השד המידתי

אני מעדיפה את השד שלי  well done , ממושמע. כזה שלא מתפרץ ועושה בושות בבתים של אחרים. כזה שאם אומרים לו :"בא הנה" – הוא בא. אם אומרים לו:"ארצה" – הוא נשכב על האדמה. אם אומרים לו "יד" – הוא מושיט את רגלו הקדמית וממתין בציפייה דרוכה ולשון ורודה  שיתנו לו ליטוף או מחמאה. שד טוב, שד יפה. מדי פעם צריך לזרוק לו איזו עצם מעובדת, כדי שיהיה לו משהו ללעוס, לשד המובס, הכנוע והעייף שלי

***

קראתי בעניין רב את הפוסט של אביעד קליינברג "שד ושבר" שמנסה לערער כדרכם של היסטוריונים מודרניים, מוסכמות שגויות שהשתרשו בנו יתר בני האדם. אז אפשר להתווכח על איפה עובר הגבול בין מזרח למערב (בהנחה שיש גבול כזה בצורה הנדסית עגולה), על כך שיש גזענות ואמירות פוגעניות וסטריאוטיפיות בין קבוצות מוצא שונות (נראה איך מתמודדים קודם עם סטריאוטיפים מעליבים בתוך אותה משפחה) ; שהמדינה הוקמה בידי אנשים חדורי חזון אידיאולוגי שבאו מארצות מזרח אירופה ושכולם סבלו באותה מידה (אבל רק לקבוצה אחת הדביקו את הכינוי 'בכיינים').
קליינברג טוען שגם האשכנזים נפלו קורבן לאתוס הציוני החדש כשנתבקשו להניח מאחור את סממני התרבות והשפה שלהם מזה דורות. לא מדויק. למשל, שיעורי הספרות בבית הספר – י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים, יצחק בשביס זינגר, ש"י עגנון, טשרניחובסקי, ביאליק. העיירה היהודית הקטנה, השטעטל,  היא שהיתה נקודת המוצא למה שהיינו פעם בגלות הדואבת לפני התקומה בארצנו החופשית והנהדרת. ולא רק שם, גם בתחנות הרדיו,  בתוכניות הטלוויזיה, בתיאטרון, בטקסים חגיגיים ובהצגות סוף שנה בבית הספר. סיפורים וסופרים אחרים פשוט לא היו שם, הועלמו מהאתוס הרשמי המכונן.

***

למזלנו הטוב, גדלנו בבית שאפשר לנו לסתום חורים בהשכלה הרדודה שסופקה לנו בבית הספר. בעזרת אנציקלופדיה "לארוס", ספרים בצרפתית וסיפורים שבעל פה, שמענו על הקהילה שבה גדלו בני משפחתי בתוניסיה, על המורכבות ההיסטורית – עד קרתגו הפליגו בסיפוריהם, הזכירו את הרומאים, את כיבושי המוסלמים ואת מסעות הצלב של מלכי אירופה סביב אגן הים התיכון.
אימא שלי כמו כוכבת הוליווד מצולמת על רקע חורבות קרתגו בשמלת הדפסים קצרה ומשקפיים כהות לעיניה. אנחנו מדפדפות באלבומים והיא מספרת על הפסיפסים ועל הדמויות מהמיתולוגיה היוונית. אבא שלי מדקלם שירי ברסנס, מסביר לנו ארוכות למה הוא התכוון, האנרכיסט.  שיחות ערות עם האחים שלי סביב שולחן האוכל על הקרב באל-עלמיין, על פילדמרשל מונטגומרי ועל הגנרל רומל. את כל אלה אבי זכר היטב – הוא הרי היה שם כילד כשהאמריקאים הפכו את כיכר עירם המשוחררת למגרש בייסבול וחילקו לילדים ההמומים סוכריות ומסטיקים. מסבא שלי שמעתי סיפורים רחוקים יותר, על החיים שהיו ליהודים לפני שהגיעו הצרפתים. על חמדנותם  של הח'ליפים, על עצלנותם של הסולטנים העות'מאנים, על טיפשותם של הבאיים -הם השליטים המקומיים. והיו גם סיפורי מעשיות ואגדות עם מוסר השכל – על שח'ה ועל ג'וחה ועל אלף לילה ולילה שאותם שמעתי מפי הסבתות שלי. עולם עצום וצבעוני של קולות וריחות ותכנים שמעולם לא נשאלתי או נבחנתי עליו בבחינות הבגרות שלי.

***

איני חובבת תוכניות טלוויזיה ותוכניות עמוסות רייטינג על כמה וכמה. אבל היה משהו בסדרה של אמנון לוי, שהצליח לעורר הרבה אנשים או שדים, מרבצם, תלוי בעיני המתבונן. ברוב הפרקים צפיתי עם בן זוגי, זה שעל פי כל הדעות מוטלת עליו ועל בני משפחתו אשמה גלויה שאין כבדה ממנה: גם אשכנזים, גם חלוצי העלייה השנייה וגם קיבוצניקים (או במילים אחרות:  How low you can get ).
בשני הפרקים האחרונים הצטרף אלינו בן כיתה שלו, קיבוצניק גם כן.  היה מעניין לראות את התגובה שלהם לדברים שעלו שם מפי הדוברים – מהתקוממות ודחייה על סף, עד להרהור נוגה שאולי אם זה עדיין כך, צריך לחשוב על איך לתקן. אגב, מצדו השני של הסיפור יש גם את הסיפור שלהם: אף שגדלו בנגב המערבי במקום שמוגדר פריפריה של ישובים עתירי מזרחים, הם לא נתקלו בהם עד שהגיעו לבית הספר האזורי בגיל תיכון. וגם אז הקפידו לשים אותם בכיתות נפרדות. לא קשה לנחש את מי שלחו לכיתה העיונית ואת מי שלחו לכיתות המקצועיות.
***
דווקא בנצרת עלית, בעיר בה גדלתי, לא הרגשתי הבדלים בין קבוצות לפי שיוך עדתי. כולם היו פחות או יותר עולים חדשים – הרבה רומנים, לא מעט מרוקאים, פליטים קיבוצניקים, כמה משפחות אליטה של עירקים. היתה שכונה של "בנה בתך" ששם גרו אלה שהיו יותר מבוססים, היתה שכונה ח', שכונת בלוקים שומר נפשו ירחק, היתה 'שכונת שלום' מעוזם של הגרוזינים הקלפנים, היה מגדל מגורים אחד בן 16 קומות (!!) שהיווה אטרקציה של ממש מאחר והותקנה בו מעלית אמיתית.
אנחנו גרנו בקסבה, בשכונה הדרומית. היו לנו שכנים מרוקאים מלמטה, פרסים מלמעלה, בצד היו לנו שכנים אילמים-חרשים. מהמרפסת השתקפו בתי העיר התחתית או 'נצרת הערבית' על שלל כנסיותיה, מסגדיה ובתיה הצפופים. אי שם הרחק היתה עפולה. ממלכת הפיצוחים ומעבר להרים – חיפה שאליה היינו נוסעים רק באירועים ממש מיוחדים. תל אביב היתה בכלל חוץ לארץ. כה גדולה היתה בורותינו עד שחשבנו כשהצטרפנו לגרעין נח"ל עם חבר'ה מרמת הטייסים, שהם בטח סנובים-אליטיסטים בנים ובנות של טייסים גיבורים.
בבלוק שמעלינו גרה משפחת סיני, שבאו מאחד הקיבוצים או המושבים שבעמק. לפעמים אחי הקטן היה חובר לבן שלהם וביחד הם היו זורקים מהגג שקיות מים על המרפסת של משפחת אמסלם. האבא שלהם היה יוצא אליהם וצועק:"חכו, חכו שאני אתפוס אתכם. מנוולים. יותר גרועים מערבים".

***

בואו נדבר רגע על האקדמיה. המקום הנאור הזה, האוניברסאלי, זה שרק הטובים והמוכשרים יבואו בו ויצאו כעבור כך וכך שנים משכילים יותר, נעלים יותר, סובלניים ומועילים יותר לחברה שלנו .

בואו נדבר רגע על הנתונים: רק אחד מכל ארבע בתארים ראשונים. הרבה הרבה פחות לתארים מתקדמים. על דוקטורט אין מה לדבר. אני תוהה אם המשפחה הקרובה שלי לבדה, לא נושאת על כתפה חלק ניכר מהנתון הסטטיסטי. אבל זה לא העניין. כי גם הדודים ובני הדודים שלי בצרפת ובשאר ארצות אירופה סיימו תארים באוניברסיטה, חלקם דוקטורים ופרופסורים ואף אחד לא ממש מתרגש מזה. רק פה אנחנו יוצאי דופן בנוף המקומי. מה הפלא שרק 9 אחוז מגיעים להיות מרצים באוניברסיטאות בישראל. לא נעים להיות סטייה סטטיסטית.
תשמעו סיפור-  לא משהו גדול או חשוב במיוחד, סתם משהו שנופל בתפר האפור, זה שאין טעם 'לעשות ממנו סיפור':
אחרי כך וכך שנים סיימתי בשעה טובה את הדוקטורט בחוג לארכיאולוגיה שבפקולטה למדעי הרוח שבאוניברסיטת ת"א. לאחר שהנחתי את שני הכרכים עבי הכרס על משכבם בשלום על מדפי הספרייה המרכזית, נתבקשתי ע"י המנחים שלי לכתוב מאמר מסכם על התיזה –  שאלת המחקר, המתודולוגיה, ניתוח הנתונים, הדיון, המסקנות. קצת הערות שוליים, מפות, גרפים, טבלאות. לא משהו יוצא דופן, מאמר אקדמי סטנדרטי הדומה למאמרים רבים אחרים שכתבתי בחיי על חפירות ומחקרים אחרים שערכתי.
ובכן, אחרי חודש –חודשיים הגשתי למנחים את המאמר לעיון, הם העירו את מה שהעירו ולאחר התיקונים הגשתי אותו חגיגית לעורך "תל-אביב", שהוא כתב עת מקצועי באנגלית של המכון לארכיאולוגיה שבו למדתי כל השנים. לאחר זמן מה קיבלתי מייל קצר מהעורך הראשי שבו נכתב:  "שלום רב, קיבלנו את מאמרך : ניתוח מרחבי של אתרים עירוניים בתקופת הברזל ב'. חברי המערכת החליטו שהוא אינו ראוי לפרסום בכתב  העת. בברכה.

לפני שבוע שמעתי על תופעה מרתקת שנקראת 'מינהור קוונטי' ולפיה חלקיק יכול, בהסתברות מסוימת לעבור דרך מחסום פוטנציאלי אל הצד השני וזאת רק משום שהוא בוחר שלא להתנגש בו. אני לא יודעת אם נפלתי שלא בטובתי במחנה הלא נכון, אם חברי המערכת הנכבדת סבורים כי כתב העת נועד לפרסום בלעדי של מאמריהם, תלמידיהם  ואנשי שלומם, אם פעלו מיצר קנטרנות, נקמנות כנגד המנחים שלי או משום שהמאמר שכתבתי היה באמת כזה גרוע ולא ראוי לפרסום (אף שעבר את הביקורת של שני הפרופסורים  שלי).
למעשה זה כבר לא עניין אותי. לא רק המאמר המסכם ההוא של התיזה, גם האוניברסיטה הפסיקה לעניין אותי. אותו מוסד שבו ביליתי את מיטב שנותיי ושילמתי ממיטב כספי ומעולם ביקשתי או קיבלתי הנחות או זכויות יתר. יצאתי משם בלי חרטה ומבלי להביט לאחור. חודשיים אחר כך פרסמתי את הרומן הראשון שלי ופתחתי לי בלוג ב'רשימות'.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On אוגוסט 26, 2013 at 11:26 am

    את מעלה כאן נקודה שחשבתי עליה בזמן תקופת התיכון שלי, וחשבתי שאף אחד מלבדי לא שם לב – העדר החלק המזרחי מההיסטוריה הנלמדת בית הספר. לעומת זאת, לגבי "סיפורים וסופרים אחרים פשוט לא היו שם, הועלמו מהאתוס הרשמי המכונן" – בתקופתי היו אלי עמיר וסמי מיכאל. השאלה אם היו עוד ושכחתי או לא היו, קשה לי קצת לענות עליה עם זכרוני המוגבל.

    ובאשר למאמר שלך שלא התפרסם, איך אפשר לדעת מדוע לא התפרסם? הרי יכולות להיות המוני סיבות. האם כל מי שסיים דוקטורט בחוג מאמרו התפרסם? האם יש קשר בין נושא הפוסט לבין זה שהאוניברסיטה הפסיקה לעניין אותך? לא הרחבת בנושא….

    (וכל זה נכתב מתוך התעניינות ולא מתוך שיפוטיות)

  • nataliemessika  On אוגוסט 26, 2013 at 12:29 pm

    הי גלית,
    אני לא זוכרת שלימדו אצלנו את סמי מכאל ואת אלי עמיר. אבל אני כן זוכרת את "המאהב" של א.ב. יהושע. אבל לאט לאט זה משתנה. הנה לפני כמה שנים נתקלתי בספר היסטוריה לבגרות של האחיין שלי וגיליתי בו פרקים שלמים על יהדות המזרח (נדמה לי שחביבה פדיה ערכה אותו), פרקים שבוודאות לא נילמדו כשאחנו היינו בתיכון.
    לגבי המאמר – באמת שאני לא יודעת וזה גם לא כל כך משנה. זה מזכיר את מה שדב אלפון ענה שאמנון לוי שאל אותו אם היו מתייחסים אליו אחרת אם היה נשאר עם השם כלפון. הוא לא יודע ואף פעם לא ידע.
    ואם נחזור לסיפור שלי – מה שמוזר היה שהם אפילו לא טרחו לשלוח הערות או תיקונים. כתבתי לא מעט מאמרים שבהם נתבקשתי לערוך שינויים או תיקונים ומעולם לא היתה בעייה עם זה.
    הם פשוט דחו וזהו. גם המנחה שלי היה דיי המום מזה.
    אגב, בכתב עת הזה מפרסמים בעיקר חפירות, ממצאים, או רעיונות חדשים על העבר והאוריינטציה שלו מאד מאד טכנית. מאמר מסכם על התיזה, הוא מסוג המאמרים שכל סטודנט שסיים תואר שני ובוודאי דוקטורט, יכול לעשות בלי שום מאמץ אינטלקטואלי.

    ולמה מאסתי באוניברסיטאות באשר הן?
    אולי זה מצריך פוסט נפרד. אבל בקיצור נמרץ: בגלל שקלטתי את הפער הבלתי נתפס בין המציאות הקיימת לבין הדרך שהיא מתהדרת להיות כלפי חוץ.
    מה שחוויתי וראיתי שם מבפנים רחוק מלייצג את הערכים הגבוהים שהאקמיה כל כך מתפארת בהם.

  • משה גולדבלט  On אוגוסט 26, 2013 at 3:58 pm

    כאשכנזי,בן לפליטים, בן למשפחה ענייה שהשתקעה בלב ארץ ישראל העובדת [מושב עובדים בעמק חפר] הכרתי את הפער העדתי דרך ילדים שחיו במושב במשפחות אמנות והם באמת היו בתחתית הסולם. לימים עקב מצב כלכלי התקבלתי לפנימיית בויאר בירושלים ושם כמובן הרוב הגדול היו בני עדות המזרח, היה מיעוט רומני ונדמה לי שהייתי האשכנזי הלא רומני היחיד במחזור. אז בשנות השבעים בירושלים הנושא העדתי היה חם, היו ההפגנות של הפנתרים אבל אני משום מה האמנתי אז שהדברים יסתדרו שהדור הבא ינצח זה כמובן לא קרה.

    אני רואה את חבריי המוכשרים מאד שכל אחד מהם הגיע לאן שהגיע והם התקדמו מאד לעומת משפחות המקור ואני יודע שהם נתקלו ברובם באותה תקרת זכוכית שבלמה אותם.

    אני לא בטוח שהמאמר שלך שבוודאי היה ראוי נדחה בגלל המוצא העדתי. בחיים ישנם עוד כמה גורמים נבזיים לא פחות -כמו הרצון לא לעבוד. קבלת מאמר מחייבת כמו שציינת השקעת עבודה כתיבת הערות ובקשה לשיפור-אם אפשר לדחות אותו סתם כך-זה חוסך המון עבודה. בתי המשפט מכירים את התרגיל הזה היטב והשופטים משתמשים בו לעתים קרובות. אפשר לדחות ערעור מבלי לנמק תוך התעלמות מרובם המכריע של הטיעונים שהועלו ,אפשר לדחות תביעה בתואנה שלא מאמינים לעדות מרכזית ואז לא צריך לדון בכל היתר ועוד ועוד. המערכות שאנחנו רוחשים להם כבוד כמו האקדמיה ומערכת המשפט במקרים רבים מאד אינן ראויות לו

  • nataliemessika  On אוגוסט 26, 2013 at 4:49 pm

    היי משה –
    מעולם לא טענתי שהמאמר נדחה בגלל מוצאי העדתי. באקדמיה הם הרבה יותר מתוכחמים מזה. שם יותר חשוב מהו "המילייה" שלך, עד כמה המנחים והמרצים מוכנים להיות שם בשבילך, ללוות, להשכב על הגדר אם צריך, לתמוך במלגות, לפלס עבורך מקום בדרך לא סלולה.
    זו אפילו לא תקרת זכוכית – אלא תקרה מוצקה מבטון. ללא פרסומים בקורות החיים אין סיכוי למשרה או הכרה. וכדי לפרסם צריך להיות בצד של נושאי המשרות שמלכתחילה מקודמים.
    הפרסומים בכתבי העת המובילים בארכיאולוגיה, משמשים רק זירת התגוששות פומבית בין פרופסור א' שטוען נגד פרופסר ב' שלא מבין מהחיים שלו. מה הפלא שאין להם מקום למאמרים אחרים.

    עורכים של כתבי עת מקצועיים באקדמיה כמו גם במקומות אחרים צריכים בראש וראשונה לעשות את העבודה שלהם ולהעמיד אותה לפני שיקולי יוקרה אישית ואגו. הבעיה היא שהמקומות האלה מתנהלים כמו קונגלומרט, יותר מדי כוח בידי פחות מדי אנשים. יכולתי כמובן לפנות לכתבי עת אחרים בארץ או בחו"ל אבל איכשהו הרגשתי שהשיטה כולה כבר לא מתאימה לי. עבר זמנה.

    מאז שלחתי את המאמר המיותם ההוא לכמה וכמה סטודנטים שמתעניינים בנושא. העולם הזה גם ככה קטן- ומי שמחפש מידע יודע למצוא אותו מחוץ לכתלי הספריות.

    • משה גולדבלט  On אוגוסט 27, 2013 at 4:33 pm

      האם מה שאת מתארת מאפיין את כל החוגים באקדמיה או שהחוג לארכאולוגיה הוא קן צפעונים ארסי במיוחד?

      • nataliemessika  On אוגוסט 28, 2013 at 2:34 am

        קשה לי לקבוע, למרות שהמספרים מדברים בעד עצמם. בחוג לארכיאולוגיה בת"א יש רק מרצה אחת מתוך 14 וגם היא באה בכלל מאגיפטולוגיה, כולם חוץ מאחיד כמדומני, מהעדה הנכונה .
        לעומת זאת הנשים הן אלו שמחזיקות את הספריה, המזכירות, לא מעט מהעבודות במעבדות, השרטוט, הציור וכו'.
        אז יכול להיות שנפלתי בשל חטא מולד כפול. באמת, לא יודעת מה יותר גרוע.

  • שאול סלע  On אוגוסט 26, 2013 at 4:54 pm

    נטלי שלום

    נולדתי במעברה,ובגיל שנה עברנו לדירת שיכון צפופה,. אמא שלי ז"ל עבדה כתופרת אבי רק 5 שנים אחרי הגעתינו קיבל משרה של עובד זוטר בשרות המדינה . שתיים עשרה שנה מיום הגעתנו עברנו להתגורר בדירה צנועה וראויה.

    אני צלחתי את התואר הראשון במתמטיקה ומדעי המחשב והצלחתי לצאת בשן ועין מתחתיות שאול לא בגלל התואר אלא למרות התואר. כאשר נרשמתי לאוניברסיטה לא היה ידוע לאף אחד שההייטק יהיה מסוכן מאוד מבחינה הביטחון התעסוקתי. לו ידעתי אלו זעזועים היו עלולים לקרות הייתי פונה להנהלת חשבונות או אפילו לסעוד.

    הלימודים ההומניסטים בתיכון שהיה ועדיין יוקרתי היו הרבה מתחת לקו הקטסטרופה. בכל זאת אני חושב שאת הפרוזה בעברית מיציתי בלי עזרה של אף אחד. קראתי את כל היכל הכלים השבורים של דוד שחר ואת ירח הדבש והזהב שהיה הרומן הראשון שלו. קראתי גם את הרומנים של עגנון "הכנסת כלה","עד הנה","אורח נטה ללון","תמול שלשום" וכמובן "שירה". בבזכות האינטרנט יש לי ידע נרחב במוסיקה שמאפשר לי להקשיב ליצירה של באך שוב ושוב על ידי מספר מבצעים, ו בהרכבים כלים שוני של אותה יצירה.

    מהמערב הגעתי למזרח,,

    על קצה המזלג אזכיר את הספר שיצא במוסד ביאליק "טהא חוסיין והתחדשותה של מצרים".במוסיקה סגרתי מעגל עם היצירות ששמעתי בבית אבא. דרך באך הבנתי למה המקאם העיראקי בכלל והצ'לע'י באע'דאד הוכרו על ידי אונסקו כמורשת תרבותית לא מוחשית של האנושות. כמו דיוק אלינגטון וקולטריין במקאם העיראקי אפשר להכיר כל צליל וצליל וכמובן לשמוע שוב ושוב אותו צליל.

    סמרטפונים יש כמעט לכולם, ה"זמר העברי" אינו תרבות ובודאי לא נכס תרבות

    • nataliemessika  On אוגוסט 27, 2013 at 4:08 am

      היי שאול – תודה, מרתק. לא חשבתי על הקשר בין המוסיקה של באך למאקם העיראקי. אולי זה בגלל ששניהם לא פוחדים ללכת לאיבוד, לחפש את הצליל הנכון תוך כדי תנועה?..

  • ענבל רשף  On אוגוסט 26, 2013 at 9:33 pm

    על התפר האפור הזה נופלים מרבית האירועים בחיינו, כאלה שאין להם סיבה אחת חד משמעית, הם מן עירוב בוצי של נסיבות, אינטרסים, מזל. אני מאלו שאינם מתעקשים כשהם נכשלים. לא יודעת אם זה טוב או רע- איך אפשר לדעת כשאי אפשר לבטוח בסיבות ובסיבתיות בכלל- ככה זה אצלי בחיים, כלומר לפעמים.
    אני לא בטוחה שכתבתי בצורה ברורה, אבל אה, אהם, ככה יצא.
    נ.ב.
    על השד אני מסכימה.

    • nataliemessika  On אוגוסט 27, 2013 at 4:14 am

      הי ענבל – מסכימה אתך. דווקא בגלל שהעוולות הקטנות האלה יכולות להתפס כמשהו לא מכוון, כמעט מקרי קשה לצאת נגדם במאבקם גדולים.
      אבל לפעמים כדאי להקצין את התמונה בכוונה, לחזק את השחור/ לבן כדי לגרום לאיזה שינוי, גם אם זה כרוך בויתור על הצבעים הרכים, הפסטורליים, שכ"כ התמכרנו אליהם.

  • שוֹעִי  On אוגוסט 26, 2013 at 10:30 pm

    נטלי יקרה, על ענייני האקדמיה כבר שוחחנו אלף פעם. אני חש כי בעלי הכח בכל מקום
    מקדמים קודם כל את אנשי שלומם, כלומר: תלמידיהם, ואלו שהגיעו מאותו מילייה חברתי-תרבותי.
    זה לאו דווקא שד עדתי כמו שמדובר בשד תרבותי. כלומר, באיזה הבחנה של אנשים
    החושבים כי העובדה לפיה הם קוראים עמוס עוז ויש להם בספריה כרך אחד או שניים שירשו מן ההורים וטרם הספיקו להשליך לרחוב של היינה, גתה,רילקה או תומס מאן והם מנויים לפילהרמונית בג'ינס עושה אותם בעלי תרבות אירופית אנינה. לא כך הוא. ובכל זאת בשמה של אותה פסיאודו-תרבות בה הם אוחזים כביכול הם מדירים יצירות רוח ותרבות אחרות כאנינות פחות, ובן-רגע, ההדרה הנקוטה באשר ליצירות הופכת להדרה הנקוטה ביחס לבני אדם.
    איני יודע, אני מניח שעל פי מוצא אתני אני נחשב אשכנזי למדיי. אני לא מתגעגע לאירופה.וכנראה גם לא הייתי משתקע בארה"ב.
    אני רואה בעצמי אדם אסייתי. הרבה יותר מאשר ישראלי, אסייתי. פעם כשנישאלתי באיזה פורום איך הייתי מגדיר את עצמי עניתי יונק. אם היו מתעקשים על אזור תפוצה גאוגרפי הייתי משיב: יונק אסיאתי.

  • nataliemessika  On אוגוסט 27, 2013 at 4:34 am

    יונק אסיאתי יקר,
    אכן דיברנו על הנושא הזה לא פעם. והוא כל כך מקומם דווקא משום שהאוניברסיטה אמורה לייצג את ההיפך הגמור של מה שקורה שם בפועל.
    אז איך אפשר להסביר את זה?
    שד תרבותי. אולי. אבל זה עדיין לא מסביר את הסטטיסטיקה עם ה- 9%, מכיוון שרבים "מהמזרחים" שמגיעים לאוניברסיטה נתפסים מראש כ"משתכנזים". אוי ואבוי אם לא ידעו מי היה היינה או גתה.
    עוד אפשרות:
    אולי כמו שלבנים של טייסים קל יותר להתקבל לקורס טייס ולבנים של עובדי נמל – כנ"ל, כך גם לבנים ולבנות של פרופסורים. ואני מכירה כמה וכמה דוגמאות כאלו באופן אישי.

    יש חשיבות גם מי היה המנטור האישי שלך אם היה פרופסור חשוב, בעל שם שראה בך יורש פוטנציאלי, אם רק תסכים לשרת אותו 10-15 שנים קודם – או לא.

    אולי זה המעוז האחרון שנותר להם. מה יקרה אם כל מצורע וזב חוטם לא-חשוב-מאיזו-עדה יחליט פתאום שהוא מספיק טוב כדי ללמד באוניברסיטה, או לחקור, או לשנות חלילה את השיטה? שערוריה.

    אגב, אני מכירה גם מקרים שבהם מרצים וחוקרים מעולים מהעדות הנכונות שנפלטו מהאוניברסיטה כי לא הצליחו ללכת בתלם המקובל והרגיזו יותר מדי אנשים.

    בלי השינוי מהותי בשכבה הגבוהה של מקבלי ההחלטות, המצב ישאר כפי שהוא, תקוע וחסר חיות ובסוף ימות.

  • שוֹעִי  On אוגוסט 27, 2013 at 2:36 pm

    נטלי, האקדמיה בדרך למוּת, מלבד אולי מדעי הטבע, החיים, כלכלה, ומחשב.
    האינטרנט התחיל מהפכה והוא גם ימשיך אותה.
    האינטרנט לא מבשר רק את גסיסת הספר המודפס עליו גדלנו, אלא גם על מות
    האוטוריטות ומוסדות הידע שהכרנו.
    היה הגיון באקדמיה הגדולה כל זמן שהספריה הענקית שכנה במרתפי ענק ולא היה בילתה.
    היום כאשר כל אדם יכול לרכוש במחיר צנוע דיסק חיצוני ולהוריד אליו אלפי ספרים בקבצים
    המגבים את עצמם כל יום לא ברור עד כמה המבנה הימי ביניימי על אוניברסיטה כמוסד ידע ציבורי
    יתמיד
    עוד שנים לא רבות ישתנו כל כך מושגי הידע שאדם יוכל לקבל שיעור פרטי או להצטרף לקבוצת לימוד בארכיאולוגיה, בסקסופון, בפילוסופיה או על חיי האהבה של השבלולים עם גדולי המומחים דרך הצג.
    מובן שיהיה לזה גם צד נוראי. דומני שמומחים בכל תחום ייגבו על שירותיהם המון כסף, ולא
    תהיה נגישות לכל מי שיירצה. זאת ועוד, כמובן שאין דומה שיחה אינטרנטית לשיחה פנים אל פנים. עם זאת, סביר כי גם אז מומחים יפרסמו על הרשת חומר חינמי משלהם, כדי לקבל הזמנות להרצאות פרטיות וכיו"ב, וכי מירב כתבי העת הנחשבים יונגשו לציבור הרחב, פשוט כדרך שבה המומחים מפיצים את חידושיהם/תגליותיהם. הנה כי כן, אני מקבל כבר כיום המון PDF חינמיים של חוקרים בתחום שלי או בתחומים משיקים. האנשים אינם ממתינים עד שכתב העת יגיע לספריה, אלא שוקדים על כך שלחוקרים עמיתיים יהיה את המאמר כבר מעת צאתו.אולי בעתיד יחליפו את כתבי העת אפליקציות סלולר השולחות הודעה לכל מנוי כאשר חוקר משלים מאמר בנושא מסוים, והוא יוכל לרכוש אותו או לקבל אותו ממש דקות אחר השלמתו, ללא תיווך של כתבי עת מדעיים. בעידן הטכנולוגיה השיווקית שבה אנו חיים, המבנה הנוכחי של מדעי הרוח לא יכול להחזיק הרבה זמן.
    הוא מזכיר את ימי מפא"י או המפלגה הקומוניסטית ברוסיה., שבו מיעוט מכתיב לרבים מהי טובת הכלל. העולם כבר הולך למקום המעט יותר ליברלי , מגוון אבל גם אכזרי לפיו מי שהפרוטה בכיסו יוכל להשיג באמצעות הטכנולוגיה נגישות לכל תחומי הידע ולכל מומחה שיעלה בדעתו.
    למשל אם איל הון ירצה להזמין לבנו ולחבריו קורס בתורת המשחקים הוא פשוט יצטרך ליצור קשר עם המומחה הרלבנטי או עם נציגו, ולהזמין הרצאה/קורס .

  • שוֹעִי  On אוגוסט 27, 2013 at 2:41 pm

    תוספת קטנה, נזכרתי כי אתמול בלילה בשעה שערכתי איזה קובץ, האזנתי להרצאה מפי אחד מגדולי המומחים לפילוסופיה מוסלמית בעולם בהרצאה חינמית על הרשת (מטעם אונ' אוקספורד, כמדומני). הנה, פעם כדי לשמוע אדם כזה הייתי צריך לנסוע לאוניברסיטה בחו"ל או לחכות לכנס אקדמי גדול. היום זה במרחק שתי לחיצות על העכבר. עוד לחיצה וחצי יש מייל לפניות/תגובות. לשם מה אם כן יצטרכו בעתיד אוניברסיטה?

    • nataliemessika  On אוגוסט 28, 2013 at 2:44 am

      הלוואי שועי. כבר עכשיו יש הרבה יותר סטודנטים במכללות ומוסדות לימוד והעשרה לא פורמאליים מאשר סטודנטים במוסדות האוניברסיטאים.
      ועדיין עם כל ההתנהלות הדינוזאורית שלה, האוניברסיטה נתפסת בעיני הציבור כאוטוריטה יחידה לאיכות (ראה מינויים של בעלי תפקידים בכירים בפוליטיקה ובשירות המדינה).
      שנית – עדיין לא נמצא לה תחליף בריכוז הרבה אנשים במקום אחד כדי לאפשר אינרקציה אינטלקטואלית ביניהם.
      אני דווקא בעד שיחזרו ללמד כמו בימי קדם, באורוות ורפתות ותחת כל עץ רענן.

  • אפרים אבי נדב  On נובמבר 10, 2013 at 7:51 am

    נטלי, שלום;
    קודם כל האם פרסמת את המאמר שלך בסופו של דבר? האם לא ראוי שתעלי אותו כאן בבלוג?

    שנית, הגיע הזמן שכל הצדדים יעשו מאמץ להנמיך את המתח ה"מזרחי-אשכנזי" ולהבין שנעשו טעויות ע"י הממסד האשכנזי של ראשית המדינה שחרץ פצע עמוק בחלק מ"המזרחיים" וגם אצל כמה "אשכנזים". אני דור ראשון לפליטי שואה מיהודי אשכנז, ואני עד לכך שאבי נרדף ע"י שלטון מפא"י משום שהיה רוויזיוניסט. מאוחר יותר הוא נקלט במפעל היסתדרותי אבל לא ניתן לו תפקיד הראוי להתמחותו המקצועית/אקדמאית ועד שיצא לפנסיה היה עובד פשוט מן המניין.

    אני גדלתי בקריה הסמוכה לחיפה בשיכון רגיל בו גרו 12 משפחות (שתי כניסות) ובכל דירה משפחה שמוצאה מארץ אחרת, "אשכנזים" ו"מזרחיים" ומה שבינהם. בבית הספר למדנו כולנו ביחד ולא ידענו מיהו אשכנזי ומיהו מזרחי וזה גם לא היה ממש איכפת לאף אחד. התפצלנו בתוכנו לפי חבורות "סלוניות" ואלה שהלכו לתנועות הנוער והיה מתח גבוה בין אוהדי אלוויס ואוהדי קליף ריצ'ארדס. אהבנו אוכל מרוקאי בלי שקראנו לו מרוקאי אלא בשמו בלבד, ולמדנו בבי"ס את שירת משוררי ספרד של 'תור הזהב' והתוודענו לשירתו של ר' שלום שבזי.אפילו בצבא לא היה מתח עדתי, כש"בחוץ" שמענו על מהומות שעשו "הפנתרים השחורים" בירושלים. באוניברסיטה הכרתי ישראלים מכל הסוגים ובסוף התחתנתי עם "מזרחית". אנחנו מעולם בתוכנו ובתוך משפחותינו לא חשנו שום שאלה או מתח על רקע עדתי. אני אינני מרגיש "אשכנזי" כמו שאשתי דוחה את הטענה שהיא "מזרחית" (מה לתורכיה ולמזרח? תורכיה היא דווקא מערב אסיה). הילדים שלנו לא מרגישים לא "אשכנזים" ולא "מזרחיים" אלא רק ישראלים שלמים.

    אני מתנגד בכלל לביטוי "מזרחי" שהוא לא מבטא את אופייה ואת המכנה המשותף של הקבוצה המתקראת כך, יותר בפי עצמה ופחות בפי האחרים. מה ל צ פ ו ן אפריקאית שהיא בכלל מ ע' ר ב י ת ול מ ז ר ח י ו ת ?אולי יהודי צ פ ו ן אפריקה הם בכלל ד ר ו מ י י ם מדרום ספרד וראויים להיקרא "ספרדים"? כשלראשונה שמעתי את המונח "מזרחיים" בהקשר הנוכחי מיד חשבתי שמדברים על יהודי מזרח אירופה בכלל. תמיד חשבתי שאותם מזרחיים מרגישים נחותים מול האשכנזים המ ג ר ב י ם , היקים והפרנסאווים (לפני ההגירה היהודים הגדולה מצפון אפריקה שהתרחשה בעיקר בשנות ה-50 ובשנות ה-60 המוקדמות). היום יוצאי הקהילות היהודיות שבמדינות ערב תופסים נתח פרופורציונלי ברוב תחומי הפעילות בחברה הישראלית. אז נכון שאין עדיין מרצים מזרחיים באוניברסיטאות במידה ראויה ועדיין לא היה לנו ראש ממשלה מזרחי, אבל זה רק עדיין כאילו בעיה משום שזה עוד לא קרה. בכל זאת התהליך של להיות ראש ממשלה הוא תהליך ארוך וקשה שבסופו נבחר רק איש/ה אחד/ת ולכן הוא לא משקף באמת את המצב בחברה. באוניברסיטה אין ממש תירוצים, אלא שזה ברור שהחונטות השליטות מפחדות להכניס דורות חדשים בכמות ראויה מחשש של דחיקתם של הותיקים החוצה, ולכן המיון שהוא לאו דווקא עדתי, מנפה את רוב הרוצים להצטרף ובהכרח גם את המזרחיים שבהם. כאן צריך אולי לבצע מדיניות מתקנת.

    מה שקורה בחברה הישראלית הוא תהליך הפוך – גידול בכמות האנשים המכנים את עצמם ישראלים ולא על בסיס עדתי. "האשכנזים" עברו את התהליך הזה בצורה חלקה יותר אולי בגלל שרובם לא נתקלו בקשיי קליטה גדולים ממש. רוב "האשכנזים" מכנים את עצמם ישראל. הנישות שנותרו "אשכנזיות" הם החרדים שברובם גם לא מזדהים עם הרעיון המדיני הציוני. בקרה הציבור המכונה "מזרחיים" אנחנו רואים יותר ויותר את השתלבותם בישראליות בעיקר מאז הליכוד עלה לשלטון ב-1977. אלא שיש שני כוחות שמנסים לבלום את הכניסה הזאת לישראליות ואלה הם המיעוט הקטן של הפעילים החברתיים ה"מזרחיים" שחברו לרעיון הקומוניסטי האנטי ציוני, ש"הפנתרים השחורים" הם רק ביטוי אחד שלו. ומולם הזרם הדתי של ה"מזרחיים" שנולד עם ש"ס שהמנסה להשתלט על הציבור "המזרחי" ולחשק את ילדיו ל'מזרחיות' באמצעות הלבשתם בביגדי הליטאים והחב"דניקים, סגירתם בישיבות ומניעתם מלימודים כלליים. מי שפוגע היום הכי הרבה ב'מזרחיים' היא ש"ס שגונבת להם את העתיד בשם העבר. ורק שנבין, העבר זה לא הכוונה להיסטוריה של העם היהודי או לארכיאולוגיה של ארץ ישראל, כי גם את זה הם לא לומדים! אלא שהעבר הוא במשמעות התפילות, קיום המצוות ורק אלה.

    הערה: רשמתי "אשכנזים" ו"מזרחיים" כי הביטויים האלה שיקריים ומנסים לגנוב את דעתו של האדם או לחבל בה. "אשכנזים" הם אירופאים ולא יהודי אירופה. כדי לדבר על יהודי אריופה צריך לומר "יהודי אשכנז" וככה אכן אמרו פעם. אלא בדרש של קיצור ורשלנות והיום גם בדרך של כוונה רעה כינויים של יהודי אשכז הפך ל"אשכנזים". ויש רבים המיעוט של "מזרחיי" השמאל שקוראים ליהודי אשכנז "כוזרים" וכקונטרה לעצמם יהודים. אז קודם כל זו לא דרך יהודית להתבטא, ושנית שמדובר כמובן בשקר היסטורי שממוחזר שוב ושוב בעיקר ע"י אנטישמים אירופאיים וב-35 השנים האחרונות ע"י מנגנון התעמולה של אש"פ. פשוט, לא היתה התגיירות, בטח לא מאסיבית של הכוזרים במאות ה-8/9 לספירה, יהודים חיו בקווקז מאות שנים בטרם פלשו הכוזרים לשם והיהודים השפיעו על תרבותם של הכוזרים כדרך שהשפיעו לפני כן ואחרי כן על הנצרות, אסלאם, אירופה (למרות הקונפליקט התמידי), ארה"ב ובכלל. אימוץ ערכים או רעיונות יהודיים אין משמעות הדבר הגיירות, כמו שבנג'מין פרנקלין, בנג'מין הריסון, זכארי טיילור, אברהם לינקולן, דייוויד אייזנהאואר אינם עדות שהם התגיירו ובדרך זו רכשו את שמם העיברי-תנ"כי.

    באותה דרך ה"מזרחיים" אינם ממש מזרחיים, ולכל היותר 'יהודי המזרח'. אלא שמזרח הוא יותר כיוון בשעה שאשכנז היא מקום גיאוגרפי-ציביליזציוני. לכן ראוי יותר לקרוא יהודי ערב, יהודים שגדלו תחת שליטת הציביליזציה הערבית.

  • nataliemessika  On נובמבר 11, 2013 at 2:47 pm

    תודה אפרים על התגובה. העלית כאן הרבה נקודות מעוררות מחשבה ועל חלק ניכר מהן – אין לי שום ויכוח אתך. כמוך – גם אני גדלתי במקום שהיה כולו ערב-רב. החלוקה לשווים יותר ושווים פחות לא היתה בהכרח על בסיס עדתי – למשל העירקאים בנצרת עלית נחשבו משהו – משהו, בעיקר משום שהם היו מקובצים בשבטים מקושרים היטב והיו להם תפקידים ומקצועות נחשבים.
    על הרומנים היינו צוחקים אף שראש העירייה ומרבית חברי המועצה היו רומנים בעצמם.

    התפר בין העולים מצפון אפריקה לתרבות המערבית מצרפת עבר לדעתי בין הערים לפריפריות (כמו בימינו אגב). מי שגר בערים הגדולות נחשף יותר לתרבות המערבית, לשפה, למנהגים. מי שחי במקומות מבודדים – פחות.

    אני בכלל לא אוהבת את הדיכוטומיה הברורה הזאת, מה גם שהיא חוטאת למציאות המורכבת, כפי שפגשתי אותה במשפחתי.

    ויחד עם זאת לא צריך לשכוח שעדיין יש עבודה לעשות. דווקא במקומות "אלטיסטיים" (בעיקר בעיני עצמם), קרי – האקדמיה, מוסדות התרבות, החברה, התקשורת. זה לא מתקבל על הדעת וזה לא צריך להיות כך, בטח אחרי 50- 60 שנה.
    זה שהנושא עדיין מטלטל ומרגיז כל הרבה אנשים, אומר דרשני.
    איך בכל זאת לפתור את זה? אני בעד להמשיך להיאבק ולא לוותר לתקרות הזכוכית כדי שלאלה שיבואו אחרי יהיה קל יותר.

    שוב תודה על הדברים המרגשים שכתבת.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: