מבעד לפשפש באום רשרש

ביום הסוער ההוא נקלעתי שלא בטובתי לירושלים. גשם כבד, ברד וערפל ליוו אותי כל הדרך לפגישה שנקבעה באחד המשרדים הממשלתיים שעוסקים בתוכנית מורשת,  בגבעת רם. משם הייתי צריכה להגיע לפסגת זאב כדי להיפגש עם איזו גברת שצריכה תיעוד של בית הוריה שבמזכרת בתיה, כולל רפת מימי העלייה הראשונה. בפתח הדלת עוד בטרם הפסקתי להגיד שלום צלצל הנייד. המהנדס הראשי במועצה לשימור אתרים אמר שהם צריכים תיעוד דחוף באום רשרש. איפה? אום רשרש. אילת. צריך להכין הצעה כולל הוצאות נלוות, דחוף לשבוע הבא.  בזמן שהמארחת הנדיבה חיממה לי מרק (לא האמנתי שתבואי במזג אויר כזה היא אמרה), שלחתי הודעה לקיבוצניק: תתכונן. יש לנו משימה לא קלה.

בחמישי בבוקר, בשבוע שלאחריו, כבר הייתי במטוס בדרך לאילת מצוידת בשמותיהם של שני אנשים שאני צריכה להיפגש אתם ומושג מעורפל על המקום שנתבקשתי לתעד. האתר כך הסתבר, ממוקם על יד הטיילת סמוך ל'קניון מול הים'. אם כבר מבנה היסטורי, רצוי שיהיה קרוב לאטרקציה תיירותית מכובדת. בית מקדש רוחש פעילות ואלפי מאמינים, שבאים בשעריו וקורבנות שלמים בידם. אלי, אלי, סלח לי על  חטאי הרבים:  טרם זכיתי לכיסוי ארנב לאייפון 5, ילדי הקט מסתובב ללא ג'ינס מעודכן. הסבל קשה מנשוא ורשימת החטאים ארוכה היא. אבל הכוהנים המשרתים בקודש עושים מלאכתם נאמנה ומקבלים את הקורבנות, התרומות והמעשרות מאלפי המאמינים החוטאים באדישות שלווה. התור הולך ומתארך ואלוהי הצריכה תמיד רעב.

אום רשרש היתה תחנת משטרה מימי המנדט ובה כמה בקתות בוץ עשויות בפשטות. עוד מימי העות'מאנים היו כאן תחנות שיטור ופיקוח על תנועתם של אורחות גמלים וסוחרים מירדן וממדבר סיני – כמו למשל, במעבר טאבה או בראס אל נקב. בימי מלחמת העצמאות נכבשה התחנה באום רשרש בידי חיילי חטיבת הנגב במבצע "עובדה", ושם הונף גם דגל הדיו, במרץ 1949 . בשנות ה- 50 המקום עבר לידי קיבוץ אילות שבנו בה אכסניה ובראשית שנות ה- 60, היה למחסה לכל מיני עוברי אורח לא מבויתים שכונו "ביטניקים" שפקדו בהמוניהם את חופי אילת. בשנת 1969 העירייה החליטה לעשות מעשה ושלחה דחפורים כדי להרוס עד עפר את בקתות הבוץ . בזכות התארגנותם המהירה וההירואית של כמה משוגעים לדבר וביניהם גם חבר מועצת העירייה עזרה כהן (מחבר הספר "לא סתם חושות"), נמנעה הריסתה של הבקתה האחרונה. הם שילבו ידיים ועמדו נחושים מול כף הדחפור, ולא כמטאפורה. וכך נותרה לפלטה הבקתה האחרונה של אום רשרש בין קניון 'מול הים' ל'ישרוטל הכול כלול', אך מצבה היום לא-מי-יודע-מה : פתחיה נסתמו בבלוקים וקירותיה צופו בטיח צימנט עבה ובדבק אפוקסי. החדשות הטובות הן שיש כוונות לשמרה ולשקמה מחדש.

הריסת הביקתות

אחרי שסיימתי לתעד ולמדוד את הבקתה, עשיתי צ'ק-אין במלון ויצאתי לפגוש את שמוליק. דיברנו קודם בטלפון והוא אמר שיש לו הרבה חומר אצלו בבית ושאני צריכה להביא אתי מחשב נייד. שמוליק הוא אחד מוותיקי אילת שהיה צלם במקצועו ובשלב מאוחר יותר, לקח על עצמו את ארגון הארכיון העירוני. יש לו שיער לבן ארוך, שרשרת עם חרפושית על צוואר, קול עמוק חנוק מסיגריות ואוסף בלתי נתפס של  תמונות היסטוריות. קירות ביתו מעוטרים בציורים מקוריים של אמנים חשובים ובהם גם ציונה תג'ר שהיתה דודתו. תוך כדי דפדוף בארכיון הממוחשב שלו גיליתי תמונות של מבנים היסטוריים אחרים שאני עובדת עליהם. היה מרתק.

משם המשכתי לפגישה בבית הדוקטור. אנחנו מכירים משהו כמו שלושים שנה, מאז שהבן שלו היה חבר  שלי בתיכון. הוא איש מיוחד מאד הדוקטור: ידען גדול, קורא בלתי נלאה ואספן של פרטים היסטוריים שוליים לגמרי. את לימודי הרפואה שלו הוא עשה באיטליה ועל כן זה היה אך טבעי שאתייעץ אתו כשכתבתי את הספר הראשון שלי.  חשבתי שאם הוא יאשר – אדע שזה שווה קריאה ואפשר להמשיך בתהליך. בעזרתו מיקדתי כמה פרטים חשובים הנוגעים לכיווני הרוחות בים התיכון, או לאורחות חייהם של עשירי פומפיי בתקופה הרומית. הדוקטור הוא איש של פרטים ועקרונות. אני זוכרת את המבט הזועף שהיה נותן בנו, בי ובבן שלו, כשהיינו חוזרים משולהבים וסמוקים מאיזו מסיבת כיתה סוערת. הוא טען שבימי ורתר הצעיר היו נוהגים אחרת.

אבל  תמיד ידעתי שמתחת למעטה הבלורית והזקן הלבנים מסתתרת איזו נשמה גדולה ורגישה. פעם נתקלתי בו קצת אחרי הצבא, כשהייתי בדרכי לבקר את הורי בנצרת. אמרתי לו שאני שוקלת ללמוד פסיכולוגיה או ארכיאולוגיה והוא  פסק: לכי על ארכיאולוגיה, וזאת מסיבה פשוטה:  if you want to shoot- shoot don't talk  לאמור שכל עשייה עדיפה בעיניו מברברת. לפני שש שנים ביקרתי בביתו לאחרונה. אשתו שגם היתה אישה יוצאת דופן במינה, נפטרה בפתאומיות ורבים מחברי הילדות מנצרת הגיעו להלוויה. כמה מאתנו נשארו גם לשבעה ובהם כמה מחבריו הטובים של החבר שלי לשעבר, שהיו במקרה או שלא, גם חברים שלי לשעבר. היה מעיק.

באותו ערב הגיע הקיבוצניק ולמחרת בבוקר היינו צריכים לפגוש איזה פלמחניק במיל'. בצהריים שבנו לבקתה הבודדה של אום רשרש והשלמנו את התיעוד הנדרש. אחר כך ניסינו למצוא דרכים להשתחל למבנה דרך הפשפש. אספנו קרשים מאתר בניין סמוך ובנינו סולם מאולתר. הקיבוצניק חשש שיבוא איזה פקח וידרוש לדעת מה אנחנו עושים פה. אבל עשרות רבות של אנשים חלפו על פנינו בצהרי יום שישי ואיש מהם לא התרגש במיוחד מניסיונות החדירה שלנו אל תוככי בקתת הבוץ הבודדה של אום רשרש.

 בערב הוזמנו לארוחת שישי אצל משפחת פדידה.  הוא ילד חוץ מבאר שבע שאומץ בקיבוץ של הקיבוצניק, היא בת משק מקורית, ולהם שלושה ילדים. פדידה משיט יכטות לפרנסתו ואשתו מורה בחינוך מיוחד. הוא – חי את החיים בפול גז, בהתלהבות גדולה, עד תומם, היא – מתונה, רגועה וממעיטה בדיבור. לפני הארוחה הוא חילק כיפות והצהיר: אצלנו עושים קידוש ואחר כך מתנשקים. אמרתי לו שגם אצל התוניסאים נוהגים כך. אחר כך בחצר עם כוסית ערק, השלושה העלו זיכרונות מימי עלומיהם בקיבוץ. פדידה דיבר על הזדמנויות הנדל"ן שיש עכשיו בקיבוצים ועל זה שהם שוקלים לחזור לגור שם, לא כחברי משק חלילה, אלא בקונסטלציה אחרת. אנחנו נשמע אותם, הם ישמעו אותנו ונראה איך מתקדמים מכאן. בכלל צריך כל הזמן להתקדם. בנאדם צריך שתהיה לו מטרה בחיים, מסלול, כיוון להתקדמות. הסכמתי אתו, וסיפרתי לו על כוונות ההתקדמות שלי, וככה התקדמנו בדיבורים. שני הקיבוצניקים חייכו והקשיבו בקשב רב. דומה שלא היה להם עניין מיוחד בהתקדמות. אולי זה בגלל שככה חינכו אותם, לצניעות, לאור האידיאל ההוא שצריך להסתפק במה שיש וזהו, או אולי להיפך – משום שסיפקו להם יותר מדי  מהכול ובגלל זה נותרו אצלם פחות מדי שטחים ריקים ורעבים. פדידה וכנראה גם אני, מונעים באותו דחף שאינו ניתן לכיבוי – להעז, לפרוץ, להתנסות, לקום, לפול ושוב לקום ולנסות. הריק שנפער בנפשו של כל בן מהגרים,  בן כל משפחה שלא מרגישה עצמה שייכת, הוא שמתהווה להתמלא , על אף כל הקשיים.

כשהקפיץ אותנו בחזרה למלון, פדידה סיפר שבתור ילד ממשפחה הרוסה משכונה ד' בבאר שבע שגם עבר כמה וכמה מוסדות, הוא חש כשהגיע לקיבוץ, כאילו נחת בגן עדן עלי אדמות. ומאוחר יותר, כשפגש את משפחתה של אשתו לעתיד, הוא החליט בינו לבינו שכך הוא רוצה לבנות את משפחתו שלו. שלא תיטעה אמרתי לו, מתחת לכל משפחה יש סיפור. צריך רק לקלף קצת, או להשתחל פנימה דרך הפשפש ואז מתגלים סודות רבים ונסתרים מהעין. כל המשפחות הותיקות האלה שבנו את המדינה, מה הם היו עושים בלעדנו, תגיד? חושבים את עצמם למי-יודע-מה ובסוף אנחנו אלה ששדרגנו אותם.

כניסה copy

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גולדבלט משה  On ינואר 21, 2013 at 3:53 am

    נטלי הפוסט נהדר אבל לא הבנתי מה בעצם הערך ההיסטורי או הארכאולוגי של החושה הזאת?

  • nataliemessika  On ינואר 21, 2013 at 5:24 am

    תודה משה.
    ולשאלתך – זו היתה תחנת משטרה מימי המנדאט כמו הרבה תחנות משטרה דומות שהוכרזו כמבנים היסטוריים לשימור. אבל אם היא היתה ממוקמת במקום אחר היא היתה בנויה מבלוקים ומלט, אבל במדבר כמו במדבר – בנו ממה שיש, מבוץ.
    יש הרבה תמונות וסיפורים על המקום, לא רק בהקשר מלחמת העצמאות. אני חושבת שראוי לשמור על השרידים הצנועים הללו (אפילו שהם לא מרשימים במיוחד), ולו רק כדי לכבד את אלה שהיו כאן קודם, בתקופה הפרה-קניונית שלנו…

    • צביקה  On מרץ 22, 2013 at 3:57 pm

      שלום נטלי,
      סיפור מעניין, רק לשם דיוק המקום נבנה ע"י העות'מאנים בשנת 1906 לאחר מתקפת תותחנים מהחוף הנ"ל על עקבה שביצעו הבריטים. את התותחים הם הורידו ממשחטת וגררו עם פרדות ממקום זה עד טאבה, לאחר ההפגזה הבריטים "קיפלו" את הציוד ונסעו. בשביל שדבר כזה לא יקרה שוב בנו העות'מאנים 3 תחנות משטרה

  • עזרא כהן  On מאי 25, 2013 at 6:08 am

    נטלי שלום
    מספר הערות בקשר לכתבה:
    נסיון ההריסה של משטרת אום-רשרש היה בשנת 1965. ב1969 נסתיים המאבק לאחר שוועדה ציבורית החליטה לשמר את המבנים.
    שנית, לא העיריה שלחה את הדחפור לשם הריסתם, אלא 'מנהל מקרקעי ישראל' (בעצימת עין של העיריה).
    לאשר גולדבלט – הנך מוזמן להיכנס לאתרי "עזרא כהן- למדבר" ולעיין בתקצירי ספרי (לא סתם חושות) המוקדש כולו לאום רשרש ולאירועים סביבה.
    ולצביקה – מהיכן שאבת את סיפור מתקפת התותחים על עקבה? לא היה ולא נברא. התורכים אמנם פחדו ממתקפה כזו, אך היא מעולם לא ממושה. חומר רב על כך תוכל למצוא בספרי.
    עזרא כהן

    • צביקה קלין  On מאי 26, 2013 at 12:15 pm

      אבדוק את עצמי ואשיב לכם…

      • nataliemessika  On מאי 26, 2013 at 12:40 pm

        תודה עזרא על ההערות המחכימות וגם על הספר המרתק שכתבת ונתת לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: