תסתכלו עליהם ותראו אותנו (או כרוניקה של הרס ידוע מראש)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תסתכלו עליהם רגע,  שני אנשים לא צעירים יושבים בסלון ביתם. הוא בג'ינס וחולצה כהה, על רגליו נעליים סגורות, מולבנות מאבק. על ראשו כובע קסקט שחור. היא יושבת לצדו קרוב, על גופה שמלת תכלת ארוכה, על ראשה מטפחת לבנה קשורה מלפנים. היא נועלת נעליי בית ורודות. שניהם ישובים על ספת קטיפה בורדו. לפניהם שולחן נמוך עם שתי כוסות מיץ, ספל קפה קטן וצלחת עוגיות מעשה בית. מאחור וילון תחרה לבן בשתי שכבות. על אף התפאורה המוגנת, יש משהו מטריד בתמונה: המבט של בעלי הבית. מבט שנשלח הישר אלינו, במשהו שאפשר לפרש כמו דאגה עמוקה או אולי תחינה. אנחנו פה ולא תוכלו להתעלם מאתנו. אנחנו יושבים בביתנו אבל אין שום דבר בטוח ברהיטים האלה, בקירות, בגג שמעלינו. אנחנו פה אבל יש מי שהיה מעדיף שלא נהיה. פה  או בכלל. שנעלם איכשהו. שנתפוגג בתהום הנשייה שלכם. כי אנחנו לא חלק מהסיפור שלכם. לא חלק מהסיפור היפה שאתם כל כך אוהבים לספר לעצמכם. סיפור  יפה וצודק על ארץ מולדת, על אנו באנו ארצה, על נבנה ארצו וכל האלה. .

***

אקדים ואומר לכל הטוקבקיסטים נוטפי הארס: אני לא מה שנקרא "שמאלנית-קיצונית-יפת- נפש -אנרכיסטית" שמכלה את ימי ולילותיי בהפגנות אלימות. למצער, אני אדם נורמטיבי למדי, לא כזו שעולה על בריקדות. אולי זה מפאת גילי, אולי מפאת המתינות הבסיסית שנטועה בי עמוק, בשורשיי הים-תיכוניים. אולי תכונתי זו נובעת מהצורך  שלי לשקול לפני כל פעולה או מחשבה את הסיפור כולו, מכל היבט  אפשרי. כי תמיד אפשר לפרש לכאן ולכאן. אנשים מוחלטים מדי מעוררים בי רתיעה מסוימת וגם פחד. אני ממעטת להשתמש בסמני קריאה, אבל בסימני שאלה, כמעט כל הזמן.

דבר נוסף. אני מתפרנסת כל חיי מהסיפור של הארץ הזאת. הסיפור של אנשיה, שרידיה, בנייניה, אתריה. אני לא צריכה שיסבירו לי אותו. אני גם יודעת שכל סיפור, באשר הוא סיפור (או עדות, או ממצא), הינו רק שבריר אחד, חתיכת פאזל מקרית בתוך התמונה. לאף אחד אין חזקה על האמת המוחלטת או על הצדק המוחלט (אם הוא קיים בכלל). האחות המאוסה של הצדק היא הצדקנות. אני סולדת ממנה עמוקות. גם מההתחכמות ומההצטדקות אני סולדת. אני יודעת היטב שהן חיקוי זול והמוני לדבר האמתי – חכמה וצדק. אבל בזמנים שבהם האמת והצדק נדירים מאד, יש שמסתפקים בתחליפיהם הזולים. כמו סמי ההזיה הזמינים לכל כיס שנמכרים בפיצוציות.

***

הבית של משפחת אבו שרקיה נמצא כ- 50 מ' מדרום לנקודת המפגש שבין כביש  65 וכביש 6513  בצומת הכביש המוביל לברטעה/ קציר. השטח שעליו עומד הבית הכולל 12 דונם אדמה חקלאית. החלקה נרכש ע"י סעיד אבו שרקיה אי שם בתחילת שנות ה- 60. בדומה לרוב הבתים שנבנו כאן באותה תקופה זהו בית דו-קומתי צנוע מצופה אבן מקומית, העומד על עמודים. בתוכו חדר אירוח מרווח, מטבח גדול והרבה חדרים קטנים. מחוץ לבית יש דיר כבשים קטן, מטע זיתים ועצי אלון עתיקים.

בני המשפחה פנו אלי בינואר שנה שעברה, דרך רן חדוותי מפקח מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים,  כפתרון כמעט אחרון, אחרי שכלו כל הקצים. הציעו להם להכין תיק תיעוד כדי לנסות לשכנע את הוועדה המחוזית שהבית ראוי לשימור. הם הניחו שאם הוועדה תאמץ את מסקנות התיק,  אפשר יהיה למנוע את צו ההריסה שהוצא עליו.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המשפחה: מוחמד אבו שרקיה סבו  של סעיד אבו שרקיה אבי המשפחה, היה רועה צאן שנולד בכפר ערערה. בשלב כלשהו המשפחה נדדה לחיפה, שם מצאו פרנסה בבית חרושת לייצור לבנים עבור מפעלי הבנייה של הצבא הבריטי. במלחמת העצמאות, עזבו את העיר ושבו לכפר. היו אלה ימים קשים . אביו של סעיד  נישא והחל לפרנס את משפחתו בדוחק מגידול ירקות ששיווק ל"תנובה" ו"טנא". כשבנו בכורו סעיד הגיע לגיל 13, בראשית שנות ה- 50, הוא נדד לת"א כדי לסייע בפרנסת משפחתו. הוא התגלגל לנחלת יצחק שבפאתי גבעתיים, שבאותה עת היתה  שכונה חקלאית עם משקי עזר קטנים. מזלו הטוב הוביל אותו לזוג ייקים ניצולי שואה, שלמה ושושנה לינדמן שאמצו אותו כעובד קבוע, אחרי שהציג את עצמו כעולה חדש תימני.

קודם עבד במשק החיי ואח"כ  במסגרייה. הם חשבו שנער בגילו צריך גם ללמוד ולא רק לעבוד ועל כן  שלחו אותו לבית הספר "מקס פיין" בגבעתיים. את שעות העבודה היה משלים לפני ואחרי הלימודים. סעיד התגורר בביתם והיה סמוך לשולחנם קרוב לעשר שנים, וזאת מבלי שידעו את זהותו האמתית. אחת לכמה חודשים נהג לנסוע לבני משפחתו בכפר כדי להביא להם את משכורתו שחסך. אני לא יודעת אם הם ידעו שהוא מתחזה ליהודי כדי לשרוד. ואולי הם העדיפו לא לדעת. סך הכל זה לא היה שוס גדול להיות ערבי בשנות ה- 60. האמת גם היום זה לא משהו בכלל.

בראשית שנות ה- 20 לחייו, נפרד ממשפחתו המאמצת (האם רגע לפני שנפרד מהם, העז סוף סוף לגלות להם את זהותו האמיתית? לא יודעת, הוא לא סיפר). אז חזר לערערה ופתח מסגריה בבית אחיו בקומה התחתונה. לאחר שחסך די ממון, רכש מגרש בחלקה שהיתה שייכת למשפחת יונס מהכפר ערה. כמו מרבית החלקות באזור, החלקה הוגדרה כשטח חקלאי ע"י רשויות המנהל.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המצב בכפרים הערביים בישראל בשנות ה- 60: באותה עת כפרי המשולש היו כפופים למשטר צבאי. מסיבה זו הם לא זכו לשום טיפול מצד המוסדות האזרחיים. מי שנזקק לאישורי בנייה, עבודה, עסק ומה לא, נדרש לכתת רגליו אל תחנת המשטרה המקומית שהיתה הכתובת הבלעדית לכל בקשה. תחשבו מה זה ללכת ולבקש משהו בתחנת משטרה היום. עכשיו תנסו לדמיין איך זה היה לפני 50 שנה.  יותר טוב: תנסו לדמיין בנוסף, שאתם ערבים שבקושי יודעים את השפה.

אבל לסעיד היה יתרון על פני האחרים: הוא גדל אצל יהודים והוא למד בבית ספר מקס פיין בגבעתיים. הוא חשב שהוא יודע להסתדר עם יהודים. הוא פנה אפוא למפקד התחנה במגדל העמק – רב פקד משה טפר,  הראה לו את חוזה הרכישה וביקש  אישור לבניית ביתו. רב פקד טפר התרשם לטובה מהצעיר הרהוט, ואמר לו שהוא יכול לבנות בכפוף לתוכניות בנייה. וכך בהמשך, כנהוג במקומותיהם, החלה בניית הבית בסיועם של מכרים ובני משפחה.  בשנת 1967 כשהושלמה הבנייה, נישא סעיד לבת דודו נזהא. בסמוך לבית הקים מסגריה שעליה התבססה עיקר פרנסתם. נזהא אשתו, טיפלה במשק הבית וגידלה את עשרת ילדיהם.

הצרות התחילו כמה שנים אחר כך. פתאום הודיעו להם שהאישור שנתן להם רב פקד טפר בשיחה שבע"פ, לא תופס וצריך אישור בכתב. אגב, רוב – רובם של הבתים הפרטיים בכפרי המשולש נבנו ללא התר בנייה. לך תבקש אישורי בנייה מוועדה אזרחית שלא קיימת. אישורים שבדיעבד הם לא נותנים, כי קודם צריך להרוס ורק אחר כך מדברים. זה המקום לפתוח סוגריים ולומר שהיה באפשרותו של בעל הבית "לסגור את הסיפור" כמקובל במחוזותינו בעזרת העברת מעטפה שמנה במזומן לכמה פקידים רבי השפעה במנהל. מה שנקרא אצלם השלמת הכנסה. אבל סעיד שספג לא מעט ממאמציו  הייקים, החליט שהוא הולך ישר, מבלי לעגל פינות. את האישורים הוא ישיג רק על פי חוק. חוץ מזה הוא סבר במידה רבה של צדק, שגם אם יסכים לתת שוחד לפקיד כזה או אחר, אין ערובה לכך שיקבל את מבוקשו. היום הוא יודע איזו טעות הוא עשה.

קצרה היריעה לפרט את מספר הצווים, הקנסות, המשפטים, הערעורים, המעצרים ותקופות המאסר שעברו על סעיד אבו שרקייה בגין הצורך הבסיסי הזה, לגור בבית שנבנה בחלקה השייכת לו לפי דין יותר מארבעים שנה. עד בג"צ הם הגיעו וגם שם דחו אותם מפאת הצדקנות ולא מפאת הצדק.

בנם  של סעיד ונזהא נאיף, גיאוגרף ומתכנן ערים בהכשרתו, הוא שר החוץ של המשפחה. הוא בחר בקריירה הזאת כדי לסייע במאבק הממושך והבלתי-נגמר של ההורים שלו. לפני שבאתי לפגוש אותם, הוא שלח לי מסמך מנומק עם סעיפים ותת-סעיפים שבו פרט את חשיבות הבית לאור מיקומו המיוחד. נאיף טען למשל, שקרבתו לשלושת הכפרים בסמוך לעורק תחבורה ראשי, הקנה לו מעמד מיוחד – מעין "בית מוכתאר".  מקום בו נהגו להיפגש כדי ליישב סכסוכים בתהליכי סולחה מסורתיים. כפריים רבים ראו בו מעין תחנת עצירה ומנוחה, בזמנים הם נהגו לנוע בפרדות או בכלי רכב ישנים.

***

ניסיתי באמת שניסיתי בכל יכולתי למצוא משהו לשימור בביתם של משפחת אבו שרקייה. האמת שלא נותר כמעט דבר מהבית המקורי שנבנה בשלהי שנות ה- 60.  החלונות, הדלתות, הרצפות הוחלפו כולם. טוב שהעיצוב הבסיסי נשמר. אחר כך התחלתי לחפש בחצר. מצאתי אלונים עתיקים. סעיד טען שכל השנים שמר עליהם מכל משמר. אמרתי לו: עצים זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות גבוהה לעצים ולערכי טבע. לאנשים – פחות. אחר כך החלתי לנבור בסקרים של רשות העתיקות.  סעיד הראה לי בקצה החלקה שלו סלעים מסותתים ופתחי מערות. אמרתי לו: עתיקות זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה למורשת העבר ולערכי תרבות. בעיקר של אנשים מתים.  יזמתי פגישה עם מנהלת תחום חינוך של רשות העתיקות באזור צפון. היא דווקא היתה מוכנה לעשות שם פעילויות לילדים במסגרת "חפירות קהילתיות". סעיד היה מוכן מצדו, להקצות חלק מהבית לפעילויות אלה. אפילו את כל הקומה התחתונה אם צריך. אמרתי לו: חינוך זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה לחינוך. בעיקר של אנשים אחרים.

שתי ישיבות בוועדה המחוזית. שיחות עם ראש המועצה ועם המהנדסת הראשית. ניסיונות לרתום גופים נוספים ובהם אדריכלי שימור נודעים מהשורה הראשונה. מדי פעם טלפון לנאיף: איך הולך? והוא בתשובה: המצב לא טוב. אבל אנחנו לא מוותרים. לפני חודשיים עברנו בוואדי ערה, וראינו את הבית, בפאתי הכביש העולה לקציר, עדיין עומד על תילו, צנוע ומוסתר מאחורי עצי האלון העתיקים. היה בזה משהו מנחם ומרגיע. גלגלי הצדק טוחנים לאט ואולי גם גלגלי הרשעות. אני מבקש שיתנו לי לחיות פה , בשנים שעוד נותרו לי, אמר לי סעיד בשיחינו האחרונה. חמש שנים אולי עשר. אני כבר זקן ועייף במילא. ואשתו נזהא שחזרה מהמרעה עם הכבשים, החזיקה לי את היד ודיברה אלי בקולה הגרוני העמוק, הצרוד מעט, דיברה ודיברה בפנים עצובות, ואני שבקושי הבנתי מילה פה מילה שם, רק חזרתי ואמרתי לה:  יהיה בסדר, יהיה בסדר, באין דבר מוצלח יותר לומר. כי מה אני יודעת.

  ***

אתמול התפרסמה הודעה קצרה ב- YNET : "הריסת בית משפחת אבו שרקיה הלילה נעשתה תחת אבטחה של מאות שוטרים מתחנת עירון. הם חסמו את צומת ברטעה בכביש 65 בוואדי ערה במהלך ההריסה, שבוצעה בנימוק כי הבית נבנה ללא אישורים. למקום הגיעו מאות תושבים שגינו את המעשה והתעמתו עם כוחות המשטרה. בעקבות ההריסה הכריזה הוועדה העממית של ואדי ערה על שביתה כצעד מחאה ראשוני."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Mosheshy  On יוני 28, 2013 at 12:00 pm

    תגדע ידי ההורסים.ישראל מפעילה טרור מתמשך נגד אוכלוסיה אזרחית.

    בכמה זמן הורסים בית ?
    ס. יזהר, "דבר" , 1988

    בונים אותו בשנה.
    לפעמים במאה שנה.
    ויש גם בתים שעומדים מאז העולם עומד.
    כמה זמן נמשכת הריסת בית ? פחות מזמן המחשבה אם היה צריך להורסו.
    כמה זמן נמשכת המחשבה אם להרסו ? פחות מזמן צלצול הטלפון שציווה להרוס.
    דחיפה אחת, ואיננו. חור נבעה בסביבה המוכרת, ומשפחה שהייתה לה ממשות, שם וכתובת ,ובני-אדם מכל הגילים והיחסים ,הפכה בן רגע להיות משל: הנענשים.
    וכך גם הייתה המחשבה על ההריסה.
    היא לא ראתה לפניה בני-אדם, אלא מיני מושגים מופשטים: מסיתים, מציתים,
    נענשים, מורתעים, וכל השאר. ואז קם המופשט והורס את הממשי.
    והחי הופך למושג.
    בלילה לא רואים לאן הלכה המשפחה שנהרסה.
    לא יודעים מה הם עושים כעת. ואיפה הם יושבים כעת. באיזו פינה עקורים על המטלטלים שלהם, מתחת לשמים ריקים וכבדים.
    האם נרשם שם עליהם בפינה אחת משהו כעת ?

  • שוֹעִי  On יוני 28, 2013 at 12:10 pm

    נטלי יקרה, ראוי לציין כי ידידים ערביים לא מעטים מכל מיני מקומות בישראל ומחוץ לה,מתייחסים לבניה ולהרחבת הנחלה המשפחתית, כזכות יסוד ממש, כלומר: האב (ראש
    בית האב) בדרך כלל מעוניין שילדיו ייבנו את ביתם לצידו או שייבנו קומות נוספות על ביתו
    ובהם ידורו הילדים ומשפחותיהם. זה ממש בעיניי המשך של בית האב המקראי והמסופוטמי,
    וכך אגב, נוצרו החמולות בתוך הכפרים, שגם הן מתפלגות על פי בתי אב.
    עכשיו, איני יודע מדוע נהרס ביתם של בני משפחת אבו שרקיה. אני מבין שלא התרבות הישראלית ולא החוק הישראלי יכולים תמיד להבין את התרבות הערבי ואת הרגישות שיש שם לעניין בית האב (אגב, גם אצל הדרוזים).
    מבחינה זו, דומני כי המאבק בצפון ובדרום בהרחבות בניה ובבנייה בלתי-חוקית ביישובים ערביים ובדווים, מקורו קודם כל באי יכולת ישראלית (ראיה מערבית) להבין את הנורמות ואת
    התרבות של תושבי ישראל הערבים.
    אני מניח שכאשר אותו טפר נתן אישור בע"פ לאבו שרקיה להקים את ביתו הוא התכוון למעון לדיור לבעל אישה וילדיהם. איני יודע האם הילדים שגדלו הקימו משפחות ובנו עוד על בסיס הבית הקודם וכך הורחב הבית שוב ושוב (זה משתמע מדברייך על כך שלא היה כמעט זכר לבית שהוקם בשנות השישים כאשר את באת לסקור אותו).
    ליבי עם משפחת אבו שרקיה (זה באמת סיפור עצוב מאוד-מאוד). עם זאת, הם נפלו פה בדיוק למקום שבו יש פער רב בין לשון החוק שביסודה ראייה מערבית של המשפחה ובין המסגרת התרבותית-חברתית של בני המשפחה שנוסדה על ראייה מזרחית (בית אב) של המשפחה.
    כמובן, על פי לשון ההודעה ב-Ynet,קפצו התנועות הלאומיות והאסלאמיות מייד לעשות הון פוליטי על חשבון סיפורו הטראגי של בית המשפחה.

  • nataliemessika  On יוני 28, 2013 at 12:36 pm

    שועי יקר,
    השלד של הבית המדובר לא השתנה מאז שנבנה בשנות ה- 60. מה שכן הם סגרו חצי מקומת העמודים ובנו שם הרחבה לסלון (הבית היה בנוי על שיפוע טבעי). השינויים שעליהם דיברתי נוגעים לסוגי החלונות, הדלתות, התריסים. פעם הם היו מעץ והיום הם מאלומיניום ופלסטיק. בעיני בעלי הבית זה מעיד על קדמה, לי כמתעדת של מבנים היסטוריים זה הציב בעיה.

    חשוב לציין שסעיד ונזהא שגרו בבית מעולם לא בנו הרחבות מחוץ לתוואי המקורי עבור ילדיהם האחרים. בשנים האחרונות התגוררו אתם 2 מהבנות הרווקות ועוד אחד מהבנים עם אשתו והילד. הסבתא נזהא גידלה למעשה אותו ואת שאר נכדיה, כפי שקורה הרבה פעמים כשנישאים בגילאים צעירים. יתר הבנים והבנות שלהם גרים במקומות אחרים, אני לא יודעת איפה, אבל כולם זכו ללמוד ולכולם יש מה שנקרא "מקצועות חופשיים" (עוד משהו שסעיד הפנים ממאמציו הייקים).

    אני חושבת שגם החברה הערבית עברה מהפכה של ממש בשנים האחרונות, והיא כבר הרבה פחות דומה למה שהיתה קודם, ויותר דומה לנו, לטוב ולרע. הנשים ברובן עובדות, הילדים מתחנכים לאורם של מסכי המחשב והטלויזיה. יש לזה השלכות עמוקות.
    כל המהלך שנעשה הוא טפשי ומיותר לגמרי. היה אפשר לפתור את הבעיה בכל מיני דרכים יצירתיות. חבל, באמת חבל.
    ועכשיו נצטרך אלף חכמים כדי להוציא אבן מבור שאידיוט אחד זרק.

    • שוֹעִי  On יוני 29, 2013 at 8:09 pm

      נטלי, אם כך זה באמת מוזר (אם אין הרחבות בלתי חוקיות).
      על השינויים התרבותיים אצל הפלסטינים-ישראליים אני יודע. עם זאת, למרות העיסוק במקצועות חופשיים ועל אף שבנות הזוג עובדות גם הן, עדיין ישנם זוגות לא מעטים הבונים
      את ביתם כהרחבה של בית ההורים (קומה הנוספת מעל או בית הנבנה על יד). לי ודאי אין
      כל בעיה עם זה. עם זאת, יכול להיות שיש כאן עבירה מסויימת על חוק עירוני או על חוקי המדינה.
      החוק הוא קשה אבל הוא חוק. אני מניח שיש איזה בסיס חוקי שבשמו נהרסו הבתים. כלומר,
      הבתים נהרסו על בסיס צו הריסה, ואני מניח כי בבסיס צו ההריסה עמד דיון משפטי ופסק דין שבו נמצא הבית כחייב הריסה.
      כמובן, החוק אינו צדק (הוא חוק) והסיפור האישי על אנשים שאיבדו את ביתם הוא מעציב ומקומם בלאו הכי. עם זאת חסרה הסיבה הרשמית-החוקית להרס הבית, שהרי לא יעלה על הדעת שביתם של בני משפחת אבו שרקיה הוחרב סתם כך בשרירות לב גסה.

  • גולדבלט משה  On יוני 28, 2013 at 8:07 pm

    מה ההסבר לכך שדווקא בית זה נהרס בעוד עשרות אלפי צווי הריסה לא מבוצעים?

    • nataliemessika  On יוני 29, 2013 at 5:35 pm

      משה – אני לא יודעת להסביר, יכול להיות שמישהו שם החליט ללכת אתם ראש בראש בפרנציפ. יש תוכנית לסלול שם מתישהו מסילת רכבת, אבל המסילה ההיפותטית הזו שספק אם תצא לפועל, היא לא סיבה טובה להרוס היום בית של אנשים ועוד בלי הדברות או פיצויים. אני חושבת ששווה להפנות את השאלה הזאת למי שהחליט להרוס.

  • galithatan  On יוני 29, 2013 at 12:42 pm

    הציטוט של ס. יזהר כל כך מדויק…
    עוד כשקראתי לפני 15 שנה את "נוכחים נפקדים" התערערתי מהמדיניות הישראלית.

  • nataliemessika  On יוני 29, 2013 at 5:35 pm

    כן, גלית. גם אני הצטמררתי. תודה.

  • גולדבלט משה  On יוני 30, 2013 at 2:48 am

    ייתכן שההסבר הוא שאי אפשר להרוס עשרות אלפי בתים שנבנו ללא היתר ועל מנת בכל זאת להרתיע לוקחים משפחה אחת שחיה עשרות שנים עם צו הריסה ובטוחה ששכחו ממנה ולה הורסים-נראה אכזרי מאד נקודתית אבל בחשבון כולל אולי זה עדיף כי זה יוצר בצד הכעס גם הרתעה.
    ייתכן כמובן שיש הסבר שלא נראה לעין. אולי המשפחה הסתכסכה עם גורם מקומי אולי עם השב"כ -לך תדע. לבצע צו הריסה יחיד זה מבצע שלם וחשוב להבין למה באמת יצאו למבצע כזה.

  • nataliemessika  On יוני 30, 2013 at 5:05 am

    שועי יקר,
    אכן בתי המשפט עסוקים יותר בחוקים ולא בצדק. אני לא בקיאה בכל ההיבטים המשפטיים של הנושא. אני יודעת ממה שקראתי וממה ששמעתי מבני המשפחה, שהבית עמד על תילו במשך 20 שנה עד שהתחילו הצרות,, בשנות ה- 90. היו הרבה משפטים, פסקי דין וערעורים. באחד מהם בעל הבית סעיד נתבקש להרוס את ביתו במו ידיו. הוא סירב לעשות זאת. הוא טען שזו תפקידה של המדינה שכופה עליו את המעשה.
    לי באופן אישי אין מקום שאני קוראת לו "בית". כל חיי הבוגרים גרתי בשכירות. הוריי מאז שהגיעו לארץ, התגוררו רק בבית אחד, בנצרת עילית. לפני שנתיים, הם עברו לבית שכור במרכז. כך שאין לי את הדחף והרגש העז כלפי המושג הזה. משום כך, כל בית יכול להיות גם הבית שלי. אני אני מבינה שיש אנשים, במיוחד בתרבות של שכנינו ערביי ישראל, שלהם הבית הוא תמצית כל הוייתם. הביטחון והעוגן והזהות ומקור הכוח. לדרוש מהם שיהרסו את ביתם במו ידיהם זו איוולת שגובלת באכזריות לשמה. עובדה שסעיד היה מוכן להכנס למאסר ממושך (אני לא יודעת כמה בדיוק), רק מפני שהוא לא מוכן היה לעשות את זה.
    ומדובר במשפחה נורמטיבית. שומרת חוק. לא מהמתלהמים ולא מאלו שמחפשים להתעמת עם השלטונות המדינה. זה מה שעצוב פה.

  • nataliemessika  On יוני 30, 2013 at 5:14 am

    משה –
    יכול להיות שהם בחרו להם קורבן (קל יש לומר), כדי להעביר איזה מסר. מהו המסר? לא יודעת. הרי רוב הבתים באזור של כפרי המשולש בנויים על קרקע חקלאית ללא התר. ולמה זה? כי אין עד היום, תוכנית מתאר מסודרת. עוד משהו: כי כל האדמות, מבלי יוצא מןם הכלל הוכרזו כאדמות חקלאיות. כנראה משהו רצה שאנשים יגורו שם על העננים.

    ולגבי קיום החוק – שאף אחד לא יגיד לי שהפשרת קרקע חקלאית לבנייה צבורית או פרטית היא תקדים שטרם נעשה פה. עושים את זה כל הזמן אבל רק בישובים "שלנו" (וזאת מבלי להזכיר כמובן, את כל הבנייה הבלתי חוקית על אדמות חקלאות שמעבר לקו הירוק. אבל שם במילא שום חוק לא תופס, אז זה בסדר).

  • משה גולדלבט  On יוני 30, 2013 at 10:55 am

    בעבר התעמקתי בנושא כשפעלתי למצוא פתרון מוסכם לתושבי חאוולד מזרח . הבעיה שהם התיישבו במספר מקבצים מרוחקים על אדמות חקלאיות שלהם שבשום דרך לא ניתן היה לראות בהם יישוב ולהבטיח תשתיות מינימליות של חשמל ביוב מים וכיו"ב . נסיון להגיע למקבץ מוסכם אחד נכשלו.
    זה לא תמיד עניין של "הפשרה" השאלה אם יש דרישות מינימאליות מישוב או באמת כל אחד בונה היכן שמתחשק לו.

    קיימת גם התייחסות בעייתית במגזר הערבי לחוקי התכנון גם במקום שיש תוכניות מתאר מאושרות

Trackbacks

  • By Made in Israel | ארכיאולוגיה להמונים on אוגוסט 5, 2013 at 6:48 am

    […] אבל המכונית נשאה אותי כמו מעצמה, למקום ההוא בצומת, איפה שהיה פעם בית וחצר בתוך חורשת אלונים עתיקה ששרדה בקושי את הדילול […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: