מעברים

השבוע אני סוגרת שבוע שני בפריפריה, אחרי כמעט 20 שנה בת"א. זו היתה החלטה שהתבשלה אצלי על אש קטנה מאד, קטנה מדי אפילו – המחשבות על מקום מרווח יותר, קרוב לאדמה, עם קו רקיע פתוח ובלי יותר מדי יומרות, בעיות חנייה וצפירות  מכוניות,  עלו בראשי לא פעם, כמו איזה חזון רחוק. מאידך – היה לי קשה להסכים להיפרד מהעיר שבה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר בימי חיי הבוגרים. עיר שאהבתי ואני עדיין אוהבת בכל לבי. שלי ולא שלי. מלכודת דבש. עיר פתיינית עם אינספור אפשרויות בכל רגע נתון.

ומה בסך הכול ביקשו מקימיה? להקים לעצמם פטה מורגנה ים תיכונית לבנה על שפת ים כחול וחולות זהובים עבור בורגנים עליזים שוחרי תרבות, פלוס כמה שכונות של פועלים בצדדים.

ומה יצא בסוף? עיר צפופה מדי, מוגזמת מדי עם פערים משוועים בין מגדלי השיש והזכוכית בצפון ובין החורבות המוזנחות, המטות ליפול בדרום. ומחירי הנדל"ן בשני הכיוונים רק עולים ועולים. עיר ללבנים ועיר לשחורים (ולחומים ולצהובים). עיר חמדנית שבעלי בתיה חמדניים ממנה. ראיתי כיצד היא הולכת ומשתנה לנגד עיני בשנים האחרונות. אין מה לומר, היא משופצת היטב (לפחות בחלקיה הציבוריים הנראים), טובי הפלסטיקאים הזריקו בה בוטקס, הרימו את עפעפיה הנפולים ומתחו את קמטי גילה האמיתי כדי שתראה צעירה, יפה וזוהרת. אטרקטיבית למשקיעים.

אבל מה עם האנשים שאהבו וטפחו אותה כל השנים? אלו שעבורם היתה בית ומקום לחיות בו? צריך לקרא את הסיפור הזה, כדי להבין את האבסורד שמתחולל בה היום, כדי להבין לעומק את הקלקולים המוסריים שמתרחשים על בסיס יומיומי בחסות פקידי העירייה ורון חולדאי.

תוגת הפריפריה

כשההורים שלי עלו לארץ, שלחו אותנו לגור בנצרת עלית. אי אפשר להסביר איך נראה המקום הזה בראשית שנות ה- 70. אני זוכרת שבמשך שנים לאימא שלי היתה הבעה תמידית שבין זעזוע להלם מוחלט. עד כדי כך המעבר היה טראומטי עבורה אחרי החיים בניס. אנחנו הילדים, דווקא הסתגלנו מהר. גבעות הסלע הצחיחות, חורשות האורנים ושבילי העפר הסודיים היוו עבורנו מרחב קסום לשלל הרפתקאות נועזות שלא פעם הסתיימו בברכיים פצועות.

על יד השכונה שבה גרתי בנצרת עלית היה גן אחד, בית ספר יסודי אחד ושתי מכולות – אחד של מאיר המרוקאי ואחד של בנימין הגרוזיני. בראשון הסתובבו מיני מכרסמים על המדפים ובשני – מיני חרקים. לידם היתה החנות של ארווין הרומני  למוצרי כתיבה ומתנות. לאימא של ארווין היה מגדל בלונדיני על הראש והיא רדתה בבנה ללא רחמים. בשעות המעטות שהוא היה נשאר לבדו בחנות, הוא היה נהנה לנקום בקונים המעטים שהיו מגיעים אליו בדחילו וריחמו. "ארווין יש מחק?" "לא"! טען בחיוך זדוני. "אין". ולא יעזור אם תצביעי על קופסת המחקים הגדושה שמאחורי הדלפק. אין אז אין. ועכשיו אם חשקה נפשך במחק את מוזמנת לצעוד 3 קילומטר עד למרכז רסקו שבצדו השני של ההר. או לרקוח אחד מאבקת סיד ואבנים.

ביל"ו סנטר

היינו צריכים לקנות כל מיני דברים לבית החדש. קרוב אלינו יש מתחם חנויות ענק הקרוי למרבה האירוניה "בילו סנטר" על שם תנועה חלוצית אידיאליסטית שביקשה לחדש את ההתיישבות היהודית בא"י על בסיס רוחני-לאומי עצמאי. אחרי הקניות באייס/הום סנטר המשכנו לסופר-מרקט ענק שבחזיתו חונות עגלות גדולות מדי. עברנו בין המדפים העמוסים וניסינו להתעלם מקריאות הכרוז לקנות עוד ועוד מוצרים מעולים במבצע חד פעמי. איפה זה ואיפה הדוכנים המוכרים בשוק הכרמל או בשוק לוינסקי. הסתכלנו זה על זה בתוגה ואמרנו לעצמנו: כנראה שזה מה שעושים בפריפריה. עכשיו אנחנו כמו האחרים. (אם כי יש לקוות שזה היה אירוע חריג ונשתדל לא לפקוד את המקומות האלה לעתים קרובות).

ובינתיים בגדרה

בקצה הכביש יש גינה עם ספסלים ובכל בוקר מתכנס בו פרלמנט של אתיופים זקנים עם צעיפים לבנים על הפנים. בהמשך יש מאפייה ("האחים") שם בגט עולה 2 שקלים ובצמוד לה – מכולת "סופר זול" יקרה להחריד. אם הולכים עוד קצת מגיעים לרחוב הבילויים, שמשמר משהו מאופייה המקורי של המושבה ההיסטורית. יש לנו שם כמה פרויקטים לתיעוד בתים עתיקים.

סביב הבית שבו אנחנו גרים יש חצר גדולה עם עצי פרי ושיחים שהוזנחו במשך הרבה שנים. כל יום אני משתדלת לטפל בחלק מהם – גוזמת , מנכשת עשבים שוטים, גורפת עלים יבשים ובעיקר מנסה להבין את הפלא הזה שצומח מתוך האדמה כמעט מעצמו. אתמול השכנה התימנייה ברכה הסבירה לי איך לטפל בשיחי הוורדים. היא גם אמרה שהגפן היבשה שנראית לי מתה לגמרי עוד תלבלב ותפרח אם רק אתן לה תשומת לב ראויה. כמו ילדים. אחר כך קטפה שתי פומליות מהעץ שלה, נתנה לי וחזרה לביתה.

זה מרגיש כמו תחילתם של חיים חדשים.

2

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Idit Paran  On דצמבר 26, 2013 at 6:46 am

    בדיוק חשבתי להגיד לך שתשאלי אותי על סופרים….(לא שכותבים ספרים, אלה הענקיים שעורכים בהם קניות)
    ואתמול התבלבלתי שם בדרך (תמיד זה קורה לי בתפר שבין גדרה הישנה לחדשה)
    ושאלתי את עצמי איפה בעצם את באיזור המקסים כל כך הזה?

  • nataliemessika  On דצמבר 26, 2013 at 6:56 am

    עידית יקרה – איזה כיף לגלות שאת שכנה שלי… נארגן לנו מפגש אמיתי בקרוב מאד אחרי הרבה שנים של מפגשים וירטואליים פה ברשימות.

  • רוני  On דצמבר 26, 2013 at 7:17 am

    איזה כיף לך איזה כיף לך! לכם, בעצם. תתחדשו. מקנאה קצת ממקום נדודי בין הפריפריה לירושלים, המפוערת לא פחות מתל אביב.

  • bddaba  On דצמבר 26, 2013 at 10:28 am

    1. המחירים בת"א זו שערוריה. חולדאי דחק אותי וכמותיי לפני שנים כבר מהעיר.
    2. קרעת אותי עם ארווין והמחק…
    3. הישראלים קונים בפריפריה ובכלל בכמויות מטורפות, אל תקנו הרבה… פחות צרכנות זה בריא
    4. אני אוהב את היקב הנטוש שם, צילמתי אותו כמה פעמים, כמו גם דברים אחרים שם
    5. בהצלחה ובהנאה, תתחדשו
    שרון

    • nataliemessika  On דצמבר 26, 2013 at 12:09 pm

      תודה שרון – מאמצת את סעיף 3.
      ולגבי חולדאי – הנזקים הבלתי הפיכים שהוא הביא על העיר הזאת עוד ילמדו בדורות הבאים.

  • bddaba  On דצמבר 26, 2013 at 10:30 am

    6. ממליץ לכן להכיר… עידית ונטלי…

  • galithatan  On דצמבר 26, 2013 at 10:31 am

    נשמע טוב. שיהיה בהצלחה! ושישגשגו הגפנים 🙂

    • nataliemessika  On דצמבר 26, 2013 at 12:12 pm

      תודה גלית. מקווה שיקומו לתחייה כמו שהבטיחה השכנה. בכל מקרה אשתדל לתת להם הרבה אהבה עד שיתאוששו.

  • אבשלום אליצור  On דצמבר 26, 2013 at 10:56 am

    ברכות מהשכן הרחובותי. ולעץ הלימון הצעיר שלך מהעץ הזקן שלי.
    גם לי יש המלצות על הסביבה. ואם תרצו עוד אלמנט טבעי לגינה אז "סלעים.קום" שעל רחוב הרצל ממש לידכם הוא העסק של אחי.

  • nataliemessika  On דצמבר 26, 2013 at 12:10 pm

    תודה אבשלום !
    ראיתי את השלט של סלעים. קום ועכשיו אני סקרנית לראות מה יש שם בפנים.

  • שוֹעִי  On דצמבר 26, 2013 at 12:39 pm

    נטלי יקרה, בית יעקב לכו ונלכה (ביל"ו) סנטר
    הוא הסיפור הציוני כולו בשתי מלים
    מאגודה ציונית חלוצית למרכז קניות קפיטליסטי
    שיש להניח כי רבים מעובדיו מועסקים בלא תנאים סוציאליים מספקים
    ומגרדים את שכר המינימום, ובמקרה הטוב יצליחו לקחת משכנתא
    כי על פנסיה איש לא מדבר יותר
    וכך הפכה האוטואמנציפציה לחברה הנשלטת בידי אוליגרכים
    המשעבדים את מרבית העם
    לקנות אצלם בסניף ואחר כך גם לממן להם "תספורת".

    בהצלחה במעבר, מקווה להגיע לבקר (-:

    • nataliemessika  On דצמבר 26, 2013 at 6:14 pm

      אכן המצב עגום במיוחד במקומות שאין בהם שום אלטרנטיבה.
      ולגבי הביקור – רק תגיד ואנחנו כבר מכינים לימונדה !..

  • משה גולדבלט  On דצמבר 26, 2013 at 1:00 pm

    ברכות למעבר לגדרה -אני לא בדיוק מבין היכן זה אבל זה בטח בארץ ישראל בדרום הרחוק. נשמע כמו שינוי ממש רציני

  • nataliemessika  On דצמבר 26, 2013 at 6:15 pm

    כן שינוי רציני מאד שהוא גם לטובה.

  • יעל סלע-שפירו  On דצמבר 29, 2013 at 7:46 am

    פריפריה זה הכי כיף. למרות המרחקים והפקקים כשכן צריך להגיע לתל אביב. השקט בערב, המרחבים, האינטימיות של ישוב קטן – אין לזה תחליף.

  • shaultweig  On דצמבר 30, 2013 at 9:43 pm

    301 18
    371 14.70

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: