נוחי דנקנר כמשל

יש לי קרובי משפחה עשירים, אבל ממש עשירים שגרים אי-שם באחוזה נאה במרכז הארץ. מדי פעם כשמגיעים אלינו קרובי משפחה משותפים מצרפת, אנחנו נוסעים לבקר אותם. אני לא מבין למה כולם צריכים לעלות אליהם לרגל, רוטן הקיבוצניק במידה רבה של צדק. ואני כמנהגי, מספקת הסבר פסיכולוגיסטי: ואם הם היו גרים בדירה צנועה בראשון או בפתח-תקווה גם אז היית מוצא בזה פסול, או שהיית חושב שהם סתם אנשים נחמדים? (אם כי להודות על האמת, בהחלט יש  מצב שיש לנו קרובי משפחה מדרגה כזו או אחרת בראשון או בפתח תקווה, שמעולם לא טרחנו לבקר).

מה שמוביל אותי לתהות מה יש בעשירות הזו שהיא כל כך ממגנטת. כשמניחים מגנט מול מגנט נוצרים שני מצבים – משיכה או התנגדות. היחס אל העשירים כמו היחס שלנו לכסף, הוא לעולם דו-ערכי,  נמשכים ונרתעים בו זמנית. בדרך כלל המפגש עם אנשים עשירים, מעורר את יצר החמדנות, יש איזו עננה של רצון או השתוקקות, אלא אם כן לפנינו אדם נקי ומתוקן מאד. וכבר נאמר במקורותינו: לא תחמוד.

ויש את הקוטב השני – הצדקנות, הגאוותנות. האמונה העמוקה שעושרם  של שועי הארץ הוא לרועץ להם, מוטל ככתב אשמה ישיר או עקיף למעשים שהצנעה יפה להם וביום מין הימים הם עוד יצטרכו לתת את הדין.  וגם המחשבה שעושר מלווה בנהנתנות מוביל לריפוד של הגוף והנפש בשכבות של כוחנות, עיוורון, בוטקס,  חמאה וסכרין ויוצר חיץ בינו לבין "החיים האמיתיים". וכבר נאמר במקורותינו : נחמה פורתא.

ימים לא קלים עוברים על עשירי הארץ. אי ביטחון מאיים על אי-המטמון שלהם. ברוכים הבאים להישרדות  מפעפעת מחשבה  כנחש ארסי. גם ממנה צריך ללמוד להיפטר.

messika

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גולדבלט משה  On דצמבר 6, 2012 at 2:27 pm

    השאלה האמיתית היא מדוע אנחנו כל כך מבטלים בפני הממון. מדוע רודפת אותנו התחושה שהעובדה שאנחנו לא צברנו עושר מעידה על היותנו כישלונות-האם התחושה הזאת מוצדקת?

    • nataliemessika  On דצמבר 6, 2012 at 2:51 pm

      שאלה טובה, שגם אני שואלת את עצמי. ולא רק בפני בעלי ממון, אלא בפני כל מי שנדמה שיש לו כוח.

  • שוֹעי  On דצמבר 7, 2012 at 6:08 am

    נטלי יקרה,
    אני חושב שמפגשים כאלה מונָעים על ידי הפראזה: "זה נהנה וזה אינו חסר". כלומר, יש איזו
    הנחה סמויה לפיה לעשיר/אמיד בעל הבית הגדול קל יותר לאסוף ולקבץ את כל קרוביו בביתו,
    הם נהנים מן האירוח וגם הוא אינו חסר, בשבילו זה עוד ערב שבו הוא מארח, לוּ היה יוצא לאכול במסעדה יוקרתית עם כמה אורחים זה היה עולה לו יותר.
    אגב, אירוח כל המשפחה בבית העשיר במיוחד בפני המשפחה מחו"ל הוא באמת סוג של מפגן כח בא העשיר המקומי מפגין בדרך כלל בפני העשיר החיצוני (שבא מחו"ל) את יכולתו לאסוף לביתו את כל המשפחה למפגן של אחדוֹת.

  • nataliemessika  On דצמבר 9, 2012 at 5:37 am

    שועי יקר – מסכימה. אכן יש כאן מפגן של עוצמה וכוח. ועוד משהו: שמתי לב שאי אפשר להכנס סתם לבית כזה כי תמיד יש שער גדול, ומצלמות וזמזם וחומות. מי שבנה את כל אלה כדי להגן על עצמו ועל רכושו הרי חייב להכניס לשם אנשים מתישהו כדי ליצור איזושהי אימטרקציה עם סביבתו.
    אי אפשר סתם לעבור מהכביש ולצעוק שיצאו רגע למרפסת (שזה בעיני הרבה יותר כיף ונעים).

  • שוֹעי  On דצמבר 9, 2012 at 3:37 pm

    נטלי, יש עוד דרך לעבור את החומה; יש פתגם עתיק של קוז'קים: "אם הלב מדלג מעבר לחומה, הסוס כבר ידלג אחריו" (לא נסיתי, יכול להיות שצריך לבחון את זה מתישהו).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: