אימת החנוכה

מאז ומעולם היה לי יחס אמביוולנטי לחנוכה. יש משהו בחג הזה שעורר בי אימה. האש,  המאכלים  השמנוניים, באנו חושך לגרש, אנטיוכוס הרשע.

זה לא במקרה שחנוכה הוא החג הראשון שחגגתי בגן, שבועות ספורים אחרי שעלינו לארץ מצרפת. אחי הקטן ואני שובצנו בגן טובה- אותי בחובה ואותו בגנון. אחינו הגדול נשלח היישר לכיתה גימל. אני זוכרת שכשהגיע הביתה בסוף היום הראשון ללימודיו, הוא הטיל את עצמו על המיטה של ההורים והתייפח חרישית: אני לא מבין שום דבר.  גם אחי הקטן לא הבין שום דבר, ובמיוחד את החוקים החדשים שנכפו עליו. אבל מאחר שניחן באומץ לב ובתעוזה של בריון שכונתי, הוא החליט להלחם בכללים בדרכו שלו. כשהגננת אמרה לו שהוא לא הולך הביתה עד שהוא לא גומר את כל האורז בצלחת, עשה לו מנהג לדחוס את העיסה הדביקה לכיסי מכנסיו, או הישר לפיו של הילד המייבב והמבוהל שהרע מזלו להתיישב על ידו בארוחת הצהריים. מה שיותר הסתדר לו באותו הזמן.

הדרך שלי להתמודד עם אי-ההבנה המוחלטת שנחתה עלי היתה – להתבונן ולתהות. לתהות ולהתבונן. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שנגלה לעיני במסיבת חנוכה הראשונה שלי בגן. הורינו נבוכים ונרגשים, אילמים-חרשים כמונו, הלבישו אותנו יפה –יפה לכבוד המאורע:  את אחיי במכנסי שלושת-רבעי משובצים, בחולצות מכופתרות  וסוודרים תואמים ואותי בשמלת שבת לבנה עם גרביונים לבנים מעוטרים בדוגמאות פרחוניות ונעלי לכה תואמות.  בחוץ ירד גשם, רוחות עזות נשבו והקפיאו את רגלי הנתונות בגרביונים לבנים ודקים מדי על אף הדוגמאות הפרחוניות. לא היה לה מושג לאימא שלי מהו מזג האוויר בנצרת-עלית בחודש דצמבר ועל כן נאלצנו להסתפק בבגדים שנדחסו במזוודות המעטות שהבאנו, עד שהגיע הציוד המלא ששולח באונייה מצרפת. חוץ מזה בסוכנות היהודית נאמר להם מפורשות שנצרת-עלית ממוקמת בין ימת טבריה לים התיכון, במקום טוב באמצע. כמה קר כבר יכול להיות שם?  ובכן – מאד.

גן טובה מוקם במבנה בטון קטן עם גג שטוח תחום בגדרות וסביבו חצר מוזנחת עם נדנדות חלודות וארגז חול. לכבוד המאורע החגיגי נפתחו דלתות המחיצה שהפרידו בין גן-חובה לגן –גנון לאולם אחד גדול. בפנים היה חמים ונעים. החלונות עוטרו בגזירות נייר צבעוניים ובאוויר עמד ריח של שמן שרוף וחלב נרות. מיד בבואנו, נחטפתי בידי הגננת ונשלחתי לשבת עם יתר הילדים מצוידת בכתר קרטון שבמרכזו נר מצויר  ובאבוקה מבריסטול שממנה השתפכו רצועות קרפ צבעוניות בצהוב ובאדום. למרבה האימה, כל הילדים בגן חומשו באופן דומה. לא הבנתי מה עלי לעשות ועל כן החלטתי לשבת בשקט ולהתכונן לגרוע מכל.  ואז לפתע- האור כבה. סביבון ענק תלוי על בלימה, השתלשל מטה מהתקרה ונחת אט-אט על רצפת אריחי הטרצו האפורה. הלוע נפתח ומתוכו הגיח גמד עטור זקן צמר-גפן,  לבוש סדין  לבן שדיבר בשטף קצף ונופף בחרבו בזעם. היה ברור שהוא כועס נורא, אבל לא הבנתי על מה. אבא ואימא לא נראו באופק, נדחקו אי-שם בקצה היציע, והמתינו כמוני לבאות בלב פועם, מוכן לכל. עודדתי את עצמי שבמקרה הכי גרוע, אוכל תמיד להסתתר מתחת לשולחן או להזעיק את אחי הקטן שכבר ידאג לחלץ אותי מכאן. אם צריך, הוא יטפל בפה הפעור של הגמד הכועס עם שאריות של אורז שדחס לכיסים בצהריים.

אבל זו היתה רק ההתחלה, כי אט אט החלו להתקבץ  סביב הגמד הכועס עוד ועוד גמדים מסוגו, זועמים לא פחות. אחד מהם התרוצץ הלוך ושוב מחפש דבר-מה בקדחתנות עד ששלף מהפינה ילד מבוהל אחר עם כתר של כד על הראש. דומה שהכול שמחו מאד, משום שבו ברגע פצח איש האקורדיון בתרועה רמה וכל הילדים קמו כאיש אחד והסתדרו במעגל סביב הגמדים עם הזקן, נופפו באבוקות עם הסרטים הצבעוניים, רקעו ברגליהם, צעקו ושרו שיר מוכר להם. אני עשיתי כמיטב יכולתי וחיקיתי את תנועותיהם בגמלוניות, באיחור מה ובבלבול מוחלט. מופע האימים בגן טובה הלך והתארך לנצח בעוד שירים, רקיעות רגליים, סיבובים לצד אחד ולצד שני ואז חלחלה בראשי לראשונה ההשלמה – שנגזר עלי מה שנגזר עלי, מה שקורה זה מה שקורה, צריך להשתדל ואין לי ברירה.

אבל גם ערב הביעותים הזה הגיע אל קיצו. בלילה במיטה, ניסיתי נרגשת, ליישב את קרעי התמונות  שהתרוצצו מול עיני, למצוא בהן ולו עוגן אחד של נחמה שלווה.

ואז נזכרתי בתמונה: כמה שבועות לפני כן, בקרן רחוב סואן במרכז ניס  ניגש אלי איש ענק  עם זקן לבן בלבוש אדום בוהק.  האיש כרע ברך לפני ושאל: ילדתי, מה תרצי שאביא לך לחג מולד? הוא נשא שק ענק ומסתורי,  עמוס סודות. דמיינתי שהטמין בו את כל המתנות שבעולם. היססתי, לא ידעתי מה יותר כדאי. הוא חיכה בסבלנות וחייך אלי, היה לו  הרבה זמן. נטלי, בואי כבר, זרזה אותי אמי שעמדה כמה צעדים לפני. נראה שהיא לא כל-כך מחבבת את האיש הנחמד עם הזקן הלבן. היססתי. רגע לפני שנטלה את ידי ומשכה אותי משם, הספקתי לצעוק לו לאיש: אני רוצה טבעת. טבעת!

ring2

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On דצמבר 13, 2012 at 8:29 am

    נטלי יקרה, תודה על הנסים ועל הזכרונות. אני מנסה להימנע מלהגיד "על המלחמות" (אני לא אומר תודה על מלחמות) ועוד יותר מזמזם את השורות "לעת תכין מטבח מצר המנבח" שזה ממש שיר תהילה לג'נוסייד, ובמיוחד ההמשך "אז אגמור בשיר מזמור", כלומר יוצא מזה שאחרי שייטבחו כל האויבים המציקים נוכל לשיר שיר מזמור ולהקים את בית המקדש. אני בטוח שבבתים של ליברמן, מיכאל בן ארי, ישראל אלדד, וברוך מרזל שרים את זה בדביקות רבה במיוחד.

  • nataliemessika  On דצמבר 13, 2012 at 2:32 pm

    שועי יקר,
    כן השיר הזה הוא באמת לא משהו להתפאר בו. האמת שגם "שפוך חמתך". כשמבינים את המשמעות של הדברים, אפשר להחליט להימנע מלומר אותם, או להמציא שיר חדש. הינה לך אתגר ראוי למשורר מיוסר…

  • שוֹעִי  On דצמבר 13, 2012 at 2:37 pm

    נטלי יקרה,
    אמנם איני אומר 'שפוך חמתך' בפסח (פעם או פעמיים גם כתבתי על זה בפוסטים לפני פסח, ראי: "בעניין שפוך חמתךָ", כך קראתי לזה בשעתו). פעם עצר אותי בחור דתי צעיר באוניברסיטה וסיפר לי שבעקבותיי הפסיק לומר "שפוך חמתךָ". הוא סיפר לי שזה תמיד הציק לו מאוד, ורק אחרי שקרא את הרשימה הבין שאין שום טעם להמשיך לומר זאת, אם זה מציק כל-כך.

    • nataliemessika  On דצמבר 16, 2012 at 6:45 am

      טוב ויפה בעיני מה שסיפרת. פעם אנשים היו חוזרים על טקסטים לא מועילים כאלה מבלי לחשוב על ההשלכות שלהם. והיום טוב שיש אפשרות להבין ולשנות.

  • galithatan  On דצמבר 14, 2012 at 7:36 pm

    אויש איזו חוויה לא מלבבת. מסקרן אותי – קיבלתם לביבות או סופגניות? מה חשבת על המאכלים האלה? הקלו על טראומת החג או הגדילו אותה? (אומרים שאוכל מנחם, אבל לא כל אוכל)

  • nataliemessika  On דצמבר 16, 2012 at 6:43 am

    נראה לי שקיבלנו את שניהם, וזה נראה גדול ומאיים לא מפחות מהמסכת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: