Monthly Archives: ינואר 2013

הרהורים בעקבות הסרט חיי פיי

  • קודם כל הגרפיקה – מרהיבה. צבעוניות מוחלטת אבל לא כזו שמכה בפנים. הפרטים מדויקים ומהוקצעים במידה הנכונה לאמור: זה משהו שעומד בין הטבע ליצירה אנושית, בין מציאות לבדיה, בין פנטזיה למציאות וזה דווקא לטובה,  כי זה יוצר איזה חיץ בין הצופה לבין מה שניבט מהמסך.
  • נושא התלת ממד – לרוב קצת קשה לי עם הטכנולוגיה הזו שאחרי זמן קצר  נוטה לעייף לי את החושים, בדומה למחלת ים. אבל כאן אנשי הטכנולוגיה של פוקס המאה ה-20, עשו עבודה מצוינת: שעתיים עברו עלי מבלי להרגיש כמעט. לא בכל המקומות בסרט הטכנולוגיה הזו תרמה לעלילה אבל במקומות שהיא כן – בעיקר בסצנות החזקות של הטבע, האפקט הוא – וואו !

העלילה:

גיבור הספר, פַּיי פאטל (בשמו המלא פיסין), הוא ילד טמילי שנולד בהודו בשנות השישים להורים שיש בבעלותם גן חיות.  הגיבור הוא ילד פעלתן וסקרן, תלמיד מוכשר ושחיין מצטיין דבר שמבלי דעת, עוד ייסע לו בעתיד.  כשבגר והיה לנער, הוא מתאהב ברקדנית יפת מראה. קצת אחר כך, הוריו מבשרים לו שהם מתכוונים להגר לקנדה עם כל החיות שברשותם (נפתח בחיים חדשים כמו שעשה קולומבוס, מכריז האב ופיסין ענה לו בתגובה: אבל קולומבוס רצה למצוא את הודו דווקא!)

בעת ההפלגה, מתחוללת סערה בים ופיסין מוצא את עצמו נסחף לבדו על סירת הצלה עם צבוע, טיגריס בנגלי, אורנג אוטון וזברה פצועה, משרידי גן החיות של המשפחה.  לאחר 227 ימים של הישרדות, מאבק בים, בטיגריס מורעב וברעב ובצמא שלו עצמו, הוא מגיע לחוף מקסיקו וניצל.

כמה הערות על הסיפור (הזהרה: יש ספויילרים):

קוראים לי פיסין – הגיבור של הסיפור נקרא על שם בריכת מוליטור פאטל שבפריז (בצרפתית piscine), שאותה פקד מאמן השחייה שלו שגם נושא בתואר דוד לשם כבוד. אבל למרבה הצער, באנגלית, השפה הנפוצה ביותר בהודו, שמו מזכיר נוזלי גוף סרוחים (Pissing), מה שהופך את הילד למושא ללעג וקנטורים מחבריו לכיתה. אבל פיסין מבין שמילה היא בסך הכול צליל הבנוי מרצף הברות מקריות ובני אדם הם אלה שמעניקים לה את פרשנותה. משום כך הוא מחליט לבחור בפרשנות שמית נוספת – באות  פי בשפה היוונית, המייצגת לפי המתמטיקה של אוקלידס את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו. המורים המומים מידענותו, חבריו לכיתה משתתקים סוף-סוף, ורק ילד אחד מקרב את פיו לאזנו ולוחש: ניסיון יפה  Pissing ! אבל הבחירה הזו שפיסין עושה אינה רק טקטית- השרדותית,  היא גם בחירה מהותית. הוא עובר משפה של בני אדם לשפה גבוהה יותר, שפת המתמטיקה חוצת הגבולות והלאומים. וגם הספרה עצמה, אותו ייצוג של פי, אינה אלא מספר טרנסנדנטלי אינסופי. כשמו כן הוא.

החיפוש אחר האלוהיםאביו של פיסין הוא איש עסקים שמאמין בקדמה וחילון מערבי ואמו מאמינה הינדית שמגלה בפני הגיבור ואחיו את עולמות הנסתר דרך סיפורי המיתולוגיה. בשלב כלשהו הנער נקלע לכנסייה ומתוודע למיתולוגיה נוספת – על ישו הנוצרי. דווקא סיפור זה מעורר בו תהייה ופליאה רבה יותר מהסיפורים הפנטסטיים על  קירשנה ושאר האלים. הוא לא מצליח להבין מדוע אלוהים בוחר להקריב את בנו התמים לטובת כלל בני האדם החוטאים (זה משום שאלוהים אוהב אותנו, מסביר לו הכומר). בשלב כלשהו הוא מתוודע גם לאסלאם ושם הוא מוצא אמת אחת ויפה ואחווה בין אחים. יומו מתחלק אם כן, בין תפילות לאללה, לישו כמו גם הימנעות מאכילת בשר, כמנהג ההינדים. מאוחר יותר כשבגר והגיע לקנדה, הוא מתוודע גם ליהדות דרך הקבלה. כי בכללותו פיסין הוא אדם מאמין ועל כן קצת פחות חשובים לו הפרטים.      

הצבוע –  במסע בבטן האונייה בני משפחתו של פיסין ממתינים בתור כדי לקבל אוכל מטבח צרפתי רגזן המגולם בהופעת אורח קצרה, בידי ז'ראר דה-פרדייה. כשהאב מבקש מנה צמחונית עבור האם, הטבח מודיע לו שהחזיר והפרה היו צמחונים בעצמם. כשהוא שב ומתעקש, הטבח מניח על מרכז הצלחת פרח ברוקולי ומכריז ברוגז – הנה לכם ! האב לא מוותר ומבקש אורז נקי בלי רוטב ונקניקיה, דבר שמעורר את הטבח להערות גזעניות מעליבות (אני מבשל לאנשים ולא לקופים!) אחר כך, בגרסה השנייה של הסיפור, הטבח יהיה מיוצג בידי הצבוע – לאמור, זו החיה המסוכנת מכל. בשם הקדמה והשוויון, היא נוטה להתעלם מצרכיהם של השונים ממנה ובכל רגע נתון תהיה מוכנה להקריב את החלש לטובת איזה קולקטיב מזויף. זה לא רק בשביל עצמה, ברור.

להאכיל את הטיגריס –  כהינדי מאמין פיסין בוחר להיות צמחוני, אבל הוא יודע כמובן שאלוהים ברא את הטיגריס קרניבורי ועל כן אי אפשר לשכנע אותו לוותר על טבעו האמיתי. אפשר לנסות לאלף את חיית הטרף החיצונית והפנימית לאט ובסבלנות תוך זהירות וערנות, כי בכל רגע נתון היא יכולה לזנק על המאמן ולקרוע אותו  לגזרים. פיסין בתבונתו מבין זאת היטב ואומר לה – אני מבטיח לכבד את מקומך. אני מבטיח לא להפריע לך להיות מי שהינך.

אפשרות של אי –  בשלב כלשהו הנער ואתו הטיגריס נקלעים לאי בודד ומופלא שיש בו כל מה שנדרש כדי לשרוד – מים מתוקים לשתות, צמחים ועצים לרוב וגם די ציד לספק את רעבונו של הטיגריס. אבל פיסין מבין שהאי הזה הוא מלכודת מסוכנת – את מה שהגוף צורך ביום, הוא מכלה למוות בלילה וחוזר חלילה. אדם אינו יכול לחיות במצב  של בידוד שכזה לאורח זמן, כי במוקדם או במאוחר האי יבלע אותו ויעכל את בשרו ולא ישאיר ממנו זכר. על כן הוא מחליט לשוב ולצאת אל הים ביחד עם ההמלווה המסוכן שלו, כדי לנסות להינצל בידי בני מינו, אחיו בני האדם.

שאלה של אמונה –  לאחר שניצל, נשלחים אל פיסין נציגים מחברת הביטוח של האוניה היפנית הטבועה שממנה לא שרד איש, כדי לנסות ולהבין את מה שאירע. הנער מגולל בפני החוקרים היפנים שני סיפורים: הראשון שעליו מבוסס רוב הסרט וסיפור שני, פרוזאי ואכזרי הרבה יותר. החוקרים מסרבים לקבל את הגרסה הראשונה משום שבעולמם שלהם אין מקום לפנטזיה. הם רוצים עובדות, הסברים הגיוניים, נתונים. חוקרי הביטוח מייצגים את הצד הרציונאלי של התרבות המערבית המודרנית. לעומתם, אותו סופר קנדי שמקשיב לדבריו של הגיבור ובסופו של דבר מפרסם אותם בספר, הוא כבר דגם מערבי משוכלל הרבה יותר: כזה שמוכן לקבל פרדוקסים, כזה שמוכן להתבונן בכתמים שבציור האימפרסיוניסטי המונח לפניו בהשתוממות ופליאה, מבלי  להשוותם לאיזושהי מציאות חיצונית מוכרת וברורה.

יש סיפור אחד ויש סיפור שני, ואתה, במה אתה בוחר להאמין? וזהו בעצם לב לבו של הסיפור כולו.

מבעד לפשפש באום רשרש

ביום הסוער ההוא נקלעתי שלא בטובתי לירושלים. גשם כבד, ברד וערפל ליוו אותי כל הדרך לפגישה שנקבעה באחד המשרדים הממשלתיים שעוסקים בתוכנית מורשת,  בגבעת רם. משם הייתי צריכה להגיע לפסגת זאב כדי להיפגש עם איזו גברת שצריכה תיעוד של בית הוריה שבמזכרת בתיה, כולל רפת מימי העלייה הראשונה. בפתח הדלת עוד בטרם הפסקתי להגיד שלום צלצל הנייד. המהנדס הראשי במועצה לשימור אתרים אמר שהם צריכים תיעוד דחוף באום רשרש. איפה? אום רשרש. אילת. צריך להכין הצעה כולל הוצאות נלוות, דחוף לשבוע הבא.  בזמן שהמארחת הנדיבה חיממה לי מרק (לא האמנתי שתבואי במזג אויר כזה היא אמרה), שלחתי הודעה לקיבוצניק: תתכונן. יש לנו משימה לא קלה.

בחמישי בבוקר, בשבוע שלאחריו, כבר הייתי במטוס בדרך לאילת מצוידת בשמותיהם של שני אנשים שאני צריכה להיפגש אתם ומושג מעורפל על המקום שנתבקשתי לתעד. האתר כך הסתבר, ממוקם על יד הטיילת סמוך ל'קניון מול הים'. אם כבר מבנה היסטורי, רצוי שיהיה קרוב לאטרקציה תיירותית מכובדת. בית מקדש רוחש פעילות ואלפי מאמינים, שבאים בשעריו וקורבנות שלמים בידם. אלי, אלי, סלח לי על  חטאי הרבים:  טרם זכיתי לכיסוי ארנב לאייפון 5, ילדי הקט מסתובב ללא ג'ינס מעודכן. הסבל קשה מנשוא ורשימת החטאים ארוכה היא. אבל הכוהנים המשרתים בקודש עושים מלאכתם נאמנה ומקבלים את הקורבנות, התרומות והמעשרות מאלפי המאמינים החוטאים באדישות שלווה. התור הולך ומתארך ואלוהי הצריכה תמיד רעב.

אום רשרש היתה תחנת משטרה מימי המנדט ובה כמה בקתות בוץ עשויות בפשטות. עוד מימי העות'מאנים היו כאן תחנות שיטור ופיקוח על תנועתם של אורחות גמלים וסוחרים מירדן וממדבר סיני – כמו למשל, במעבר טאבה או בראס אל נקב. בימי מלחמת העצמאות נכבשה התחנה באום רשרש בידי חיילי חטיבת הנגב במבצע "עובדה", ושם הונף גם דגל הדיו, במרץ 1949 . בשנות ה- 50 המקום עבר לידי קיבוץ אילות שבנו בה אכסניה ובראשית שנות ה- 60, היה למחסה לכל מיני עוברי אורח לא מבויתים שכונו "ביטניקים" שפקדו בהמוניהם את חופי אילת. בשנת 1969 העירייה החליטה לעשות מעשה ושלחה דחפורים כדי להרוס עד עפר את בקתות הבוץ . בזכות התארגנותם המהירה וההירואית של כמה משוגעים לדבר וביניהם גם חבר מועצת העירייה עזרה כהן (מחבר הספר "לא סתם חושות"), נמנעה הריסתה של הבקתה האחרונה. הם שילבו ידיים ועמדו נחושים מול כף הדחפור, ולא כמטאפורה. וכך נותרה לפלטה הבקתה האחרונה של אום רשרש בין קניון 'מול הים' ל'ישרוטל הכול כלול', אך מצבה היום לא-מי-יודע-מה : פתחיה נסתמו בבלוקים וקירותיה צופו בטיח צימנט עבה ובדבק אפוקסי. החדשות הטובות הן שיש כוונות לשמרה ולשקמה מחדש.

הריסת הביקתות

אחרי שסיימתי לתעד ולמדוד את הבקתה, עשיתי צ'ק-אין במלון ויצאתי לפגוש את שמוליק. דיברנו קודם בטלפון והוא אמר שיש לו הרבה חומר אצלו בבית ושאני צריכה להביא אתי מחשב נייד. שמוליק הוא אחד מוותיקי אילת שהיה צלם במקצועו ובשלב מאוחר יותר, לקח על עצמו את ארגון הארכיון העירוני. יש לו שיער לבן ארוך, שרשרת עם חרפושית על צוואר, קול עמוק חנוק מסיגריות ואוסף בלתי נתפס של  תמונות היסטוריות. קירות ביתו מעוטרים בציורים מקוריים של אמנים חשובים ובהם גם ציונה תג'ר שהיתה דודתו. תוך כדי דפדוף בארכיון הממוחשב שלו גיליתי תמונות של מבנים היסטוריים אחרים שאני עובדת עליהם. היה מרתק.

משם המשכתי לפגישה בבית הדוקטור. אנחנו מכירים משהו כמו שלושים שנה, מאז שהבן שלו היה חבר  שלי בתיכון. הוא איש מיוחד מאד הדוקטור: ידען גדול, קורא בלתי נלאה ואספן של פרטים היסטוריים שוליים לגמרי. את לימודי הרפואה שלו הוא עשה באיטליה ועל כן זה היה אך טבעי שאתייעץ אתו כשכתבתי את הספר הראשון שלי.  חשבתי שאם הוא יאשר – אדע שזה שווה קריאה ואפשר להמשיך בתהליך. בעזרתו מיקדתי כמה פרטים חשובים הנוגעים לכיווני הרוחות בים התיכון, או לאורחות חייהם של עשירי פומפיי בתקופה הרומית. הדוקטור הוא איש של פרטים ועקרונות. אני זוכרת את המבט הזועף שהיה נותן בנו, בי ובבן שלו, כשהיינו חוזרים משולהבים וסמוקים מאיזו מסיבת כיתה סוערת. הוא טען שבימי ורתר הצעיר היו נוהגים אחרת.

אבל  תמיד ידעתי שמתחת למעטה הבלורית והזקן הלבנים מסתתרת איזו נשמה גדולה ורגישה. פעם נתקלתי בו קצת אחרי הצבא, כשהייתי בדרכי לבקר את הורי בנצרת. אמרתי לו שאני שוקלת ללמוד פסיכולוגיה או ארכיאולוגיה והוא  פסק: לכי על ארכיאולוגיה, וזאת מסיבה פשוטה:  if you want to shoot- shoot don't talk  לאמור שכל עשייה עדיפה בעיניו מברברת. לפני שש שנים ביקרתי בביתו לאחרונה. אשתו שגם היתה אישה יוצאת דופן במינה, נפטרה בפתאומיות ורבים מחברי הילדות מנצרת הגיעו להלוויה. כמה מאתנו נשארו גם לשבעה ובהם כמה מחבריו הטובים של החבר שלי לשעבר, שהיו במקרה או שלא, גם חברים שלי לשעבר. היה מעיק.

באותו ערב הגיע הקיבוצניק ולמחרת בבוקר היינו צריכים לפגוש איזה פלמחניק במיל'. בצהריים שבנו לבקתה הבודדה של אום רשרש והשלמנו את התיעוד הנדרש. אחר כך ניסינו למצוא דרכים להשתחל למבנה דרך הפשפש. אספנו קרשים מאתר בניין סמוך ובנינו סולם מאולתר. הקיבוצניק חשש שיבוא איזה פקח וידרוש לדעת מה אנחנו עושים פה. אבל עשרות רבות של אנשים חלפו על פנינו בצהרי יום שישי ואיש מהם לא התרגש במיוחד מניסיונות החדירה שלנו אל תוככי בקתת הבוץ הבודדה של אום רשרש.

 בערב הוזמנו לארוחת שישי אצל משפחת פדידה.  הוא ילד חוץ מבאר שבע שאומץ בקיבוץ של הקיבוצניק, היא בת משק מקורית, ולהם שלושה ילדים. פדידה משיט יכטות לפרנסתו ואשתו מורה בחינוך מיוחד. הוא – חי את החיים בפול גז, בהתלהבות גדולה, עד תומם, היא – מתונה, רגועה וממעיטה בדיבור. לפני הארוחה הוא חילק כיפות והצהיר: אצלנו עושים קידוש ואחר כך מתנשקים. אמרתי לו שגם אצל התוניסאים נוהגים כך. אחר כך בחצר עם כוסית ערק, השלושה העלו זיכרונות מימי עלומיהם בקיבוץ. פדידה דיבר על הזדמנויות הנדל"ן שיש עכשיו בקיבוצים ועל זה שהם שוקלים לחזור לגור שם, לא כחברי משק חלילה, אלא בקונסטלציה אחרת. אנחנו נשמע אותם, הם ישמעו אותנו ונראה איך מתקדמים מכאן. בכלל צריך כל הזמן להתקדם. בנאדם צריך שתהיה לו מטרה בחיים, מסלול, כיוון להתקדמות. הסכמתי אתו, וסיפרתי לו על כוונות ההתקדמות שלי, וככה התקדמנו בדיבורים. שני הקיבוצניקים חייכו והקשיבו בקשב רב. דומה שלא היה להם עניין מיוחד בהתקדמות. אולי זה בגלל שככה חינכו אותם, לצניעות, לאור האידיאל ההוא שצריך להסתפק במה שיש וזהו, או אולי להיפך – משום שסיפקו להם יותר מדי  מהכול ובגלל זה נותרו אצלם פחות מדי שטחים ריקים ורעבים. פדידה וכנראה גם אני, מונעים באותו דחף שאינו ניתן לכיבוי – להעז, לפרוץ, להתנסות, לקום, לפול ושוב לקום ולנסות. הריק שנפער בנפשו של כל בן מהגרים,  בן כל משפחה שלא מרגישה עצמה שייכת, הוא שמתהווה להתמלא , על אף כל הקשיים.

כשהקפיץ אותנו בחזרה למלון, פדידה סיפר שבתור ילד ממשפחה הרוסה משכונה ד' בבאר שבע שגם עבר כמה וכמה מוסדות, הוא חש כשהגיע לקיבוץ, כאילו נחת בגן עדן עלי אדמות. ומאוחר יותר, כשפגש את משפחתה של אשתו לעתיד, הוא החליט בינו לבינו שכך הוא רוצה לבנות את משפחתו שלו. שלא תיטעה אמרתי לו, מתחת לכל משפחה יש סיפור. צריך רק לקלף קצת, או להשתחל פנימה דרך הפשפש ואז מתגלים סודות רבים ונסתרים מהעין. כל המשפחות הותיקות האלה שבנו את המדינה, מה הם היו עושים בלעדנו, תגיד? חושבים את עצמם למי-יודע-מה ובסוף אנחנו אלה ששדרגנו אותם.

כניסה copy