Monthly Archives: אוגוסט 2013

השד המידתי

אני מעדיפה את השד שלי  well done , ממושמע. כזה שלא מתפרץ ועושה בושות בבתים של אחרים. כזה שאם אומרים לו :"בא הנה" – הוא בא. אם אומרים לו:"ארצה" – הוא נשכב על האדמה. אם אומרים לו "יד" – הוא מושיט את רגלו הקדמית וממתין בציפייה דרוכה ולשון ורודה  שיתנו לו ליטוף או מחמאה. שד טוב, שד יפה. מדי פעם צריך לזרוק לו איזו עצם מעובדת, כדי שיהיה לו משהו ללעוס, לשד המובס, הכנוע והעייף שלי

***

קראתי בעניין רב את הפוסט של אביעד קליינברג "שד ושבר" שמנסה לערער כדרכם של היסטוריונים מודרניים, מוסכמות שגויות שהשתרשו בנו יתר בני האדם. אז אפשר להתווכח על איפה עובר הגבול בין מזרח למערב (בהנחה שיש גבול כזה בצורה הנדסית עגולה), על כך שיש גזענות ואמירות פוגעניות וסטריאוטיפיות בין קבוצות מוצא שונות (נראה איך מתמודדים קודם עם סטריאוטיפים מעליבים בתוך אותה משפחה) ; שהמדינה הוקמה בידי אנשים חדורי חזון אידיאולוגי שבאו מארצות מזרח אירופה ושכולם סבלו באותה מידה (אבל רק לקבוצה אחת הדביקו את הכינוי 'בכיינים').
קליינברג טוען שגם האשכנזים נפלו קורבן לאתוס הציוני החדש כשנתבקשו להניח מאחור את סממני התרבות והשפה שלהם מזה דורות. לא מדויק. למשל, שיעורי הספרות בבית הספר – י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים, יצחק בשביס זינגר, ש"י עגנון, טשרניחובסקי, ביאליק. העיירה היהודית הקטנה, השטעטל,  היא שהיתה נקודת המוצא למה שהיינו פעם בגלות הדואבת לפני התקומה בארצנו החופשית והנהדרת. ולא רק שם, גם בתחנות הרדיו,  בתוכניות הטלוויזיה, בתיאטרון, בטקסים חגיגיים ובהצגות סוף שנה בבית הספר. סיפורים וסופרים אחרים פשוט לא היו שם, הועלמו מהאתוס הרשמי המכונן.

***

למזלנו הטוב, גדלנו בבית שאפשר לנו לסתום חורים בהשכלה הרדודה שסופקה לנו בבית הספר. בעזרת אנציקלופדיה "לארוס", ספרים בצרפתית וסיפורים שבעל פה, שמענו על הקהילה שבה גדלו בני משפחתי בתוניסיה, על המורכבות ההיסטורית – עד קרתגו הפליגו בסיפוריהם, הזכירו את הרומאים, את כיבושי המוסלמים ואת מסעות הצלב של מלכי אירופה סביב אגן הים התיכון.
אימא שלי כמו כוכבת הוליווד מצולמת על רקע חורבות קרתגו בשמלת הדפסים קצרה ומשקפיים כהות לעיניה. אנחנו מדפדפות באלבומים והיא מספרת על הפסיפסים ועל הדמויות מהמיתולוגיה היוונית. אבא שלי מדקלם שירי ברסנס, מסביר לנו ארוכות למה הוא התכוון, האנרכיסט.  שיחות ערות עם האחים שלי סביב שולחן האוכל על הקרב באל-עלמיין, על פילדמרשל מונטגומרי ועל הגנרל רומל. את כל אלה אבי זכר היטב – הוא הרי היה שם כילד כשהאמריקאים הפכו את כיכר עירם המשוחררת למגרש בייסבול וחילקו לילדים ההמומים סוכריות ומסטיקים. מסבא שלי שמעתי סיפורים רחוקים יותר, על החיים שהיו ליהודים לפני שהגיעו הצרפתים. על חמדנותם  של הח'ליפים, על עצלנותם של הסולטנים העות'מאנים, על טיפשותם של הבאיים -הם השליטים המקומיים. והיו גם סיפורי מעשיות ואגדות עם מוסר השכל – על שח'ה ועל ג'וחה ועל אלף לילה ולילה שאותם שמעתי מפי הסבתות שלי. עולם עצום וצבעוני של קולות וריחות ותכנים שמעולם לא נשאלתי או נבחנתי עליו בבחינות הבגרות שלי.

***

איני חובבת תוכניות טלוויזיה ותוכניות עמוסות רייטינג על כמה וכמה. אבל היה משהו בסדרה של אמנון לוי, שהצליח לעורר הרבה אנשים או שדים, מרבצם, תלוי בעיני המתבונן. ברוב הפרקים צפיתי עם בן זוגי, זה שעל פי כל הדעות מוטלת עליו ועל בני משפחתו אשמה גלויה שאין כבדה ממנה: גם אשכנזים, גם חלוצי העלייה השנייה וגם קיבוצניקים (או במילים אחרות:  How low you can get ).
בשני הפרקים האחרונים הצטרף אלינו בן כיתה שלו, קיבוצניק גם כן.  היה מעניין לראות את התגובה שלהם לדברים שעלו שם מפי הדוברים – מהתקוממות ודחייה על סף, עד להרהור נוגה שאולי אם זה עדיין כך, צריך לחשוב על איך לתקן. אגב, מצדו השני של הסיפור יש גם את הסיפור שלהם: אף שגדלו בנגב המערבי במקום שמוגדר פריפריה של ישובים עתירי מזרחים, הם לא נתקלו בהם עד שהגיעו לבית הספר האזורי בגיל תיכון. וגם אז הקפידו לשים אותם בכיתות נפרדות. לא קשה לנחש את מי שלחו לכיתה העיונית ואת מי שלחו לכיתות המקצועיות.
***
דווקא בנצרת עלית, בעיר בה גדלתי, לא הרגשתי הבדלים בין קבוצות לפי שיוך עדתי. כולם היו פחות או יותר עולים חדשים – הרבה רומנים, לא מעט מרוקאים, פליטים קיבוצניקים, כמה משפחות אליטה של עירקים. היתה שכונה של "בנה בתך" ששם גרו אלה שהיו יותר מבוססים, היתה שכונה ח', שכונת בלוקים שומר נפשו ירחק, היתה 'שכונת שלום' מעוזם של הגרוזינים הקלפנים, היה מגדל מגורים אחד בן 16 קומות (!!) שהיווה אטרקציה של ממש מאחר והותקנה בו מעלית אמיתית.
אנחנו גרנו בקסבה, בשכונה הדרומית. היו לנו שכנים מרוקאים מלמטה, פרסים מלמעלה, בצד היו לנו שכנים אילמים-חרשים. מהמרפסת השתקפו בתי העיר התחתית או 'נצרת הערבית' על שלל כנסיותיה, מסגדיה ובתיה הצפופים. אי שם הרחק היתה עפולה. ממלכת הפיצוחים ומעבר להרים – חיפה שאליה היינו נוסעים רק באירועים ממש מיוחדים. תל אביב היתה בכלל חוץ לארץ. כה גדולה היתה בורותינו עד שחשבנו כשהצטרפנו לגרעין נח"ל עם חבר'ה מרמת הטייסים, שהם בטח סנובים-אליטיסטים בנים ובנות של טייסים גיבורים.
בבלוק שמעלינו גרה משפחת סיני, שבאו מאחד הקיבוצים או המושבים שבעמק. לפעמים אחי הקטן היה חובר לבן שלהם וביחד הם היו זורקים מהגג שקיות מים על המרפסת של משפחת אמסלם. האבא שלהם היה יוצא אליהם וצועק:"חכו, חכו שאני אתפוס אתכם. מנוולים. יותר גרועים מערבים".

***

בואו נדבר רגע על האקדמיה. המקום הנאור הזה, האוניברסאלי, זה שרק הטובים והמוכשרים יבואו בו ויצאו כעבור כך וכך שנים משכילים יותר, נעלים יותר, סובלניים ומועילים יותר לחברה שלנו .

בואו נדבר רגע על הנתונים: רק אחד מכל ארבע בתארים ראשונים. הרבה הרבה פחות לתארים מתקדמים. על דוקטורט אין מה לדבר. אני תוהה אם המשפחה הקרובה שלי לבדה, לא נושאת על כתפה חלק ניכר מהנתון הסטטיסטי. אבל זה לא העניין. כי גם הדודים ובני הדודים שלי בצרפת ובשאר ארצות אירופה סיימו תארים באוניברסיטה, חלקם דוקטורים ופרופסורים ואף אחד לא ממש מתרגש מזה. רק פה אנחנו יוצאי דופן בנוף המקומי. מה הפלא שרק 9 אחוז מגיעים להיות מרצים באוניברסיטאות בישראל. לא נעים להיות סטייה סטטיסטית.
תשמעו סיפור-  לא משהו גדול או חשוב במיוחד, סתם משהו שנופל בתפר האפור, זה שאין טעם 'לעשות ממנו סיפור':
אחרי כך וכך שנים סיימתי בשעה טובה את הדוקטורט בחוג לארכיאולוגיה שבפקולטה למדעי הרוח שבאוניברסיטת ת"א. לאחר שהנחתי את שני הכרכים עבי הכרס על משכבם בשלום על מדפי הספרייה המרכזית, נתבקשתי ע"י המנחים שלי לכתוב מאמר מסכם על התיזה –  שאלת המחקר, המתודולוגיה, ניתוח הנתונים, הדיון, המסקנות. קצת הערות שוליים, מפות, גרפים, טבלאות. לא משהו יוצא דופן, מאמר אקדמי סטנדרטי הדומה למאמרים רבים אחרים שכתבתי בחיי על חפירות ומחקרים אחרים שערכתי.
ובכן, אחרי חודש –חודשיים הגשתי למנחים את המאמר לעיון, הם העירו את מה שהעירו ולאחר התיקונים הגשתי אותו חגיגית לעורך "תל-אביב", שהוא כתב עת מקצועי באנגלית של המכון לארכיאולוגיה שבו למדתי כל השנים. לאחר זמן מה קיבלתי מייל קצר מהעורך הראשי שבו נכתב:  "שלום רב, קיבלנו את מאמרך : ניתוח מרחבי של אתרים עירוניים בתקופת הברזל ב'. חברי המערכת החליטו שהוא אינו ראוי לפרסום בכתב  העת. בברכה.

לפני שבוע שמעתי על תופעה מרתקת שנקראת 'מינהור קוונטי' ולפיה חלקיק יכול, בהסתברות מסוימת לעבור דרך מחסום פוטנציאלי אל הצד השני וזאת רק משום שהוא בוחר שלא להתנגש בו. אני לא יודעת אם נפלתי שלא בטובתי במחנה הלא נכון, אם חברי המערכת הנכבדת סבורים כי כתב העת נועד לפרסום בלעדי של מאמריהם, תלמידיהם  ואנשי שלומם, אם פעלו מיצר קנטרנות, נקמנות כנגד המנחים שלי או משום שהמאמר שכתבתי היה באמת כזה גרוע ולא ראוי לפרסום (אף שעבר את הביקורת של שני הפרופסורים  שלי).
למעשה זה כבר לא עניין אותי. לא רק המאמר המסכם ההוא של התיזה, גם האוניברסיטה הפסיקה לעניין אותי. אותו מוסד שבו ביליתי את מיטב שנותיי ושילמתי ממיטב כספי ומעולם ביקשתי או קיבלתי הנחות או זכויות יתר. יצאתי משם בלי חרטה ומבלי להביט לאחור. חודשיים אחר כך פרסמתי את הרומן הראשון שלי ופתחתי לי בלוג ב'רשימות'.

הדרכון התוניסאי של אבא שלי

אתמול הגיעה אל ההורים שלי בת דודה מדרגה שניה, ד"ר לסוציולוגיה, שעושה סרט על המשפחה. אישה יחידה ומיוחדת במינה שהשקיעה הרבה שנות מחקר על יהדות תוניסיה. יום אחד אם תסכים,  אכתוב משהו על הסיפור שלה.

היא ראיינה את ההורים שלי על הילדות שלהם בעיר הולדתם והמעבר לצרפת והעלייה לארץ. הזהות החצויה, המשמעות שבשמירת שם המשפחה. מהון להון גילינו שבשונה מהוריו, אחיו, ילדיו ואפילו נכדיו שנולדו פה – הדרכון הנוסף של האבא שלי הוא לא צרפתי – אלא תוניסיאי !

ולמה זה? קודם כל בגלל המלחמה. להיות נער בן 18 בצרפת או באחת ממדינות החסות שלה בסוף שנות ה- 50 פירושו להישלח בלי הרבה חוכמות למלחמה באלג'יריה, מלחמה עקובה מדם, אכזרית מאד וחסרת תוחלת שהובילה להרס מוחלט,  לא רק של כל התשתיות ומאפייני הקידמה שהאירופאים הביאו אתם ברוב טובם, אלא בעיקר בראש וראשונה, לנזק מוסרי כבד. שיטות העינויים והטרור שננקטו אז, לא מוסיפות כבוד לרפובליקה שחרתה על דגלה: חרות – שוויון-אחווה.

אז אולי כמו קאמי, גם אבא שלי בחר באימא שלו שחששה לחייו,  וכדי לחמוק מצו הגיוס הוא הכריז על עצמו אזרח תוניסאי. האזרחות הזו לא הפריעה לו ללמוד בצרפת, להינשא לאימי שהחזיקה דרכון צרפתי, להוליד ילדים בצרפת או לבקר את הוריו ואחיו הצרפתים. הוא היה היחיד שהחזיק בדרכון הזה מכל בני המשפחה.

בסוף שנות ה- 60 החליטו הורי לעלות לישראל.  לפני כן, ערך אבי טיול הכנה כדי לדעת למה לצפות. לצורך המסע הוא נזקק לדרכון ועל כן הלך לשגרירות התוניסאית בניס עיר מגורנו באותן שנים, ואלה הנפיקו לו דרכון שנראה כך:

20130810_160750

כדרכם של דרכונים יש בתוכו דפים עם שורות  ובהן פרטים בסיסיים  על מחזיק הדרכון, שנכתבו במקרה זה בערבית ובצרפתית. דפדפתי בו ומצאתי בו טוויסט תוניסאי ייחודי ומעניין– בדף שבו נתבקש הפקיד למלא את תיאורו של בעל הדרכון לאמור: גובה, צבע שער וצבע עיניים הוא רשם באלכסון לכל אורך השורות " VOIR PHOTO" – או במילים אחרות, "תעזבו אותי באימא-שלכם תסתכלו בתמונה ותבינו לבד".

ואני תהיתי: כולה תמונה קטנה בשחור לבן. מילא צבע שיער, במאמץ רב אפשר אולי לפענח גם צבע עיניים, אבל איך לעזאזל, אמורים להבין ממנה מה היה הגובה של אבא שלי?

20130810_160939

Made in Israel

אתמול בבוקר נסעתי לקיבוץ מענית שבפתחו של מעבר עירון, הידוע בשמו ואדי ערה. לפני שנה תיעדתי שם  בית ראשונים שעבר שימור ושחזור והנה קראו לי לתעד מבנה כזה נוסף. יודקה האחראי על הבינוי, צעיר נמרץ ופוחז בן שבעים בערך, אסף אותי בקלנועית שלו ממגרש החנייה שבין המרכולית לרפת. יש דברים שאפשריים רק בקיבוץ.

יודקה הראה לי את הבית הקודם שתיעדתי שעבר מתיחת פנים רציניות בגאווה גדולה. את הכול הם שחזרו כפי שביקשתי, במדויק אחד לאחד. אפילו הדלתות נראות אותו דבר. אחרי שהתפעלתי דיי המשכנו בנסיעה פראית ושיער מתבדר ברוח לבית הנוסף. את הבית הזה תכנן שמואל מסטצ'קין שהיה אדריכל חביב מאד בתנועה הקיבוצית בראשית ימי קום המדינה. שלא כמו בתי ראשונים בקיבוצים אחרים, בתי הראשונים בקיבוץ מענית נבנו, או נכון יותר לומר, צופו באבנים מסותתות שהובאו ממחצבה מקומית. הבנאים והסתתים באו מכפרי הסביבה וכאלה לא חסרו כידוע.

הבית שנתבקשתי לבדוק משמש כיום כארכיון. בפעם הקודמת שהייתי פה ישבתי עם רינה הארכיונאית  שסיפרה לי על ההיסטוריה של הקיבוץ מאז שעלה לקרקע בראשית שנות ה- 40. את הדברים המעניינים באמת, לא יכולתי לכתוב בתיק תיעוד. למשל,  על היחס לבני הגרעינים שבאו מעיירות פיתוח שהיו ברובם מזרחים. אחת מההבחנות המעניינות שלה היתה, שמי שהתנגד לקליטתם של "האלה שאינם משלנו",  חטף אותה בבומרנג  כשהבנים והבנות שלהם הפליגו למחוזות רחוקים באמת בעקבות מתנדבים ומתנדבות  הרבה יותר זרים. השיחה אתה היתה מרתקת. לא בכל יום יוצא לי לפגוש ארכיונאית עם תפיסת עולם כל כך מפוקחת ומדויקת.

אבל הפעם רינה לא היתה (מחלימה מניתוח) ובחדר הסמוך היתה חברה ותיקה אחרת. "מה זה את רואה סרטים כחולים"? הרעים יודקה בקולו כשנכנסנו לחדרה. למצער היה זה רק משחק סוליטר. נזכרתי איך פעם גם אני כשהייתי נח"לאית בקיבוץ, חששתי מכל שיתפסו אותי בשעת מעשה חסרת מעש חלילה. כאילו שכל נוכחותי חייבת להתרכז בדבר אחד: להיות יצרנית. להיות מועילה לחברה. להיות נמלה עמלנית שכל הזמן עסוקה. אולי עוד לא נגמלתי מזה לגמרי. הינה עוד משהו לעבוד עליו.

אחר כך נסעתי למועצה המקומית מנשה כדי לדבר עם האחראית על הפרוטוקולים והנהלים בועדות הבינוי. רציתי שתבהיר לי איזה מכתב הנחיות ששלחה ליודקה בתום הישיבה. היא אמרה: מה יש פה לא להבין, ואני בקול סמכותי התעקשתי: הסבירי לי למה אתם מתכוונים. הבעיה של הפקידים היא לא העדר רצון, אלא קהות חושים. זה מה שמונע מהם בדרך כלל, להסכים לעזור על הפעם הראשונה.

כשיצאתי משם פניתי ימינה לכיוון ואדי ערה, במקום לפנות שמאלה בחזרה למרכז. לא ידעתי אם יהיה שם מישהו ואם יש טעם בכלל, אבל המכונית נשאה אותי כמו מעצמה, למקום ההוא בצומת, איפה שהיה פעם בית וחצר בתוך חורשת אלונים עתיקה ששרדה בקושי את הדילול האכזרי של מהנדסי הרכבת החיג'אזית בתקופה העות'מאנית.

ערמת הריסות גבוהה ובה מוטלים בערבוביה שברי בלוקים, מוטות ברזל, דלתות עץ קרועות  ואריחי קרמיקה. קצת למעלה משם, בין עצי האלון יושבת אישה לא צעירה בשמלה פרחונית ומטפחת לבנה על ראשה. מה שהיה פעם בית פזור עכשיו בתוך סוכה – כמה מזרונים, טלוויזיה, שידה וערמות כביסה. ההרס מסביב הכה בפרצופי כמו אגרוף. כשהיא ראתה אותי היא התחילה לבכות. הלכתי לשבת על ידה, החזקתי בידה ומאחר ולא היה לי מה לומר – ביקשתי סליחה.

מבעד לדמעות שלה ולערבית הגרועה שלי שמעתי מה שקרה:  על הפריצה לבית בתשע וחצי בלילה בידי כוחות המשטרה וחיילי משמר הגבול בזמן שהם היו לבושים בפיג'מה, אפילו להחליף בגדים לא נתנו להם. הראש שלה היה גלוי. חראם. בקושי הסכימו שיוציאו את החפצים שלהם.  מאז הם ישנים בחוץ, תלויים בין שמים לארץ והיא לא תלך מפה. אבל יש לך ילדים נשואים, למה שלא תלכי לגור בבית שלהם? אני לא יכולה היא אומרת. מאז שהתחתנתי צעירה אני גרה פה. כל ערב הילדים והנכדים מגיעים עם האוכל כדי לשבור את צום הרמדאן. אומרים לי לבוא אתם, אבל אני מסכימה לבוא אליהם רק בשביל להתרחץ. ומה עם הבריאות שלך? חארם. היא מנגבת עוד דמעה ואומרת שאתמול מצאה נחש על יד המזרון שלה.

אחר כך סעיד בעל הבית הגיע והוא חזר ותאר בפני את הסאגה המשפטית הארוכה שעברה עליו,   מאז שרכש את החלקה ובנה עליה את ביתם לפני חמישים שנה בערך. רק השופט מצא מבית המשפט העליון, מצא שיש טעם לפגם בהריסת בית שעומד על תילו כל כך הרבה שנים. אבל גם הוא כמו האחרים, קבע שאת ההחלטה של הערכאות הנמוכות אין לשנות. שום דבר לא עזר להם, לא בתי המשפט, לא ראש המועצה ולא שימור אתרים.

היה חם ומפאת הרמדאן, הדיבור היה יבש, דחוס ומאובק. בכל פעם שקמתי ללכת הם רצו לספר לי עוד. על חברי הכנסת הערביים למשל, שבאו כדי ללקט עוד כמה קולות של מצביעים. מצאו להם על מי לתפוס טרמפ. הם היחידים בכל הכפר ובכל ואדי ערה שהצביעו לציפי לבני. סעיד  מאמין שהיא תצליח להביא לנו שלום. אשרי המאמין.

שם בקצה השני של ואדי ערה הידוע גם בשמו מעבר עירון, הגיע סבו של  האיש שלי לפני איזה מאה שנה. הוא היה רק ילד ולתקופה ההיא קראו "העלייה השנייה". למדתי דבר או שניים על מה שהיה אז, על מה שהם בנו פה, או לפחות ניסו לבנות. ובכל זאת, באף ארכיון לא הצלחתי למצוא איך על אף הרצון הטוב והכוונות שאין טובות מהן. איך מבלי דעת. קהות החושים הזאת.

20130804_125609