מעשה בתמונת חתן-כלה

בילדותי וגם אחר כך שנים אחרי, אנשים נהגו לכתוב מכתבים זה לזה. לרוב על נייר מכתבים דק ושקוף למחצה בעט כדורי בהיר. 2-4 עמודים בכל מכתב עם תיאור מפורט יותר או פחות על מה שקרה מאז הפעם האחרונה שהתכתבנו,  מכתבים שמתחילים ב- –היקר ומסתיימים תמיד בנשיקות חמות ובתקווה להתראות בקרוב.

ימי שבת בבוקר היו מוקדשים בדרך כלל לכתיבת מכתבים. אימא שלי היתה מתיישבת על השולחן הגדול בסלון  וכותבת וכותבת בכתב מוקפד בשורות ישרות,  יש שכותבת ברצף יש שעוצרת, מהרהרת, מכרסמת את שפתיה:  מה עוד אפשר לספר לקרובים שמעבר לים וכמה מעניינים יכולים להיות החיים בנצרת-עלית בשנות ה- 70 (רמז: ממש לא).  ובכל זאת היא היתה מרחיבה ומספרת מה שלום כל אחד ומי בא לבקר ומה המצב בישראל ושואלת בתורה מה שלום המשפחה ואיך. בשולי הדף היתה משאירה  מקום לאבא שלי שיוסיף כמה שורות משל עצמו. והוא שהיה דוחה את המשימה שוב ושוב (אבא שלי הוא לא איש של מילים), היה ננזף על ידה בטונים גבוהים: כמה זמן צריך לחכות לך?! כתוב כבר להורים שלך, מחר אני רוצה לשלוח את המכתב.  ושהושלמה מלאכת הכתיבה המפרכת הייתי מתבוננת בדפים שהוכנסו אל המעטפה ששוליה פסים באדום-כחול-לבן   BY AIR  ומשתוממת: מה מספרות אותיות הפנינה המעוצבות שאיני יודעת לקרא, וכיצד הן מגיעות ליעדן כבדרך פלא, למקום אחר, הרחק מכאן.

ושם מעברו השני של הים, היו דודים וסבים וסבתות שקיבלו את מכתביה המפורטים של אמי עם תוספת כמה שורות ענייניות בכתב ידו של אבי, ובדרך קסומה ומוזרה גם הם היו משלחים בחזרה מסרים דומים  על נייר מכתבים שקוף למחצה, באותיות מחוברות וסדורות כתובות בעט כדורי, עדכונים חשובים  על שלומם ומעשיהם והמצב בצרפת והמצב בישראל.

באחד הימים הגיע אחד מילדי השכנים עם דפדפת נפתחת עם נייר צלופן ובפנים תמונת  זוג של חתן כלה. על הדפדפת המהודרת נרשמה הכתובת של הסטודיו שבו נערך הצילום : רחוב כך וכך, פאריס. הם אמרו שמצאו את התמונה מתגלגלת בחוץ וחשבו שאולי זה מישהו שאנחנו מכירים. היו עוד אנשים שקיבלו ושלחו מכתבים לצרפת בשכונה של הקסבה שבה התגוררנו, כמו משפחת זרביב ומשפחת גפסו (לימים הבן היה לראש העיר), אבל אנחנו היינו מהמפורסמים. אימא שלי העמידה את התמונה על השידה בסלון  והתבוננה בזוג ארוכות. לא, היא לא מכירה. אבל אולי אבא יחשוב על משהו. וכשזה חזר מהעבודה, מצא שהזוג המצולם בתמונה החגיגית הוא נושא מצוין לבדיחות:  תסתכלו עליהם, ממש מגוחכים. הכלה גבוהה מהחתן בחצי ראש לפחות, החליפה שלו גדולה עליו בשתי מידות, עניבת הפפיון שלו סדורה על העוקם. לה יש תלתלים מטופשים על הראש ולו יש שפם מטופש לא פחות.

אימא שלי החליטה לקחת את התמונה למספרה של ג'קוב ששינה את שמו לאוג'ן , שזה שם הרבה יותר צרפתי מסתם ג'קוב. מדאם מימוני, ומדאם גפסו ומדאם זרביב נהגו להתכנס במספרה של ג'קוב- אוג'ן על בסיס קבוע,  אחת לכמה שבועות כדי להסתפר (רק קצת בקצוות) ולנפח את הראש בגלגליות בתוך קסדות (הרבה ובכל הראש). כשהיה עולה בדעתה של אימי שגם אני צריכה "להסתפר קצת, רק בקצוות", הייתי בורחת כל עוד נפשי בי, אבל לפעמים היא בכל זאת היתה מצליחה לתפוס אותי או לשדל אותי במיני הבטחות וזה תמיד היה נגמר במפח נפש גדול ובבכי תמרורים, שעות על גבי שעות מול המראה, ובתגובות לועגות של שני האחים שלי : "מה את רוצה עכשיו, שידביקו לך בחזרה את השערות"?

התמונה של הזוג הצעיר הוצב אחר כבוד על הטואלט המעוצב של  הספר ג'קוב וכל השכנות שעברו לידה במשך שבועות ניסו את כוחן בזיהוי הדמויות. אחת אמרה שהוא מזכיר לה בן דוד רחוק של גיסתה ממרסיי (אבל  איך זה שהתחתנו דווקא בפאריס?) ואחרת טענה שזה נראה כמו השכנים שהיו לה פעם, אבל הם עזבו לפני שנים.

כעבור זמן מה הגיע מכתב מסבתא שלי קמי. במכתב ספרה מה חדש ובמיוחד הרחיבה על החתונה של האח הצעיר של אבי. לבסוף שאלה כבדר אגב, האם קיבלנו את המכתב שהיא שלחה לפני כמה שבועות. במכתב היתה תמונה של האח ביום חתונתו וגם "מתנה קטנה" מוטמנת בפנים. המתנה הקטנות הללו היו  שטרות של חמישים או מאה פארנק שסבתא שלי היתה שמה בצד, מיישרת, מגהצת ומקפלת  טוב-טוב בין דפי המכתבים כדי לעזור קצת לבן שלה שבחר לחיות בארץ הקשה הזאת. נורת הזהרה אדומה נדלקה בראשה של אמי והיא שילחה אותנו מיד למספרה של ג'קוב לדרוש את התמונה הנעלמת.

 ועכשיו קצת רקע היסטורי: לסבתא שלי קמי ולסבי ז'וזף נולדו 5 בנים. אבי הבכור, נשלח בנעוריו לצרפת כדי ללמוד בבית ספר לאמנויות עתיקות.  בגיל 23 חזר לביזרט שבתוניסיה כדי לבקש את ידה של אמי שאותה זכר מנעוריו. את החתונה ערכו בניס שבצרפת , בעוד שרוב בני  משפחתם עדיין התגוררו אז בתוניסיה. בשנת 1957 תוניסיה הוכרזה כמונרכיה חוקתית בראשותו של חביב בורגיבה והצרפתים נסוגו ממנה, מלבד מביזרט, שהיתה נמל צבאי חשוב בצפונה של הארץ.

בתחילת שנות ה- 60 החלו מהומות ברחבי העיר וכל מי שנחשד באהדת הצרפתים אוים על ידי השלטונות המקומיים. היהודים נאלצו "להוריד פרופיל", ובתי הספר התיכוניים הצרפתיים שבהם למדו אחיו של אבי, נסגרו. כדי שלא יפסידו את מבחני הגמר,  הוחלט לשלוח אותם לתיכון בניס.  אבא שלי שכר להם  דירה מעל לדירה שלהם, בעוד שהוריהם, סבא וסבתא שלי, נותרו שם לשמור על הבית והעסקים. כשהבינו שבכל מקרה יפסידו באם ילכו ובאם יישארו, הם עזבו את ביתם באישון לילה ונחתו בפאריס, כפליטים חסרי כל. האחים הצעירים יותר שהגיעו אתם, התפזרו איש-איש לדרכו מי לעבודה מי ללימודים, והם מיעטו להתראות באותן שנים.

אחר כך הגענו לישראל ואבי לא פגש את אחיו שנים רבות. שני בני העשרה שהתגוררו מעל לדירתם בניס היו לגברים צעירים, באמצע שנות העשרים לחייהם. אח מספר שתים נישא לנערה מביזרט אחרי שנותרו לבדם בעיר, אח מספר שלוש פגש במקרה במטרו בפאריז נערה אחרת מעיר נעוריו והם נישאו תוך זמן קצר, ואח מספר ארבע המשכיל ביותר, שלמד גיאולוגיה והנדסת מחצבים, נישא למזכירה שלו שגדלה בחווה של כפריים בורים ועמי ארצות, מאזור ווג' שבחבל לורן.

כשאבא שלי חזר מהעבודה אימא שלי הושיבה אותו מול התמונה של הזוג מהסטודיו ואמרה לו בעדינות:  הסתכל טוב,  את מי הוא מזכיר לך? ואבא שלי במקום ללגלג על נומך קומתו של החתן (ולא שיש לו במה להתפאר), או בעוקם חליפתו המשומשת, מלמל ומצמץ כשדמעות בעיניו: רישארד ?  ורק כדי להיות בטוח במאה אחוז, הוא הלך והביא שני גפרורים וכיסה בהם את שפמו הגנדרני המשתפל של החתן שבתמונה ושב והתבונן. אז סוף-סוף הוודאות עלתה על כל ספק: Mon frère   הוא מלמל Mon frère  …

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריק מסיקה  On יוני 3, 2013 at 7:12 am

    מקסים ללי. . . . אני כל פעם מתפעם מחדש מכישרון הכתיבה שלך. . .
    נשיקות.
    אריק.

  • תמי ברקאי  On יוני 3, 2013 at 8:08 am

    איזה סיפור מקסים! תודה.

  • שוֹעִי  On יוני 3, 2013 at 10:13 am

    באמת מקסים, מחכה לספר (-:

  • nataliemessika  On יוני 3, 2013 at 11:47 am

    שועי יקר- גמאני…

  • galithatan  On יוני 3, 2013 at 7:23 pm

    נהדר 🙂 פשוט מקסים איך שכתבת את זה.

  • shosh hazan grinberg  On יוני 4, 2013 at 7:44 am

    בזמנו היינו גם "מתכתבים" ובעיתוני הנוער היו מדורים בנוסח "מחפש חבר לעט".

  • גלית זרחי  On יוני 6, 2013 at 8:17 pm

    התמימות במובן הטוב של המילה ללא ספק. בעידן הטרום "טכנולוגי"

    והרשתות החברתיות היה נחמד למצוא בתיבת הדואר מכתב שמצפים לו בקוצר רוח.

  • orit  On יוני 12, 2013 at 5:52 pm

    יפה, כתוב באופן ציורי… סיפור מרגש!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: