Monthly Archives: נובמבר 2012

הקשר הצרפתי

דוד שלי ג'ילבר בא אלינו מפריז בשבוע שעבר. הוא הביא אתו גשם ראשון ומבול של קאסמים.  לשמע האשמות האלה אמר: מילא הגשם, בפריז יש לנו הרבה, אבל מה לי ולקאסמים?  אם משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספרה שבסופו של דבר יגרמו לסופת טורנדו, אז מי יודע,  אולי הדוד ג'ילבר על נוכחותו וסובלנותו הזעירה, הוא-הוא זה שאחראי ישירות לתסבוכת הצבאית האחרונה ?

ג'ילבר הגיע לארץ בעיתוי מושלם. סוף-סוף זכה לחוות מקרוב מלחמה של ממש. לדיל של 'הכול  כלול' שנרקם במיוחד עבורו ועבור חברי הקהילה הקונסרבטיבית בפריז, נוסף צ'ופר בלתי צפוי: סיור ביד ושם בבוקר ואזעקה בזמן אמת בתל אביב  בערב,  רק כדי להשלים את התמונה. כיפות רקומות בעיר העתיקה וכיפת ברזל בשמי העיר ללא הפסקה.

בליל שבת האחרונה לקחנו את ג'ילבר לבקר את הורי בגדרה. היתה פגישה מלבבת ואחרי הארוחה הדשנה  השניים התפנו לעיסוק החביב עליהם: לא להסכים  זה עם זה בשום פנים ואופן.  ג'ילבר צעיר מאבי בשנה וחצי ולדבריו הם מעולם לא הצליחו להגיע להסכמה על שום נושא שיחה. אבל למרות המחלוקות העזות, אחים זה אחים והם אוהבים זה את זה ומחויבים זה לזה בנאמנות שלמה.

יש למשל, את המחלוקת סביב  המוצא המשפחתי שלנו. ג'ילבר סבור משום מה, שאנחנו נצר ישיר של ורסינז'טוריקס הגאלי או מקבילו אסטריקס.  את העובדה שהוא נולד בתוניסיה, כמו הוריו והורי הוריו לפניו,  הוא מדחיק או מיחס לאיזו טעות כרטוגרפית מצערת. למעשה, הוא סבור שהיהודים ובכלל זה משפחת מסיקה, היא-היא אירופה הישנה והטובה כפי שהיא צריכה להיות.  כמו הרבה מבני משפחתנו יש לג'ילבר  משיכה עזה להיסטוריה ולטיעונים היסטוריים שאין עוררין עליהם. כך הוא מצא הוכחות חד-משמעיות ליהודים באירופה, לא רק מימי בית שני, אלא גם מימי בית ראשון ומימי אברהם אבינו ואפילו מימי שם, חם ויפת הזכורים לטוב.

ומכאן קצרה הדרך אל נקודה כואבת אחרת שעולה בכל שיחה בין ג'ילבר לאבא שלי – איך זה שהערבים שמהם נמלט בעור שיניו, כבשו כל חלקה טובה בצרפת. ובכל פעם שהם מתחילים לדבר על הנושא הכאוב הזה, עולה על פניו של אבי, חיוך קטן שיש בו יותר משמץ של שמחה לאיד. רציתם לברוח מהם והם הצליחו להשיג אתכם, אה?  ולא רק מהמזרח אלא גם מהיהדות הם ניסו לברוח נואשות, כדי לא להתבלט חלילה מסביבתם וכדי לא להצטייר כשונים ומשונים בעיני שכניהם האירופאים הישנים והטובים.  אבל בשנים האחרונות הודות לערבים, יהודי צרפת, נזקקים לפתע להגדרה עצמית. כפועל יוצא,  הם נתקפים בכמיהה אינסופית לשורשיהם היהודיים, אבל לא לשורשים העמוקים, הסובלניים והגמישים של הורי-הוריהם שבאו ברובם מארצות צפון-אפריקה, אלא לשורשים "אוטנטיים" אחרים, למין יהדות שעטנז של פרקטיקה סינטטית, מכובסת, מלווה בהתבטלות עצמית בפני מוסדות אשכנזים מחמירים. יהדות חסרת שורשים ומבולבלת, מחמירה וקיצונית עם דוקטורינה פוליטית חסרת פשרות ופרקטיקה של פתקים בכותל.

אולי משהו טוב יצא בסופו של דבר מהשיח על הרב תרבותיות באירופה הישנה והטובה, כי פתאום היהודים נאלצים להתבונן בעצמם כקבוצה לגיטימית נפרדת, דבר שנמנעו ממנו בעקביות בשני הדורות האחרונים.  יותר מכל יהודי צרפת ובכלל זה הדודים שלי, ביקשו להיטמע לגמרי בתרבות הצרפתית הכללית.  ההגירה הגדולה בשלהי שנות החמישים כמעט ולא לוותה בקשיי קליטה משום שהם כבר היו ספוגים בתרבותיות ובלאומיות צרפתית. אבי זוכר שבספרי הלימוד בבית הספר הם נדרשו לשנן חיבורים  בנושא "אבותינו הגאלים". רק שאחיו הצעיר ג'ילבר, לקח את זה יותר מדי ברצינות.

עוד תופעה מעניינת ששווה לציין, הוא הפער הבין-דורי בין האחים עצמם. בעוד שאבי, ג'ילבר והאח השלישי דני, נישאו לנערות יהודיות שהכירו בעיר הולדתם, שני האחים הצעירים יותר, שהגיעו לצרפת בגילאי העשרה, נישאו ברבות השנים לצרפתיות 'גויות'. גם הקשר של שני האחים הצעירים לישראל נשאר רופף יותר. מבין אחים – רק  אבא שלי  משום מה, בחר לבוא לישראל. זה היה לפני הרבה שנים, כשעוד היינו ילדים עדיין. החלטה נבונה או לא, מאוחר מדי לשפוט. מה שיש זה מה שיש – השפה, הזהות, התרבות. החיים בכלל. כל מה שספגנו פה.  האם אנחנו שונים באופן מהותי מבני דודינו שגרים מעבר לים? כן ולא. נדמה לי שהזהות שלנו מגובשת ומנומקת יותר. מאידך, כולנו  דומים – יונקים מאותם זיכרונות אמיתיים או מדומים, מונעים בידי אותם דחפים ללמוד, להצליח, לפעול  נכון. האם החיים שם נוחים יותר? נדמה לי שכן. מבחינה כלכלית לפחות. האם אפשר לשפוט אותם לחומרה  על כך? לא ולא. המקום של יהודי צרפת בצרפת, ענה הנשיא הולנד לנתניהו בהזכרה לנרצחי טולוז, כשזה הציע להם להקדים תרופה למכה ולעלות לישראל.

ויש נושא נוסף שמלבה את הריב בין אבא שלי לג'ילבר, שהוא פועל יוצא של שתי המחלוקות הקודמות. ג'ילבר שונא סוציאליסטים. ויותר משהוא שונא סוציאליסטים הוא שונא לשלם מיסים. הוא טוען למשל, שהמיסים שלו מממנים ארצות נכשלות שלא מעניינות אותו כלל. חמור מזה  – הוא טוען שהמסים שלו משולמים כדי לתחזק כל מיני אנשים נכשלים, מרביתם הגדול  ערבים או סוציאליסטים, או שילוב קטלני ביניהם. אז מה אתה מציע, שאל אותו אבי – שרק העניים ישלמו מסים? אני לא מוכן לממן אותם ! כל הזמן מעלים לנו את המסים בגלל שהם לא מצליחים בחיים?  אם כך, הרבה יותר הגיוני לעשות ההפך : יש הרבה יותר עניים אז שהם ישלמו מסים ומאחר שיש מעט עשירים – הם יכולים להיות פטורים!  אתה מדבר שטויות, נפנף ג'ילבר בידו, השתתק  ובזה הסתיים הדיון, בינתיים. שבעים שנות מחלוקת בכל זאת עושות את שלהן וגם וטרנים קשישים נזקקים מדי פעם בפעם לאיזו הפסקת אש.

שלושים אלף שקל ממיסטר נייס גאי

אתמול בערב הרמתי אליו טלפון כדי להתעניין בשלומו. עבר שבוע מאז שדיברנו לאחרונה ותחושת מועקה  לא מוסברת עלתה בי כשחשבתי עליו.  אי אפשר לדעת בוודאות מה ילד יום אתו. אפילו שהוא חזר והבטיח שהוא כבר שבועיים נקי, לא מעשן, לא נוגע, נגעל וכו' וכו'  מהדבר הזה, מיסטר נייס גאי.  ולמי שלא יודע – סם שנמכר לעיני כל בכל פיצוציה בעיר, בתור תערובת 'קטורת' תמימה, מהגרועים שיש. אבל אצלו זה אפילו גרוע יותר –  בגלל ההיסטוריה הרפואית, האשפוזים התכופים והמאניה דפרסיה  שהתפרצה אצלו  לפני שנים רבות, בעקבות פציעת ראש בזמן שירות צבאי קרבי.

מה קורה נשמה?

בסדר ממי. אשפזתי את עצמי.

באמת? למה?

כי תרמתי שלושים אלף שקל לקרן ניצולי שואה. צחוק מתגלגל.

?

ראית את התוכנית שעשו בטלוויזיה על האישה המסכנה שמעירים אותה באמצע הלילה?

לא, אין לי טלוויזיה כבר שנים.

התקשרו אלי מהקרן לניצולי שואה  ושאלו אותי  אם אני יכול לעזור במשהו ואמרתי בטח.  הם שאלו בכמה ואמרתי שלושים אלף שקל. אמרו לי בשביל זה נביא לך את המנכ"ל. תוך שניה הוא חזר אלי, נתתי לו מספר כרטיס אשראי, אמר תודה רבה. נגמר.

מאיפה לך שלושים אלף שקל?

אין לי, אבל הגדילו לי את המסגרת בישראכרט בגלל ההצגות שאני עושה לתיאטרון המרוקאי.

מה, ואי אפשר לבטל?

אימא שלי ניסתה אבל הם לא הסכימו. לא נורא לפחות זה למטרה טובה ולא לאיזה כת. מה איתך כפרה?

אני בסדר נשמה. אבל תגיד לי אתה, מה עוד פעם עישנת?

כן, הייתי בהיי. עישנתי נייס גאי.

אבל הבטחת לי בשבוע שעבר…

כן, אני יודע תומר גרר אותי… מה אחי? מה פתאום כומר, אמרתי תומר. זה שבחדר אתי מתעצבן, אומר שהכומר המניאק רוצה להשתלט לי על המוח. את לא מבינה, אנחנו לבד פה, אין רופאים, אין אחיות. כשבאתי אפילו שאלו אותי לאיזה חדר אני רוצה להיכנס. אנחנו רק שבעה. מה אחי? יש לך חרדות? לקחת ציפלקס?  קח אחי. להכין לך תה? את מבינה, אני הכי ותיק פה. מתפקד בתור אחות רחמנייה. רגע, מישהו קורה לי מהחדר השני. מה אחי? נמלים? על הקיר? אני לא רואה.  בוא צא למסדרון להירגע, לראות קצת טלוויזיה.  שמים לנו פה רק ערוץ הטבע, כדי שלא יבואו לנו חרדות מהחדשות. אבל לפעמים יש סרטים על חיות מפחידות וזה משפיע לא טוב על האנשים.

חיות זה מפחיד לפעמים, אבל אנשים יכולים להיות יותר מפחידים.

 נכון. אז מה איתך נשמה? הינה הרופאה הגיעה. אני חייב לסגור. ניתוק.

אני מחממת את המרק לארוחת הערב וחושבת על העליזות המשוחררת שבקולו. אם הייתי מאבדת פתאום שלושים אלף שקל, בטח הייתי נשמעת אחרת לגמרי. כשסיפרתי ליריב את הסיפור הוא אמר: היחס שלו לכסף הרבה יותר מאוזן מאשר היחס שלנו. חוץ מזה, הוא הוציא אותו למטרה טובה.

לפחות זה. אבל עדיין אני לא מצליחה להשתחרר מהחרדה ומהכעס ומההתקשרות למספר הזה שממשיך לנקר בראשי: שלושים אלף שקל, שלושים אלף שקל. ועוד ממי.

מזגתי מרק לקערה אחת ומיד אחר כך – אזעקה. אזעקה של ממש, ארוכה עקשנית, לא נשמעת כמו ניסוי צופרים. הם התחילו מלחמה, אמרתי לו והוא אמר, טוב, למה שרק בדרום יחטפו? אז מה נעשה עכשיו?  כלום, נאכל מרק. מה נוכל מרק, ואם ייפול עלינו טיל? אם כך, הוא ייפול עלינו גם כך וגם כך. אבל אני לא מוכנה להיכנע לתבוסתנות סטואית כזאת, עם כל הכבוד. פתחתי את הדלת ויצאתי לחדר המדרגות. כל השכנים כבר התקבצו שם, נשענים על הקירות. מוזר פתאום לראות את כולם בבת אחת. אני מכירה רק מעטים מהם, מרביתם מתחלפים בכל שנה, סמוך להתחדשות חוזה השכירות.

מישהי מתעדכנת בנייד שלה ואומרת: כבר היתה נפילה. חברים שלי שמעו בום אחד חזק.

אם כך, אפשר לחזור הביתה. אנחנו מברכים זה את זה בלילה טוב ושלא נצטרך להתראות שוב הלילה.

אני מוצאת אותו מרוכז בקערת המרק שלו, עיתון פרוש לפניו ואת החתולה בתנוחת שינה אדישה ראשה שעון על רגליה האחוריות. זהו, נגמר, חוזרים לשגרה. מה אתה לא פוחד מהטילים? מה יש לפחד ומה זה יעזור. חוץ מזה אני לא מוכן לשחק את המשחק הזה. המלחמות שלהם לא מעניינות אותי. למזוג לך מרק?  כן. אבל רגע, אני צריכה לשלוח קודם הודעת סמס חשובה. "בואנה, חבל שאתה לא כאן. בית משוגעים ממש".

לחנך את הכלב

יום שישי בצהריים אחרי שיעור יוגה. כל התאים בגוף פעורים ורגישים. בדרך הביתה אני עוברת דרך חצר בית ספר יסודי הומה ילדים. קריאות, צופרי מכוניות וגם כלב אחד שחור קשור ברצועה לגדר, נובח בקולי קולות. ילדה חיוורת פנים, שערה הארוך אסוף על עורפה ניגשת החלטית אל כלב הנובח. הילקוט הגדול העמוס על גבה משווה לה צורה צבית. שקט! היא פוקדת על הנובח, שקט! והוא מתעקש לצרף את קולו הייחודי למהומת האלוהים הכללית. שקט ! היא שוב פוקדת והפעם מחזקת את דבריה במשיכות בוטות של הרצועה שסביב צווארו ובסטירות על חוטמו הארוך והשחור. לבי מתכווץ בכאב. והכלב בשלו – חוטף ונובח, חוטף ונובח, והילדה מחטיפה ופוקדת, מחטיפה ופוקדת.

הילדים על יד השער לוטשים את עיניהם בילדה בסקרנות והשתהות. גם להם יש ילקוטים גדולים המשווים להם צורה צבית. שנים נתקים מהחבורה וקרבים אליה בריצה: תפסיקי להרביץ לו תיכף ומיד! מכריז האחד, אם לא תפסיקי אני אתקשר למשטרת-צער בעלי חיים, מאיים השני. יש לו פנים קטנות ונחושות שמכוסות ברובן משקפיי פלסטיק כהות. הילדה, מופתעת מתגובתם, קופאת על מקומה.  גם שאר הילדים ממתינים דרוכים. השנים שנחלצו לעזרתו של הכלב, ממתינים גם הם נחושים ורציניים, אצבעם קלה לחייג למשטרת-צער בעלי-חיים, אם זה מה שנדרש מהם. גם הכלב הנובח משתתק, ממתין. עיניו השחורות נבונות ורכות. מבטה של הילדה מתחמק מעיניו ומעיניהם של חבריה, נישא אי-שם נבוך, מבולבל ותוהה לעבר נקודה רחוקה בין קו הרקיע לקו גגות הבתים המהוגנים שבשכונה המטופחת והירוקה שבצפון תל אביב. אני מתמלאת צער עליה.

משטרת באר טוביה

לפעמים קורה שאני נדרשת לתעד מבנה מסובך מכדי להבינו. ואז בשטח,  אני משתדלת לצלם הרבה ולשרטט הרבה, גם אם אני לא מבינה בכלל מה אני רואה. רק אחר כך, בבית מול המחשב, הרשימות  והדפים המקושקשים מתחילה עבודת הפענוח. עבודה איטית, לרוב אינטואיטיבית, עם קפיצות חוזרות ונשנות לפנים ולאחור, מצד אחד לצד שני, פנימה והחוצה, נעה בין מבטים, זוויות, חזיתות, יודעת שכל אחד מהם הוא רק חלק מהתמונה הכוללת, שהולכת ומתהווה לנגד עיני בהשתנות מתמדת, וגם היא לכשעצמה אינה אלא שיקוף חלקי ואפילו שגוי במידה מסוימת, מתמונה רחבה יותר,  שאי אפשר לתפוס באמת, רק רסיסי ייצוגים ממנה.

בפאתי מושב באר טוביה יש מבנה משטרה שהקימו הבריטים באמצע שנות השלושים המכונה גם משטרת בית דארס או משטרת בטאני-שרקי,  על שם הכפרים שעמדו בקרבתו עד למאורעות מלחמת העצמאות. במתחם הנטוש מבנה משטרה ראשי, אורווה ומין מבנה מקורה קטן ששימש כנראה כמוסך.

בניין התחנה  נבנה מבטון מחוזק בברזל ומזכיר בצורתו מבצר רב-עוצמה. בקומת הקרקע מספר אגפים שחוברו בחדר פיקוד אמצעי שתפקד כחמ"ל. בקומה השניה ניצב מגדל תצפית, שמשקיף ממרום שבתו על כל מה שתחתיו, כמו שהבריטים עצמם נהגו לעשות.

מי שנכנס אל הבניין הראשי בשנות ה- 30 היה נתקל בחדר לא גדול עם דלפק קבלה מוצב על במה מוגבהת. מאחורי  הדלפק היו  מין הסתם, מכשירי קשר, מרכזיה, יומן אירועים וגם שוטר בריטי עם שפם. אם היה  לך מזל  באותה משמרת שירת גם שוטר מקומי שהבין עברית או ערבית או את שתי השפות גם יחד, שיכול היה לתרגם לשוטר עם השפם מדוע באת להטריד את מנוחתו. סביב חדר המבואה היו חדרי משרדים, אולם קנטינה רחב ידיים, חדרי אחסון וגם  תא מעצר מוצנע עם חלון צר ומסורג היטב . לא משהו לשאוף אליו. ביציאה מתא המעצר נמתח מסדרון צר וחשוך שהוביל לתאי שירותים ומקלחת. בשלב כלשהו נוסף לבניין המשטרה אגף מגורים חדש שנסמך עליו כטלאי. לשם כך קירות הוסרו, מחיצות נוספו, פתחים נאטמו או נפרצו ודומה שאי-סדר כללי החליף את הסדר הסימטרי הישן. קצת מפתיע.  בכל זאת, אנחנו מדברים פה על האימפריה הבריטית, דאם.

אחרי כמה ימים של עבודה מאומצת הצלחתי להפריד בין הקירות הראשונים לאחרונים, בין המקורי הסדור למאוחר הסתור. קיר מול קיר, פתח מול פתח,  יש לחלץ את הסדר מתוך הכאוס,  לערוך הפרדה בין העקבי לבין כל מה שהוא לא כך. כל הבנה דורשת הבחנה ומיון ושרטוט מחודש של גבולות ברורים. זה – זה זה, וזה – זה לא. ולבסוף, שמסתיימת מלאכת ההבחנה, נשארים לפעמים עם תהיות שבשום אופן אי אפשר להתאים לאיזושהי קטגוריה. כמו למשל,  מה עלה בגורלם של הסוסים של משטרת בית טוביה והאם הם זכו לתנאים טובים מאלו שהיו לאסירים בתא המעצר? איזה עיתונים קראו החיילים  ששוכנו בבניין הנטוש בראשית שנות ה- 60 ומה עלה בגורלו של החייל דוד תג'ר משערים שהשתחרר ב- 23.9.61 ?