Monthly Archives: יוני 2013

תסתכלו עליהם ותראו אותנו (או כרוניקה של הרס ידוע מראש)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תסתכלו עליהם רגע,  שני אנשים לא צעירים יושבים בסלון ביתם. הוא בג'ינס וחולצה כהה, על רגליו נעליים סגורות, מולבנות מאבק. על ראשו כובע קסקט שחור. היא יושבת לצדו קרוב, על גופה שמלת תכלת ארוכה, על ראשה מטפחת לבנה קשורה מלפנים. היא נועלת נעליי בית ורודות. שניהם ישובים על ספת קטיפה בורדו. לפניהם שולחן נמוך עם שתי כוסות מיץ, ספל קפה קטן וצלחת עוגיות מעשה בית. מאחור וילון תחרה לבן בשתי שכבות. על אף התפאורה המוגנת, יש משהו מטריד בתמונה: המבט של בעלי הבית. מבט שנשלח הישר אלינו, במשהו שאפשר לפרש כמו דאגה עמוקה או אולי תחינה. אנחנו פה ולא תוכלו להתעלם מאתנו. אנחנו יושבים בביתנו אבל אין שום דבר בטוח ברהיטים האלה, בקירות, בגג שמעלינו. אנחנו פה אבל יש מי שהיה מעדיף שלא נהיה. פה  או בכלל. שנעלם איכשהו. שנתפוגג בתהום הנשייה שלכם. כי אנחנו לא חלק מהסיפור שלכם. לא חלק מהסיפור היפה שאתם כל כך אוהבים לספר לעצמכם. סיפור  יפה וצודק על ארץ מולדת, על אנו באנו ארצה, על נבנה ארצו וכל האלה. .

***

אקדים ואומר לכל הטוקבקיסטים נוטפי הארס: אני לא מה שנקרא "שמאלנית-קיצונית-יפת- נפש -אנרכיסטית" שמכלה את ימי ולילותיי בהפגנות אלימות. למצער, אני אדם נורמטיבי למדי, לא כזו שעולה על בריקדות. אולי זה מפאת גילי, אולי מפאת המתינות הבסיסית שנטועה בי עמוק, בשורשיי הים-תיכוניים. אולי תכונתי זו נובעת מהצורך  שלי לשקול לפני כל פעולה או מחשבה את הסיפור כולו, מכל היבט  אפשרי. כי תמיד אפשר לפרש לכאן ולכאן. אנשים מוחלטים מדי מעוררים בי רתיעה מסוימת וגם פחד. אני ממעטת להשתמש בסמני קריאה, אבל בסימני שאלה, כמעט כל הזמן.

דבר נוסף. אני מתפרנסת כל חיי מהסיפור של הארץ הזאת. הסיפור של אנשיה, שרידיה, בנייניה, אתריה. אני לא צריכה שיסבירו לי אותו. אני גם יודעת שכל סיפור, באשר הוא סיפור (או עדות, או ממצא), הינו רק שבריר אחד, חתיכת פאזל מקרית בתוך התמונה. לאף אחד אין חזקה על האמת המוחלטת או על הצדק המוחלט (אם הוא קיים בכלל). האחות המאוסה של הצדק היא הצדקנות. אני סולדת ממנה עמוקות. גם מההתחכמות ומההצטדקות אני סולדת. אני יודעת היטב שהן חיקוי זול והמוני לדבר האמתי – חכמה וצדק. אבל בזמנים שבהם האמת והצדק נדירים מאד, יש שמסתפקים בתחליפיהם הזולים. כמו סמי ההזיה הזמינים לכל כיס שנמכרים בפיצוציות.

***

הבית של משפחת אבו שרקיה נמצא כ- 50 מ' מדרום לנקודת המפגש שבין כביש  65 וכביש 6513  בצומת הכביש המוביל לברטעה/ קציר. השטח שעליו עומד הבית הכולל 12 דונם אדמה חקלאית. החלקה נרכש ע"י סעיד אבו שרקיה אי שם בתחילת שנות ה- 60. בדומה לרוב הבתים שנבנו כאן באותה תקופה זהו בית דו-קומתי צנוע מצופה אבן מקומית, העומד על עמודים. בתוכו חדר אירוח מרווח, מטבח גדול והרבה חדרים קטנים. מחוץ לבית יש דיר כבשים קטן, מטע זיתים ועצי אלון עתיקים.

בני המשפחה פנו אלי בינואר שנה שעברה, דרך רן חדוותי מפקח מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים,  כפתרון כמעט אחרון, אחרי שכלו כל הקצים. הציעו להם להכין תיק תיעוד כדי לנסות לשכנע את הוועדה המחוזית שהבית ראוי לשימור. הם הניחו שאם הוועדה תאמץ את מסקנות התיק,  אפשר יהיה למנוע את צו ההריסה שהוצא עליו.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המשפחה: מוחמד אבו שרקיה סבו  של סעיד אבו שרקיה אבי המשפחה, היה רועה צאן שנולד בכפר ערערה. בשלב כלשהו המשפחה נדדה לחיפה, שם מצאו פרנסה בבית חרושת לייצור לבנים עבור מפעלי הבנייה של הצבא הבריטי. במלחמת העצמאות, עזבו את העיר ושבו לכפר. היו אלה ימים קשים . אביו של סעיד  נישא והחל לפרנס את משפחתו בדוחק מגידול ירקות ששיווק ל"תנובה" ו"טנא". כשבנו בכורו סעיד הגיע לגיל 13, בראשית שנות ה- 50, הוא נדד לת"א כדי לסייע בפרנסת משפחתו. הוא התגלגל לנחלת יצחק שבפאתי גבעתיים, שבאותה עת היתה  שכונה חקלאית עם משקי עזר קטנים. מזלו הטוב הוביל אותו לזוג ייקים ניצולי שואה, שלמה ושושנה לינדמן שאמצו אותו כעובד קבוע, אחרי שהציג את עצמו כעולה חדש תימני.

קודם עבד במשק החיי ואח"כ  במסגרייה. הם חשבו שנער בגילו צריך גם ללמוד ולא רק לעבוד ועל כן  שלחו אותו לבית הספר "מקס פיין" בגבעתיים. את שעות העבודה היה משלים לפני ואחרי הלימודים. סעיד התגורר בביתם והיה סמוך לשולחנם קרוב לעשר שנים, וזאת מבלי שידעו את זהותו האמתית. אחת לכמה חודשים נהג לנסוע לבני משפחתו בכפר כדי להביא להם את משכורתו שחסך. אני לא יודעת אם הם ידעו שהוא מתחזה ליהודי כדי לשרוד. ואולי הם העדיפו לא לדעת. סך הכל זה לא היה שוס גדול להיות ערבי בשנות ה- 60. האמת גם היום זה לא משהו בכלל.

בראשית שנות ה- 20 לחייו, נפרד ממשפחתו המאמצת (האם רגע לפני שנפרד מהם, העז סוף סוף לגלות להם את זהותו האמיתית? לא יודעת, הוא לא סיפר). אז חזר לערערה ופתח מסגריה בבית אחיו בקומה התחתונה. לאחר שחסך די ממון, רכש מגרש בחלקה שהיתה שייכת למשפחת יונס מהכפר ערה. כמו מרבית החלקות באזור, החלקה הוגדרה כשטח חקלאי ע"י רשויות המנהל.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המצב בכפרים הערביים בישראל בשנות ה- 60: באותה עת כפרי המשולש היו כפופים למשטר צבאי. מסיבה זו הם לא זכו לשום טיפול מצד המוסדות האזרחיים. מי שנזקק לאישורי בנייה, עבודה, עסק ומה לא, נדרש לכתת רגליו אל תחנת המשטרה המקומית שהיתה הכתובת הבלעדית לכל בקשה. תחשבו מה זה ללכת ולבקש משהו בתחנת משטרה היום. עכשיו תנסו לדמיין איך זה היה לפני 50 שנה.  יותר טוב: תנסו לדמיין בנוסף, שאתם ערבים שבקושי יודעים את השפה.

אבל לסעיד היה יתרון על פני האחרים: הוא גדל אצל יהודים והוא למד בבית ספר מקס פיין בגבעתיים. הוא חשב שהוא יודע להסתדר עם יהודים. הוא פנה אפוא למפקד התחנה במגדל העמק – רב פקד משה טפר,  הראה לו את חוזה הרכישה וביקש  אישור לבניית ביתו. רב פקד טפר התרשם לטובה מהצעיר הרהוט, ואמר לו שהוא יכול לבנות בכפוף לתוכניות בנייה. וכך בהמשך, כנהוג במקומותיהם, החלה בניית הבית בסיועם של מכרים ובני משפחה.  בשנת 1967 כשהושלמה הבנייה, נישא סעיד לבת דודו נזהא. בסמוך לבית הקים מסגריה שעליה התבססה עיקר פרנסתם. נזהא אשתו, טיפלה במשק הבית וגידלה את עשרת ילדיהם.

הצרות התחילו כמה שנים אחר כך. פתאום הודיעו להם שהאישור שנתן להם רב פקד טפר בשיחה שבע"פ, לא תופס וצריך אישור בכתב. אגב, רוב – רובם של הבתים הפרטיים בכפרי המשולש נבנו ללא התר בנייה. לך תבקש אישורי בנייה מוועדה אזרחית שלא קיימת. אישורים שבדיעבד הם לא נותנים, כי קודם צריך להרוס ורק אחר כך מדברים. זה המקום לפתוח סוגריים ולומר שהיה באפשרותו של בעל הבית "לסגור את הסיפור" כמקובל במחוזותינו בעזרת העברת מעטפה שמנה במזומן לכמה פקידים רבי השפעה במנהל. מה שנקרא אצלם השלמת הכנסה. אבל סעיד שספג לא מעט ממאמציו  הייקים, החליט שהוא הולך ישר, מבלי לעגל פינות. את האישורים הוא ישיג רק על פי חוק. חוץ מזה הוא סבר במידה רבה של צדק, שגם אם יסכים לתת שוחד לפקיד כזה או אחר, אין ערובה לכך שיקבל את מבוקשו. היום הוא יודע איזו טעות הוא עשה.

קצרה היריעה לפרט את מספר הצווים, הקנסות, המשפטים, הערעורים, המעצרים ותקופות המאסר שעברו על סעיד אבו שרקייה בגין הצורך הבסיסי הזה, לגור בבית שנבנה בחלקה השייכת לו לפי דין יותר מארבעים שנה. עד בג"צ הם הגיעו וגם שם דחו אותם מפאת הצדקנות ולא מפאת הצדק.

בנם  של סעיד ונזהא נאיף, גיאוגרף ומתכנן ערים בהכשרתו, הוא שר החוץ של המשפחה. הוא בחר בקריירה הזאת כדי לסייע במאבק הממושך והבלתי-נגמר של ההורים שלו. לפני שבאתי לפגוש אותם, הוא שלח לי מסמך מנומק עם סעיפים ותת-סעיפים שבו פרט את חשיבות הבית לאור מיקומו המיוחד. נאיף טען למשל, שקרבתו לשלושת הכפרים בסמוך לעורק תחבורה ראשי, הקנה לו מעמד מיוחד – מעין "בית מוכתאר".  מקום בו נהגו להיפגש כדי ליישב סכסוכים בתהליכי סולחה מסורתיים. כפריים רבים ראו בו מעין תחנת עצירה ומנוחה, בזמנים הם נהגו לנוע בפרדות או בכלי רכב ישנים.

***

ניסיתי באמת שניסיתי בכל יכולתי למצוא משהו לשימור בביתם של משפחת אבו שרקייה. האמת שלא נותר כמעט דבר מהבית המקורי שנבנה בשלהי שנות ה- 60.  החלונות, הדלתות, הרצפות הוחלפו כולם. טוב שהעיצוב הבסיסי נשמר. אחר כך התחלתי לחפש בחצר. מצאתי אלונים עתיקים. סעיד טען שכל השנים שמר עליהם מכל משמר. אמרתי לו: עצים זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות גבוהה לעצים ולערכי טבע. לאנשים – פחות. אחר כך החלתי לנבור בסקרים של רשות העתיקות.  סעיד הראה לי בקצה החלקה שלו סלעים מסותתים ופתחי מערות. אמרתי לו: עתיקות זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה למורשת העבר ולערכי תרבות. בעיקר של אנשים מתים.  יזמתי פגישה עם מנהלת תחום חינוך של רשות העתיקות באזור צפון. היא דווקא היתה מוכנה לעשות שם פעילויות לילדים במסגרת "חפירות קהילתיות". סעיד היה מוכן מצדו, להקצות חלק מהבית לפעילויות אלה. אפילו את כל הקומה התחתונה אם צריך. אמרתי לו: חינוך זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה לחינוך. בעיקר של אנשים אחרים.

שתי ישיבות בוועדה המחוזית. שיחות עם ראש המועצה ועם המהנדסת הראשית. ניסיונות לרתום גופים נוספים ובהם אדריכלי שימור נודעים מהשורה הראשונה. מדי פעם טלפון לנאיף: איך הולך? והוא בתשובה: המצב לא טוב. אבל אנחנו לא מוותרים. לפני חודשיים עברנו בוואדי ערה, וראינו את הבית, בפאתי הכביש העולה לקציר, עדיין עומד על תילו, צנוע ומוסתר מאחורי עצי האלון העתיקים. היה בזה משהו מנחם ומרגיע. גלגלי הצדק טוחנים לאט ואולי גם גלגלי הרשעות. אני מבקש שיתנו לי לחיות פה , בשנים שעוד נותרו לי, אמר לי סעיד בשיחינו האחרונה. חמש שנים אולי עשר. אני כבר זקן ועייף במילא. ואשתו נזהא שחזרה מהמרעה עם הכבשים, החזיקה לי את היד ודיברה אלי בקולה הגרוני העמוק, הצרוד מעט, דיברה ודיברה בפנים עצובות, ואני שבקושי הבנתי מילה פה מילה שם, רק חזרתי ואמרתי לה:  יהיה בסדר, יהיה בסדר, באין דבר מוצלח יותר לומר. כי מה אני יודעת.

  ***

אתמול התפרסמה הודעה קצרה ב- YNET : "הריסת בית משפחת אבו שרקיה הלילה נעשתה תחת אבטחה של מאות שוטרים מתחנת עירון. הם חסמו את צומת ברטעה בכביש 65 בוואדי ערה במהלך ההריסה, שבוצעה בנימוק כי הבית נבנה ללא אישורים. למקום הגיעו מאות תושבים שגינו את המעשה והתעמתו עם כוחות המשטרה. בעקבות ההריסה הכריזה הוועדה העממית של ואדי ערה על שביתה כצעד מחאה ראשוני."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

מעשה בתמונת חתן-כלה

בילדותי וגם אחר כך שנים אחרי, אנשים נהגו לכתוב מכתבים זה לזה. לרוב על נייר מכתבים דק ושקוף למחצה בעט כדורי בהיר. 2-4 עמודים בכל מכתב עם תיאור מפורט יותר או פחות על מה שקרה מאז הפעם האחרונה שהתכתבנו,  מכתבים שמתחילים ב- –היקר ומסתיימים תמיד בנשיקות חמות ובתקווה להתראות בקרוב.

ימי שבת בבוקר היו מוקדשים בדרך כלל לכתיבת מכתבים. אימא שלי היתה מתיישבת על השולחן הגדול בסלון  וכותבת וכותבת בכתב מוקפד בשורות ישרות,  יש שכותבת ברצף יש שעוצרת, מהרהרת, מכרסמת את שפתיה:  מה עוד אפשר לספר לקרובים שמעבר לים וכמה מעניינים יכולים להיות החיים בנצרת-עלית בשנות ה- 70 (רמז: ממש לא).  ובכל זאת היא היתה מרחיבה ומספרת מה שלום כל אחד ומי בא לבקר ומה המצב בישראל ושואלת בתורה מה שלום המשפחה ואיך. בשולי הדף היתה משאירה  מקום לאבא שלי שיוסיף כמה שורות משל עצמו. והוא שהיה דוחה את המשימה שוב ושוב (אבא שלי הוא לא איש של מילים), היה ננזף על ידה בטונים גבוהים: כמה זמן צריך לחכות לך?! כתוב כבר להורים שלך, מחר אני רוצה לשלוח את המכתב.  ושהושלמה מלאכת הכתיבה המפרכת הייתי מתבוננת בדפים שהוכנסו אל המעטפה ששוליה פסים באדום-כחול-לבן   BY AIR  ומשתוממת: מה מספרות אותיות הפנינה המעוצבות שאיני יודעת לקרא, וכיצד הן מגיעות ליעדן כבדרך פלא, למקום אחר, הרחק מכאן.

ושם מעברו השני של הים, היו דודים וסבים וסבתות שקיבלו את מכתביה המפורטים של אמי עם תוספת כמה שורות ענייניות בכתב ידו של אבי, ובדרך קסומה ומוזרה גם הם היו משלחים בחזרה מסרים דומים  על נייר מכתבים שקוף למחצה, באותיות מחוברות וסדורות כתובות בעט כדורי, עדכונים חשובים  על שלומם ומעשיהם והמצב בצרפת והמצב בישראל.

באחד הימים הגיע אחד מילדי השכנים עם דפדפת נפתחת עם נייר צלופן ובפנים תמונת  זוג של חתן כלה. על הדפדפת המהודרת נרשמה הכתובת של הסטודיו שבו נערך הצילום : רחוב כך וכך, פאריס. הם אמרו שמצאו את התמונה מתגלגלת בחוץ וחשבו שאולי זה מישהו שאנחנו מכירים. היו עוד אנשים שקיבלו ושלחו מכתבים לצרפת בשכונה של הקסבה שבה התגוררנו, כמו משפחת זרביב ומשפחת גפסו (לימים הבן היה לראש העיר), אבל אנחנו היינו מהמפורסמים. אימא שלי העמידה את התמונה על השידה בסלון  והתבוננה בזוג ארוכות. לא, היא לא מכירה. אבל אולי אבא יחשוב על משהו. וכשזה חזר מהעבודה, מצא שהזוג המצולם בתמונה החגיגית הוא נושא מצוין לבדיחות:  תסתכלו עליהם, ממש מגוחכים. הכלה גבוהה מהחתן בחצי ראש לפחות, החליפה שלו גדולה עליו בשתי מידות, עניבת הפפיון שלו סדורה על העוקם. לה יש תלתלים מטופשים על הראש ולו יש שפם מטופש לא פחות.

אימא שלי החליטה לקחת את התמונה למספרה של ג'קוב ששינה את שמו לאוג'ן , שזה שם הרבה יותר צרפתי מסתם ג'קוב. מדאם מימוני, ומדאם גפסו ומדאם זרביב נהגו להתכנס במספרה של ג'קוב- אוג'ן על בסיס קבוע,  אחת לכמה שבועות כדי להסתפר (רק קצת בקצוות) ולנפח את הראש בגלגליות בתוך קסדות (הרבה ובכל הראש). כשהיה עולה בדעתה של אימי שגם אני צריכה "להסתפר קצת, רק בקצוות", הייתי בורחת כל עוד נפשי בי, אבל לפעמים היא בכל זאת היתה מצליחה לתפוס אותי או לשדל אותי במיני הבטחות וזה תמיד היה נגמר במפח נפש גדול ובבכי תמרורים, שעות על גבי שעות מול המראה, ובתגובות לועגות של שני האחים שלי : "מה את רוצה עכשיו, שידביקו לך בחזרה את השערות"?

התמונה של הזוג הצעיר הוצב אחר כבוד על הטואלט המעוצב של  הספר ג'קוב וכל השכנות שעברו לידה במשך שבועות ניסו את כוחן בזיהוי הדמויות. אחת אמרה שהוא מזכיר לה בן דוד רחוק של גיסתה ממרסיי (אבל  איך זה שהתחתנו דווקא בפאריס?) ואחרת טענה שזה נראה כמו השכנים שהיו לה פעם, אבל הם עזבו לפני שנים.

כעבור זמן מה הגיע מכתב מסבתא שלי קמי. במכתב ספרה מה חדש ובמיוחד הרחיבה על החתונה של האח הצעיר של אבי. לבסוף שאלה כבדר אגב, האם קיבלנו את המכתב שהיא שלחה לפני כמה שבועות. במכתב היתה תמונה של האח ביום חתונתו וגם "מתנה קטנה" מוטמנת בפנים. המתנה הקטנות הללו היו  שטרות של חמישים או מאה פארנק שסבתא שלי היתה שמה בצד, מיישרת, מגהצת ומקפלת  טוב-טוב בין דפי המכתבים כדי לעזור קצת לבן שלה שבחר לחיות בארץ הקשה הזאת. נורת הזהרה אדומה נדלקה בראשה של אמי והיא שילחה אותנו מיד למספרה של ג'קוב לדרוש את התמונה הנעלמת.

 ועכשיו קצת רקע היסטורי: לסבתא שלי קמי ולסבי ז'וזף נולדו 5 בנים. אבי הבכור, נשלח בנעוריו לצרפת כדי ללמוד בבית ספר לאמנויות עתיקות.  בגיל 23 חזר לביזרט שבתוניסיה כדי לבקש את ידה של אמי שאותה זכר מנעוריו. את החתונה ערכו בניס שבצרפת , בעוד שרוב בני  משפחתם עדיין התגוררו אז בתוניסיה. בשנת 1957 תוניסיה הוכרזה כמונרכיה חוקתית בראשותו של חביב בורגיבה והצרפתים נסוגו ממנה, מלבד מביזרט, שהיתה נמל צבאי חשוב בצפונה של הארץ.

בתחילת שנות ה- 60 החלו מהומות ברחבי העיר וכל מי שנחשד באהדת הצרפתים אוים על ידי השלטונות המקומיים. היהודים נאלצו "להוריד פרופיל", ובתי הספר התיכוניים הצרפתיים שבהם למדו אחיו של אבי, נסגרו. כדי שלא יפסידו את מבחני הגמר,  הוחלט לשלוח אותם לתיכון בניס.  אבא שלי שכר להם  דירה מעל לדירה שלהם, בעוד שהוריהם, סבא וסבתא שלי, נותרו שם לשמור על הבית והעסקים. כשהבינו שבכל מקרה יפסידו באם ילכו ובאם יישארו, הם עזבו את ביתם באישון לילה ונחתו בפאריס, כפליטים חסרי כל. האחים הצעירים יותר שהגיעו אתם, התפזרו איש-איש לדרכו מי לעבודה מי ללימודים, והם מיעטו להתראות באותן שנים.

אחר כך הגענו לישראל ואבי לא פגש את אחיו שנים רבות. שני בני העשרה שהתגוררו מעל לדירתם בניס היו לגברים צעירים, באמצע שנות העשרים לחייהם. אח מספר שתים נישא לנערה מביזרט אחרי שנותרו לבדם בעיר, אח מספר שלוש פגש במקרה במטרו בפאריז נערה אחרת מעיר נעוריו והם נישאו תוך זמן קצר, ואח מספר ארבע המשכיל ביותר, שלמד גיאולוגיה והנדסת מחצבים, נישא למזכירה שלו שגדלה בחווה של כפריים בורים ועמי ארצות, מאזור ווג' שבחבל לורן.

כשאבא שלי חזר מהעבודה אימא שלי הושיבה אותו מול התמונה של הזוג מהסטודיו ואמרה לו בעדינות:  הסתכל טוב,  את מי הוא מזכיר לך? ואבא שלי במקום ללגלג על נומך קומתו של החתן (ולא שיש לו במה להתפאר), או בעוקם חליפתו המשומשת, מלמל ומצמץ כשדמעות בעיניו: רישארד ?  ורק כדי להיות בטוח במאה אחוז, הוא הלך והביא שני גפרורים וכיסה בהם את שפמו הגנדרני המשתפל של החתן שבתמונה ושב והתבונן. אז סוף-סוף הוודאות עלתה על כל ספק: Mon frère   הוא מלמל Mon frère  …