לבד בממשית

בשישי שעבר יצאנו מוקדם בבוקר לממשית. ממשית זהו אתר נבטי בנגב על דרך הבשמים, אבל אני נתבקשתי להגיע לשם כדי לתעד תחנת משטרה בריטית  שנקראה משטרת הרוכבים של כורנוב. הברטים הקימו את המשטרה בשנת 1936 על חורבות של מבנה עתיק כדי לפקח על תנועתם של המבריחים הבדואים ושל היהודים מחפשי הצרות והעניינים. איזה תפקיד נתנו להם. בנוסף, באין ברירה אחרת, הם אולצו לצאת לסיורים על כלי הרכב הזמינים באזור – גמלים.  ניסיתי לדמיין לעצמי את פניו של שוטר בריטי צעיר שנשלח למקום הזה בעל כורחו. לא להאמין מה שהם נאלצו לעבור פה.

כדי להגיע לממשית צריך לעבור דרך דימונה. כשהייתי בת 7 או 8 נסענו כל המשפחה לנואיבה שבסיני לבקר חברים צרפתים של ההורים שלי, זוג פריקים חייכנים שחיו שם כמה חודשים. זה לא היה פשוט לנסוע מנצרת עילית לסיני בתחילת שנות ה- 70  בקיץ במכונית צפופה נטולת מזגן. גם מפות לא בדיוק היו ולאבא שלי לא היה מושג איפה זה נואיבה. אבל נסענו והגענו איכשהו. זו היתה חופשה קסומה. בדרך חזרה הארוכה מאד יש לומר, עצרנו בעיירה מאובקת נידחת, אולי דימונה. הבטן שלי היתה כבר מכווצת מרעב. אחרי שיטוטים ארוכים מצאנו קיוסק קטן עם דלפק ואישה זעופת פנים ושחורת שער. אבא שלי שלף את הארנק מכיסו וביקש משהו לאכול האישה אמרה שאין כלום מלבד פיתות. פיתוח עם ממרח עריסה. זו היתה חוויה דואלית קשה. מאז בכל פעם שאני מגיעה לאיזשהו מקום שכוח-אל אני מיד נתקפת בחרדה שמא אמצא את עצמי שוב במצב של רעב מכרסם בלי יכולת שליטה על מה שמים לי בפיתה.

דימונה היא עיר מאד מקושטת. יש בה הרבה כיכרות ובכל כיכר יש פסל סביבתי מושקע עם כתובת. באחת מהן,  אפשר לראות את הרצל בגודל טבעי המשקיף מהמרפסת ומתחתיו כתוב: אם תרצו אין זו אגדה – דימונה. בשעה אחת בצהריים העיר נכנסת לתכונה  עצבנית שלפני שבת. כל המסעדות כבר סגורות. אין בית קפה פתוח ברחובות (האמת שגם ביתר ימות השבוע המצב לא מעודד בכלל). לאחר חיפוש קדחתני מצאנו מאפייה גדולה עם מיני בצקים  מופרדים לפי צורותיהם בהתאם להנחיות הרבנות הראשית. העמסנו מגוון עשיר בשקיות נייר, אחרי הכול יש לנו סופשבוע שלם לבלות בממשית ואין לסמוך על השוטרים הבריטים שיאכילו אותנו. יש פה איזו מסעדה באזור? שאלתי את הקופאית והיא אמרה, יש על יד YELLOW ביציאה. אבל היא בטח כבר סגורה עכשיו. השבת נכנסת מוקדם אצלכם ציינתי. ומה עם מכולת קרובה? אין, היא עונה. דימונה עיר דפוקה.

המשכנו מזרחה על כביש 25 ומהר מאד מצאנו את השלט המורה על הכניסה לגן הלאומי ממשית. האתר היה ריק מכל אדם ובהמה, מלבד גור חתולים קטנטן שקיבל את פנינו בשמחה. לא הבנתי איך הוא יכול לשרוד פה בכלל. קיוויתי שהוא אוהב בורקסים גבינה.

ואז משום מקום צץ ועלה בפנינו אבו ג'ודה, מנהל האתר. כולו בצבעי הסוואה המתמזגים עם סביבתו – חולצה ירוקה- אפורה של רשות הטבע והגנים, פנים אפורות ובלורית אפורה. עשיתי טעות של טירונית והושטתי לו את כף-ידי ללחיצה. הוא אמר שהוא מצטער, אבל לא לוחץ ידיים לנשים. לפעמים אני נוטה לשכוח איפה אני חיה. אחר כך הלכנו למתחם החניון, שם נתן לנו חדר מרווח עם ארבע מיטות, קומקום, מקרר, מזגן וטלוויזיית פלזמה ענקית שלא מחוברת לשום דבר. תנאים דה-לוקס ממש. בחוץ היו גם אוהלים ומטבח וספסלי עץ של קק"ל. אבו ג'ודה אמר שעכשיו זו לא העונה, אבל במשך השנה באים לכאן הרבה מטיילים, בעיקר תלמידי בתי ספר. אחרי שהתארגנו בחדר הלכנו לראות את המבנה שנתבקשתי לתעד. מבט קצר הספיק להבין שנכנסתי לתסבוכת גדולה. מישהו, מתישהו, איכשהו החליף חלק גדול מקירות החזית המקוריים בקירות חדשים, הוסיף בנייה חדשה בצדדים, החליף חלק ניכר מהדלתות והחלונות ועוד שיבושים. עכשיו לכי תנסי לפענח את צורתו של המבנה המקורי.

לפני שנפרדנו מאבו ג'ודה הלכנו אתו לקסיוק בכניסה לאתר כדי להצטייד בבקבוקי מים לשתייה ובארטיק קרח לקיבוצניק וגלידת שמנת לחתולה ולי. ואז הוא סגר עלינו את השער ונסע לדרכו ואנחנו נותרנו לבדנו באתר הנבטי בממשית עם שקיות בורקסים, כמה בקבוקי מים, גור חתולים נמרץ, צפלין שהשקיף מעלינו ועל מפעל הטקסטיל הסמוך, חורבות אבן של אנשים שחיו כאן מזמן-מזמן, רוחות תועות של נזירים ביזנטיים שטופי להט דתי, רוחות תועות של חיילים בריטים סמוקי שרב, אורות מנצנצים ממגורי הפחונים של הבדואים בגבעות שסביבנו, אורות  מנצנצים של אלפי כוכבים על מסך HD שחור, חד וענק.

         20130705_194853 20130705_193617 20130705_193808 20130706_084652

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On יולי 12, 2013 at 11:50 am

    נטלי יקרה,
    כמובן שהחתול בסוף לוקח בגדול (-: למרות שפתאום תקפה אותי ההרגשה שכבר לא ראיתי אותך ואת הקיבוצניק הרבה-הרבה זמן.
    מעבר לכל הקצה השני של הדרך היא פטרה עד כמה שאני זוכר, מזכרת לכך שהתרבות הנבטית היתה תרבות סחר משגשגת להפליא
    ונזכרתי גם ב"דרך הבשמים" של יאיר דלאל שיר שגם בפעם האלף מצליח לפרוט על אי-אילו נימים:

  • nataliemessika  On יולי 14, 2013 at 5:02 am

    שועי יקר,
    ברור שהחתול לוקח תמיד…
    חוצמזה באמת צריך להתארגן לאיזה מפגש ואם בשילוב עם יאיר – אז בכלל…

  • galithatan  On אוגוסט 6, 2013 at 2:27 pm

    זה פוסט נהדר, קראתי אותו כשחזרתי מעובדת, עוד עיר נבטית נשכחת בחום… ומשום מה לא הגבתי אז. ואיכשהו המציאות הקשה נכתבת אצלך כל כך יפה 🙂 ותמונת החתול בכלל כבשה את לבי. באמת לא ברור איך הוא שורד שם

  • nataliemessika  On אוגוסט 6, 2013 at 6:02 pm

    היי גלית – תודה !
    ואני חשבתי שרק משוגעים ו/ או ארכיאולוגים נוסעים לאתרי הנגב בחודשים יולי- אוגוסט…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: