Monthly Archives: יולי 2013

פוסט לאיריס יער אדלבאום

פגשתי אותה כאן ברשימות, כשהתחלתי גם אני לכתוב לפני כמעט חמש שנים. דווקא אהבתי את הסגנון  האסוציאטיבי, הפרוע והעוקצני שלה. לעתים קרובות לא היה לי מושג על מה היא מדברת בכלל, לעזאזל. הרמיזות ולפעמים ההאשמות כנגד כל מיני אנשים  שעדיף-לא-להזכיר-בשמם-פן יבולע-לי-מעבר-לנדרש, התיישבו בתחום האפל שבין הפחד לחשד. תיאוריות קונספירציה זהו לא ז'אנר חביב עלי. ובכל זאת היה שם כאב והיתה שם אמת (גם אם היא לגמרי שלה, כדרכה) ומדי פעם היו גם עצות טובות ומתכונים לעוגות. והיה גם הרבה הומור. הנה משהו שאין עוררין עליו.

אני לא זוכרת איך בדיוק התחלנו להתכתב בפרטי. אולי היא הגיבה למשהו שכתבתי ואני עניתי לה בחזרה. זה המשיך בווידוי ארוך על כל מיני דברים שעברו עליה בחיים. על חלק מהם קראתי במרומז בפוסטים שכתבה. האמת שלא ידעתי כל כך איך להגיב לכתב האשמה החמור שגוללה בפני. וכמשפטנית – היא היתה טובה. אבל אני, מה אני יודעת אני על עוולות גדולים חוצי מדינות ויבשות בסגנון ג'יימס בונד. על כן כתבתי לה את הדברים הבנאליים ביותר שאנשים נוטים לומר: שתבדוק אם שווה לה כל המלחמה ואם לא – אז עדיף שתעזוב ותמשיך הלאה. אבל איריס יער אדלבאום היא לא מסוג האנשים שממשיכים הלאה. ההלאה הוא ממנה והלאה, אז העצה המלומדת שלי, לא ממש עזרה.

נפגשנו פעם אחת. יצאתי לסופשבוע אצל חברים ביבניאל ובבוקר שבת יצאנו לשחות בירדן. מין הסתם הודעתי לה שאהיה באזור שלה. החברים שאתם ביליתי באותם ימים היו מהסוג הלא קונפורמיסטי והנוטה להתפשט ברגע שהוא/ היא רואים מים. לא הרחק מאתנו בצד השני של הגדה, נוצרים אוונגליסטים בגלימות לבנות טבלו בטקס רב הוד וקדושה. כומר שמנמן ברך אותם והבטיח להם גאולה וחיים חדשים מעתה ועד עולם.

היא באה עם הבן שלה שהיה בן עשר בערך, ילד גדל גוף ושתקן שהציץ בביישנות בקבוצה הקולנית והמשוחררת שלפניו. רוב הזמן הוא חפר גומחות באדמה עם מקל ואנחנו דיברנו. כלומר בעיקר היא דיברה. היא סיפרה לי על הנסיבות שהובילו אותה להורות מאוחרת עם בנזוג ממוצא מזרחי שלא ממש התאים לה, על העבודה היוקרתית כמשפטנית/ עתונאית בעברה, על התאהבות באיש לא מתאים אחר אך מוצלח להפליא ומאד ידוע (לא לי לפחות), על ההשפלות, האלימות, ההתדרדרות הגדולה בחיים האישיים ובקריירה המקצועית שלה. על קשיי הפרנסה. על קשיי הקיום ביישוב הנידח שבו התגוררה. על המלחמות שלה במסגרות מכל סוג, כולל מסגרות החינוך של הילד שלה. היא סברה שעדיף שהיא תלמד אותו מאשר שילך לבית הספר (ומה עם חברים? ילד צריך חברים. אבל לא העזתי להגיד לה).  כל כך הרבה מטענים כבדים מנשוא היו שם ואני רק שתקתי והקשבתי לה. גם הילד הקשיב ושתק. אם היה לי מקל  גם אני הייתי חופרת גומחה באדמה, כדי לקבור חלק מהשדים שלה,  שדים של צדק ותוכחה. או אולי הייתי מוליכה אותה בעדינות לצד השני של הגדה אל הכומר השמנמן כדי שגם אותה יטביל ויבטיח לה חיים חדשים וטובים יותר מעתה והלאה.

אולי דיברנו פעם בטלפון מאז הפגישה ההיא, אבל הקשר הזה התמסמס לו בהדרגה. כנראה שהוא היה גדול עלי. פעם היא הזכירה אותי באחת מרשימותיה בשורה אחת עם אקטיביסטים שכל עניינם הוא קיפוח מזרחי, אבל בחרתי לא להתעמת אתה. את הפוסטים שכתבה המשכתי לקרא מדי פעם (אף שהתמעטו מאד לאחרונה), בסקרנות והשתהות מבלי להגיב. היה לה כישרון נדיר להציג את הנושאים שלה בהפוך על הפוך, במקוריות רבה. היא אילצה את קוראיה להסתכל על המציאות האחרת, מבלי להתיפייף או להיכנע לתקינות  הפוליטית השלטת. היו שבחרו להאמין לה והיו שבחרו לדחות את דבריה על הסף. אבל לעתים קרובות היא הצליחה בכל זאת לפזר זרעי ספקות.

הבוקר קראתי שאיריס יער–אדלבאום הלכה לעולמה. חזרתי לקרא את רשימותיה האחרונות וכך גיליתי שהיא עזבה את הארץ לפני שנה וחצי ועברה להתגורר במדינת עולם שלישי (הודו? נפאל?). למדתי שהיא המשיכה להיאבק נגד גופים ומוסדות גדולים ממידותיה. שהיא עדיין הרגישה רדופה, לכודה. מאשימה.

אני לא יודעת אם נפטרה ממחלה או מתאונה פתאומית, או ממשהו אחר. היא היתה ונותרה בעיני אישה מלאת ניגודים, טראגית – גדולה מהחיים.

לבד בממשית

בשישי שעבר יצאנו מוקדם בבוקר לממשית. ממשית זהו אתר נבטי בנגב על דרך הבשמים, אבל אני נתבקשתי להגיע לשם כדי לתעד תחנת משטרה בריטית  שנקראה משטרת הרוכבים של כורנוב. הברטים הקימו את המשטרה בשנת 1936 על חורבות של מבנה עתיק כדי לפקח על תנועתם של המבריחים הבדואים ושל היהודים מחפשי הצרות והעניינים. איזה תפקיד נתנו להם. בנוסף, באין ברירה אחרת, הם אולצו לצאת לסיורים על כלי הרכב הזמינים באזור – גמלים.  ניסיתי לדמיין לעצמי את פניו של שוטר בריטי צעיר שנשלח למקום הזה בעל כורחו. לא להאמין מה שהם נאלצו לעבור פה.

כדי להגיע לממשית צריך לעבור דרך דימונה. כשהייתי בת 7 או 8 נסענו כל המשפחה לנואיבה שבסיני לבקר חברים צרפתים של ההורים שלי, זוג פריקים חייכנים שחיו שם כמה חודשים. זה לא היה פשוט לנסוע מנצרת עילית לסיני בתחילת שנות ה- 70  בקיץ במכונית צפופה נטולת מזגן. גם מפות לא בדיוק היו ולאבא שלי לא היה מושג איפה זה נואיבה. אבל נסענו והגענו איכשהו. זו היתה חופשה קסומה. בדרך חזרה הארוכה מאד יש לומר, עצרנו בעיירה מאובקת נידחת, אולי דימונה. הבטן שלי היתה כבר מכווצת מרעב. אחרי שיטוטים ארוכים מצאנו קיוסק קטן עם דלפק ואישה זעופת פנים ושחורת שער. אבא שלי שלף את הארנק מכיסו וביקש משהו לאכול האישה אמרה שאין כלום מלבד פיתות. פיתוח עם ממרח עריסה. זו היתה חוויה דואלית קשה. מאז בכל פעם שאני מגיעה לאיזשהו מקום שכוח-אל אני מיד נתקפת בחרדה שמא אמצא את עצמי שוב במצב של רעב מכרסם בלי יכולת שליטה על מה שמים לי בפיתה.

דימונה היא עיר מאד מקושטת. יש בה הרבה כיכרות ובכל כיכר יש פסל סביבתי מושקע עם כתובת. באחת מהן,  אפשר לראות את הרצל בגודל טבעי המשקיף מהמרפסת ומתחתיו כתוב: אם תרצו אין זו אגדה – דימונה. בשעה אחת בצהריים העיר נכנסת לתכונה  עצבנית שלפני שבת. כל המסעדות כבר סגורות. אין בית קפה פתוח ברחובות (האמת שגם ביתר ימות השבוע המצב לא מעודד בכלל). לאחר חיפוש קדחתני מצאנו מאפייה גדולה עם מיני בצקים  מופרדים לפי צורותיהם בהתאם להנחיות הרבנות הראשית. העמסנו מגוון עשיר בשקיות נייר, אחרי הכול יש לנו סופשבוע שלם לבלות בממשית ואין לסמוך על השוטרים הבריטים שיאכילו אותנו. יש פה איזו מסעדה באזור? שאלתי את הקופאית והיא אמרה, יש על יד YELLOW ביציאה. אבל היא בטח כבר סגורה עכשיו. השבת נכנסת מוקדם אצלכם ציינתי. ומה עם מכולת קרובה? אין, היא עונה. דימונה עיר דפוקה.

המשכנו מזרחה על כביש 25 ומהר מאד מצאנו את השלט המורה על הכניסה לגן הלאומי ממשית. האתר היה ריק מכל אדם ובהמה, מלבד גור חתולים קטנטן שקיבל את פנינו בשמחה. לא הבנתי איך הוא יכול לשרוד פה בכלל. קיוויתי שהוא אוהב בורקסים גבינה.

ואז משום מקום צץ ועלה בפנינו אבו ג'ודה, מנהל האתר. כולו בצבעי הסוואה המתמזגים עם סביבתו – חולצה ירוקה- אפורה של רשות הטבע והגנים, פנים אפורות ובלורית אפורה. עשיתי טעות של טירונית והושטתי לו את כף-ידי ללחיצה. הוא אמר שהוא מצטער, אבל לא לוחץ ידיים לנשים. לפעמים אני נוטה לשכוח איפה אני חיה. אחר כך הלכנו למתחם החניון, שם נתן לנו חדר מרווח עם ארבע מיטות, קומקום, מקרר, מזגן וטלוויזיית פלזמה ענקית שלא מחוברת לשום דבר. תנאים דה-לוקס ממש. בחוץ היו גם אוהלים ומטבח וספסלי עץ של קק"ל. אבו ג'ודה אמר שעכשיו זו לא העונה, אבל במשך השנה באים לכאן הרבה מטיילים, בעיקר תלמידי בתי ספר. אחרי שהתארגנו בחדר הלכנו לראות את המבנה שנתבקשתי לתעד. מבט קצר הספיק להבין שנכנסתי לתסבוכת גדולה. מישהו, מתישהו, איכשהו החליף חלק גדול מקירות החזית המקוריים בקירות חדשים, הוסיף בנייה חדשה בצדדים, החליף חלק ניכר מהדלתות והחלונות ועוד שיבושים. עכשיו לכי תנסי לפענח את צורתו של המבנה המקורי.

לפני שנפרדנו מאבו ג'ודה הלכנו אתו לקסיוק בכניסה לאתר כדי להצטייד בבקבוקי מים לשתייה ובארטיק קרח לקיבוצניק וגלידת שמנת לחתולה ולי. ואז הוא סגר עלינו את השער ונסע לדרכו ואנחנו נותרנו לבדנו באתר הנבטי בממשית עם שקיות בורקסים, כמה בקבוקי מים, גור חתולים נמרץ, צפלין שהשקיף מעלינו ועל מפעל הטקסטיל הסמוך, חורבות אבן של אנשים שחיו כאן מזמן-מזמן, רוחות תועות של נזירים ביזנטיים שטופי להט דתי, רוחות תועות של חיילים בריטים סמוקי שרב, אורות מנצנצים ממגורי הפחונים של הבדואים בגבעות שסביבנו, אורות  מנצנצים של אלפי כוכבים על מסך HD שחור, חד וענק.

         20130705_194853 20130705_193617 20130705_193808 20130706_084652