Monthly Archives: דצמבר 2013

מעברים

השבוע אני סוגרת שבוע שני בפריפריה, אחרי כמעט 20 שנה בת"א. זו היתה החלטה שהתבשלה אצלי על אש קטנה מאד, קטנה מדי אפילו – המחשבות על מקום מרווח יותר, קרוב לאדמה, עם קו רקיע פתוח ובלי יותר מדי יומרות, בעיות חנייה וצפירות  מכוניות,  עלו בראשי לא פעם, כמו איזה חזון רחוק. מאידך – היה לי קשה להסכים להיפרד מהעיר שבה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר בימי חיי הבוגרים. עיר שאהבתי ואני עדיין אוהבת בכל לבי. שלי ולא שלי. מלכודת דבש. עיר פתיינית עם אינספור אפשרויות בכל רגע נתון.

ומה בסך הכול ביקשו מקימיה? להקים לעצמם פטה מורגנה ים תיכונית לבנה על שפת ים כחול וחולות זהובים עבור בורגנים עליזים שוחרי תרבות, פלוס כמה שכונות של פועלים בצדדים.

ומה יצא בסוף? עיר צפופה מדי, מוגזמת מדי עם פערים משוועים בין מגדלי השיש והזכוכית בצפון ובין החורבות המוזנחות, המטות ליפול בדרום. ומחירי הנדל"ן בשני הכיוונים רק עולים ועולים. עיר ללבנים ועיר לשחורים (ולחומים ולצהובים). עיר חמדנית שבעלי בתיה חמדניים ממנה. ראיתי כיצד היא הולכת ומשתנה לנגד עיני בשנים האחרונות. אין מה לומר, היא משופצת היטב (לפחות בחלקיה הציבוריים הנראים), טובי הפלסטיקאים הזריקו בה בוטקס, הרימו את עפעפיה הנפולים ומתחו את קמטי גילה האמיתי כדי שתראה צעירה, יפה וזוהרת. אטרקטיבית למשקיעים.

אבל מה עם האנשים שאהבו וטפחו אותה כל השנים? אלו שעבורם היתה בית ומקום לחיות בו? צריך לקרא את הסיפור הזה, כדי להבין את האבסורד שמתחולל בה היום, כדי להבין לעומק את הקלקולים המוסריים שמתרחשים על בסיס יומיומי בחסות פקידי העירייה ורון חולדאי.

תוגת הפריפריה

כשההורים שלי עלו לארץ, שלחו אותנו לגור בנצרת עלית. אי אפשר להסביר איך נראה המקום הזה בראשית שנות ה- 70. אני זוכרת שבמשך שנים לאימא שלי היתה הבעה תמידית שבין זעזוע להלם מוחלט. עד כדי כך המעבר היה טראומטי עבורה אחרי החיים בניס. אנחנו הילדים, דווקא הסתגלנו מהר. גבעות הסלע הצחיחות, חורשות האורנים ושבילי העפר הסודיים היוו עבורנו מרחב קסום לשלל הרפתקאות נועזות שלא פעם הסתיימו בברכיים פצועות.

על יד השכונה שבה גרתי בנצרת עלית היה גן אחד, בית ספר יסודי אחד ושתי מכולות – אחד של מאיר המרוקאי ואחד של בנימין הגרוזיני. בראשון הסתובבו מיני מכרסמים על המדפים ובשני – מיני חרקים. לידם היתה החנות של ארווין הרומני  למוצרי כתיבה ומתנות. לאימא של ארווין היה מגדל בלונדיני על הראש והיא רדתה בבנה ללא רחמים. בשעות המעטות שהוא היה נשאר לבדו בחנות, הוא היה נהנה לנקום בקונים המעטים שהיו מגיעים אליו בדחילו וריחמו. "ארווין יש מחק?" "לא"! טען בחיוך זדוני. "אין". ולא יעזור אם תצביעי על קופסת המחקים הגדושה שמאחורי הדלפק. אין אז אין. ועכשיו אם חשקה נפשך במחק את מוזמנת לצעוד 3 קילומטר עד למרכז רסקו שבצדו השני של ההר. או לרקוח אחד מאבקת סיד ואבנים.

ביל"ו סנטר

היינו צריכים לקנות כל מיני דברים לבית החדש. קרוב אלינו יש מתחם חנויות ענק הקרוי למרבה האירוניה "בילו סנטר" על שם תנועה חלוצית אידיאליסטית שביקשה לחדש את ההתיישבות היהודית בא"י על בסיס רוחני-לאומי עצמאי. אחרי הקניות באייס/הום סנטר המשכנו לסופר-מרקט ענק שבחזיתו חונות עגלות גדולות מדי. עברנו בין המדפים העמוסים וניסינו להתעלם מקריאות הכרוז לקנות עוד ועוד מוצרים מעולים במבצע חד פעמי. איפה זה ואיפה הדוכנים המוכרים בשוק הכרמל או בשוק לוינסקי. הסתכלנו זה על זה בתוגה ואמרנו לעצמנו: כנראה שזה מה שעושים בפריפריה. עכשיו אנחנו כמו האחרים. (אם כי יש לקוות שזה היה אירוע חריג ונשתדל לא לפקוד את המקומות האלה לעתים קרובות).

ובינתיים בגדרה

בקצה הכביש יש גינה עם ספסלים ובכל בוקר מתכנס בו פרלמנט של אתיופים זקנים עם צעיפים לבנים על הפנים. בהמשך יש מאפייה ("האחים") שם בגט עולה 2 שקלים ובצמוד לה – מכולת "סופר זול" יקרה להחריד. אם הולכים עוד קצת מגיעים לרחוב הבילויים, שמשמר משהו מאופייה המקורי של המושבה ההיסטורית. יש לנו שם כמה פרויקטים לתיעוד בתים עתיקים.

סביב הבית שבו אנחנו גרים יש חצר גדולה עם עצי פרי ושיחים שהוזנחו במשך הרבה שנים. כל יום אני משתדלת לטפל בחלק מהם – גוזמת , מנכשת עשבים שוטים, גורפת עלים יבשים ובעיקר מנסה להבין את הפלא הזה שצומח מתוך האדמה כמעט מעצמו. אתמול השכנה התימנייה ברכה הסבירה לי איך לטפל בשיחי הוורדים. היא גם אמרה שהגפן היבשה שנראית לי מתה לגמרי עוד תלבלב ותפרח אם רק אתן לה תשומת לב ראויה. כמו ילדים. אחר כך קטפה שתי פומליות מהעץ שלה, נתנה לי וחזרה לביתה.

זה מרגיש כמו תחילתם של חיים חדשים.

2

עכשיו זה רשמי: גם אני במקופחים

לפני כמה חודשים פנה אלי רותם שטרקמן, סגן עורך דה-מרקר וביקש לראיין אותי לכתבה שהוא מכין  בנושא ההבדלים בין עולי צפון אפריקה שהיגרו לישראל לעומת אלה שהיגרו לצרפת. ומאחר שאני באיזשהו מקום סוג של יצור כלאיים – הוריי נולדו בתוניסיה, היגרו לצרפת לפני שנישאו, שם נולדו שני אחיי ואני, ובסוף שנות ה- 60 היגרו לישראל – הרי שאין כמוני מתאימה לכתבות מסוג זה.

הנושא הזה עלה כשפרופ' אווה אילוז טענה שאם הוריה היו בוחרים להגיע לישראל במהלך שנות ה- 50 , היא היתה מגיעה מקסימום להיות מורה בתיכון או פקידה במשרד ממשלתי. זו קביעה  מעציבה, למרות שאין לזלזל בתפקידם של מורים בתיכון (בעיקר משום שפקידי האוצר מזלזלים בהם מספיק).

האמת שבהתחלה היססתי קצת. למילים שנכתבות בעיתון יש  איזה מין כוח מאגי מיוחד- הצורה שהן נקראות על הנייר, מתפרשות בעיני הקוראים או גרוע מזה, בעיני הטוקבקיסטים – באופן שמשאיר מעט מדי רווח וגמישות מחשבתית. אבל לבסוף נעתרתי.

נפגשתי עם רותם ועם כתבת נוספת יסמין גואטה, לשיחה קלילה וקולחת בקפה "מובינג" על יד הבית שלי בפינת דיזנגוף-ירמיהו בת"א  (ומהשבוע יש לומר – ביתי לשעבר שכן עברנו לגור בפריפריה – ועל זאת בפוסט הבא). ספרתי להם אנקדוטות שממבט לאחור נראות לי משעשעות. היו גם סיפורים פיקנטיים שלא לציטוט. זה נראה יותר כמו  מפגש חברים מאשר ראיון לעיתון. אחרי שבוע התקשרו מהמערכת ותיאמו לי מועד לפגישה עם צלם בפארק הירקון מול "צופי ים", מקום אידיאלי לאקטיביסטים חברתיים מסוגי.

בשעה 10:00 בבוקר ביום המיועד עמדתי מול הארון הפתוח ולא היה לי מושג מה ללבוש: האם אני סוג של פנתרה שחורה ולוחמנית- מוטב שאלבש טריקו שחורה, ואם אני סוג של אינטלקטואלית מיוסרת – עדיף ללכת על חולצה סולידית בהירה. הצלם התקשר ושאל איפה אני ואני אמרתי שאני מצטערת מאד. כנראה נצטרך לבטל, אין לי מה ללבוש. בסבלנותו כי רבה, הוא המליץ לי בסוף ללכת על פתרון שלישי – משהו פרחוני, רך ולא חד משמעי. כמוני (בערך).

הכתבה שפורסמה אתמול במדיה הדיגיטלית והיום בעיתוני השבת של עיתון הארץ, מבקשת להעמיד זה מול זה אנשים שהיגרו מארצות צפון אפריקה לצרפת או לישראל – מי הצליח יותר, מי סבל פחות, מי זכה ליותר שוויון הזדמנויות, למי החיים  היטיבו יותר. זהו משהו מדגמי ומקרי לגמרי שיכול להעיד משהו על תופעה חברתית רחבה יותר.  אני מאמינה שאין כאן טובים ורעים בסיפור הזה, אבל יש שפע של דעות קדומות ושדים שמתרוצצים מחוץ לבקבוקים. די לקרא את הטוקבקים כדי להבין ש- 60 שנה אחרי, הסאגה הזו לצערי,  עדיין רחוקה מלהסתיים.

לא פעם דמיינתי את מסלול חיי ביקום מקביל, זה שנקטע בגיל 4.5, כשהוריי החליטו לעלות לישראל מניס שעל שפת הריביירה. איך החיים שלי היו נראים עם משפחה מורחבת,  עם סבא וסבתא שבאים לבקר, עם דודים ובני דודים שבאים להתארח בחגים ולא רק אחת לכמה שנים. איך הייתי מדברת צרפתית על בורייה בלי מבטא,  קוראת רצוף וכותבת מילים ארוכות עם מלא אותיות מיותרות בלי להתבלבל. בטח הייתי יודעת להתאים חצאיות ולגרביונים ולתיקים.  ואולי גם הייתי יודעת ללכת על עקבים.

מאידך מה הייתי מפסידה? את העברית שלי שאני כל כך אוהבת. לגדול בצל הרי נצרת, כמו האיש ההוא שלא גמר הכי טוב. כל האנשים הטובים שפגשתי כאן. על כל השירים ששמעתי, על כל המילים שכתבתי, שקראתי. על כל המראות, הניחוחות, הצלילים. על כל הדברים האחרים שהזינו ועדיין מזינים את  נימי שורשיי העמוקים.

היי, אבל מה כל אלה אל מול  3-4 דירות בפריס?…

וזה הקישור לכתבה (כולל לתמונה עם החולצה הפרחונית)