקת את עצמי ואת האחרים שסביבי לא לפי מה שהשגנו, אלא לפי מה שאנחנו מרגישים.

(והוא ענה לי בתגובה: כל מה שקרה לך עד עכשיו, כל ההצלחות וכל הכישלונות וכל המעשים הובילו אותך לזה שאנחנו יושבים עכשיו  ביחד במרפסת משקיפה לפארק, בערב סתווי אחד שקט, רך ומהביל).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלה  On אוקטובר 2, 2012 at 6:17 am

    בגיל 22 אני מסכימה עם כל מה שכתבת. זה גורם לי להבין שאני יכולה לסמוך על עצמי ועל הרצונות שלי יותר ושעכשיו זה הזמן. אז תודה! אני גם חושבת שלפחות לגבי חלק מהדברים (רובם) זה עוד לא מאוחר בשבילך.

    • nataliemessika  On אוקטובר 2, 2012 at 1:47 pm

      כיף לך, גיל 22 זה אחלה גיל…
      ותודה על על העידוד והאופטימיות (-:

  • גולדבלט משה  On אוקטובר 2, 2012 at 8:25 am

    כבר נאמר שיש בעולם הזה הרבה יותר חרטות מווידויים וגם לי יש די הרבה חרטות [אבל לא את האומץ לחשוף אותן ] מאידך תמיד במחשבה מעמיקה יותר אני מגיע למסקנה כי על מנת לעשות את הדברים האחרים שהייתי צריך לעשות הייתי בפשטת אמור להיות אדם אחר -הטעיויות שעשיתי הן מה שאני ואז אולי נכון יותר לקבל את עצמך? חג שמח

    • nataliemessika  On אוקטובר 2, 2012 at 1:49 pm

      חג שמח משה-
      מסכימה שאנחנו סך כל הבחירות הטובות ופחות טובות שעשינו בחיינו. אם היה משהו שלא הייתי רוצה לותר עליו הוא החוכמה שרכשתי בדיעבד. סוג של נחמה כזו.

  • ella  On אוקטובר 2, 2012 at 1:37 pm

    גם אני הכל. מקנאה באנשים האלו שאומרים שהם לא היו משנים כלום. לא מבינה את זה. כמעט הכל הייתי עושה אחרת. האמת – זה עצוב. אבל קחי בחשבון שרוב הסיכויים הם שגם אם היית עושה את כל מה שרשמת, היית מתחרטת ורוצה אחרת. או שלא.

    • nataliemessika  On אוקטובר 2, 2012 at 1:56 pm

      בעקבות הדברים שכתבת נזכרתי בשורה מהשיר של אלכסנדר פן : " אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת". אבל הוא חי ומת כבוהמיין, מה יש לו להצטער…
      אני נוטה להסכים אתך. אם הייתי בוחרת אחרת, היו לי חרטות אחרות. פעם דיברתי עם חברה טובה שעשתה מסלול חיים פחות או יותר הפוך ממני, והיא באמת הצטערה שלא עשתה דברים שאני כן עשיתי והייתי שמחה לוותר עליהם.

  • bddaba  On אוקטובר 2, 2012 at 1:48 pm

    הכנות שלך כאן, זה יפה, ואת זה אהבתי, לזה התחברתי, גם לתוכן, בהחלט מזדהה עם חלק מהדברים, וזה בהחלט יכול לגרום להרהורים. פוסט חמוד זה. מצטרף גם לתגובות כאן.

  • שוֹעִי  On אוקטובר 2, 2012 at 4:11 pm

    נטלי יקרה, כמי שיגיש כנראה סוף סוף בקרוב אנשאללה את הדפים הכרוכים בנייר לאיזו מזכירות אקדמית, אני לא מתחרט, כמו שאני לא מבין על מה המהומה. האקדמיה היא בסופו של דבר ממסד שמרני של פקידי-ידע (שכמו פוליטיקאים נבהלים מאוד מכל מה שמנדנד להם את הכסא). החכמה והבשורה כמעט לעולם לא יוצאות מתוך האקדמיה, וכבר לפני שנים הבנתי כי עדיף בכל מקרה לקרוא ספרות ראשונית (מקורות) ולא ספרות משנית (מאמרים על ספרים)– מעטים מאוד הם המאמרים האקדמיים השווים באמת קריאה; ורק במקרים מסויימים כותביהם היו אנשי אקדמיה פעילים.

    אני לא בטוח האם אני עסוק בחרטות ובמה הייתי משנה, מה שאני יודע זה שהייתי שמח אם הייתי נזרק לאוויר העולם עם קלפים קצת יותר טובים לפתיחה, והלוואי שהייתי צריך לעבור פחות מאבקים, מלחמות, פרידות וגעגועים חורצים, כדי להיות מי שאני.

    יש כמה וכמה דברים שהייתי שמח לו יכולתי בדיעבד לעשות/להחליט אחרת, אבל אם הייתי עושה אותם אחרת באותו זמן שהם אירעו, כנראה לא הייתי אני.

    דבר אחד חשוב: עוד לא יצא לי להתחרט על דברים שבחרתי לעשות מהלב ולא משיקולים אנליטיים-תועלתניים. גם אם הדברים לא יצאו כמו שציפיתי, ואולי גם התקלקלו. מעולם לא הצטערתי על החלטה שקיבלתי ממקום של יושרה ושל לב.

    • nataliemessika  On אוקטובר 3, 2012 at 3:39 am

      שועי יקר,
      קודם כל שיהיה בהצלחה גדולה עם הדוקטורט והרבה 'ישר כח'. זו בטח הקלה גדולה מאד.

      מסכימה מאד עם מה שכתבת לגבי החלטות שנלקחות ממקום של יושרה פנימית ושל לב. אצלי לפחות הנושא הזה, לא היה בראש סדר העדיפיות כשהייתי צעירה יותר. היה לי הרבה יותר חשוב מ- 'מה יגידו', 'האם יאהבו אותי' , 'יחשבו עלי טובות' וכו'. מה שנראה מאד טבעי בילדות המוקדמת, הופך למשהו כמעט בלתי אפשרי בשלבים מאוחרים יותר, ואז צריך לשחזר ולנסות להזכר איך זה מרגיש לבחור ממקום אמיתי של הלב. בשום אקדמיה לא מלמדים את זה.

  • shaultweig  On אוקטובר 2, 2012 at 8:26 pm

    נטלי

    שני דברים שידעתי בגיל 57 ולא הייתי מסוגל להתנבא עליהם כאשר הייתי בגיל 20. בשנת 1974 הפרוזק לא היה קיים ובדיקת ה PSA לא היתה קיימת. בגיל 20 חשבו שאני משתמט משרות קרבי ,בגיל 27 באו איתי חשבון בכך שהדירו אותי מתעסוקה בגלל שחשבו שאני עושה הצגות,בגיל 45 סיימתי מילואים כחוק, בגיל 57 הוכרתי כנכה הזכאי לקיצבה מביטוח לאומי.

    מאידך ,תמיד קיללתי את היום שהתחלתי ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטה ,את הקידמה שהביאה הטכנולוגיה בתחום המחשבים, ואת הקפיטליזם. בלי אוניברסיטה ובלי קורסים ניצלתי את הזמן להתעמק במוסיקה וספרות. ייתכן מאוד שאם במקום ללמוד לתואר הייתי מתברג למקום ציבורי עם קביעות ותקן שיבטיחו לי תעסוקה בטוחה ויציבה.

    היום אני חי על חשבון ההורים שלי מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה שנמכרה בגלל המפגש עם שוכרים בעייתים.

    הקידמה והטכנולוגיה שחשבתי שאני הקורבן שלה כנראה שעזרה לי. באמצעות שיטות חדישות באבחון וטיפול עברתי ניתוח לכריתה רדיקלית של הערמונית. מדובר בגידול שלא נראה בעין ובתנאים שהיו כאשר הייתי בגיל 20 היה מתגלה בשלב מתקדם יותר.

    הניתוח היה לפני 3 חודשים ובשלב זה הטיפול הוא רק כירורגי ללא הורמונים,הקרנות וכדומה.

    הפחד קיים

    • nataliemessika  On אוקטובר 3, 2012 at 3:50 am

      שאול,
      קודם כל הרבה בריאות. אני מזדהה אתך בנוגע לפחד. הוא קיים גם אצל אנשים שלא צריכים להתקל במערכת הבריאות לעתים קרובות, כמוך.
      לגבי המשרה הנוחה והקבועה במקום ציבורי, נראה לי שזה חלומם של לא מעט אנשים. גם החברה מאד מעודדת אותנו להשיג מה שנקרא 'קביעות', כי החיים גם ככה קשים ובלתי צפויים, אז לפחות משהו אחד, יציב וקבוע.
      אותי הקביעות הזו הפחידה יותר מאשר הרגיעה. לעשות את אותו דבר 30 או 40 שנה, זה נורא בעיני. אם כי גם לי יש הרהורי כפירה בנושא מדי פעם. אבל רק כהרהור.

      • שוֹעִי  On אוקטובר 3, 2012 at 7:54 am

        שאול, בריאות טובה ורפואה שלימה.
        נטלי ושאול, המציאות מראה כי האפשרות לקביעות היום בסקטור הציבורי או הפרטי הולכת ונסגרת. האדם צריך לסגל לעצמו את חוסר הקביעות כהנחת יסוד. באותה מידה נוגסים לכולנו בפנסיות (כל הזמן, זה מפחיד), ואם נניח רבים היו משקיעים את כספי הגמלאות שלהם בנכסים שניתן להשכיר (צריך לבדוק אם זה לא מה שהעלה את המחירים בשוק הדירות) היתה הממשלה מוצאת דרך לנגוס גם בזה (נניח הטלת מס מיוחד על מי שמחזיק כמה דירות). אני מקבל כהנחת יסוד את העובדה שלא המדינה תדאג לי. מדינה היא גורם המבטיח בימינו את מינימום האושר למינימום בני האדם, במקום מה שהיתה אמורה להניב: מקסימום אושר למקסימום בני אדם (אני שמח בכך שליהודים יש מדינה, אני פחות מרוצה מכך שהמדינה הזאת היא מדינת ישראל, ומה שהיא הפכה להיות).

  • אמיליה  On אוקטובר 3, 2012 at 8:03 am

    הייתי מוסיפה ברשותך עוד כמה שורות:
    הייתי אוכלת הרבה יותר ולא פוחדת על הגיזרה המחורבנת
    הייתי לומדת לנגן בחליל צד כמו שתמיד רציתי ולא מצאתי זמן
    הייתי חוסכת את כל הכסף שהוצאתי על אוטובוסים והולכת הרבה יותר ברגל ואז קונה איזזה אוטו שווה במיוחד
    הייתי אומרת הרבה יותר כן והרבה פחות לא בכל פעם שמישהו ניסה לגרור אותי להרפתקאות חדשות.

    בני עשרים היינו, ולא ידענו מה טוב לנו ומה אנחנו מפסידים..
    (עכשיו אנחנו יודעים?)

  • nataliemessika  On אוקטובר 3, 2012 at 8:51 am

    שועי,
    את מה שכתבת עכשיו שמעתי מלא מעט אנשים לאחרונה. אין קביעות, אין ביטחון ואם יש מעטים שבכל זאת יש להם- גם הם נשענים על מערכת מעורערת שלא בטוח שתמשיך להתקיים לאורך זמן.
    אולי זה מפני שהגענו לשלב כזה בהתפתחות האבולוציונית שבו אנחנו נדרשים לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלנו. כל מה שהיה יציב עורער ונסדק (החל מאידיאלים גדולים, דרך דתות וכלה במשפחה ביחס לפרט). על מה נשאר לנו בכל זאת להישען?
    אמונה בסיסית ברצון להיטיב, חמלה?

    • שוֹעִי  On אוקטובר 3, 2012 at 9:19 am

      נטלי,
      נאמר זאת כך, האנושות עברה כבר כמה שלבים בהם התבררו לה שכל מיני אמונות ואידיאולוגיות שבהם החזיקו אנשים רבים מאוד היו טעות. למשל, אם היינו טוענים בימי הביניים שכדור הארץ אינו נקודת המרכז של הכל, ואנחנו רק כוכב נידח בשולי קוסמוס שאין לדעת את גודלו המדוייק; אם היינו טוענים אז, כי כתבי הקודש הם סוג של אמת חלקית (אם בכלל) ובכל מקרה ראויים תמיד לקריאה ביקורתית, אם היינו מערערים על קיומו של מוסד המלוכה, ועל העובדה לפיה המלך ומשפחתו נבחרו על פי האל עצמו ולכן כל הכופר בהם, כאילו כופר באלהות– היינו כנראה מובלים לככר העיר והיתה מובערת תחתנו מדורה.
      הבעיה לטעמי היא שהאנושות מוצאת בקלות רבה מדיי מקומות להישען עליהם: לאומנות ומלחמה, מסדרים רוחניים חדשים, ממסדים דתיים/אידיאולוגיים ישנים (דתות גדולות, קומוניזם, ציונות) או חדשים (סיינטולוגיה, קפיטליזם ניאו-ליברלי כלכלי בנוסח הרפובליקאים), פונדמנטליזם (דת וחילוני: האמונה בצדקת הדרך מעל לכל ספק). בעיותיו של המין האנושי, ובכלל יכולתו לחיות יחד היא תמיד בעיה מורכבת– משום שישנם הרבה מאוד היבטים להתבונן בהם על כל אחת מן המצבים המאפיינים את הקיום האנושי.
      למשל, אין ספק שהרפואה והטכנולוגיה הביאו בין היתר לכך שתוחלת חייו של המין האנושי וגודלו הכמותי גדלו לבלי הכר במאה השנים האחרונות. כאשר אנשים בעולם המערבי נפטרים מן העולם בגיל 85 בממוצע ויותר, כאשר אך לפני שלושים שנים גם 75 היה גיל להתכבד בו, כאשר יש הרבה יותר ילדים שצריך לגדל, לזון ולכלכל, כאשר אזרחים רבים בעולם רואים חופשה שנתית בחו"ל וישיבה שבועית במסעדה כמשהו שהוא הכרחי לקיומם, כל המערכות נכנסות לסחרור, אין מספיק בשביל כולם– ובאשר המצב סבוך ואין יכולת להתיר את הסבך, החזקים כלכלית ופוליטית נהנים, ואלו שידם אינה משגת נפגעים.
      כבר לפני כמאה שנים דיבר אמיל דירקהיים על כך שחורבנה של חברה וציוויליזציה הוא פרי של פערים כלכלים-מעמדיים-חברתיים בין החברים בה. גם ג'יובני סארטורי אחד התיאורטיקנים הבולטים של הדמוקרטיות המודרניות כתב בשנות השמונים של המאה הקודמת, כי הדמוקרטיות חייבות להקים מנגנונים שיפקחו כל העת על צמצום פערים ועל כך שאזרחי מדינה יחיו ביחד, יאכלו ביחד, ייפגשו יחד. הזנחת המימדים הללו הן ראשיתן של המלחמות הבאות, המשטרים הטוטליטרים הדכאנים הבאים, והגלישה של כולנו אט אט לתוך המחסור המאפיין מדינות עולם שלישי. אני לא רואה שחורות. פשוט אי אפשר לומר "אחרינו המבול" כאשר כבר כעת כ-20% מאזרחי המדינות המתועשות מוגדרים כעניים (זה יוצר עומס מטורף על שירותי הרווחה ולכן מוביל לקריסתם), כאשר רוב רובן יושביהם של מדינות העולם השלישי הם עניים או מזי רעב, מה שהופך כנראה את רוב רובם של בני האדם בתקופתנו לחיים באזור קו העוני או מתחתיו. על פי נתונים רשמיים עשרות אלפי בני אדם מתים מרעב (פשוט מרעב) בכל שנה. זה לא פה כי סטנלי פישר מצליח לנהל כאן כלכלה יציבה שזוכה לדירוגי אשראי יפים. אבל זה גם מאוד לא רחוק מפה, וככל שתעבורנה השנים תחול התקרבות מבהילה.

      • nataliemessika  On אוקטובר 3, 2012 at 10:48 am

        מסכימה עם הניתוח שלך. פעם עד לפני עשרים שנה בערך, הסתפקו בפחות 'מותרות' (נסיעות לחו"ל, מסעדות, ובילויים אחרים), אבל הדברים הבסיסיים היו מובטחים פחות או יותר לכולם – בריאות, חינוך, דיור.

        ועכשיו דומה שכל הזמן מנסים להסיח את דעתנו בכל מיני צרכים פחות חיוניים. חייבים כל הזמן לצרוך, להשתדרג, להגדיל, לקנות 1+1 , לקבל משהו בחינם שעולה ביוקר.

        אם יש משהו שלדעתי, המחאה החברתית של הקיץ האחרון הצליחה להזיז, הוא היחס לתאגידים הגדולים, לחברות, לאנשי העסקים. הם לא גזרה משמים. הם ניזונים מאתנו לא פחות ממה שאנחנו ניזונים מהם, וגם אנחנו יכולים 'לסגור להם את השיבר'.
        יקר מדי? לא קונה. תמרור אזהרה גדול הושם גם על כל מיזמי הנדל"ן שפעם היו עוברים בלי הרבה התנגדויות, מלבד מקובץ אקטביסטים ירוקים משוגעים לעניין. והנה פרוייקטים מבטיחים שעמדו לצמצם שטחי טבע פתוחים בוטלו ורבים אחרים תקועים בכל מיני ועדות ערר בגלל התנגדות הציבור.

        כך, שיש בכל זאת תקווה לשיפור. לא צריך להרים ידיים. הקפיטליזם זו דת שסופה לגווע, כי המחיר שהיא גובה הוא ויתור על האנושיות.

  • nataliemessika  On אוקטובר 3, 2012 at 8:54 am

    אמיליה, תרגישי חופשי להוסיף. הרשימה יכולה להיות אינסופית כמעט…
    אני מאמצת את האמירה שלך על לימוד נגינה. הייתי מצטערת שלא למדתי לנגן בגיטרה.

    ועוד משהו הייתי מצמצמת משמעותית – את השעות שרבצתי מול הטלויזיה. אבל מזה כבר נגמלתי לגמרי בשנתיים האחרונות.

  • שוֹעִי  On אוקטובר 3, 2012 at 1:36 pm

    נטלי בקיץ לפני שנה היתה לי שיחה מאוד בלתי צפויה עם תעשיין ישראלי עשיר מאוד, בכיר הבנים של תאגיד מסוים, שהיה ממש מעוצבן על כך שמוטחת ביקורת בו ובחבריו לאלפיון העליון על כך שהם אוכלים במסעדות שף בשעה שיש הרבה עוני סביבם. הוא הסביר לי זאת כך. החברה שלו מעסיקה אלפי עובדים (כלומר נותנת שכר הוגן לכמה אלפי בתי אב ומפרישה עבורם כספי גמלאות וביטוחים כנהוג). כאשר הוא הולך עם משפחתו למסעדת שף, הוא תורם לפרנסת השף, לאורך חיי המסעדה, ליכולתו של השף לשלם לעובדיו, ספקיו, וגם תורם את תרומתו לתרבות האוכל בארץ בכך שהוא מסייע לקיומה/כינונה. וכאשר הוא גם משלם מיסים רבים מאוד למדינה, שולח את בניו לצבא (חלקם אמר לי, שירתו בקרבי והוא עצמו היה קצין בכיר בעברו), ומשתתף בכל מיני אגודות/עמותות/דיקטוריונים לתועלת הכלל, הוא אמר לי,הוא אינו מבין מאין החוצפה לבקר אותו על אורחות חייו.
    האמת היא ששיחתו איתי קצת בלבלה אותי, כי הבנתי שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כלומר ניתן לבקר אותו על ראווה ורהב, אבל אף לי ברור כי הוא תורם לחברה הישראלית מכספו ומזמנו לאין שיעור יותר ממני ומשכמותי. אבל הבעיה לשיטתי אינה רק התאגיד/קפיטליזם אלא ההתייחסות להתרחבות ההולכת ונמשכת של הפערים הכלכליים-חברתיים במקומותינו כדבר נורמטיבי ורצוי, ועוד יותר– העובדה לפיה מדינת ישראל לא ממש משחרת לדעתי את טובת אזרחיה. כל מדינה שמוכנה להנציח מציאות שבה זקנים, חולים, חוסים, נכים ועניים, אינם מקבלים טיפול מניח את הדעת, ונאלצים לחיות בסבל ובמחסור, זוהי מדינה שספק אם עדיין משרתת את אזרחיה.

    • nataliemessika  On אוקטובר 4, 2012 at 5:08 am

      אלף, אני לא בטוחה שזו חוצפה לבקר את אורחות חיו. ביקורת זה דבר לגיטימי בכל מקום, הוא יכול להתייחס אליה או להתעלם כראות עיניו.

      שנית -אני גם לא כל כך מתרגשת מהתרומה של עשירי הארץ לתרבות הגבוהה של מסעדות השף, המוזיאונים, האמנים, התזמורות למיניהם וכו'. הם בסך הכל ממשיכים מסורת ארוכה מאד שראשיתה בארמונות המלכים והשליטים, שהיו הפטרונים לכל יצירה אנושית נעלה.
      חשוב לשים לב שלא השליטים והמלכים עצמם הם אלו שיצרו את היצירות, אלא הם היו במקרה הטוב, אלו שתמכו ביוצרים (כל עוד הם לא היו חורגים ממה שנקבע להם).

      היום אנחנו כבר לא זקוקים לפטרונים כדי ליצור. אפשר לייצר ארוחות גורמה משובחות מירקות שקונים בשוק הכרמל. אפשר לצייר ולפסל משאריות של בתי מלאכה. אפשר לנגן ולהלחין בכלי נגינה בסיסיים ביותר. יש עולם שלם של מה שמכונה 'תרבות שוליים' בכל תחום שעולה על הדעת, והיא למעשה הרוב. המיינסטרים הוא המיעוט שבמיעוט ולטעני הוא גם פחות מעניין בדרך כלל. הפטרונים שמודעים לזה, יוצאים מגדרם כדי לחבק את האמנות הזו (לפעמים חיבוק דב), כדי להמשיך ולהשאר רלוונטיים בעיני הציבור.
      בעיני זה הדבר היחיד שראוי להתפעלות הוא עולם הרוח – כל היתר זמני וחולף.

  • hamachteret  On אוקטובר 3, 2012 at 9:05 pm

    מדהים ומוזר. אני בגיל 25 מוצאת את עצמי מתחבטת בחרטות על הזמן שאבד ומה שלא עשיתי, את ממש קראת את מחשבותיי באיזשהו אופן. פוסט מעורר מחשבה. תודה.

    • nataliemessika  On אוקטובר 4, 2012 at 4:22 am

      גיל 25 זה יופי של גיל להתחיל לעשות מה שבאמת מרגיש לך נכון. אין לך על מה להתחיל אפילו להתחרט. מה שלא יהיה – לכי על זה. יש לך המון זמן.

  • galithatan  On אוקטובר 3, 2012 at 9:49 pm

    תהיתי מדוע את מצטערת על הדוקטורט… ואהבתי את האמירה – הייתי לומדת לעוף. אבל האם יש גיל שהוא מאוחר מדי בשביל זה?

  • nataliemessika  On אוקטובר 4, 2012 at 4:41 am

    להגיד שאני 100% מצטערת לא יהיה לגמרי מדויק, כי בכל זאת אני ערה להשפעה שיש לתוספת "ד"ר" לפני השם שלי, עבור אנשים שהדבר הזה מסמל עבורם סוג של תו תקן, השתייכות לקהילה רצינית, מקצועיות וכו'.

    בעיני יותר מכל, זוהי הוכחה שהצלחתי לצמצם ולהתאים את עצמי לדרישות השבלוניות של האוניברסיטה. לא הרבה מעבר לזה. אז הוכחתי שאני יכולה להקטין את מה שאני חושבת ומרגישה באמת, לשרוד, להתגמש. וגם להתמיד בזה לאורך זמן. תכונות שבמילא הייתי צריכה לפתח בגיל צעיר כמעט בכל מקום שהגעתי אליו. ואז מה? איפה אני בסיפור הזה? אבל השאלות האלה אף פעם לא העסיקו אותי בגיל צעיר יותר. היה יותר חשוב לי להוכיח "שאני בסדר'.

    ולגבי ללמוד לעוף – מסכימה אתך. רק צריכה לסגור איך בדיוק ואח"כ ארוץ על זה, כלומר, אעוף
    (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: