פוסט לאיריס יער אדלבאום

פגשתי אותה כאן ברשימות, כשהתחלתי גם אני לכתוב לפני כמעט חמש שנים. דווקא אהבתי את הסגנון  האסוציאטיבי, הפרוע והעוקצני שלה. לעתים קרובות לא היה לי מושג על מה היא מדברת בכלל, לעזאזל. הרמיזות ולפעמים ההאשמות כנגד כל מיני אנשים  שעדיף-לא-להזכיר-בשמם-פן יבולע-לי-מעבר-לנדרש, התיישבו בתחום האפל שבין הפחד לחשד. תיאוריות קונספירציה זהו לא ז'אנר חביב עלי. ובכל זאת היה שם כאב והיתה שם אמת (גם אם היא לגמרי שלה, כדרכה) ומדי פעם היו גם עצות טובות ומתכונים לעוגות. והיה גם הרבה הומור. הנה משהו שאין עוררין עליו.

אני לא זוכרת איך בדיוק התחלנו להתכתב בפרטי. אולי היא הגיבה למשהו שכתבתי ואני עניתי לה בחזרה. זה המשיך בווידוי ארוך על כל מיני דברים שעברו עליה בחיים. על חלק מהם קראתי במרומז בפוסטים שכתבה. האמת שלא ידעתי כל כך איך להגיב לכתב האשמה החמור שגוללה בפני. וכמשפטנית – היא היתה טובה. אבל אני, מה אני יודעת אני על עוולות גדולים חוצי מדינות ויבשות בסגנון ג'יימס בונד. על כן כתבתי לה את הדברים הבנאליים ביותר שאנשים נוטים לומר: שתבדוק אם שווה לה כל המלחמה ואם לא – אז עדיף שתעזוב ותמשיך הלאה. אבל איריס יער אדלבאום היא לא מסוג האנשים שממשיכים הלאה. ההלאה הוא ממנה והלאה, אז העצה המלומדת שלי, לא ממש עזרה.

נפגשנו פעם אחת. יצאתי לסופשבוע אצל חברים ביבניאל ובבוקר שבת יצאנו לשחות בירדן. מין הסתם הודעתי לה שאהיה באזור שלה. החברים שאתם ביליתי באותם ימים היו מהסוג הלא קונפורמיסטי והנוטה להתפשט ברגע שהוא/ היא רואים מים. לא הרחק מאתנו בצד השני של הגדה, נוצרים אוונגליסטים בגלימות לבנות טבלו בטקס רב הוד וקדושה. כומר שמנמן ברך אותם והבטיח להם גאולה וחיים חדשים מעתה ועד עולם.

היא באה עם הבן שלה שהיה בן עשר בערך, ילד גדל גוף ושתקן שהציץ בביישנות בקבוצה הקולנית והמשוחררת שלפניו. רוב הזמן הוא חפר גומחות באדמה עם מקל ואנחנו דיברנו. כלומר בעיקר היא דיברה. היא סיפרה לי על הנסיבות שהובילו אותה להורות מאוחרת עם בנזוג ממוצא מזרחי שלא ממש התאים לה, על העבודה היוקרתית כמשפטנית/ עתונאית בעברה, על התאהבות באיש לא מתאים אחר אך מוצלח להפליא ומאד ידוע (לא לי לפחות), על ההשפלות, האלימות, ההתדרדרות הגדולה בחיים האישיים ובקריירה המקצועית שלה. על קשיי הפרנסה. על קשיי הקיום ביישוב הנידח שבו התגוררה. על המלחמות שלה במסגרות מכל סוג, כולל מסגרות החינוך של הילד שלה. היא סברה שעדיף שהיא תלמד אותו מאשר שילך לבית הספר (ומה עם חברים? ילד צריך חברים. אבל לא העזתי להגיד לה).  כל כך הרבה מטענים כבדים מנשוא היו שם ואני רק שתקתי והקשבתי לה. גם הילד הקשיב ושתק. אם היה לי מקל  גם אני הייתי חופרת גומחה באדמה, כדי לקבור חלק מהשדים שלה,  שדים של צדק ותוכחה. או אולי הייתי מוליכה אותה בעדינות לצד השני של הגדה אל הכומר השמנמן כדי שגם אותה יטביל ויבטיח לה חיים חדשים וטובים יותר מעתה והלאה.

אולי דיברנו פעם בטלפון מאז הפגישה ההיא, אבל הקשר הזה התמסמס לו בהדרגה. כנראה שהוא היה גדול עלי. פעם היא הזכירה אותי באחת מרשימותיה בשורה אחת עם אקטיביסטים שכל עניינם הוא קיפוח מזרחי, אבל בחרתי לא להתעמת אתה. את הפוסטים שכתבה המשכתי לקרא מדי פעם (אף שהתמעטו מאד לאחרונה), בסקרנות והשתהות מבלי להגיב. היה לה כישרון נדיר להציג את הנושאים שלה בהפוך על הפוך, במקוריות רבה. היא אילצה את קוראיה להסתכל על המציאות האחרת, מבלי להתיפייף או להיכנע לתקינות  הפוליטית השלטת. היו שבחרו להאמין לה והיו שבחרו לדחות את דבריה על הסף. אבל לעתים קרובות היא הצליחה בכל זאת לפזר זרעי ספקות.

הבוקר קראתי שאיריס יער–אדלבאום הלכה לעולמה. חזרתי לקרא את רשימותיה האחרונות וכך גיליתי שהיא עזבה את הארץ לפני שנה וחצי ועברה להתגורר במדינת עולם שלישי (הודו? נפאל?). למדתי שהיא המשיכה להיאבק נגד גופים ומוסדות גדולים ממידותיה. שהיא עדיין הרגישה רדופה, לכודה. מאשימה.

אני לא יודעת אם נפטרה ממחלה או מתאונה פתאומית, או ממשהו אחר. היא היתה ונותרה בעיני אישה מלאת ניגודים, טראגית – גדולה מהחיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dshalit  On יולי 16, 2013 at 11:46 am

    הדומה והשונה בפוסטים של שנינו, רק מוסיף למועקה

  • bddaba  On יולי 16, 2013 at 12:42 pm

    ושניכם כתבתם יפה, כנה, חזק, דוד, נטלי, תודה לשניכם, לא ידעתי על זה עד עכשיו

  • שרון  On יולי 16, 2013 at 7:51 pm

    איך היא נפטרה? אלוהים ישמור, אני לא מאמינה. נפש אצילית ורגישה, מלאת חוכמה עמוקה וכשרונות נדירים שאין למצוא. ומי ישמור על הילד.

  • שוֹעִי  On יולי 16, 2013 at 8:21 pm

    נטלי יקרה,
    אף פעם לא פגשתי את איריס. התכתבנו כמה פעמים. הממסד הביטחוני בארץ באמת ישב לה
    על הגרון ועל הלב, והיו לה סיפורים רבים. לא תמיד הסכמתי איתה על פרשנות של אירועים וחשתי כי היא נוטה לפעמים לקונספירציות יתירות. עם זאת, זה תמיד נראה לי כנובע ממקור של כאב גדול.
    הצטערתי מאוד למצוא כאן את דבר פטירתה.

  • אלה  On יולי 16, 2013 at 11:54 pm

    גם אני קראתי אותה. מה עם הבן שלה עכשיו? הלוואי וידעתי. אחרי שקוראים בבלוג שלה המסקנה המתבקשת היא שכוחות הביטחון רצחו אותה, לא?
    כל כך עצוב המוות הזה.

  • nataliemessika  On יולי 17, 2013 at 2:43 am

    תודה לכל המגיבים. אני מניחה שהרבה אנשים יכנסו עכשיו לבלוג שלה, בכוונה להמשיך לנסות לפענח את האישה החידתית והכל כך מיוחדת הזאת. אני מקווה שתמצא מסגרת תומכת וחמה לילד שלה. אני לא יודעת אם יש לו משפחה נוספת. עצוב.

  • אבי  On יולי 17, 2013 at 7:26 am

    וואו! אני לא מאמין שהיא נפטרה. תמיד קראתי את הפוסטים שלה. לטעמי, אחת מהכותבות המבריקות ביותר בבלוגוספרה הישראלית (גם את נכללת ברשימה הזאת). כל כך חבל.

  • אורה  On יולי 17, 2013 at 8:01 pm

    אני בהלם. רק עכשיו נודע לי על מותה. שוחחנו בטלפון כמה פעמים והיא סיפרה לי כמה דברים אישיים. וכמובן "התכתבנו" ברשימות. זה כל כך טראגי. גם אני דואגת לבנה. יפה כתבתם נטלי ודוד. תודה לכם.

    • משפחה בהלם  On יולי 17, 2013 at 9:25 pm

      הבן הגיע אלנו (משפחתה) היום והוא יקבל את האהבה, התמיכה והחום המירביים, כולנו עדיין בהלם גמור ומעריכים את הפוסטים לזכרה.

  • nataliemessika  On יולי 18, 2013 at 2:15 am

    תודה לאבי, לאורה ולמשפחה של איריס. בטוחה שתטפלו באסא עם הרבה חום ואהבה. חי חיים לא שגרתיים הילד. קבלו חיבוק ויטואלי של השתתפות עמוקה בצער.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: