Monthly Archives: ספטמבר 2013

מוזה

הגשם תפס אותנו לפתע באמצע הרחוב, בדרך חזרה מביקור ממושך בארץ המתים שבקטקומבות מתחת לכנסיית סנטה לוצ'יה, הקדושה עקורת עיניים מסירקוזה, הפטרונית של העיוורים והסומים.

מצאנו מחסה בבר שכונתי קטן באחת השכונות המוזנחות, המטות ליפול, שבשולי מרכז העיר. באותה שעה ישבו שם רק כמה צעירים כתומי כרבולת ואטומי מבט ובעל המקום שקיבל בהפתעה וביעילות מאופקת את זרם הנכנסים שהלך וגבר עם הגשם. שולחנות פלסטיק ירוקים ורטובים הוכנסו פנימה אל חללו הצר של בית הקפה ועליהם כוסות קפה ותה.

הזמנו פעמיים תה בלימון. הקהל התגודד ברובו בין הפנים לחוץ, מתחת לגגון החזית, במקום בו יכלו להשקיף על הממטרים היורדים ולחוות את דעתם עליהם. עקבתי במבטי אחרי תנועותיו המדויקות של בעל בית הקפה מאחורי הדלפק ועל האנשים שנכנסו פנימה מדי פעם בפעם. היו לו פנים נאות ופה קמוץ המנסה להסתיר כמה שיניים חסרות. האיש שלי כדרכו, רמז לי להפסיק, שזה לא מנומס, ואני כדרכי השבתי לו שאני לא יכולה. כלום אפשר להפסיק לקרא בספר או לעצום עיניים כשרואים סרט?

ואז ראיתי אותם נכנסים פנימה – אימא בחולצה נמרית עם ג'ינס קטן ממידותיה מעוטר בגזירות מתוכננות היטב, אב שמנמן עם גורמט, ילד בעגלה וילדה. היא היתה בת חמש או שש, לבושה מכנסיי תכלת קצרים מנוקדים בפרחים לבנים, סווצ'ר ורוד ונעלי ספורט צהובות. היו לה פנים רציניות, שער ארוך בצבע חום-בהיר ועיניים אפורות וגדולות.

האימא ניגשה לפטפט עם בעל בית הקפה והאב הביא לאישה ולבת ארטיקים בטעם שוקו-וניל. הילדה החזיקה בגלידה ביד אחת ובידה השנייה גוננה עליה פן תכתים את הרצפה הרטובה ממילא. האב לקח עיתון ספורט מהדלפק וניגש לשולחן בפינה בסמוך לילד שבעגלה שהתפתל וניסה להשתחרר מהחגורה. האב קרא בעיתונו תוך טלטול ונדנוד אגבי של עגלת הילד.

לאחר שסיימה לפטפט הצטרפה האם לקהל הצופים בגשם. האב גמר לקרא בעיתונו ויצא אליהם. הילד הקשור נותר במקומו, פיתל את גופו הצר שוב ושוב בניסיון להשתחרר, תוך שהוא מוציא קולות יבבה לא ברורים. משהו לא בסדר. הילד נראה גדול מדי. רגליו השתלשלו מטה עד הרצפה כמעט. והוא לא היה מובן.

הילדה אפורת העיניים נטלה את האייפון מתיקה של האם, דפדפה ודפדפה בו והתקינה את האוזניות באוזניה.  הרעש בפנים היה גדול ולא יכולתי לשמוע, אבל יכולתי לראות כיצד היא עוצמת את עיניה ומניעה את שפתיה בהתמסרות גמורה. היא שרה לעצמה כאילו לא היה שם איש מלבדה.

הילד הקשור הגביר את יבבותיו, גבו עלה וירד והתפתל לצדדים. הוא נראה אומלל כל כך. ידיו ניסו לפתוח  את הרצועה הקושרת ללא הצלחה. הילדה המזמרת עצומת העיניים, שלחה את ידה וליטפה אותו, לטיפות אוהבות ורכות כאומרת: אני יודעת אח קטן כמה גדול הוא הסבל שלך. הילד השתתק ונרגע

     OLYMPUS DIGITAL CAMERA

סיפורים סיציליאניים

אתמול חזרנו מסיציליה. ליקטתי כמה  סיפורים ואנשים שנקרו בדרכי.

1.

פרגו, סיניורה, פרגו. דלת אני עושה. זה בשביל חבר שלי.  אני כבר בפנסיה, אבל אוהב את העבודה שלי.  היום כבר לא מזמינים דלתות כאלו. כל הדלתות אותו דבר, תעשייתיות,  אותן מידות, אותה צורה. למדתי להיות נגר כשהייתי קטן. גם אבא שלי היה נגר. הייתי הולך אתו לבתים של הלקוחות, כדי למדוד את הפתחים. את הדלת צריך להתאים לפתח ולא להיפך. וכל פתח הוא קצת אחר . אי אפשר לעשות הכול אותו דבר. היום כולם רוצים מהר-מהר. חושבים רק על כסף-כסף-כסף.

תראו את הכלים שלי בארון. זה כדי לנסר וזה כדי ללטש ועם זה מחליקים  את העץ. מדי פעם אני משמן ומנקה אותם, אפילו שאני בקושי משתמש בהם. לא, אין לי למי להעביר אותם. הבן שלי גר בצפון, במקום אחר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

2.

 תסתכלי, רואה את הכלי? בפנים, בתוך ספל הזכוכית יש בד. בבד הזה הספיגו את הדמעות שירדו מהפסלון של המדונה הבוכייה.  המדונה היתה בבית של אישה אחת שגרה ליד הבית של סבתא שלי. קראו לה פרצ'סקה.  כל יום היתה בוכה ליד הפסלון של המדונה, עד שיום אחד גילתה שהמדונה שלה התחילה לבכות בעצמה.  דמעות אמיתיות. זה היה נס. אפילו האב הקדוש ברומא אישר. בחדר מאחורי הקפלה מוצגים כל הדברים הטובים שקרו בזכות הדמעות של המדונה מסירקוזה. אנשים שהיו חולים או נכים –הבריאו. נשים שלא יכלו ללדת – ילדו. רווקות זקנות בנות שלושים– נישאו. סנטה מאריה, כמה חסד יש בדמעות שלה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

3.

מי דיספיאצ'ה. אני מצטערת סניורה, סיניור, המסעדה סגורה עדיין. תבואו בשמונה, עוד שעה. אנחנו עוד לא מוכנים. למה כתוב שיש פה קוסקוס תוניסאי? כי אני באתי מתוניס לפני 15 שנים. התחתנתי עם איטלקי סיצילאני ויש לנו בן. יש לו דרכון אירופאי. גם ההורים שלך? אני מכירה את ביזרט. יש לי חברה שגרה שמה.  בטח, אני נוסעת לשם כמה פעמים בשנה. אבל המצב עכשיו לא כל כך טוב. אני לא מבינה למה בשם הדת מקלקלים לאנשים את החיים. אני כל כך אוהבת ישראלים. חבל שעזבתם אותנו. תבואו ברבע לשמונה, אפילו בשבע וחצי, אני אכין לך צלחת תוניסאית עם הרבה דברים טובים. היי רוברטו, תזכור אותם. הסיניורה, היא חברה, היא האחות שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

4.

ביום האחרון לחזרה לארץ התיישבנו במסעדה קטנה בנמל של אורטיז'ה הצמודה לסירקוזה ועצבות רכה  עטפה אותי. איך אפשר להתגעגע למקום חדש שרק גיליתי ומעולם לא ביקרתי בו קודם?

ניסיתי להסביר לאישי מאין נובעת אותה מועקה, מאין אותה כמיהה. אחרי הכול סיציליה היא מדינה דועכת בתוך מדינה דקדנטית בקונטיננט עייף.  מצבה לא משהו, נכון, ובכל זאת, שמחת החיים הזאת. הפשטות שובת הלב, הכנות התמימה שאינה מנסה למצוא חן.  מסבירי פנים, ממהרים לעזור עוד לפני שמספיקים לשאול. רסיסים של יופי נדיר בערמות של אשפה ועזובה. על קו המים בתים דו-קומתיים בסגנון בארוקי מסולסל הפכו לחורבות מתפוררות עם שלטי מכירה. ב50 אלף יורו אפשר לקנות דירת פאר קשישה קמוטת טיח ומרפסת מחלידה ב-100 אלף יורו אפשר לקנות אחוזה מבודדת מוקפת אדמה כבדה שכבר שנים איש לא טורח לנטוע או לחרוש בה.

בעל בית הקפה ששלח אותנו לסיור בקטקומבות (ועל זה שווה לכתוב בנפרד, אולי בפוסט הבא), שאל הבוקר ספק  קבע: המצב אצלכם מסוכן, אה?.. עם מה שקורה עכשיו בסוריה. אמרתי כן, ומיד עברתי לדבר אתו על משהו אחר. לא היה לי חשק לפתח את הנושא.

כמו בסרט "כאוס" של האחים טביאני, ביקשנו לתקן את הכד השבור שלא אנחנו שברנו והנה מצאנו עצמנו לכודים בתוכו. מכל הצדדים אנחנו סגורים. מחסום ועוד מחסום מבחוץ ומבפנים. כל כך צר המקום הזה. צר לנו. צר ומחניק. ורק מצד מערב יש אולי, איזו אפשרות למרחב פתוח, שפוי,  נטול גדרות ומחסומים. ה-  Mare Nostrum , הים שלנו, הים שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA