Monthly Archives: דצמבר 2012

מתנחל על סף ביתי

בשבוע שעבר התעוררתי באישון לילה כשקולות מצוקה מטרידים את שנתי. אף שלא היו אלה קולות בני-אדם היה נדמה לי ששמעתי: אני מסכן, אני בודד, קר לי, אני רעב ! בחוץ ירד גשם זלעפות. המחשבה לצאת מהמיטה החמימה ולחפש את מקור היללות עברה בראשי והתפוגגה מיד. אז הלכתי לאמבטיה ותחבתי שתי חתיכות צמר גפן באוזניים. אחר כך עצמתי עיניים וקיוויתי לטוב – מה שאני לא רואה ולא שומעת, הרי לא קיים. מה, לא?

למחרת בבוקר, בהפוגת הגשמים, יצאתי כהרגלי לרכב על אופניים בפארק הירקון. אנשים  בכביש חלפו מולי במכוניות, פניהם חתומות, זמנם קצר והם משופעים בדאגות. זמן ודאגות.  מהראשון יש מעט מדי מהשני יש יותר מדי ולמעשה ההיפך הוא הנכון. הרי יש לנו את כל הזמן שבעולם והדאגות – למה זה טוב?

כשחזרתי הרגשתי משהו קטן ואפור מטפס לי על הנעל ומשם אל מעלה השוק האחורי. גור חתולים רטוב, נחוש ורעשני, מקור היללות מליל אמש. אמרתי לו: חכה רגע, אלך להביא לך אוכל, אבל הוא לא היה מוכן לחכות ובטח לא להישאר בחוץ. ברגליו הקטנות קיפץ אחרי במדרגות, תוך כדי יללות בלתי פוסקות וניסיונות להשתחל שוב ושוב מתחת לנעליי כדי לזכות בחיכוך מזדמן דמוי ליטוף. סוג של מתאבד כזה.

ואז הגענו לפתח הדלת ותהיתי ביני לביני מה לעשות. בפנים חיה לה בשלווה ובנועם מלכה לבנה ששולטת בממלכתה 15 שנים רצופות, וגם בי הנתינה הכי נאמנה שלה. אל רוב בני האדם מלבד דיירי הבית הקבועים, היא מתייחסת כאל כורח מטריד אך נסבל. אבל אל יצורים ממלכת החי היא מתייחסת באפס סובלנות –ג'וקים, פרפרי לילה, זבובים ושאר חרקים ורמשים שהתרע למזלם להיקלע לתחום מושבה, מוצאים את עצמם מפורקים לגורמים, בעינויים שלא היו מביישים את האינקוויזיציה הספרדית. גם בעלי כנף אחרים היא לא סובלת. לפעמים היא עומדת ומשקיפה עליהם מהמרפסת תוך כדי השמעת גרגורים ואיומים בוטים: אם גם לי היו כנפיים הייתי קורעת אתכם. בפעמים המעטות שבהן יצא לה להיתקל בחתולים או בכלבים אצל דדי הווטרינר, היא גילתה כלפיהם חוסר נימוס משווע, כולל נהמות, העלבות אישיות ושריטות כואבות על החוטם.

 לא היתה לי שום כוונה להשליך את היללן האפור הישר אל גוב האריות ועל כן הפצרתי בו שיישאר מאחורי הדלת עד שאסדיר את העניינים עם בעלת הבית, ששעות אלה מוקדשות אצלה בדרך-כלל לשנת יופי של בוקר, טרום- שנת-יופי-של-צהריים. הוא לעומת זאת, החליט לסרב פקודה. שטח כבוש לא ישוחרר, יהודי לא מגרש יהודי. הייתי צריכה לפעול מהר. החזקתי אותו ביד אחת, בשנייה פתחתי את הדלת. הפרינססה שרבצה על הספה, הרימה את ראשה בעצלתיים ונתנה בי מבט קצר ומנומנם. זה שום דבר, הבטחתי לה, המשיכי לישון.  ניגשנו למטבח. הגור קפץ מטה מבין זרועותיי והתנפל ברעבתנות על צלחת הגרגרים שבפינה. בשלב זה נרשמה תנועה מסוימת מכיוון הספה. מי זה אוכל מהדייסה שלי? באמת אף אחד, הבטחתי. אבל אי אפשר היה לטעות בקולות הגרגור, הלעיסה והזלילה של היצור. המלכה עשתה את דרכה אלינו חרש-חרש מקווצת ודרוכה ככדור. אפילו שבחישוב חתולי היא כבר בת יותר ממאה, סנילית היא לא. מה זאת אומרת, המשיכי לישון, זה כלום?

עם נהמת האיום הראשונה חטפתי אותו מהצלחת לגובה בטוח מפני פגיעה ישירה וכואבת. והוא הממזר, השקיף עליה מלמעלה למטה כשפיו עדיין מלא בפרורי גזל, ממצמץ כלפיה בעיניו הגדולות כאומר: את-לא-יכולה-לתפוס-אותי!  היה בו משהו מנוער הגבעות – חצוף ושלם בצדקת דרכו. לפני שהברחתי אותו החוצה אספתי במהירות קערת מים, צלוחית אוכל, קופסת נעליים ריקה, פיג'מה משומשת ועכבר מבד וסידרתי לו מאחז בלתי-חוקי על יד דלתה של גברת פישר שכנתי. לפני כמה חודשים היא עברה לדיור מוגן ועד שיתייצב שוק הנדל"ן בגוש דן, הבית עומד ריק.

הגור האפור הסתגל במהירות למצב החדש. ביום הוא מסתובב בחצר, בלילה הוא הולך לישון עם עכבר הבד בקופסת הנעליים ובין לבין הוא עובר דלת – דלת בחדר המדרגות ודורש בפנים נוגות: הביאו לי אוכל ! אני רעב ! אני רעב !

20121225_133133

אבולוציה הפוכה

השבוע נסעתי ברכבת לבאר שבע כדי להיפגש עם איזה יזם שרכש שורת חנויות בלב העיר העתיקה. נאמר לו שלפני שיוכל לעשות שינוי כלשהו במבנים, עליו להזמין מישהו שיכין עבורו תיק תיעוד, וכאן אני נכנסת לתמונה. היזם שהוא גם עורך דין במקצועו (פייר, הולך טוב יחד), הציע לאסוף אותי מהתחנה המרכזית של באר שבע.  אני מזדמנת לעיר הזו מדי פעם, בעיקר לאוניברסיטה, אבל מזה שנים שלא ביקרתי בתחנה המרכזית שלה. חוץ מהרכבת, לא הרבה השתנה שם. שיפודיה מאובקת, נהגי מוניות תוקפניים, בדואיות מכוסות פנים, מדרכות ומגרשים שחציים הרוסים.

כפי שהיה אפשר לצפות, היזם הגיע במכונית שרד שחורה ולבש חליפה שחורה כדין. אומרים שבישראל יש יותר עו"ד מאשר בכל מדינה מערבית אחרת, אחד על כל 183 איש ומספרם למרבה הדאגה, רק הולך וגדל מדי שנה בשנה. בקצב הזה, מה יהיה עלינו.  ואולי בעצם כבר הגענו לנקודת אל-חזור בהיבט אבולוציוני? מן  הראוי לחוקק חוקים שיגבילו את ההתרבות חסרת הרסן הזו, אבל מאידך, אין הרבה סיכוי שהעו"ד האמונים על חקיקת החוקים, יפעלו כדי להגביל את מספרם באופן יזום. זה לא מתקבל על הדעת, מבחינה ביולוגית לפחות.

בכניסה למתחם החנויות ההיסטוריות פגשנו את עופר יוגב מנהל מחוז דרום במועצה לשימור אתרי מורשת שליווה אותי בכמה פרויקטים קודמים באזור. אבל למרות שראיתי לא מעט אתרים משונים  במהלך חיי, שום דבר לא הכין אותי למה שנגלה לעיני כשהעו"ד-היזם פתח בפנינו את דלתות הברזל של החנויות. אבל לפני כן – תיאור קצר על איך הן נראות מבחוץ: קיר חזית עם פתח קשות בנוי אבן גיר ורדרדה ושחוקה כנראה מהתקופה עות'מאנית ובצמוד 3 חזיתות בנויות אבן בהירה וקשה,  מסותתת היטב עם פתחים מלבניים שזמנן כנראה, מהתקופה הבריטית. בקצה ניצב מבנה פחונים, אסבסט וגבבה שמיוחס כנראה, לתקופה הפרהיסטורית.

שער החנות הנעולה נפתח אט-אט. החדרים נראו מוזנחים וחשוכים לחלוטין. לאחר שעיניי התרגלו לחשכה, הבחנתי בשינויים הרבים שנעשו בהם – אין להניח כי נראו כך בתקופה העות'מאנית או אפילו הבריטית. קשתות מחודדות מעוצבות בשורת אריחים זולים בגוון חום-ואפור ועמודים מובלעים למחצה מעטרים את קירות הגבס שסוגרים את החלל מבפנים, ללא סימן לאבן המפוארת שנראית בחוץ. הלאה משם, שורת חדרונים אפלוליים ובאמצע -מחיצות עם סימני צנרת אינסטלציה שהוסרה ממקומה. לעזאזל, מה זה המקום הזה? ההכרה חלחלה בי לאט אבל בטוח. היזם והמפקח שתקו והנהנו בראשם. כן, כן זה בדיוק מה שאת חושבת… תחושת מחנק משונה לפתה את גרוני. צילמתי מהר ככל שיכולתי (לא היה פשוט בגלל העדר מוחלט של תאורה פנימית), ומיהרנו לצאת משם. יש תופעות היסטוריות שמעידות על רגרסיה תרבותית חמורה ושורת החנויות המהודרת בלב העיר העתיקה של באר שבע, היא בהחלט דוגמה טובה לכך.

אחר כך יצאנו החוצה כדי להשקיף על המתחם המוזנח ולשמוע מה יש בדעתו של העו"ד-היזם לעשות בו, אם כי זה לא בעיה להעלות אותו מהמקום הנמוך שבו הוא נמצא עכשיו. אחרי שהדברים הוסברו ונידונו עם היבטים לכאן ולכאן,  עופר הציע שנלך לאכול  סנדביץ' תוניסאי. העו"ד-היזם הציע שנלך בלעדיו ושאני אבוא אליו אח"כ למשרד. בניגוד למצופה ממני, ביקשתי וקיבלתי סנדביץ' בלי חריף בכלל. בתום הארוחה עופר הסיע אותי למשרדו של היזם שנמצא אגב, בתוך מבנה היסטורי מרשים עשוי אבן ששומר בקפידה.

שם במשרד, שמעתי פרטים על נסיבות הרכישה של הנכס ועל הזדמנויות הנדל"ן שמתגלגלות בעיר בזמן האחרון. העו"ד-היזם ביקש מאחת המזכירות שתצלם עבורי תוכניות ומסמכים חשובים, פעולה שדרשה מאמץ רב-שלבי מרוכז מכל הנוכחים. אחר כך סוכמו התנאים, נחתמו הניירות, נשלפו הפנקסים וכולם יצאו מרוצים.  משם יצאתי לדרך. כלומר בערך, כי לא ממש ידעתי איפה אני ולאן אני אמורה ללכת. אחרי שביררתי את הפרטים הבסיסיים האלה בקרב העוברים והשבים, הגעתי למרכז העיר, אל המקום שבו נמתח מדרחוב ארוך ומדכדך תחום בכמה שפודיות, קיוסקים וחנויות עם תצוגת מכנסי טרנינג במחיר מציאה.  כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי 3 במאה. שניים לי ואחד לקיבוצניק.

מהורהרת התיישבתי לי במושבי שברכבת, מנסה לעשות סדר בתמונות שהתערבלו בראשי מאז אותו הבוקר. לפעמים נדמה לי שמצאתי לי מקצוע שהוא לא בדיוק מהעולם הזה. אני סוג של בעלת אוב. בכל מקום שאני הולכת, אני פוגשת את מי שהיה שם לפני: קודם היו העות'מאנים שהקימו לעצמם עיר מפוארת עם חנויות. אחר כך הגיעו הבריטים. בזמן שהם שלטו אנשים המשיכו להשתמש במה שהיה לפני מתוך תחושת כבוד. הם גם בנו מבנים חדשים וחנויות נוספות, שונים אך עם היגיון שמותאם לסביבתו. ואז לפתע הגיע מי שהגיע שבחר לשנות את הכל ולהמציא סגנון פסאודו-אוריינטאלי מחומרים זולים בפעולה שגובלת בפשע אסטטי כנגד האנושות. שלא נדבר על המוצרים שהוצעו למכירה באותן חנויות משופצות. אבל אותן הרי לא מצפים שאכניס כסעיף בתיק התיעוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

החנויות מבחוץOLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

החנויות מבפנים

אימת החנוכה

מאז ומעולם היה לי יחס אמביוולנטי לחנוכה. יש משהו בחג הזה שעורר בי אימה. האש,  המאכלים  השמנוניים, באנו חושך לגרש, אנטיוכוס הרשע.

זה לא במקרה שחנוכה הוא החג הראשון שחגגתי בגן, שבועות ספורים אחרי שעלינו לארץ מצרפת. אחי הקטן ואני שובצנו בגן טובה- אותי בחובה ואותו בגנון. אחינו הגדול נשלח היישר לכיתה גימל. אני זוכרת שכשהגיע הביתה בסוף היום הראשון ללימודיו, הוא הטיל את עצמו על המיטה של ההורים והתייפח חרישית: אני לא מבין שום דבר.  גם אחי הקטן לא הבין שום דבר, ובמיוחד את החוקים החדשים שנכפו עליו. אבל מאחר שניחן באומץ לב ובתעוזה של בריון שכונתי, הוא החליט להלחם בכללים בדרכו שלו. כשהגננת אמרה לו שהוא לא הולך הביתה עד שהוא לא גומר את כל האורז בצלחת, עשה לו מנהג לדחוס את העיסה הדביקה לכיסי מכנסיו, או הישר לפיו של הילד המייבב והמבוהל שהרע מזלו להתיישב על ידו בארוחת הצהריים. מה שיותר הסתדר לו באותו הזמן.

הדרך שלי להתמודד עם אי-ההבנה המוחלטת שנחתה עלי היתה – להתבונן ולתהות. לתהות ולהתבונן. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שנגלה לעיני במסיבת חנוכה הראשונה שלי בגן. הורינו נבוכים ונרגשים, אילמים-חרשים כמונו, הלבישו אותנו יפה –יפה לכבוד המאורע:  את אחיי במכנסי שלושת-רבעי משובצים, בחולצות מכופתרות  וסוודרים תואמים ואותי בשמלת שבת לבנה עם גרביונים לבנים מעוטרים בדוגמאות פרחוניות ונעלי לכה תואמות.  בחוץ ירד גשם, רוחות עזות נשבו והקפיאו את רגלי הנתונות בגרביונים לבנים ודקים מדי על אף הדוגמאות הפרחוניות. לא היה לה מושג לאימא שלי מהו מזג האוויר בנצרת-עלית בחודש דצמבר ועל כן נאלצנו להסתפק בבגדים שנדחסו במזוודות המעטות שהבאנו, עד שהגיע הציוד המלא ששולח באונייה מצרפת. חוץ מזה בסוכנות היהודית נאמר להם מפורשות שנצרת-עלית ממוקמת בין ימת טבריה לים התיכון, במקום טוב באמצע. כמה קר כבר יכול להיות שם?  ובכן – מאד.

גן טובה מוקם במבנה בטון קטן עם גג שטוח תחום בגדרות וסביבו חצר מוזנחת עם נדנדות חלודות וארגז חול. לכבוד המאורע החגיגי נפתחו דלתות המחיצה שהפרידו בין גן-חובה לגן –גנון לאולם אחד גדול. בפנים היה חמים ונעים. החלונות עוטרו בגזירות נייר צבעוניים ובאוויר עמד ריח של שמן שרוף וחלב נרות. מיד בבואנו, נחטפתי בידי הגננת ונשלחתי לשבת עם יתר הילדים מצוידת בכתר קרטון שבמרכזו נר מצויר  ובאבוקה מבריסטול שממנה השתפכו רצועות קרפ צבעוניות בצהוב ובאדום. למרבה האימה, כל הילדים בגן חומשו באופן דומה. לא הבנתי מה עלי לעשות ועל כן החלטתי לשבת בשקט ולהתכונן לגרוע מכל.  ואז לפתע- האור כבה. סביבון ענק תלוי על בלימה, השתלשל מטה מהתקרה ונחת אט-אט על רצפת אריחי הטרצו האפורה. הלוע נפתח ומתוכו הגיח גמד עטור זקן צמר-גפן,  לבוש סדין  לבן שדיבר בשטף קצף ונופף בחרבו בזעם. היה ברור שהוא כועס נורא, אבל לא הבנתי על מה. אבא ואימא לא נראו באופק, נדחקו אי-שם בקצה היציע, והמתינו כמוני לבאות בלב פועם, מוכן לכל. עודדתי את עצמי שבמקרה הכי גרוע, אוכל תמיד להסתתר מתחת לשולחן או להזעיק את אחי הקטן שכבר ידאג לחלץ אותי מכאן. אם צריך, הוא יטפל בפה הפעור של הגמד הכועס עם שאריות של אורז שדחס לכיסים בצהריים.

אבל זו היתה רק ההתחלה, כי אט אט החלו להתקבץ  סביב הגמד הכועס עוד ועוד גמדים מסוגו, זועמים לא פחות. אחד מהם התרוצץ הלוך ושוב מחפש דבר-מה בקדחתנות עד ששלף מהפינה ילד מבוהל אחר עם כתר של כד על הראש. דומה שהכול שמחו מאד, משום שבו ברגע פצח איש האקורדיון בתרועה רמה וכל הילדים קמו כאיש אחד והסתדרו במעגל סביב הגמדים עם הזקן, נופפו באבוקות עם הסרטים הצבעוניים, רקעו ברגליהם, צעקו ושרו שיר מוכר להם. אני עשיתי כמיטב יכולתי וחיקיתי את תנועותיהם בגמלוניות, באיחור מה ובבלבול מוחלט. מופע האימים בגן טובה הלך והתארך לנצח בעוד שירים, רקיעות רגליים, סיבובים לצד אחד ולצד שני ואז חלחלה בראשי לראשונה ההשלמה – שנגזר עלי מה שנגזר עלי, מה שקורה זה מה שקורה, צריך להשתדל ואין לי ברירה.

אבל גם ערב הביעותים הזה הגיע אל קיצו. בלילה במיטה, ניסיתי נרגשת, ליישב את קרעי התמונות  שהתרוצצו מול עיני, למצוא בהן ולו עוגן אחד של נחמה שלווה.

ואז נזכרתי בתמונה: כמה שבועות לפני כן, בקרן רחוב סואן במרכז ניס  ניגש אלי איש ענק  עם זקן לבן בלבוש אדום בוהק.  האיש כרע ברך לפני ושאל: ילדתי, מה תרצי שאביא לך לחג מולד? הוא נשא שק ענק ומסתורי,  עמוס סודות. דמיינתי שהטמין בו את כל המתנות שבעולם. היססתי, לא ידעתי מה יותר כדאי. הוא חיכה בסבלנות וחייך אלי, היה לו  הרבה זמן. נטלי, בואי כבר, זרזה אותי אמי שעמדה כמה צעדים לפני. נראה שהיא לא כל-כך מחבבת את האיש הנחמד עם הזקן הלבן. היססתי. רגע לפני שנטלה את ידי ומשכה אותי משם, הספקתי לצעוק לו לאיש: אני רוצה טבעת. טבעת!

ring2

נוחי דנקנר כמשל

יש לי קרובי משפחה עשירים, אבל ממש עשירים שגרים אי-שם באחוזה נאה במרכז הארץ. מדי פעם כשמגיעים אלינו קרובי משפחה משותפים מצרפת, אנחנו נוסעים לבקר אותם. אני לא מבין למה כולם צריכים לעלות אליהם לרגל, רוטן הקיבוצניק במידה רבה של צדק. ואני כמנהגי, מספקת הסבר פסיכולוגיסטי: ואם הם היו גרים בדירה צנועה בראשון או בפתח-תקווה גם אז היית מוצא בזה פסול, או שהיית חושב שהם סתם אנשים נחמדים? (אם כי להודות על האמת, בהחלט יש  מצב שיש לנו קרובי משפחה מדרגה כזו או אחרת בראשון או בפתח תקווה, שמעולם לא טרחנו לבקר).

מה שמוביל אותי לתהות מה יש בעשירות הזו שהיא כל כך ממגנטת. כשמניחים מגנט מול מגנט נוצרים שני מצבים – משיכה או התנגדות. היחס אל העשירים כמו היחס שלנו לכסף, הוא לעולם דו-ערכי,  נמשכים ונרתעים בו זמנית. בדרך כלל המפגש עם אנשים עשירים, מעורר את יצר החמדנות, יש איזו עננה של רצון או השתוקקות, אלא אם כן לפנינו אדם נקי ומתוקן מאד. וכבר נאמר במקורותינו: לא תחמוד.

ויש את הקוטב השני – הצדקנות, הגאוותנות. האמונה העמוקה שעושרם  של שועי הארץ הוא לרועץ להם, מוטל ככתב אשמה ישיר או עקיף למעשים שהצנעה יפה להם וביום מין הימים הם עוד יצטרכו לתת את הדין.  וגם המחשבה שעושר מלווה בנהנתנות מוביל לריפוד של הגוף והנפש בשכבות של כוחנות, עיוורון, בוטקס,  חמאה וסכרין ויוצר חיץ בינו לבין "החיים האמיתיים". וכבר נאמר במקורותינו : נחמה פורתא.

ימים לא קלים עוברים על עשירי הארץ. אי ביטחון מאיים על אי-המטמון שלהם. ברוכים הבאים להישרדות  מפעפעת מחשבה  כנחש ארסי. גם ממנה צריך ללמוד להיפטר.

messika

תיק תיעוד אישי

בשנתיים האחרונות יצא לי להכין תיקי תיעוד ללא מעט מבנים בקיבוצים. אמנם הנושא הזה לא ממש זר לי כי הייתי נח"לאית בעברי, אבל לפעמים אני זקוקה בכל זאת לאיזו השלמת מידע ממקורות פנימיים יותר   ולכאן נכנס בנזוגי המכונה "הקיבוצניק", שהוא כידוע לא סתם קיבוצניק, אלא קיבוצניק דור שלישי.

תגיד, כתבו שהפרה השדופה שבחצר כנרת נתנה 40 ליטר בכל חליבה, זה נראה לך הגיוני? לא יכול להיות ! רוחמה בשיאה נתנה 50 ליטר והיא היתה כפולה ממנה בגודל!  אני לא רואה איפה חדר השירותים בתוכנית של בית הילדים בגשר הישנה, מה, לא היו לכם בתי שימוש? עד גיל מסוים היו לנו רק סירים. אבל היו שירותים ומקלחות משותפים מחוץ לבתים.  אתה יכול להסביר לי מה זה הדבר הזה?  זה מתקן מבטון לשים בו נעליים כי גם ככה הצריפים היו קטנים מדי והאחרונות מועטים. ועוד כהנה וכהנה הבהרות והסברים על עולם ונעלם שכמעט ולא נותר ממנו דבר היום. אם רק היה לי שריד כזה מתקופת הברונזה או אפילו מתקופת הברזל, הייתי יכולה לעשות פלאים מהקריירה הארכיאולוגית שלי.

לפני כשבועיים נתבקשתי להכין תיק תיעוד על בית הביטחון "באורים הישנה". הבנזוג שלי נוהג להצטרף אלי כעוזר מתעד ועושה זאת בשמחה, אך הפעם הוא שמח באופן מיוחד – כי הוא נולד בקיבוץ הזה. כלומר, בערך. כמו בהרבה קיבוצים, יש מקום אחד שאליו עלו ביום ההקמה – בחופזה, ללא מחשבה יתרה בתנאי הנוף, הביטחון  והסביבה ויש את הנקודה השנייה, שהיא-היא הנקודה שבה נמצא הקיבוץ היום. מאז שעזב את המקום לפני חמש שנים בערך, הוא מיעט לבקר בו. יותר מדי משקעים וזיכרונות.  והנה עכשיו הוא מגיע כדי לתעד את מה שהיה שם בתקופת הילדות המוקדמת, התמימה והמזוככת,  לפני שהכול התחרבש להם. זה יכול להיות נושא טוב לסרט.

בשעה 9:00 בבוקר התייצבנו אצל אילנה שהיא סוג של בולדוזר בלתי נלאה. היא זו שיזמה את כל הפרויקט וגם במקרה, היתה המטפלת ומאוחר יותר המורה של הבנזוג שלי בבית הספר.  אורים הישנה, המכונה "גרין" הוקמה באוקטובר 1946 כחלק ממבצע התיישבות של 11 הנקודות בנגב, ואחרי כשנתיים הם הועברו מטעמי ביטחון צפונה, למקומו הנוכחי. האתר ההיסטורי היה למטווח שדה ומשום כך לא נותרו בו מבנים מהתקופה ההיא מלבד כמה רצפות, בסיס של מגדל מים ובית ביטחון דו-קומתי שנראה כמו חריץ של גבינה שוויצרית. צה"ל הרי היה צריך להתאמן על משהו.

אילנה הכינה לנו קפה ובפלות, שאותן הקיבוצניק טבל בספלו כנהוג במחוזותיהם. אחר כך הגיע נוניק,  סייר לבן-בלורית וחד-עין עם ידע מקיף בכל נושא ועניין. אילנה ונוניק סיפרו לנו על ההיסטוריה של המקום ואני רשמתי את עיקרי הדברים במחברת. הם אמנם לא היו באורים הישנה, אבל הם מכירים את הסיפורים דרך החברים הותיקים יותר, שלמרבה הצער, רובם כבר הלכו לעולמם. אילנה הגיעה לאורים בראשית שנות ה- 50 ונוניק קצת אחריה. גם האימא של הקיבוצניק הגיעה לשם באותו פרק זמן, מקיבוצה שבמשמר העמק. נוניק סיפר שהוא זוכר שהיה לה חבר בשם יוסף שהיה נשוי לאמריקאית. איך זה? תהינו, והוא הסביר שהם נהיו חברים אחרי שאשתו עזבה את הקיבוץ. ואחר כך? אחר כך, הגיע אבא שלך. איזה טיפוס הוא היה? בוהמיין, מצחיק, בכלל לא הבנו מה הם עושים ביחד. הוא היה ההיפך הגמור שלה. קצת אחרי שנולדת הוא עזב, ומעולם לא חזר לכאן.

עלינו על הטנדר של נוניק ונסענו לאתר. מרחבים שטוחים של מדבר צהבהב, מאובק, שכוח אל ואדם.  נוסעים ונוסעים בכבישים ארוכים וריקים, ומסביב דממה. ברוכים הבאים לשישים אחוז משטחה של מדינת ישראל. אנחנו יורדים מהכביש ונוסעים בדרך עפר תחומה לאורכה בערימת חול גבוהה. הגנה מפני הבדואים מסביר נוניק. להקת עגורים נחה בשדה תפוחי אדמה, צוברת כוחות להמשך דרכה. בהמשך, להקת כלבים משוטטים נטפלת אלינו, עשרות כלבים רצים ונצמדים אל גלגלי הרכב, נובחים בטירוף, פיהם מגיר ריר לבן. אני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר– הכלבים הנובחים או הגלגלים הקרובים אליהם. נוניק מסביר שהבדואים זרקו אותם וכיום באבולוציה הפוכה, הם שכחו שכבר בויתו לפני אלפני שנים וחזרו להיות פראים, כלהקת  זאבים.

ולבסוף גם הכלבים-הזאבים התעייפו ואנחנו המשכנו לנסוע במדבר הצחיח עד שהגענו לאורים הישנה, או למה שנותר ממנה. אחרי שצילמנו את השרידים המעטים פנינו דרומה, אל הנקודה הקדם-ראשונה, שאליה עלו או נכון יותר לומר נתקעו, ראשוני המתיישבים בתאריך הרשמי של העלייה לקרקע. המשאיות התחפרו  בחולות ובלית ברירה הם נאלצו להישאר שם יומיים-שלושה עד שהצליחו לחלץ אותם כדי לעבור אל הנקודה הנכונה, שנראית צחיחה ונטושה באותה מידה. במקום הזה יש כיום אבן עם כתובת שחברי הקיבוץ הקימו לכבוד חגיגות המשק ה-25 למניינם.

כשחזרנו לקיבוץ אחרי הצהריים, הלכנו לארכיון. הארכיונאית שקיבלה הוראות מוקדמות מאילנה, באה להראות לנו איפה כל דבר נמצא, איחלה לנו בהצלחה והשאירה אותנו לבד. הקיבוצניק פתח ודפדף בקלסרים וערם לצדי תמונות ומכתבים חשובים, ואני שקעתי לי במחברת-יומן כתובה ביד שעל כריכתה נכתב: "שיחות  חברים 1945- 1946". בזמן הזה החברים בקבוצה התגוררו ברעננה  בתנאי קומונה ועבדו  במושבים ובמשקים הסמוכים.  לצערי, הצלחתי לקרא רק חלק מהמחברת, ואת הדפים שתפסו את עיני סרקתי ושמרתי כדי להתעמק בהם בהמשך. אוצר בלום של החלטות הרות-גורל, ויכוחים נוקבים, טרוניות מרות, עקשנות אידיאולוגית, מרי של אינדיבידואליסטים ומה לא. והינה רק טעימה להדגמה:

א.      עניין עיינות (1945)

אהרון א. זאב (המדריך שם) אמר באמת שהבנות תסיימנה ותאבואנה. אך מזמן אין אנו עומדים בקשר אתם. מה עם הקשר ??! גם בגניגר ובן-שמן מתאוננים שלא כך הקשר צריך לפעול. יש מקום לביקור בעיינות.

ברוך ל. מציע שאהרון יסע לעיינות.

אהרון .  פעם נכשלתי שם. תבחרו באחר! אין לי כל שיח עם בחורות.

החלטה. אהרון נוסע.

משה א. פנה להקציב לו 30 גרוש לחודש לאגודת הסרבנים (פציפיסטים).

אהרון. במקרה זה אני רוצה להעיר, שלא יתכן שחבר בזה לא יקבל על עצמו שום חלק בעול המשק והחברה (ע"י קבלת תפקיד). איני מבין, איך יכולים לחיות בתוך חברינו, ליהנות מכל שירותיה, בלי לתת שכם.

מרדכי. מתנגד מבחינה כספית.

שושנה. בעד.

ברוך. אני חושב שצריך לתת למשה את ההזדמנות הזאת, אבל להוריד מהסכום.

יעקוב. לא יכולים לתת לחברים להשתתף בכל מיני אגודות.

דוד. יש מסגרת ידועה, אגודות או מפלגות שלפי השקפתנו הציונית-סוציאליסטית. למטרה זו אנו לא יכולים לתת סכום כזה.

עמנואל. הפעם לא נוכל להיכנס לשאלת חופש הפרט. נדמה לי שהשקפותיו של משה אינן כ"כ רחוקות מהשקפתנו. אבל במקרה הזה צריך לצמצם בהרבה ולהתאים את הפנייה ליתר ההוצאות שלנו.

מקבלים את הפנייה של משה.

***

יעקב. ראשית על הגיוס בשבת. יש לברר אם יש בכלל להתגייס לעבודה בשבת. אנו עדיין במושבה ואין לנו משק עובדים קשה בחוץ ומוסרים שבת לתורנות. יש לברר אם עלינו להתגייס נוסף לזה לעבודה. צריכים להחליט על זה ולא ועדת עבודה. נחליט כאן שהגיוס זה חשוב. נשאלת השאלה למה דווקא בשבת? למותר לדבר על חשיבות השבת. יש גם אצלנו חברים שקיבלו חינוך מסורתי ובשבילם השבת צריכה להיות שבת. אם הגיוס הכרחי אז נעשה אותו אחרי העבודה באמצע השבוע. יש להכריח את "השויצרים" שלא יטיילו בשבת בבגדי עבודה. ואם נחליט לא לעבוד או אז יש לנצל את השבת לתרבות וע"י זה גם ייסעו פחות…

***

פניה של ועדת-חברים

נודע לנו שלכמה חברים יש כסף פרטי, והם משמשים לכל מיני קניות. אין אפשרות להמשיך ככה. או שיש לכולם או שלא יהיה לאף אחד. היו מקרים שחברים יצאו מהמושבה ואכלו "דברים טובים", קנו מתנות וכו'. היה מקרה שהקופה לוותה כסף מחברה.

ברוך ל. צריך לעקור את הנגע הזה מהשורש. החברים צריכים להבין שעם בואם לקבוצה הם מקבלים צורת חיים של רכוש משותף.

משה א. יש מקרים שמישהו צריך את הכסף, ועל כן שומר עליו. אני אף פעם לא קיבלתי כסף ואחרים יצאו לקנות שוקולדה ושתו גזוז. אבל לא תוכל לעשות כלום, כל עוד שהחברים בעצמם אינם חושבים את זה לרע.

צבי. לא פעם אחת זה בא בשיחה. אני חושב שלחבר שיש כסף צריך לעשות לו משפט חברים.

***

לפנות ערב יצאנו מהארכיון של קיבוץ אורים חמושים במידע גדול ורב-ערך, עשרות מסמכים ותמונות בשחור-לבן מההיסטוריה הרחוקה והקרובה יותר. צילומים של אורים הישנה בטרם המבנים היו למטרות ירי של הצבא, תמונות של ותיקים בענפי המשק, ילדים ראשונים בבית הילדים, חגים בחדר האוכל, חתן-כלה מובאים אחר כבוד על טרקטור מעוטר בכפות תמר. מצאנו גם תמונה של הקיבוצניק בנעוריו ממתין  בתחנת האוטובוס וגם הסכם קצר ולאקוני שכותרתו "פוירשטיין-את – פוירשטיין" שבו הוסכם כי האב יעזוב ללא כל התחייבות ואילו הקיבוץ ייקח על עצמו את הטיפול בשני הילדים כל עוד האם נשארת. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. איך אפשר להפריד בין הסיפור הכללי לסיפור הפרטי בחברה שחרטה על דגלה לרתום את כל מאוויי הפרט לטובתה.

אחר כך הלכנו לבקר את אימא שלו ואת בעלה השני שגידל אותם מאז שהיה בן ארבע. הביקור אצלם לא דומה לביקורים שאני מכירה מהבית ובכל זאת, על דרך המליצות,  אין מה לעשות- אימא זו אימא. אני יודעת שהיא תוצר ראשוני ועל כן חבול ופגוע של הניסוי החברתי הגדול והיומרני הזה,  ועם הזמן פיתחתי הבנה וחמלה כלפיה. היא מה שהיא. נדמה לי שגם היא די מחבבת אותי, אף שלפני שנים הזהירה את בניה שלא יעזו להביא לה כלה מרוקאית. תוניסאית, מרוקאית, מה זה חשוב, כולנו אותו דבר הרי. אבל זה היה מזמן, לפני המפץ הגדול, לפני ההתפכחות מפני האמת האחת, הבלעדית, המוחלטת. ועכשיו אל מול השברים – נגזר עלינו לחיות זה לצד זה, להשלים עם שברי הזהויות הפצועות שלנו. לאחות ולרפד אותן כדי שנירפא וכדי שנתפייס מתוך קירבה, חיוך ורוך.

היום ואז

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA