מוזה

הגשם תפס אותנו לפתע באמצע הרחוב, בדרך חזרה מביקור ממושך בארץ המתים שבקטקומבות מתחת לכנסיית סנטה לוצ'יה, הקדושה עקורת עיניים מסירקוזה, הפטרונית של העיוורים והסומים.

מצאנו מחסה בבר שכונתי קטן באחת השכונות המוזנחות, המטות ליפול, שבשולי מרכז העיר. באותה שעה ישבו שם רק כמה צעירים כתומי כרבולת ואטומי מבט ובעל המקום שקיבל בהפתעה וביעילות מאופקת את זרם הנכנסים שהלך וגבר עם הגשם. שולחנות פלסטיק ירוקים ורטובים הוכנסו פנימה אל חללו הצר של בית הקפה ועליהם כוסות קפה ותה.

הזמנו פעמיים תה בלימון. הקהל התגודד ברובו בין הפנים לחוץ, מתחת לגגון החזית, במקום בו יכלו להשקיף על הממטרים היורדים ולחוות את דעתם עליהם. עקבתי במבטי אחרי תנועותיו המדויקות של בעל בית הקפה מאחורי הדלפק ועל האנשים שנכנסו פנימה מדי פעם בפעם. היו לו פנים נאות ופה קמוץ המנסה להסתיר כמה שיניים חסרות. האיש שלי כדרכו, רמז לי להפסיק, שזה לא מנומס, ואני כדרכי השבתי לו שאני לא יכולה. כלום אפשר להפסיק לקרא בספר או לעצום עיניים כשרואים סרט?

ואז ראיתי אותם נכנסים פנימה – אימא בחולצה נמרית עם ג'ינס קטן ממידותיה מעוטר בגזירות מתוכננות היטב, אב שמנמן עם גורמט, ילד בעגלה וילדה. היא היתה בת חמש או שש, לבושה מכנסיי תכלת קצרים מנוקדים בפרחים לבנים, סווצ'ר ורוד ונעלי ספורט צהובות. היו לה פנים רציניות, שער ארוך בצבע חום-בהיר ועיניים אפורות וגדולות.

האימא ניגשה לפטפט עם בעל בית הקפה והאב הביא לאישה ולבת ארטיקים בטעם שוקו-וניל. הילדה החזיקה בגלידה ביד אחת ובידה השנייה גוננה עליה פן תכתים את הרצפה הרטובה ממילא. האב לקח עיתון ספורט מהדלפק וניגש לשולחן בפינה בסמוך לילד שבעגלה שהתפתל וניסה להשתחרר מהחגורה. האב קרא בעיתונו תוך טלטול ונדנוד אגבי של עגלת הילד.

לאחר שסיימה לפטפט הצטרפה האם לקהל הצופים בגשם. האב גמר לקרא בעיתונו ויצא אליהם. הילד הקשור נותר במקומו, פיתל את גופו הצר שוב ושוב בניסיון להשתחרר, תוך שהוא מוציא קולות יבבה לא ברורים. משהו לא בסדר. הילד נראה גדול מדי. רגליו השתלשלו מטה עד הרצפה כמעט. והוא לא היה מובן.

הילדה אפורת העיניים נטלה את האייפון מתיקה של האם, דפדפה ודפדפה בו והתקינה את האוזניות באוזניה.  הרעש בפנים היה גדול ולא יכולתי לשמוע, אבל יכולתי לראות כיצד היא עוצמת את עיניה ומניעה את שפתיה בהתמסרות גמורה. היא שרה לעצמה כאילו לא היה שם איש מלבדה.

הילד הקשור הגביר את יבבותיו, גבו עלה וירד והתפתל לצדדים. הוא נראה אומלל כל כך. ידיו ניסו לפתוח  את הרצועה הקושרת ללא הצלחה. הילדה המזמרת עצומת העיניים, שלחה את ידה וליטפה אותו, לטיפות אוהבות ורכות כאומרת: אני יודעת אח קטן כמה גדול הוא הסבל שלך. הילד השתתק ונרגע

     OLYMPUS DIGITAL CAMERA

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On ספטמבר 12, 2013 at 8:23 am

    אהבתי את תיאור הסיטואציה 🙂 ואת הניגוד הבולט בין ארץ המתים לארץ החיים – מעבר חד תוך זמן קצר.

  • שוֹעִי  On ספטמבר 12, 2013 at 9:21 am

    נטלי יקרה, נהדר, לקצרים האלה התגעגעתי.

  • חנה ידען הכהן  On ספטמבר 12, 2013 at 9:26 am

    מתי יוצא ספר הסיפורים הקצרים שלך?

  • nataliemessika  On ספטמבר 12, 2013 at 9:42 am

    אוי זה בטח יקח קצת זמן…תודה על התזכורת.

  • mharpaz  On ספטמבר 12, 2013 at 10:04 am

    האמת ניתנת להיאמר, שאף אנו, בדרך מן האמפי אל העיר העתיקה, הוצפנו במים שנדחו מן האמבטיה בשל נפחו של ארכימדס שהשקיע את גופו בה. ולא הייתה בידנו ברירה אלא להיכנס לבר מן הסוג המתואר.

  • nataliemessika  On ספטמבר 12, 2013 at 11:31 am

    מסכימה. השילוב בין ארכימדס למים (ואפילו גשם) הוא שילוב מנצח המביא לתוצאות !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: