Monthly Archives: מרץ 2013

הירהורים שאחרי יומולדת

כל כך הרבה דברים יוצאים ממני בזמן האחרון. כל כך הרבה אנשים צריכים שאעשה דברים עבורם. כל כך הרבה בקשות, טרוניות, דרישות.

לפעמים אני רוצה לומר: רק רגע. אתם כל כך הרבה ואני רק אחת. אחת, כבר לא ממש קטנה. אבל אפילו.

האם אפשר יהיה לרצות את כולם?

כנראה שלא.

האם נגזר עלי לא להצליח לפעמים?

כנראה שכן.

האם הכול תלוי בי?

 לא ודאי.

האם אני עושה את מירב המאמצים בכלים העומדים לרשותי?

כן ודאי.

ובתוך הקצוות האלה עלי לנוע – מצד אחד לצד שני: בין הניתן לאפשר, בין הרצון לממשי. עוד יום ועוד יום, ככה חודשים ושנים.

We can only do our best dear…

לפעמים אני רואה את עצמי כעכביש לכוד בקורי עצמו. משהו כזה בערך:

 me

כל החוטים הדקים האלה שמחברים אותי לחיים, גם מסרבלים את תנועותיי. איך אפשר לחוות את הדבר הערטילאי הזה, "חופש" כשיש כל כך הרבה חוטים עקשניים ודביקים מסביב.

אביגיל  אמרה לנו בשיעור האחרון שתחושת החירות מופיעה מעצמה כששוהים בהווה. את השהייה בהווה ניתן לתרגל ולו לפרקים קצרים וחמקמקים דרך הנשימות, דרך המדיטציה. איזה שהייה בהווה, איזה. עם הישמע הגונג ועצימת העיניים, אני נישאת מיד בעל כורחי וחרף אי-רצוני לרכבת שדים בדרייב מטורף שלוקחת אותי למעלה-למטה-לצדדים,  למה שהיה לפני שעתיים, יומיים, עשר שנים, פעם מזמן, מתישהו, אולי מחר, כשהייתי קטנה, אף פעם, עוד מעט, נו שיגמר כבר ולעוד אלף ואחד מקומות וזמנים שלא מין העניין.

בסופו של יום, אולי לרגע אחד, אני מצליחה להירגע. באמת שלא צריך יותר מרגע להירגע. להניח את הראש העייף על כרית קורי העכביש העקשניים של חיי, לעצום עיניים ולהסכים לשקוט לזמן מה.

השוטר הטוב. השוטר הרע

אין. אין על משטרת ישראל. אני אומרת לכם. שווה לגדול בארץ הזאת רק בשבילה. הנה למשל,  הבוקר יצאתי בסביבות שמונה  מהבית לכיוון הרכב שלי שחנה בהמשך הרחוב.  הייתי צריכה להגיע למודיעין ואח"כ לרעות ואח"כ לירושלים לפגישה עם החבר'ה מהסאטר-אפ. ואז התחלתי לראות אותן: אחת, לא. שתיים, לא. שלוש מכוניות שעברו עיצוב מחדש. והיתה גם רביעית, אחרונה בשורה, היונדאית האומללה שלי. אמרתי לעצמי "אוי" ו"איזה באסה"  ו"אני לא מאמינה", ומסביבי היו עוד אנשים שאמרו דברים דומים.  ואז ראיתי את הפתק על המגב בשמשה הקדמית. פתק זה טוב. משהו שיכול להסביר במילים את הכאוס הנורא. והנה מסתבר שזה לא סתם פתק, אלא פתק ממשטרת ישראל הממוען על בעל הרכב הנ"ל, כלומר לי ובו נאמר : "נא להגיע לענף התנועה ברחוב סלמה ת"א להגשת תלונה. הנהג הפוגע נעצר".  אמרתי לעצמי: פסס…. מדהים.  משטרת ישראל על דעתה ומיוזמתה תפסה את הנהג שפגע ככל הנראה בשעה מוקדמת מאד בארבע או חמש מכוניות חונות, בשכונה שלווה שדייריה אינם רגילים לראות שוטרים כדבר בשגרה. איזה טיימינג. כמה תושייה! כל הכבוד למשטרת התנועה !

אחר כך הייתי צריכה להתעשת ולעשות כמה טלפונים: לבנזוג, לחברת הביטוח, לגרר, לשמאי רכב, לאנשים שקבעתי אתם פגישה. אמרו שהגרר יגיע מקסימום תוך שעתיים אז עליתי הביתה בחזרה.  כמה דקות אחר כך הטלפון בבית צלצל, ושוטר נחמד ממשטרת התנועה ביקש אבוא כמה שיותר מהר  כדי להעיד על מה שקרה. שוב התרשמתי עמוקות.  כל כך הרבה פשעים ועברות מתבצעות יום יום והנה המשטרה מזדרזת לבצע את מלאכתה. שירות לעילא ולעילא. אמרתי לשוטר הטוב שאני אעשה את מירב המאמצים להגיע מהר, אבל לפני זה אני צריכה לחכות לגרר, להגיע אתו למוסך, למצוא לי רכב חלופי ולהחליט לוותר על הפגישה המאד-חשובה שלי, שמרגע לרגע נדמתה פחות ופחות אפשרית.  השוטר הטוב שקראו לו יודה או חיים אמר שאתקשר אליו ברגע שאני מגיעה לתחנה ונתן לי את הנייד שלו. אמרתי: אין בעיה.

שעתיים מאוחר יותר הגיע הגרר שנאלץ לחכות שמשאיות הגרר האחרות יפנו כל אחת בתורה את המכונית הדפוקה שלה.  יחסית יצאתי בזול –  גלגל קדמי, כנף ודלת. יש כאלה שאבדו גם את כל הפגוש הקדמי עד למנוע. אחרי שסגרתי עניינים עם המוסך ועם חברת ההשכרה, פניתי לתחנת המשטרה שברחוב סלמה כדי למלא אחר חובתי האזרחית. לצערי שכחתי את הפתק עם מספר הנייד של השוטר הטוב יודה או חיים או משהו כזה ונפלתי, ביש גדא שכמותי על השוטר הרע. אחד בועז. אינטליגנט.

מהתחלה הוא הביט בי בעין חשדנית ואמר לי: גברת תשבי. אמרתי : אני מחפשת את יודה או חיים. הוא התקשר אלי וביקש שאבוא. חכי שמה. תשבי. אמרתי: אני לא רוצה לשבת. זכותי. השוטר הרע אמר: אם את לא רוצה לשבת, אז אל תשבי. מעודדת מתשובתו זו המשכתי לחכות במסדרון לשוטר הטוב, זה עם הקול החם, החביב, זה שנתן לי את הנייד שלו ואמר: הכל בסדר אל תדאגי. בסוף בכל זאת ישבתי. פתחתי את הפייסבוק דרך הנייד וחשבתי לשלוח הודעה אחרונה לחבריי הטובים, משהו ברוח: אני יושבת בתחנת משטרה על לא עוות בכפי. אל תאמינו למה שיגידו עלי. אני חפה מפשע, בחיי אלוהים !

לאחר כמה דקות של המתנה מורטת עצבים השוטר הרע קרא לי למשרדו.  התחלתי לפקפק קצת בעצמי אבל החלטתי לדבוק באמת, אפילו שזו רק האמת שלי. השוטר בועז ביקש תעודת זהות, רישיון נהיגה, רישיון לרכב וביטוח. נתתי לו. הוא הוציא טופס והתחיל לרשום את הפרטים: שם, טלפונים, כתובת, מקצוע.  עניתי לעניין אפילו שהתחלתי לחוש יותר ויותר אשמה. אחר כך התחילה החקירה עצמה שאותה אני משחזרת עכשיו מזיכרוני הדל:

השוטר: מתי פעם אחרונה נסעת ברכב?

אני: ביום ראשון.

השוטר: באיזה תאריך?

אני: היום ה- 5 אז זה היה ב- 3 למרץ.

השוטר: ומתי החנית את המכונית?

אני: בחמש.

השוטר: כלומר בשעה 17:00 ?

אני: כן. אבל לא ממש על הדקה.

השוטר: ומה קרה הבוקר?

אני: אתה שואל אותי?

השוטר: את רואה פה עוד מישהו בחדר?

אני: אבל זה אתם ששמם לי את הפתק על החלון כשלא הייתי שם !

השוטר: אני מבקש שתעני לשאלות שלי.

אני: טוב סליחה. הגעתי בשמונה בערך…

השוטר: 8:00 ?

אני: בערך, לא ממש על הדקה.

השוטר: ומה ראית?

אני: ראיתי  טור של מכוניות פגועות ואת המכונית שלי ביניהן עם פתק על החלון.

השוטר: מה ראית קודם את הפתק או את הנזק?

אני: ?

השוטר: מה קודם?

אני: את שניהם בו זמנית ! (בזכות מתת אלוה יחודית שניחנתי בה, לבצע יותר מפעולה אחת באותו הזמן ).

השוטר: ואת המכונית החנית כחוק?

אני: בטח כחוק ! על כחול לבן ! אני גרה ממול.

השוטר: וראית מי פגע בך?

אני: (בשלב זה נדרשו לי הרבה תעצומות נפש כדי לענות בפשטות: לא !).

השוטר: יש לך משהו נוסף להצהיר עליו?

אני: (וגם כאן נדרשו לי הרבה תעצומות נפש כדי לענות בפשטות: לא !)

השוטר הוסיף כי הצהרה זו נגבתה ממני עפ"י רצוני החופשי וללא כל כפייה או אילוץ חיצוני. חתמתי. לא היתה לי ברירה. החופש שלי מדי יקר לי.

1

ובאותו נושא (כמעט) : סיימתי לקרא את ספרו החמוץ-מתוק של רפרם חדד על חוויותיו מהכלא הלובי. מקווה לכתוב עליו בפעם הבאה