רשימה לעומתית ליום האהבה

הוא:  נטול כישורים טכניים באופן  מוחלט. לא מבין בזה כלום ולא רוצה להבין.

אני: המקום הכי חביבה עלי בעולם הוא המחלקה לציוד טכני בהום סנטר.  מקדחים, מברגים, מברשות צבע, ניירות ליטוש וקופסאות מתכת עם מספרי צבעים עושים לי את זה. כמה חבל שאין לי בית שאותו אני יכולה לשפץ כאוות נפשי. כי שיפוצים זה התרפיה שלי. כשסבא שלי נפטר לפני כמה שנים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי  אז הלכתי להום סנטר וקניתי 10 ליטר צבע טמבור וצבעתי את הקירות הבית מהצהריים עד שעלה הבוקר, אז נשכבתי על ניירות העיתון הפרושים על הרצפה פני מוכתמות בדמעות וצבע טרי וכל תא ושריר זעקו באוזניי: כואב לי. יש לי גם פאטיש מוזר למוסכים. כשאני מביאה את המכונית למוסך (כי גם במוסכים הוא לא מבין כלום), אני עוצרת לרגע בין המכוניות פעורות המעיים והרופאים שחורי הפנים והידיים ואומרת לעצמי: איזה כיף  פה. כמה חבל שאני לא מוסכניק.

הוא: מתחיל את הבוקר בעלייה על משקל דיגיטאלי. את הנתון החשוב הזה הוא מציין בטבלת אקסל במחשב לצד נתונים חשובים אחרים כמו: כמה הוא רץ באותו יום, איפה ועם איזה סוג נעליים.

אני: בפרנציפ לא עולה על משקל ובטח שלא דיגיטאלי. אני מאמינה גדולה במשפט: מה שאני לא יודעת, לא יכול לפגוע בי.

הוא: אשכנזי בן אשכנזי, מייפלאוור, דור שלישי להתיישבות העובדת, תל חי, משמר העמק, כאלה.

אני: לא נולדתי פה, ההורים שלי לא נולדו פה ואני מרגישה הכי בבית איפה שאפשר לראות פיסת רקיע ים-תיכוני מבעד לחלון עם מרפסת, לא משנה איפה.

הוא: בקושי סיים בגרות כי בקיבוץ לא חשבו שזה מי-יודע-מה חשוב. שיהיו יצרנים ויעבדו. שיועילו לחברה וזהו.

אני: ארכיאולוגיה? אמנות? מה תעשי עם זה? תואר ראשון, תואר שני? עכשיו גם תואר שלישי, מה אין לך מה לעשות בחיים? (תשובה: דווקא יש. לעשות את מה שאני אוהבת).

הוא: יוצא בבוקר לעמל יומו כפרולטר גאה, עם נעליים כבדות, כובע קסקט לבן ותיק צד מהוהה שבו הוא מטמין קופסת פלסטיק עם שאריות מארוחת הערב שאותן יאכל גם בצהריים. כעקרון הוא לא צריך הרבה גיוון, מצדו שכל יום יגישו לו נקניקיות סויה ותפוחי אדמה וזהו.

אני: אין לי שום סדר קבוע. לפעמים יוצאת לפגישות, לפעמים לספרייה, לפעמים לצלם באיזה אתר שכוח-אל לפעמים יושבת מהבוקר עד הערב מול המחשב – משרטטת, מפענחת, תוהה, מתלבטת, כותבת, מוחקת. לקראת אחר הצהריים אתחיל לתכנן את ארוחת הערב. זה חייב להיות משהו אחר ממה שהכנתי ביום הקודם.

הוא:  יכול לשבת שעות ולהקשיב באוזניות לאותו פלייליסט שהוא סוחב אתו כבר שלושים שנה עם הרבה ביטלס ושירים שלמלצים בצרפתית ובאנגלית. השירים האלה מעלים דמעות של התרגשות בעיניו ולי הם עושים עצבים.

אני:  הכי אוהבת תוכניות רדיו של אנשים מתווכחים כמו זהבי עצבני. או כאלה שאין לי מושג מה ישמיעו בהן – כמו התוכניות של דובי לנץ בגלי צה"ל או של בעז כהן ב- 88 FM. לאחרונה גיליתי שירות חדש שנקרא BOXMUSIC  בפלפון החדש שלי. ב- 30 ₪ לחודש יש גישה לכל הזמרים ולכל האלבומים שיצאו אי-פעם. לפני שאני יוצאת לרכיבת הבוקר בפארק אני מוצאת לי אלבום או שיר שלא שמעתי עדיין.

הוא: ממעט להשתמש בכרטיסים מכל סוג. הוא ממעט להשתמש בכרטיס האשראי היחידי שלו כדי שלא לפרנס את הבנקים ואת הרוב הוא משלם במזומן. אין לו שום כרטיס מועדון חברים וקונים ביותר זול (נגיד). אבל יש לו מניה בקופרטיב "שלנו" שהוקם ע"י יוצאי מאהל נורדאו, אפילו שלא ברור לפי שעה למה זה טוב.

אני:  טוב יש לי כל מיני כרטיסים, ברור. שיהיה, למה לא. וגם את הבנק אני מפרנסת כמה שנים טובות, תודה ששאלתם וזאת בלי שיעשו לי תספורת קטנטונת, רק של הפוני אפילו.

הוא:  אוהב לפתור סודוקו ומחסל תשבצים סדרתי.

אני: לא מבינה מה ההיגיון בלסדר מספרים בצורה כזאת או אחרת. ויש הגדרות בתשבצים  שאני לא אזכור בחיים, לא חשוב כמה פעמים יגידו לי אותן.

הוא: אתיאיסט אדוק שחושב שהדתות זה הדבר הכי גרוע שיש. לעומת זאת הוא יכול להקשיב שעות לכל מיני הרצאות רוחניות של אקהרט טולה ואלן ווטס.

אני:  טוב אצלי זה מורכב, מה גם שהאמונה שלי נוגעת בשורשים העמוקים של המסורת, של הפרקטיקה המשפחתית שלי. במשך השנים התנסיתי "בטעימות של  יהדות" מכל סוג, מין וגוון כמעט. אין כמעט זרם שלא בחנתי בצורה כזאת או אחרת. בסופו של דבר הבנתי שאני עדיין רחוקה מלהבין אבל אני קצת יותר קרובה בלהרגיש מה שאני: סוג של יהודיה.

הוא:  טוב בפרטים. לפני שאני שולחת את תיקי התיעוד של המבנים ההיסטוריים  להדפסה אני נותנת לו כדי שיעבור עליהם  ויסמן לי הערות – אם התבלבלו סיומות הזכר/ נקבה, אם כתבתי מילה מיותרת במשפט, או אם חישבתי לא נכון את שטח הגג. שהוא יוצא אתי לצילומים בשטח הוא מטפס על קירות רעועים ומפלס את דרכו בשדות קוצים רק כדי להשיג צילום טוב ולא מוותר כי קשה או מסוכן.

אני:  טובה יותר בלראות את התמונה בכללותה. וחוץ מזה – נראה לך שאני יכולה לעבור בקוצים האלה? הם יותר גבוהים ממני!

ולסיכום רשימה מעורפלת זו הרשו לי לצטט את רפרם חדד, איש יקר, הרפתקן, תוניסאי גאה, סופר ואמן וגם חבר ברשימות, שבמוצ"ש האחרון זכיתי להשתתף בהשקת הספר החדש שלו. החיים מורכבים הוא אמר, הם לא שחור לבן וזאת בתגובה לשאלתו של המנחה ששאל אותו כיצד הוא מסביר את זה שאיש מזרח-טולרנטי-שוחר שלום מוצא עצמו כלוא ומוכה בידי לובים-ים-תיכוניים מסוגו ומאידך – משוחרר בידי איש עסקים אוסטרי חברו הטוב של שר החוץ הכי מושמץ שלנו.

אכן החיים מורכבים חברים. מורכבים בפשטותם.

חג אהבה שמח לכולם!

2012-06-23 19.53.50

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנה טבעון  On פברואר 15, 2013 at 12:06 pm

    נטלי יקרה
    את כותבת יפה חכם ומרגש!
    כל זאת
    מבלי לדרדר לרגשנות..
    תודה!!

  • חני שטרנברג  On פברואר 15, 2013 at 1:38 pm

    מקסים!
    הכי יפה בעיניי זאת היכולת לראות את ההבדלים ולספר עליהם באופן המקבל הזה וגם הצילום מאוד יפה בעיניי

  • שוֹעִי  On פברואר 15, 2013 at 1:56 pm

    נטלי יקרה, מה שיפה הוא שיכולתי להזדהות גם עם יריב וגם איתך.
    אני חושב שרק בשנים האחרונות גיליתי את חדוות האוכל והבישול, וממש הבנתי לראשונה שלאוכל, גם לאוכל ביתי, יכול להיות טעם, צריך להיות טעם. למדתי לעבוד עם תבלינים עם מרקמים שונים. אבל עם כל ההתנסות הקולינרית, בכל זאת, מה אעשה, אין כמו חומוס (שהושרה יממה עם טחינה וכמון ופטרוזיליה ושום) -סלט-וצ'יפס (תפ"א טריים) תוצרת בית.
    אני תמיד מנסה מוסיקה חדשה, אבל אייכשהו נותר עם פלייליסט שחלקו כבר מהלך איתי לפחות שלושים שנה.
    אשתי אצלנו טובה לאין שיעור יותר ממני בתיקונים הביתיים, יש כלים בארגז הכלים שאיני יודע מה לעשות איתם (למרות שחלה בי מגמת שיפור מסויימת).
    וזה נכון שהיום אני אייכשהו באקדמיה, אבל ממש מאז הצבא עבדתי בעבודות הכי פרולטריות שיש כולל סבלות, שמירה, הדחת כלים, מיחזור נייר, עבודה עם אסירים, בישול, מזיגה, ורק אחרי הרבה תלאות הגעתי למחקר כלכלי, משהו שעזר לי מעט לשלב בין פרנסה ללימודים באקדמיה.
    לפני כמה שנים קראתי ספר של הפילוסוף הפוליטי היהודי אמריקני מייקל וולצר Thick and Thin שבו הוא קובע (אני מסוייג מזה מאוד) שאדם צריך להיות נאמן למורשתו ולתרבותו ב-75% ורק ב-25% להיות אוניברסלי ופתוח (לא יודע איך מעריכים את זה, אבל ברור לי שאצל האמריקנים שמאוד אוהבים את עצמם, וגם אצל יהודי ארה"ב זו אמירה שיכולה לתפוס בקלות)
    אני חושב שברכיבי הזהות שלי חל תהליך הפוך: רק 25% בי מזוהה עם התרבות היהודית, וכל היתר הוא אנושי ונתון לגילויי רוחו של האדם בכל מקום שהם. זה עדיין חלק משמעותי, אבל אני כבר מזמן-מזמן לא מחפש את המרכיב היהודי בכל דבר, זה פשוט פחות ופחות מעניין אותי. לפעמים אני עומד בתימהון מול אנשים שכל יומם צועק יהדות! יהדות! יהדות! לא מצליח להבין את זה. בחיי [לעומת זאת, אני גם לא ממש מוצא את עצמי במגרש של אלאן וווטס או אקהרט טולה)
    ורפרם, טרם הספקתי לקרוא את הספר (גם שמעתי עליו רק לפני כשבוע ולא ידעתי שיש השקה), היתה לנו התכתבות ארוכה במיוחד לפני הנסיעה שלו ללוב (יש בצפון אפריקה עדיין שפע של כתבי יד יהודיים עתיקים שצריך לדאוג להעלאתם או לצילומם), ואז בלעה אותו האדמה, כלומר חשבתי שהוא נורא עסוק באיזה פרוייקט חדש שהוא התחיל לפני הנסיעה, ושלכן הו אינו עונה- כשהתפרסם הסיפור, נורא הופתעתי, דיברנו ביממה שאחר שובו ארצה. מאז לא התראנו.

  • nataliemessika  On פברואר 15, 2013 at 3:03 pm

    שועי יקר,
    חבל שלא באת להשקה של רפרם היה באמת מעניין ושמח (שלא נדבר על המוסיקה המשובחת כולל ברי סחרוף שנתן ביצוע מקסים לאחד משירי אבן גבירול). האמת, שבקלות יכולתי לדמיין את שניכם עוברים את הגבול ללוב כדי להציל בדל גוויל מאיזו קהילה נדחת בלב המדבר.
    טוב שהוא לא הציע לך להצטרף אליו. היית עוזר לו קצת עם הערבית שאותה מסתבר, הוא לא יודע לקרא בכלל, רק לדבר.

    בכל מקרה הספר שלו מרתק ואני רק בהתחלה. עוד אכתוב עליו בהמשך. זהו בין השאר, סיפור של קהילות שלמות שנעלמו מהעולם בסמוך להקמת מדינת ישראל. בהחלט מעורר מחשבה.

    לגבי הנושא האמוני: יריב ביקש לציין שהוא לא אתאיסט אלא מסרב להכיר בדתות כיצוג נאמן ובלעדי לדבר הזה שנקרא "אלוהים" או "כוח עליון" שבקיומו הוא דווקא מאמין. בטח יש לזה איזו הגדרה פילוסופית.

  • משה גולדבלט  On פברואר 16, 2013 at 3:16 am

    אני מתקשר מאד לעניין הכישורים הטכניים. בכל פעם שזוגתי ואני הגענו לאיזו חנות לרכישת מוצר שדורש הרכבה עצמית המוכר היה מיד מתחיל להסביר לי ולתת לי הנחיות עד שהייתי צריך לומר לו שהכתובת זו היא ואם יש בכלל סיכוי שגיבוב הקרשים והברגים הזה ילבש צורה שהמתכנן הועיד לו-הוא לא טמון בי

  • שוֹעִי  On פברואר 16, 2013 at 6:17 pm

    נטלי, אני יודע בעיקר לקרוא ערבית, לשמוע ערבית, לתרגם ערבית, קצת לכתוב, פחות לדבר. כלומר, באילוץ כן, אבל אני ממש לא שוטף בערבית מדוברת, אולי מפני שמעולם לא שהיתי כמה ימים רצופים במקום שמדברים בו ערבית. זה מוזר, בגלל הערבית אין לי שום בעיה לעבור לדבר עברית עם ח' וע' גרוניות בשניות, זה מרגיש לי טבעי לגמריי.
    טוב, אשרי יריב, אני אפילו לא מאמין– כל העניין האלוהי נתון אצלי בסימן שאלה (אני מרגיש חלק מהתרבות היהודית ולא כמאמין בדת ישראל באופן מיוחד). כלומר אני סקפטיקן-אגנוסטי; יריב אם אני מבין נכון הוא סוג של מוניסט (כלומר מאמין בכח עליון אחד המנהל את העניינים בטבע) חילוני. אגב, אחד הדברים שאני לומד עם השנים, הוא שיש הרבה מאוד אנשים חילונים מאמינים, מאמינים הרבה יותר ממני (שבכל זאת קשור לענייני תפילה ושבת), לבטח.
    כלומר ביום-יום המושג אמונה אינו משחק אצלי שום תפקיד, אני לא רואה בו חשיבות כלל.

  • nataliemessika  On פברואר 17, 2013 at 4:39 am

    תודה, יריב המליץ את ההגדרה שלך בחום.
    ולגבי האמונה – מההכרות אתך הייתי אומרת שהיה מתאים לך ההגדרה אדם שמאמין באדם, כדברי המשורר. אני בכיוון?…

  • שוֹעִי  On פברואר 17, 2013 at 9:42 am

    נטלי, אני מאמין שהאדם יכול להיות בן אדם, ובאותה מידה הוא גם עלול להיות מאוד נפסד. אני מאמין בכך שלא משנה מה בן אדם עבר בחייו, מאיזה בית הוא בא, מה היו חוויותיו הראשונות בעולם, למה חינכו אותו, מה ניסו למנוע ממנו — הוא בכל זאת עשוי להשתדל בכל מאודו להיות בן-אדם.

  • גלית חתן  On פברואר 20, 2013 at 10:52 am

    כתבת מקסים 🙂 נהניתי מאוד לקרוא.
    וזה שהחיים מורכבים – טוב לנו. אם הכל היה פשוט היינו מתים משעמום מהר מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: