עכשיו זה רשמי: גם אני במקופחים

לפני כמה חודשים פנה אלי רותם שטרקמן, סגן עורך דה-מרקר וביקש לראיין אותי לכתבה שהוא מכין  בנושא ההבדלים בין עולי צפון אפריקה שהיגרו לישראל לעומת אלה שהיגרו לצרפת. ומאחר שאני באיזשהו מקום סוג של יצור כלאיים – הוריי נולדו בתוניסיה, היגרו לצרפת לפני שנישאו, שם נולדו שני אחיי ואני, ובסוף שנות ה- 60 היגרו לישראל – הרי שאין כמוני מתאימה לכתבות מסוג זה.

הנושא הזה עלה כשפרופ' אווה אילוז טענה שאם הוריה היו בוחרים להגיע לישראל במהלך שנות ה- 50 , היא היתה מגיעה מקסימום להיות מורה בתיכון או פקידה במשרד ממשלתי. זו קביעה  מעציבה, למרות שאין לזלזל בתפקידם של מורים בתיכון (בעיקר משום שפקידי האוצר מזלזלים בהם מספיק).

האמת שבהתחלה היססתי קצת. למילים שנכתבות בעיתון יש  איזה מין כוח מאגי מיוחד- הצורה שהן נקראות על הנייר, מתפרשות בעיני הקוראים או גרוע מזה, בעיני הטוקבקיסטים – באופן שמשאיר מעט מדי רווח וגמישות מחשבתית. אבל לבסוף נעתרתי.

נפגשתי עם רותם ועם כתבת נוספת יסמין גואטה, לשיחה קלילה וקולחת בקפה "מובינג" על יד הבית שלי בפינת דיזנגוף-ירמיהו בת"א  (ומהשבוע יש לומר – ביתי לשעבר שכן עברנו לגור בפריפריה – ועל זאת בפוסט הבא). ספרתי להם אנקדוטות שממבט לאחור נראות לי משעשעות. היו גם סיפורים פיקנטיים שלא לציטוט. זה נראה יותר כמו  מפגש חברים מאשר ראיון לעיתון. אחרי שבוע התקשרו מהמערכת ותיאמו לי מועד לפגישה עם צלם בפארק הירקון מול "צופי ים", מקום אידיאלי לאקטיביסטים חברתיים מסוגי.

בשעה 10:00 בבוקר ביום המיועד עמדתי מול הארון הפתוח ולא היה לי מושג מה ללבוש: האם אני סוג של פנתרה שחורה ולוחמנית- מוטב שאלבש טריקו שחורה, ואם אני סוג של אינטלקטואלית מיוסרת – עדיף ללכת על חולצה סולידית בהירה. הצלם התקשר ושאל איפה אני ואני אמרתי שאני מצטערת מאד. כנראה נצטרך לבטל, אין לי מה ללבוש. בסבלנותו כי רבה, הוא המליץ לי בסוף ללכת על פתרון שלישי – משהו פרחוני, רך ולא חד משמעי. כמוני (בערך).

הכתבה שפורסמה אתמול במדיה הדיגיטלית והיום בעיתוני השבת של עיתון הארץ, מבקשת להעמיד זה מול זה אנשים שהיגרו מארצות צפון אפריקה לצרפת או לישראל – מי הצליח יותר, מי סבל פחות, מי זכה ליותר שוויון הזדמנויות, למי החיים  היטיבו יותר. זהו משהו מדגמי ומקרי לגמרי שיכול להעיד משהו על תופעה חברתית רחבה יותר.  אני מאמינה שאין כאן טובים ורעים בסיפור הזה, אבל יש שפע של דעות קדומות ושדים שמתרוצצים מחוץ לבקבוקים. די לקרא את הטוקבקים כדי להבין ש- 60 שנה אחרי, הסאגה הזו לצערי,  עדיין רחוקה מלהסתיים.

לא פעם דמיינתי את מסלול חיי ביקום מקביל, זה שנקטע בגיל 4.5, כשהוריי החליטו לעלות לישראל מניס שעל שפת הריביירה. איך החיים שלי היו נראים עם משפחה מורחבת,  עם סבא וסבתא שבאים לבקר, עם דודים ובני דודים שבאים להתארח בחגים ולא רק אחת לכמה שנים. איך הייתי מדברת צרפתית על בורייה בלי מבטא,  קוראת רצוף וכותבת מילים ארוכות עם מלא אותיות מיותרות בלי להתבלבל. בטח הייתי יודעת להתאים חצאיות ולגרביונים ולתיקים.  ואולי גם הייתי יודעת ללכת על עקבים.

מאידך מה הייתי מפסידה? את העברית שלי שאני כל כך אוהבת. לגדול בצל הרי נצרת, כמו האיש ההוא שלא גמר הכי טוב. כל האנשים הטובים שפגשתי כאן. על כל השירים ששמעתי, על כל המילים שכתבתי, שקראתי. על כל המראות, הניחוחות, הצלילים. על כל הדברים האחרים שהזינו ועדיין מזינים את  נימי שורשיי העמוקים.

היי, אבל מה כל אלה אל מול  3-4 דירות בפריס?…

וזה הקישור לכתבה (כולל לתמונה עם החולצה הפרחונית)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משה גולדבלט  On דצמבר 20, 2013 at 8:04 am

    כרגיל כיף לקרוא-ההומור שלך חסר לי מאד.

    • nataliemessika  On דצמבר 20, 2013 at 1:47 pm

      היי משה – תודה !
      יודעת שהזנחתי את הכתיבה לאחרונה. מקווה לחזור בקרוב בכוחות מחודשים..

  • שוֹעִי  On דצמבר 20, 2013 at 9:34 am

    נטלי יקרה, אני יותר ויותר חושב על העניינים הללו מפרספקטיבה של תרבות-שלטת ותרבות-נגד, ולא כעניין של אשכנזים-מזרחים [מה שטוב אולי עדיין לפוליטיקאים של ש"ס ולאיזו שכבה של ישראלים בגילאי 50+, שמנויים על עיתון "הארץ"). כלומר, אני מסרב לקרוא ספרוּת נניח, כספרוּת מזרחית או כספרות אשכנזית. כאן טמון לדעתי שורש כל-רע, משום שקריאה כזו מבטאת את העדפת הפרספקטיבה הפוליטית על פני חוויית הקריאה החופשית, ועוד יותר יש באבחנה כזו הפקעה של ראיית היוצר/ת כיוצר/ת, לטובת היותו "יש פוליטי" וחלק ממאבק פוליטי (אגב, אני גם לא מקבל את המושג ספרות-נשים או ספרות-גברים) . באותה מידה, לא אפריד בין פוליטיקאי אשכנזי ופוליטיקאי מזרחי. אני יודע שבחברה הישראלית ישנם עדיין מופעים לא-מעטים של הפרדה עדתית והדרה, אבל אני חושב שכללית המצב הולך ומשתפר לקראת רב-תרבותיות שבו מובן מאליו שאדם יכול לבחור את העדפותיו התרבותיות באופן חופשי לגמריי (לקרוא איציק מאנגער ולשמוע אום כולתום; לקרוא ארז ביטון ולשמוע בטהובן), בלי חשש של מראית עין ו"מה יגידו", הכל הולך ונעשה הרבה יותר בסדר.
    וכזכור פתרתי לעצמי את הבעיות האלו מזמן, אני מגדיר את עצמי כיונק אסיאתי (למרות שכל סביי וסבתותיי עלו ארצה ממזרח-אירופה, ואלמלא אבא שלי היה מעברת את שם משפחתו היה שם משפחתי ארוך בשתי הברות לפחות).

    • shaultweig  On דצמבר 20, 2013 at 11:49 am

      שועי ונטלי

      "התרבות השלטת" ששלטה בכלים בהם מנחילים תרבות כשלה לצערי בכך שהדור הצעיר לא יודע עברית שמאפשרת לו לקרוא את עגנון. מאידך לשמחתי כשל נסיונו של המימסד להשליט בכח את "העמק הוא חלום" כתרבות שלטת. המימסד שהתנכל ליידיש ניסה להתנכל גם למורשת המוסיקלית של היהודים שבאו מארצות האיסלאם. אם את האחים סלאח ודאוד אל כוויתי דחקו לגטו של קול ישראל בערבית ,אזי זוהר ארגוב ועופר לוי יחד עם אמצעי התקשורת המודרנית פרצו את טבעת החנק שהמימסד שם על פיתוח המוסיקה של מסורות ויוצרים מזרחים.

      סאלח ודאוד אל כוויתי יחד עם מוסיקאים יהודים עיראקים הביאו את המקאם העיראקי להכרה על ידי אונסקו כמורשת תרבותית לא מוחשית של האנושות. חלק הארי של המוסיקאים בבגדאד במחצית הראשונה של המאה ה עשרים.

      זה נכון מאוד שעופר לוי משתמש בלשון ביבים וזוהר ארגוב הורשע בעבירות מין. אבל את היצירה יש להפריד מאישיותו של היוצר. בעקבות זוהר ארגוב ועופר לוי פותחה מוסיקה אכן פופולרית שהיא לא אמנות מגוייסת. .סביר מאוד שעופר לוי גם פתח את הדלתות למשה חבושה ועובדיה יהודה פתיה שיוצרים מוסיקה איכותית שאינה נופלת מהמוסיקה "האיכותית" הקלאסית אירופאית.

      גם לאשכנזים יש יוצר שאישיותו דוחה אהוד בן עזר שמו וגם במקרה של אהוד בן עזר מפרידים את היוצר מהיצירה. הוא טיפוס מגעיל אבל "אין שאננים בציון" הוא מפעל אדיר

      • shaultweig  On דצמבר 20, 2013 at 11:53 am

        סאלח ודאוד אל כוויתי יחד עם מוסיקאים יהודים עיראקים הביאו את המקאם העיראקי להכרה על ידי אונסקו כמורשת תרבותית לא גשמית של האנושות. חלק הארי של המוסיקאים בבגדאד במחצית הראשונה של המאה ה עשרים היו יהודים

    • nataliemessika  On דצמבר 20, 2013 at 1:59 pm

      שועי / יונק אסיאתי יקר –
      בכל פעם שבני הדודים שלי מצרפת שומעים שמדברים על כאן הם בסוג של הלם :"מה, עוד לא גמרתם את הסיפור הזה"?..
      ולצערי לא. יש כאלה שזקוקים לסיפור כדי להרוויח הון פוליטי, יש שזקוקים כדי להסתכל על כל מי שסביבם כדי להצדיק מעשי עוולה ועושק ("מגיע לנו יותר כי היינו קודם וכו' וכו').
      חוץ מזה יש המון דעות קדומות, המון סטראוטיפים מעליבים. אמיר פרס במשקפת אטומה הרבה יותר מצחיק מאריק שרון שקרה לו בדיוק אותו הדבר. דוד לוי הוא בדיחה מהלכת. האנשים בעיירות הפיתוח אשמים במצבם – ועוד כהנה וכהנה קביעות והכללות.
      אני יודעת שהמקרה שלי ושל בני משפחתי הוא לא מקרה מובהק ובכל זאת, הזה לא נעים להיכלל בקטגוריה של "ההם" (ההם שבאו מארצות נחשלות, ההם שלא יודעים תרבות מערבית מהי, ההם שמתבכיינים כל היום). נושא מורכב ונפיץ. שדורש איזו חשיבה והערכות מחודשת.

  • nataliemessika  On דצמבר 20, 2013 at 2:01 pm

    הי שאול – תודה על הדברים. אני בכל מקרה, מתקשה מאד להפריד בין היוצר ליצירה שלו. עברייני מין הם לגמרי מחוץ לתחום בשבילי.

    • שאול סלע  On דצמבר 20, 2013 at 3:08 pm

      נטלי

      מותר לך לא לצרוך את אמנותו של זהר ארגוב ,מיותר לציין שהיסטוריוגרפיה אי אפשר לשפץ

  • galithatan  On דצמבר 31, 2013 at 11:01 pm

    זו הייתה כתבה מרתקת 🙂 והזכירה לי את השיר המפורסם the road not taken
    כי גם אם הייתם נשארים בצרפת, מי מבטיח שדרככם היתה סלולה תמיד למסלול העשיר?

  • nataliemessika  On ינואר 5, 2014 at 6:40 am

    היי גלית – באמת נושא מעניין. אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו, אבל ע"ס השוואות לבני הדודים שלי שהם פחות או יותר בגילי, פחות או יותר משכילים כמוני – אני יכולה לראות את ההבדלים לפחות בתנאי הקיום הבסיסיים. הם לא עשירים אבל הם חיים ברמת חיים גבוהה משלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: