לחנך את הכלב

יום שישי בצהריים אחרי שיעור יוגה. כל התאים בגוף פעורים ורגישים. בדרך הביתה אני עוברת דרך חצר בית ספר יסודי הומה ילדים. קריאות, צופרי מכוניות וגם כלב אחד שחור קשור ברצועה לגדר, נובח בקולי קולות. ילדה חיוורת פנים, שערה הארוך אסוף על עורפה ניגשת החלטית אל כלב הנובח. הילקוט הגדול העמוס על גבה משווה לה צורה צבית. שקט! היא פוקדת על הנובח, שקט! והוא מתעקש לצרף את קולו הייחודי למהומת האלוהים הכללית. שקט ! היא שוב פוקדת והפעם מחזקת את דבריה במשיכות בוטות של הרצועה שסביב צווארו ובסטירות על חוטמו הארוך והשחור. לבי מתכווץ בכאב. והכלב בשלו – חוטף ונובח, חוטף ונובח, והילדה מחטיפה ופוקדת, מחטיפה ופוקדת.

הילדים על יד השער לוטשים את עיניהם בילדה בסקרנות והשתהות. גם להם יש ילקוטים גדולים המשווים להם צורה צבית. שנים נתקים מהחבורה וקרבים אליה בריצה: תפסיקי להרביץ לו תיכף ומיד! מכריז האחד, אם לא תפסיקי אני אתקשר למשטרת-צער בעלי חיים, מאיים השני. יש לו פנים קטנות ונחושות שמכוסות ברובן משקפיי פלסטיק כהות. הילדה, מופתעת מתגובתם, קופאת על מקומה.  גם שאר הילדים ממתינים דרוכים. השנים שנחלצו לעזרתו של הכלב, ממתינים גם הם נחושים ורציניים, אצבעם קלה לחייג למשטרת-צער בעלי-חיים, אם זה מה שנדרש מהם. גם הכלב הנובח משתתק, ממתין. עיניו השחורות נבונות ורכות. מבטה של הילדה מתחמק מעיניו ומעיניהם של חבריה, נישא אי-שם נבוך, מבולבל ותוהה לעבר נקודה רחוקה בין קו הרקיע לקו גגות הבתים המהוגנים שבשכונה המטופחת והירוקה שבצפון תל אביב. אני מתמלאת צער עליה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On נובמבר 14, 2012 at 6:34 am

    מקסים וגודש את הלב. תודה.

  • שוֹעי  On נובמבר 14, 2012 at 8:08 am

    נטלי יקרה, זה אכזרי ומכמיר לב כאחד.
    אגב Black Dog באנגלית זוהי מלנכוליה שהופכת לדיכאון.
    על יוסף דה לה רינה מאגיקון יהודי בן דור גירוש ספרד שניסה להחיש את הגאולה על ידי הכנעת הסיטרא אחרא, סופר בכמה אגדות קבליות שנתגלגל בכלב שחור.

    • nataliemessika  On נובמבר 14, 2012 at 1:01 pm

      אוי, שועי. הייתי צריכה לנחש. לכלב הזה באמת היה מבט של יהודי קשיש וחכם..

  • nirstern  On נובמבר 14, 2012 at 10:03 am

    איזה תיאור יפה ועמוק ונוגע,

  • רוני  On נובמבר 15, 2012 at 9:36 am

    אוף. אוף אוף אוף.
    לשכנים שלנו היתה כלבה חמודה, שהיתה מגיעה אלינו בשבת בבוקר, מדי פעם, ומקבלת חלמון ביצה מהביצים-של-שבת (כל הכלבים שהכרתי ידעו מה טוב בשבילם ותמיד העדיפו את החלמון על פני החלבון). היא היתה קצת מאולפת – תכונה שלא הכרנו אצל הכלבים שלנו, שנטו לקפוץ ולרוץ ולא להבין מה השם שלהם והיו חמודים מאד. היא היתה נותנת לנו יד, ויושבת, ונחמדה באופן כללי, כמו שכבר כתבתי.
    יום אחד, אני לא יודעת מה היא עשתה. כנראה משהו ראוי לעונש. האבא של השכנים הכה אותה, כעונש, והיללות שלה הגיעו רחוק-רחוק מהבית של השכנים.
    הלב שלי התכווץ.
    הלב של אבא שלי התכווץ.
    עד היום אנחנו מדברים על זה, בצער.
    (הוא היה איש טוב, האבא של השכנים. ותמיד תהינו מה הכלבה עשתה, למה העונש הזה הגיע לה. והסכמנו שזה לא מידתי.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: