Made in Israel

אתמול בבוקר נסעתי לקיבוץ מענית שבפתחו של מעבר עירון, הידוע בשמו ואדי ערה. לפני שנה תיעדתי שם  בית ראשונים שעבר שימור ושחזור והנה קראו לי לתעד מבנה כזה נוסף. יודקה האחראי על הבינוי, צעיר נמרץ ופוחז בן שבעים בערך, אסף אותי בקלנועית שלו ממגרש החנייה שבין המרכולית לרפת. יש דברים שאפשריים רק בקיבוץ.

יודקה הראה לי את הבית הקודם שתיעדתי שעבר מתיחת פנים רציניות בגאווה גדולה. את הכול הם שחזרו כפי שביקשתי, במדויק אחד לאחד. אפילו הדלתות נראות אותו דבר. אחרי שהתפעלתי דיי המשכנו בנסיעה פראית ושיער מתבדר ברוח לבית הנוסף. את הבית הזה תכנן שמואל מסטצ'קין שהיה אדריכל חביב מאד בתנועה הקיבוצית בראשית ימי קום המדינה. שלא כמו בתי ראשונים בקיבוצים אחרים, בתי הראשונים בקיבוץ מענית נבנו, או נכון יותר לומר, צופו באבנים מסותתות שהובאו ממחצבה מקומית. הבנאים והסתתים באו מכפרי הסביבה וכאלה לא חסרו כידוע.

הבית שנתבקשתי לבדוק משמש כיום כארכיון. בפעם הקודמת שהייתי פה ישבתי עם רינה הארכיונאית  שסיפרה לי על ההיסטוריה של הקיבוץ מאז שעלה לקרקע בראשית שנות ה- 40. את הדברים המעניינים באמת, לא יכולתי לכתוב בתיק תיעוד. למשל,  על היחס לבני הגרעינים שבאו מעיירות פיתוח שהיו ברובם מזרחים. אחת מההבחנות המעניינות שלה היתה, שמי שהתנגד לקליטתם של "האלה שאינם משלנו",  חטף אותה בבומרנג  כשהבנים והבנות שלהם הפליגו למחוזות רחוקים באמת בעקבות מתנדבים ומתנדבות  הרבה יותר זרים. השיחה אתה היתה מרתקת. לא בכל יום יוצא לי לפגוש ארכיונאית עם תפיסת עולם כל כך מפוקחת ומדויקת.

אבל הפעם רינה לא היתה (מחלימה מניתוח) ובחדר הסמוך היתה חברה ותיקה אחרת. "מה זה את רואה סרטים כחולים"? הרעים יודקה בקולו כשנכנסנו לחדרה. למצער היה זה רק משחק סוליטר. נזכרתי איך פעם גם אני כשהייתי נח"לאית בקיבוץ, חששתי מכל שיתפסו אותי בשעת מעשה חסרת מעש חלילה. כאילו שכל נוכחותי חייבת להתרכז בדבר אחד: להיות יצרנית. להיות מועילה לחברה. להיות נמלה עמלנית שכל הזמן עסוקה. אולי עוד לא נגמלתי מזה לגמרי. הינה עוד משהו לעבוד עליו.

אחר כך נסעתי למועצה המקומית מנשה כדי לדבר עם האחראית על הפרוטוקולים והנהלים בועדות הבינוי. רציתי שתבהיר לי איזה מכתב הנחיות ששלחה ליודקה בתום הישיבה. היא אמרה: מה יש פה לא להבין, ואני בקול סמכותי התעקשתי: הסבירי לי למה אתם מתכוונים. הבעיה של הפקידים היא לא העדר רצון, אלא קהות חושים. זה מה שמונע מהם בדרך כלל, להסכים לעזור על הפעם הראשונה.

כשיצאתי משם פניתי ימינה לכיוון ואדי ערה, במקום לפנות שמאלה בחזרה למרכז. לא ידעתי אם יהיה שם מישהו ואם יש טעם בכלל, אבל המכונית נשאה אותי כמו מעצמה, למקום ההוא בצומת, איפה שהיה פעם בית וחצר בתוך חורשת אלונים עתיקה ששרדה בקושי את הדילול האכזרי של מהנדסי הרכבת החיג'אזית בתקופה העות'מאנית.

ערמת הריסות גבוהה ובה מוטלים בערבוביה שברי בלוקים, מוטות ברזל, דלתות עץ קרועות  ואריחי קרמיקה. קצת למעלה משם, בין עצי האלון יושבת אישה לא צעירה בשמלה פרחונית ומטפחת לבנה על ראשה. מה שהיה פעם בית פזור עכשיו בתוך סוכה – כמה מזרונים, טלוויזיה, שידה וערמות כביסה. ההרס מסביב הכה בפרצופי כמו אגרוף. כשהיא ראתה אותי היא התחילה לבכות. הלכתי לשבת על ידה, החזקתי בידה ומאחר ולא היה לי מה לומר – ביקשתי סליחה.

מבעד לדמעות שלה ולערבית הגרועה שלי שמעתי מה שקרה:  על הפריצה לבית בתשע וחצי בלילה בידי כוחות המשטרה וחיילי משמר הגבול בזמן שהם היו לבושים בפיג'מה, אפילו להחליף בגדים לא נתנו להם. הראש שלה היה גלוי. חראם. בקושי הסכימו שיוציאו את החפצים שלהם.  מאז הם ישנים בחוץ, תלויים בין שמים לארץ והיא לא תלך מפה. אבל יש לך ילדים נשואים, למה שלא תלכי לגור בבית שלהם? אני לא יכולה היא אומרת. מאז שהתחתנתי צעירה אני גרה פה. כל ערב הילדים והנכדים מגיעים עם האוכל כדי לשבור את צום הרמדאן. אומרים לי לבוא אתם, אבל אני מסכימה לבוא אליהם רק בשביל להתרחץ. ומה עם הבריאות שלך? חארם. היא מנגבת עוד דמעה ואומרת שאתמול מצאה נחש על יד המזרון שלה.

אחר כך סעיד בעל הבית הגיע והוא חזר ותאר בפני את הסאגה המשפטית הארוכה שעברה עליו,   מאז שרכש את החלקה ובנה עליה את ביתם לפני חמישים שנה בערך. רק השופט מצא מבית המשפט העליון, מצא שיש טעם לפגם בהריסת בית שעומד על תילו כל כך הרבה שנים. אבל גם הוא כמו האחרים, קבע שאת ההחלטה של הערכאות הנמוכות אין לשנות. שום דבר לא עזר להם, לא בתי המשפט, לא ראש המועצה ולא שימור אתרים.

היה חם ומפאת הרמדאן, הדיבור היה יבש, דחוס ומאובק. בכל פעם שקמתי ללכת הם רצו לספר לי עוד. על חברי הכנסת הערביים למשל, שבאו כדי ללקט עוד כמה קולות של מצביעים. מצאו להם על מי לתפוס טרמפ. הם היחידים בכל הכפר ובכל ואדי ערה שהצביעו לציפי לבני. סעיד  מאמין שהיא תצליח להביא לנו שלום. אשרי המאמין.

שם בקצה השני של ואדי ערה הידוע גם בשמו מעבר עירון, הגיע סבו של  האיש שלי לפני איזה מאה שנה. הוא היה רק ילד ולתקופה ההיא קראו "העלייה השנייה". למדתי דבר או שניים על מה שהיה אז, על מה שהם בנו פה, או לפחות ניסו לבנות. ובכל זאת, באף ארכיון לא הצלחתי למצוא איך על אף הרצון הטוב והכוונות שאין טובות מהן. איך מבלי דעת. קהות החושים הזאת.

20130804_125609

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On אוגוסט 5, 2013 at 9:01 am

    נטלי יקרה, התמונה המצטיירת פה היא שמדינת ישראל הורסת בתים ערביים בלא טעם מספיק וללא פיצויים מתאימים לאזרחים הדרים בהם הנותרים ללא קורת גג. זה טורד מנוחה.
    כמו ברשימה הקודמת עולה השאלה– מה טעם מצאה המדינה להרוס? מה הקונטקסט של הסיפור הזה? ויותר מכך, האם יש כאן טעם משפטי פורמלי בלבד והליך הוצאה לפועל של צו הריסה, או שהמדינה ניסתה להציע אלטרנטיבות לדיירים, והם לא הסכימו לקבלם, או שהדיירים צליחו לדחות את רוע הגזירה פעם אחר פעם באמתלות שונות, עד היום שבו הופיעו הדחפורים.
    שלא יצטייר חלילה שאני סנגורהּ של מדינת ישראל. כיהודי המצווה על "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך", הדברים מטרידים אותי יותר מכל. כלומר, המורשת היהודית מצווה לא רק להעמיד על הדין (עשות משפט) אלא גם על אהבת חסד, שהיא ממילא איזו צניעות לגבי אלוהים ואדם, והימנעות מדריסת זכויות טבעיות ברגל גסה. המורשת שאני מכיר אינה נהנית מרמיסת עניים, ואינה מתעלמת משוועתם, לא משנה אם יהודים הם אם לאו.

  • תרצה הכטר  On אוגוסט 5, 2013 at 9:37 am

    בל ייתמם איש – ראו מה עלה בגורלם של הנוכחים נפקדים מאז קום המדינה, ומה עלה בגורלם של עקורי ברעם ואקרית. לצערי, ישנם בינינו רבים שפשוט מסרבים לדעת, ושלדעתם "הציעו לעקורים אלטרנטיבות". תשכחו מזה. יישר כוח לרשימה הזאת.

  • nataliemessika  On אוגוסט 5, 2013 at 12:20 pm

    שועי יקר,

    אכן טורד מנוחה, אבל אין דרך אחרת לומר את הדברים.

    גם טורד מנוחה שהוציאו אני לא יודעת כמה מליונים (+חיים של פועל בניין אחד, אבל מי סופר), על ניסור בתים שנבנו לפני 5 שנים בגבעת האולפנה שבבית אל, במקום שמכתחילה לא היו צריכים להיות שם.
    האם יש דרך להסביר את הדרך שבה בוחרים לחלק את המשאבים ואת העוולות בישראל? אני לא יודעת. הלוואי והמשפט היה הולך עם חסד. המשפט הולך עם החוק. ויש אנשים שהחוק תקף לגביהם ויש כאלה שהחוק פוסח עליהם.

    לגבי הפיצויים – שאלתי אותם. ביקשו שיעשו הערכת שמאי, אבל אין למי לתת את החשבון. רכבת ישראל שהיתה הסיבה הפורמלית להריסה (הבית נמצא על תוואי הקו המתוכנן), אפילו לא התחילה להניח פס מסילה אחד וספק אם אי פעם תניח באזור הזה בגלל כל מיני שיקולי כדאיות.

  • nataliemessika  On אוגוסט 5, 2013 at 12:20 pm

    ותרצה – תודה !

  • galithatan  On אוגוסט 6, 2013 at 1:57 pm

    מדינה שרירותית וחסרת חמלה… זה מה שיש לנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: