תיק תיעוד אישי

בשנתיים האחרונות יצא לי להכין תיקי תיעוד ללא מעט מבנים בקיבוצים. אמנם הנושא הזה לא ממש זר לי כי הייתי נח"לאית בעברי, אבל לפעמים אני זקוקה בכל זאת לאיזו השלמת מידע ממקורות פנימיים יותר   ולכאן נכנס בנזוגי המכונה "הקיבוצניק", שהוא כידוע לא סתם קיבוצניק, אלא קיבוצניק דור שלישי.

תגיד, כתבו שהפרה השדופה שבחצר כנרת נתנה 40 ליטר בכל חליבה, זה נראה לך הגיוני? לא יכול להיות ! רוחמה בשיאה נתנה 50 ליטר והיא היתה כפולה ממנה בגודל!  אני לא רואה איפה חדר השירותים בתוכנית של בית הילדים בגשר הישנה, מה, לא היו לכם בתי שימוש? עד גיל מסוים היו לנו רק סירים. אבל היו שירותים ומקלחות משותפים מחוץ לבתים.  אתה יכול להסביר לי מה זה הדבר הזה?  זה מתקן מבטון לשים בו נעליים כי גם ככה הצריפים היו קטנים מדי והאחרונות מועטים. ועוד כהנה וכהנה הבהרות והסברים על עולם ונעלם שכמעט ולא נותר ממנו דבר היום. אם רק היה לי שריד כזה מתקופת הברונזה או אפילו מתקופת הברזל, הייתי יכולה לעשות פלאים מהקריירה הארכיאולוגית שלי.

לפני כשבועיים נתבקשתי להכין תיק תיעוד על בית הביטחון "באורים הישנה". הבנזוג שלי נוהג להצטרף אלי כעוזר מתעד ועושה זאת בשמחה, אך הפעם הוא שמח באופן מיוחד – כי הוא נולד בקיבוץ הזה. כלומר, בערך. כמו בהרבה קיבוצים, יש מקום אחד שאליו עלו ביום ההקמה – בחופזה, ללא מחשבה יתרה בתנאי הנוף, הביטחון  והסביבה ויש את הנקודה השנייה, שהיא-היא הנקודה שבה נמצא הקיבוץ היום. מאז שעזב את המקום לפני חמש שנים בערך, הוא מיעט לבקר בו. יותר מדי משקעים וזיכרונות.  והנה עכשיו הוא מגיע כדי לתעד את מה שהיה שם בתקופת הילדות המוקדמת, התמימה והמזוככת,  לפני שהכול התחרבש להם. זה יכול להיות נושא טוב לסרט.

בשעה 9:00 בבוקר התייצבנו אצל אילנה שהיא סוג של בולדוזר בלתי נלאה. היא זו שיזמה את כל הפרויקט וגם במקרה, היתה המטפלת ומאוחר יותר המורה של הבנזוג שלי בבית הספר.  אורים הישנה, המכונה "גרין" הוקמה באוקטובר 1946 כחלק ממבצע התיישבות של 11 הנקודות בנגב, ואחרי כשנתיים הם הועברו מטעמי ביטחון צפונה, למקומו הנוכחי. האתר ההיסטורי היה למטווח שדה ומשום כך לא נותרו בו מבנים מהתקופה ההיא מלבד כמה רצפות, בסיס של מגדל מים ובית ביטחון דו-קומתי שנראה כמו חריץ של גבינה שוויצרית. צה"ל הרי היה צריך להתאמן על משהו.

אילנה הכינה לנו קפה ובפלות, שאותן הקיבוצניק טבל בספלו כנהוג במחוזותיהם. אחר כך הגיע נוניק,  סייר לבן-בלורית וחד-עין עם ידע מקיף בכל נושא ועניין. אילנה ונוניק סיפרו לנו על ההיסטוריה של המקום ואני רשמתי את עיקרי הדברים במחברת. הם אמנם לא היו באורים הישנה, אבל הם מכירים את הסיפורים דרך החברים הותיקים יותר, שלמרבה הצער, רובם כבר הלכו לעולמם. אילנה הגיעה לאורים בראשית שנות ה- 50 ונוניק קצת אחריה. גם האימא של הקיבוצניק הגיעה לשם באותו פרק זמן, מקיבוצה שבמשמר העמק. נוניק סיפר שהוא זוכר שהיה לה חבר בשם יוסף שהיה נשוי לאמריקאית. איך זה? תהינו, והוא הסביר שהם נהיו חברים אחרי שאשתו עזבה את הקיבוץ. ואחר כך? אחר כך, הגיע אבא שלך. איזה טיפוס הוא היה? בוהמיין, מצחיק, בכלל לא הבנו מה הם עושים ביחד. הוא היה ההיפך הגמור שלה. קצת אחרי שנולדת הוא עזב, ומעולם לא חזר לכאן.

עלינו על הטנדר של נוניק ונסענו לאתר. מרחבים שטוחים של מדבר צהבהב, מאובק, שכוח אל ואדם.  נוסעים ונוסעים בכבישים ארוכים וריקים, ומסביב דממה. ברוכים הבאים לשישים אחוז משטחה של מדינת ישראל. אנחנו יורדים מהכביש ונוסעים בדרך עפר תחומה לאורכה בערימת חול גבוהה. הגנה מפני הבדואים מסביר נוניק. להקת עגורים נחה בשדה תפוחי אדמה, צוברת כוחות להמשך דרכה. בהמשך, להקת כלבים משוטטים נטפלת אלינו, עשרות כלבים רצים ונצמדים אל גלגלי הרכב, נובחים בטירוף, פיהם מגיר ריר לבן. אני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר– הכלבים הנובחים או הגלגלים הקרובים אליהם. נוניק מסביר שהבדואים זרקו אותם וכיום באבולוציה הפוכה, הם שכחו שכבר בויתו לפני אלפני שנים וחזרו להיות פראים, כלהקת  זאבים.

ולבסוף גם הכלבים-הזאבים התעייפו ואנחנו המשכנו לנסוע במדבר הצחיח עד שהגענו לאורים הישנה, או למה שנותר ממנה. אחרי שצילמנו את השרידים המעטים פנינו דרומה, אל הנקודה הקדם-ראשונה, שאליה עלו או נכון יותר לומר נתקעו, ראשוני המתיישבים בתאריך הרשמי של העלייה לקרקע. המשאיות התחפרו  בחולות ובלית ברירה הם נאלצו להישאר שם יומיים-שלושה עד שהצליחו לחלץ אותם כדי לעבור אל הנקודה הנכונה, שנראית צחיחה ונטושה באותה מידה. במקום הזה יש כיום אבן עם כתובת שחברי הקיבוץ הקימו לכבוד חגיגות המשק ה-25 למניינם.

כשחזרנו לקיבוץ אחרי הצהריים, הלכנו לארכיון. הארכיונאית שקיבלה הוראות מוקדמות מאילנה, באה להראות לנו איפה כל דבר נמצא, איחלה לנו בהצלחה והשאירה אותנו לבד. הקיבוצניק פתח ודפדף בקלסרים וערם לצדי תמונות ומכתבים חשובים, ואני שקעתי לי במחברת-יומן כתובה ביד שעל כריכתה נכתב: "שיחות  חברים 1945- 1946". בזמן הזה החברים בקבוצה התגוררו ברעננה  בתנאי קומונה ועבדו  במושבים ובמשקים הסמוכים.  לצערי, הצלחתי לקרא רק חלק מהמחברת, ואת הדפים שתפסו את עיני סרקתי ושמרתי כדי להתעמק בהם בהמשך. אוצר בלום של החלטות הרות-גורל, ויכוחים נוקבים, טרוניות מרות, עקשנות אידיאולוגית, מרי של אינדיבידואליסטים ומה לא. והינה רק טעימה להדגמה:

א.      עניין עיינות (1945)

אהרון א. זאב (המדריך שם) אמר באמת שהבנות תסיימנה ותאבואנה. אך מזמן אין אנו עומדים בקשר אתם. מה עם הקשר ??! גם בגניגר ובן-שמן מתאוננים שלא כך הקשר צריך לפעול. יש מקום לביקור בעיינות.

ברוך ל. מציע שאהרון יסע לעיינות.

אהרון .  פעם נכשלתי שם. תבחרו באחר! אין לי כל שיח עם בחורות.

החלטה. אהרון נוסע.

משה א. פנה להקציב לו 30 גרוש לחודש לאגודת הסרבנים (פציפיסטים).

אהרון. במקרה זה אני רוצה להעיר, שלא יתכן שחבר בזה לא יקבל על עצמו שום חלק בעול המשק והחברה (ע"י קבלת תפקיד). איני מבין, איך יכולים לחיות בתוך חברינו, ליהנות מכל שירותיה, בלי לתת שכם.

מרדכי. מתנגד מבחינה כספית.

שושנה. בעד.

ברוך. אני חושב שצריך לתת למשה את ההזדמנות הזאת, אבל להוריד מהסכום.

יעקוב. לא יכולים לתת לחברים להשתתף בכל מיני אגודות.

דוד. יש מסגרת ידועה, אגודות או מפלגות שלפי השקפתנו הציונית-סוציאליסטית. למטרה זו אנו לא יכולים לתת סכום כזה.

עמנואל. הפעם לא נוכל להיכנס לשאלת חופש הפרט. נדמה לי שהשקפותיו של משה אינן כ"כ רחוקות מהשקפתנו. אבל במקרה הזה צריך לצמצם בהרבה ולהתאים את הפנייה ליתר ההוצאות שלנו.

מקבלים את הפנייה של משה.

***

יעקב. ראשית על הגיוס בשבת. יש לברר אם יש בכלל להתגייס לעבודה בשבת. אנו עדיין במושבה ואין לנו משק עובדים קשה בחוץ ומוסרים שבת לתורנות. יש לברר אם עלינו להתגייס נוסף לזה לעבודה. צריכים להחליט על זה ולא ועדת עבודה. נחליט כאן שהגיוס זה חשוב. נשאלת השאלה למה דווקא בשבת? למותר לדבר על חשיבות השבת. יש גם אצלנו חברים שקיבלו חינוך מסורתי ובשבילם השבת צריכה להיות שבת. אם הגיוס הכרחי אז נעשה אותו אחרי העבודה באמצע השבוע. יש להכריח את "השויצרים" שלא יטיילו בשבת בבגדי עבודה. ואם נחליט לא לעבוד או אז יש לנצל את השבת לתרבות וע"י זה גם ייסעו פחות…

***

פניה של ועדת-חברים

נודע לנו שלכמה חברים יש כסף פרטי, והם משמשים לכל מיני קניות. אין אפשרות להמשיך ככה. או שיש לכולם או שלא יהיה לאף אחד. היו מקרים שחברים יצאו מהמושבה ואכלו "דברים טובים", קנו מתנות וכו'. היה מקרה שהקופה לוותה כסף מחברה.

ברוך ל. צריך לעקור את הנגע הזה מהשורש. החברים צריכים להבין שעם בואם לקבוצה הם מקבלים צורת חיים של רכוש משותף.

משה א. יש מקרים שמישהו צריך את הכסף, ועל כן שומר עליו. אני אף פעם לא קיבלתי כסף ואחרים יצאו לקנות שוקולדה ושתו גזוז. אבל לא תוכל לעשות כלום, כל עוד שהחברים בעצמם אינם חושבים את זה לרע.

צבי. לא פעם אחת זה בא בשיחה. אני חושב שלחבר שיש כסף צריך לעשות לו משפט חברים.

***

לפנות ערב יצאנו מהארכיון של קיבוץ אורים חמושים במידע גדול ורב-ערך, עשרות מסמכים ותמונות בשחור-לבן מההיסטוריה הרחוקה והקרובה יותר. צילומים של אורים הישנה בטרם המבנים היו למטרות ירי של הצבא, תמונות של ותיקים בענפי המשק, ילדים ראשונים בבית הילדים, חגים בחדר האוכל, חתן-כלה מובאים אחר כבוד על טרקטור מעוטר בכפות תמר. מצאנו גם תמונה של הקיבוצניק בנעוריו ממתין  בתחנת האוטובוס וגם הסכם קצר ולאקוני שכותרתו "פוירשטיין-את – פוירשטיין" שבו הוסכם כי האב יעזוב ללא כל התחייבות ואילו הקיבוץ ייקח על עצמו את הטיפול בשני הילדים כל עוד האם נשארת. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. איך אפשר להפריד בין הסיפור הכללי לסיפור הפרטי בחברה שחרטה על דגלה לרתום את כל מאוויי הפרט לטובתה.

אחר כך הלכנו לבקר את אימא שלו ואת בעלה השני שגידל אותם מאז שהיה בן ארבע. הביקור אצלם לא דומה לביקורים שאני מכירה מהבית ובכל זאת, על דרך המליצות,  אין מה לעשות- אימא זו אימא. אני יודעת שהיא תוצר ראשוני ועל כן חבול ופגוע של הניסוי החברתי הגדול והיומרני הזה,  ועם הזמן פיתחתי הבנה וחמלה כלפיה. היא מה שהיא. נדמה לי שגם היא די מחבבת אותי, אף שלפני שנים הזהירה את בניה שלא יעזו להביא לה כלה מרוקאית. תוניסאית, מרוקאית, מה זה חשוב, כולנו אותו דבר הרי. אבל זה היה מזמן, לפני המפץ הגדול, לפני ההתפכחות מפני האמת האחת, הבלעדית, המוחלטת. ועכשיו אל מול השברים – נגזר עלינו לחיות זה לצד זה, להשלים עם שברי הזהויות הפצועות שלנו. לאחות ולרפד אותן כדי שנירפא וכדי שנתפייס מתוך קירבה, חיוך ורוך.

היום ואז

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלה  On דצמבר 3, 2012 at 11:16 am

    תחושה מתוקה חמצמצה על הקיבוץ שהיה ושכבר לא ישוב עוד…
    וכרגיל, כיף לקרוא אותך!

  • שרון  On דצמבר 3, 2012 at 11:24 am

    גם מעניין וגם משעשע פה ושם. כייף לשניכם שאתם יכולים לנסוע ביחד ולעשות את העבודה הזאת. לצערי זה יישמע לא צנוע אבל אני מרגיש וחושב וסבור ובטוח שאני ממש צריך להיות זה שמצלם את המקומות הללו, שמתעד אותם בצילום, כעבודה כמובן. לא יאומן מה שעשו לבית הביטחון הזה אגב. שרון רז

  • nataliemessika  On דצמבר 3, 2012 at 11:56 am

    הי שרון, מסכימה אתך לגמרי ואם זה היה תלוי בי – אתה יודע כמה הייתי שמחה. לא צריך לוותר. אין סיבה שהמפעל הענק הזה שאתה מוביל ישאר רק בגדר יוזמה פרטית שלך.

    • שרון  On דצמבר 3, 2012 at 12:20 pm

      תודה נטלי, ממש אין ויתורים, רק חזק קדימה, כל הזמן, יש עמותה כיום, מתקדמים, זה ייצא בסוף, כך אני מאמין, שוב תודה רבה, וכל הכבוד שוב על העבודה שאת מבצעת

  • שוֹעי  On דצמבר 3, 2012 at 1:56 pm

    נטלי יקרה, בחיי, למפגש הבוקר עם הקפה-בפלות יש תחושה כאילו אתם עומדים לצאת בסופו לציד בופאלו כל חברי השבט. ובכלל בתור אדם מאוד לא-קהילתי שלא משתייך לציבור זה או אחר, האג'נדה הזאת הנסתרת ששותפים לה בני מגזרים שונים (קיבוצניקים, חרדים, דתיים-לאומיים, חילונים-תל-אביביים, בני עיר מסוימת, בני עדה מסוימת)… Man, אני אומר לעצמי, אני אפילו לא מצליח לחוש נוסטלגיה כלשהי לגבעתיים שעשיתי בה את הילדוּת ואת הנעוּרים.

    שרון יקר, שמח להתעדכן שהדברים מתקדמים… (-:

  • גולדבלט משה  On דצמבר 3, 2012 at 3:19 pm

    כרגיל כיף לקרוא והאמפתיה שלך למקומו ואנשים שקצת נשכחו בצד הדרך תמיד נוגעת ללב

    • nataliemessika  On דצמבר 3, 2012 at 4:25 pm

      תודה משה (-:

      • שרון רז  On דצמבר 3, 2012 at 6:59 pm

        אמנם שכלתני ומבריק, אך משוכנע שגם רגיש- שועי היקר- לפי המוזיקה שאתה אוהב, והאמנות, יש לך הרבה רגישות, ולכן איני מבין איך אינך יכול להרגיש כלום כלפי העיר והסביבה בה גדלת… וחוץ מזה- תודה רבה, מתקדמים, זה לוקח זמן, מאוד מורכב, דורש הרבה, אבל מקווה לפירות בעתיד

  • nataliemessika  On דצמבר 3, 2012 at 3:22 pm

    שועי יקר, זה היה קרוב מאד לציד באפלו. אינדיאנים כבר היו לנו…
    מה שתפס לי את העין באחד הדפים שקראתי הוא הסיפור על משה הפצפיסט שרוצה 30 גרוש לחודש כדי להילחם על עקרונותיו. למרות שזה לא בדיוק תנועה ציונית-סוציאליסטית הם בכל זאת אישרו לו מנימוקים של חופש הפרט. מה שכתבת בפוסט הלפני-אחרון שלך הדהד לי כשקראתי את הדברים.

  • שוֹעי  On דצמבר 4, 2012 at 1:41 pm

    שרון יקר, אני מקווה שפעם עוד אכתוב ארוכות על שנותיי הראשונות. היה שם יותר מדי כאב, וכנראה כבר הרבה שנים יש בי איזה קונפליקט בין החלק הזוכר הכל, ובין החלק הרוצה בכל יכולתו להניח את זה, לשכוח, ולהמשיך הלאה. יש כמה מקומות בגבעתיים שחשובים לי (מהם כבר נהרסו לטובת בנינים חדישים). אבל הם לא חשובים לי מפני שהם בגבעתיים. אלא מפני ששם נמצאו לי שעות של שמחה או נחמה יחסית.

  • שוֹעי  On דצמבר 4, 2012 at 1:42 pm

    נטלי, גם אני רוצה שלושים גרוש כדי להילחם על עקרונותיי, מה שם הקיבוץ, ומה אורך רשימת הממתינים/ות? (-:

  • nataliemessika  On דצמבר 5, 2012 at 6:05 am

    קיבוץ אורים… אין בעיה. לדעתי אין כבר רשימת ממתינים ללוחמים על עקרנות..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: