זיגפריד

זיגפריד נולד בברלין ומת בברלין. בין לבין היגר לפלשתינה –א"י, הוליד שני ילדים ואולי יותר, התגייס לצבא הבריטי ל"חיל החפרים". הגיע למצרים ולכרתים. נפל בשבי הגרמני בתור חייל בריטי-יהודי-ממוצא גרמני-עם נטייה קומוניסטית. שרד במחנה שבויים  5 שנים. השתחרר. חזר לארץ. החזיק מעמד בדיוק 48 שעות בחיק משפחתו. נמלט מהם (יש דברים קשים ממחנה שבויים גרמני). חי חיי רווקות הוללים בבית מט ליפול בוואדי סאליב. התחתן פעם שנייה ושלישית. השנייה היתה משוגעת. עם השלישית נסע לברזיל כדי לחפש  זהב  ושם אבדו עקבותיו, איש לא ידע מה עלה בגורלו. במשרד הפנים של מדינת ישראל יש עדות לכך שבסוף שנות ה- 50 הוא גר בפתח תקווה, ברחוב הנשיאים 41  ואולי גם הקים משפחה חדשה. אבל זו עדות חד פעמית ללא ראייה מוצקה נוספת. העקבות האחרונים מובילים לברלין המזרחית לא רחוק מהחומה שהפרידה בין חלקי העיר , שם חי קרוב לשלושים שנה. מסוגף בבדידותו או אולי מוקף בנשים רחמניות שטיפלו בו. עד שבשנת 1992, לפי רשומות ממשלת גרמניה, מת ונקבר בבית הקברות קרויצברג. מאז נשאר על מקומו סוף-סוף, לא בורח לשום מקום.

זהו תמצית הסיפור של סבו של בן-זוגי, זיגפריד פויירשטיין.

תחנה מס' 1: הקומוניסט

וכך מספר אברהם פוירשטיין בנו של זיגפריד ואביו של בן-זוגי: "לאבא לא היתה עבודה קבועה והיה לו קשה להסתדר פה. היה יקה-פוץ ממש. בקושי דיבר עברית. הוא העריץ את רוסיה ונהיה קומוניסט עוד בגרמניה. יום אחד הוא בא לאימא שלי ואמר לה :יש לי רעיון. בואי נמכור את כל מה שיש לנו, נקנה שני חמורים, על חמור אחד נשים את שני הילדים ועל החמור השני קצת ציוד ובגדים ונרכב לאורך החוף צפונה עד שנגיע לרוסיה. היא ענתה לו שדי לה בחמור הזה שעומד לפניה. מלבד זאת, די ברור שבשלב זה הוא לא הבין הרבה בגיאוגרפיה. פעם נסע לחיפה כי שמע שיש שם סניף של המפלגה הקומוניסטית. הוא חזר משם במפח נפש כי מצא רק ערבים ופולנים. לא ברור את מי הוא תעב יותר. פועלי כל העולם התאחדו, אבל יש גבול."

Sigfried Feuerstein, German prison, 1944

תחנה מס' 2: בחייל החפרים הבריטי

כשזיגפריד התגייס לצבא, במרץ 1940, זה היה מנימוקים תועלתניים כי ידוע שהבריטים דואגים למשפחות החיילים. ואמנם אשתו קיבלה קצבה חודשית צנועה, פנקס לקניות במחסני המזון של הצבא וגם סידרו לה עבודה כפקידה במחסנים של נמל ת"א. הוא התגייס ל"חיל החפרים" מין חיל כללי שהיה עסוק בלתת שירותים לחיילים ה"לוחמים האמיתיים" – להוביל ציוד, לחפור שוחות, לנקות כלים ולטפל במשאיות. הוא הגיע למצרים ומשם לכרתים.

הקרב על כרתים התחיל במאי 1941  עם פלישה מוצנחת של גרמניה במסגרת מבצע מרקורי (בגרמנית: Unternehmen Merkur). היה זה הקרב הראשון בהיסטוריה שבו בוצעה פלישה גדולה המבוססת בעיקרה על כוח מוצנח וזו היתה הפעם הראשונה שהגרמנים נתקלו בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית. אולם בעקבות טעות טקטית של הכוח המגן ובשל הבנה שגויה של המצב על ידי מפקדי בעלות הברית, נפל שדה התעופה מאלמה שבמערב כרתים לידי הגרמנים. כשנראה היה שהבריטים הולכים לאבד את המערכה הם קרבו אוניות מלחמה לחוף ופינו משם קודם את הקצינים ואחר כך את החיילים הלוחמים "האמיתיים". לחיילים היוונים ולחיילים מחבר העמים לא נותר מקום ועל כן ניתנה להם פקודה לזרוק את הנשקים למים ולהיכנע בפני הגרמנים. וכך נפלו בשבי  5,255 חיילים יוונים ועוד 12,254 חיילים מחבר העמים, ובהם זיגפריד.

תחנה מס' 3: בשבי הגרמני

השבויים נלקחו למחנה על גבול גרמניה פולין לסטלג VIIIB .  בזכות אמנת ג'נבה השלישית זיגפריד היה מוגן היטב במקום שביו. יתכן ונהנה מפריבילגיות מיוחדות משום שדיבר גרמנית. אולי הפריבילגיות האלה קוזזו בשל היותו יהודי. או קומוניסט. קשה לדעת.  מכל מקום נראה שזכו ליחס סביר,  ולראיה התמונה שקיבלה  המשפחה מנציגי הצלב האדום, בשנת 1943. לעומתו,  בסוף אותה שנה, בדצמבר 1943 הובלו הוריו,מאייר ורחל פויירשטיין לאושוויץ ונרצחו בו ביום הגעתם, ככל הנראה עם אחות ואח נוספים.

Sigfried and British prisoners in Germany

זיגפריד רביעי משמאל, בפרופיל, חופר שוחות במחנה השבויים.

תחנה מס' 4: השחרור

בתום המלחמה שוחרר והגיע ללונדון שם זכה לכיבודים ויחס אוהד מידי השלטונות. הוא שלח מכתב לאשתו ושאל אותה מה לדעתה כדאי לו לעשות – היא ענתה לו קצרות: תחזור ומהר. הוא חזר. ילדיו זוכרים איש זר ונאה מאד לבוש במדים נכנס בדלת ואף שלא זכרו אותו בכלל, מיד ידעו  שזה אבא. היתה שימחה גדולה שנמשכה זמן קצר מאד, יום או יומיים. הוא לא היה בדיוק הטיפוס לחיי משפחה וגם אשתו כנראה, תרמה את חלקה. אחר כך סיכמו לחלק ביניהם את הילדים – הוא לקח את הבן שהיה אז בן 9 והבת נשארה עם אימה. בתחילה גרו בת"א ואח"כ עברו לחיפה. את מה שהבן הזה למד ממנו בשנים ההן, הוא אף פעם לא ישכח. את מסיבות ההוללות, הנשים, הבקבוקים הריקים שמתגלגלים על המרצפות. ובתוך כל זה שקט, לא מדברים ולא מזכירים במילה מה קרה "שם". ובטח שלא מדברים ולא מזכירים את המשפחה שאבדה.

לימים, לאו מנדלסברג, בן אחותו של זיגפריד, אדל, מילא דפי עדות של יד ושם וכך נותר תיעוד של מה שאירע להם. אדל הצליחה להימלט מברלין בשנת 1938 לארה"ב, אולי עם אחות נוספת. לא ברור אם ניסתה ליצור קשר עם אחיה במשך כל השנים. הוא מכל מקום, מעולם לא טרח לחפש אותה.

Isaac Feuerstein, Yad Vashem

תחנה מס' 5: הבהלה לזהב (ולנשים נקמניות)

בשנת 1959 קיבל זיגפריד ויזה משגרירות ברזיל. הוא גר אז בחיפה בשדרות האו"ם, מס' 82. מקצוע: חייט.  אבל כאמור הוא לא נסע לשם כדי לתפור חליפות, אלא  למטרות אחרות לגמרי – להמשיך את הקריירה הקודמת כחפר מקצועי והפעם כדי למצוא זהב.

אליו הצטרפו מגדה אשתו השלישית, שתי בנותיה מנישואיה הראשונים וגם חברו הטוב אגון שלימים נישא לצעירה משתי הבנות. לא ידוע כמה זמן נשארו ואם מצאו זהב, לפני ששוב נעלמו עקבותיו. היו שמועות שלמזלו הטוב הצליח למצוא, אך למזלו הרע נרצח בגלל זה בידי שודדים מיומנים ממנו או בידי נאו-נאצים שכמותם לא חסרו בברזיל באותן שנים. אך הסיבה האמיתית למצוקתו הקיומית היתה למעשה מגדה. באחד הימים התפרצה לביתו של בנו מנישואיו הראשונים ודרשה לדעת איפה אבא שלו, וזאת אחרי שעשתה את כל הדרך לבדה מברזיל לחיפה. לא ברור באיזה שלב הצליח להימלט מעינה הפקוחה תמיד, אבל הוא שוב הצליח, הממזר. ועכשיו לכי תמצאי אותו. הבן הבטיח לה שאין סיבה לחשוד שהוא מסתתר אצלו או אצל מי מילדיו או נשותיו הקודמות. זיגפריד הוא סייר מיומן מאד שלא משאיר עקבות ובטח לא עושה טעויות גסות של טירונים.

זיגפריד מהגר לברזיל

תחנה מס' 6: פתח תקווה (?)

החיפוש אחר זיגפריד החל לפני מספר שנים כאשר אחד מנכדיו, בנה של בתו הבכורה מנישואיו הראשונים, ביקש להתחקות אחר שורשיו המשפחתיים כדי לזכות במשאת נפשו של כל ישראלי ממוצע בימינו: דרכון אירופאי.  לצורך כך שכר את שירותיו של חוקר פרטי שעשה עבודת מחקר דקדקנית בתחנות חייו הפתלתלים של זיגפריד החמקמק. וכך לגמרי במקרה נודע לו מפי פקידה ערנית במשרד הפנים, שזיגפריד זה שעקבותיו נעלמו כליל בין 1959 כשנמלט מברזיל ועד  1964 כשחזר לברלין, התגורר בפתח תקווה. הוא שוב נישא כנראה אבל לא ברור למי. מכל מקום, נראה שמכל המקומות המחתרתיים שבהם איבד את דרכו, פתח תקווה היא ללא ספק, אחת הקשות, אם לא המבהילות שבהם.

תחנה מס' 7: לבד בברלין

זיגפריד חזר להתגורר במזרח ברלין לא הרחק מהמקום שבו התגורר לפני עליית הנאצים לשלטון. הוא מעולם לא יצר קשר עם  ילדיו, או  מי מנשותיו הרבות שהותיר מאחור שבורות לב וזועמות. הוא חי ומת באנונימיות כמעט מוחלטת עד לנובמבר 1992, כשהלך לעולמו. תחת סעיף אזרחות בתעודת הפטירה נרשם: "גרמני".

פטירה של זיגי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On מרץ 24, 2014 at 10:27 am

    נטלי, פוסט נפלא, סיפור מרתק, אילו חיים.
    שתי מחשבות שנישארתי איתן (עודן תלויות בחלל האויר):
    א. האם קומוניסט ההופך מחפש זהב, או כמו הומניסט ההופך לפיראט?
    ב. אם הוא טרח כל כך עד שהגיע מברזיל לפתח תקוה אין ספק שהוא החביא בה את הזהב,
    כי קשה מאוד למצוא את פתח תקוה, והקניון הגדול ובית החולים העומדים בפתחה כמו מצהירים לכל, שימו לב אנחנו כאן! לא אמורפיים, לא אבסטרקטים, אנחנו כאן!
    ג. אין לי ספק כי הפרוייקט המשפחתי הבא הוא לצאת בעקבות אוצר הזהב של זיגפריד הטמון אי שם בפתח תקוה (-:

    [יש דמיון חזותי בין הסב והנכד. מסרי לו ד"ש]

  • שוֹעִי  On מרץ 24, 2014 at 10:34 am

    צריך להיות: האם קומוניסט ההופך מחפש זהב הוא כמו הומניסט ההופך לפירט?

    • nataliemessika  On מרץ 24, 2014 at 1:24 pm

      שועי יקר. תודה על הרמז החשוב. אני מקווה לארגן משלחת חפירות מתחת לבניין ברחוב הנשיאים 41 בפתח תקווה. אין לי ספק שמסתתרים שם אוצרות בלומים (אולי אפילו ארון הברית ! )

      • שוֹעִי  On מרץ 24, 2014 at 1:41 pm

        נטלי יקרה, הואיל ו-Dead Presidents בסלנג אמריקני אלו דולרים (שעליהם מודפסת תמונה של נשיאים מתים), והואיל ועל-פי חיפוש בגוגל, נשיאהּ הארבעים ואחד של ארה"ב היה ג'ורג' בּוּש האב. אני הייתי מנסה לחפור מאחורי אחד השׂיחים (behind the bush)…. אם לא ארון הברית, אז ארצות הברית של פתח תקוה.
        (-:

  • יריב  On מרץ 24, 2014 at 11:42 am

    אולי יש דמיון בינינו, אך איזו רעמה יש לו!
    המסע לפ"ת התחיל. ר"ת פ"ת = פויירשטיין-תמנע!

  • שוֹעִי  On מרץ 24, 2014 at 12:25 pm

    יריב יקר, כנראה שהייתי צריך את הסיפור על סבךָ כדי להתחיל להאמין בקיומה של פתח תקווה, שתמיד נראתה לי (אני די סמוך אליה ובכל זאת), כארץ דמיונית, נניח משהו כגון האגדה על אלדורדו.

  • galithatan  On מרץ 24, 2014 at 12:27 pm

    גם אני תהיתי איך זה משתלב, קומוניסט שמחפש זהב…
    בכל מקרה, תודה על סיפור מעניין של טיפוס צבעוני ואגואיסטי = שילוב שהופך אנשים לגיבורי סרטים

  • nataliemessika  On מרץ 24, 2014 at 1:29 pm

    היי גלית, תודה. מסכימה שאפשר היה לעשות עליו סרט מרתק. בינתיים הפזל על חייו הולך ונבנה. מקווים שיום אחד ימצאו את הקבר שלו בברלין, לפחות כדי לדעת מה נכתב עליו.

  • רחל אברמוב  On מרץ 24, 2014 at 6:14 pm

    נטלי היקרה, את כותבת מקסים. אני מאוהבת!
    ו…מזל שאת גיסתי, כך אני יודעת מי הוא סבי…. 🙂

  • nataliemessika  On מרץ 25, 2014 at 4:49 am

    רחל יקרתי, תודה !
    את רוב עבודת החיפושים יריב עשה. אי אפשר להגיד שהיה לכם סבא משעמם…
    חיבוק גדול בינתיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: