Monthly Archives: יוני 2014

בחזרה לחיפה

לפני כמה שבועות נקלעתי לחיפה, אחרי שנים ארוכות שלא ביקרתי בה. היה משונה. שום דבר ממה שזכרתי לא נשאר ומה שנראה היום לא זכרתי בכלל. גשרים ומחלפים אימתניים בכניסה לעיר מכוונים לשלטים שנקראים שנייה מאוחר מדי. בקושי הצלחנו להגיע ליעדנו, על אף ההפעלה הסימולטנית של שני מכשירי GPS.

בילדותינו בנצרת לא יכולנו להעלות בדעתנו מקום יפה או מסעיר יותר מחיפה. העיר התחתית עם חנות "התקליט", קולנוע עצמון שאליו יצאנו כל החבר'ה מהכיתה לצפות "בחומה", "גן האם" הצמוד לגן החיות שבראש הכרמל ו"הכרמלית" על שלוש –ארבע תחנותיה הקצרות שנדמתה בעינינו כמו המטרו בפאריז. והיתה גם כיכר פאריז של ממש, שבקציה המתינו אוטובוסים לנצרת או לנצרת-עלית, שהובילו אותנו מהמטרופולין האדומה והסוערת בחזרה למציאות ההררית,  האפורה והמדכדכת.

"אני חולם שיום אחד, מישהו מכם יגיע לפה", הצהיר אבא שלנו בפאתוס כשהיינו ילדים. ניצבנו אז למרגלות מגדל אוניברסיטת חיפה, גאה ובלתי מושג כפאלוס ענק מתוך מעמקי החורש. "אתה בטח תגיע" ניבא לאחי הגדול, "ואת אולי. אם תשתדלי להיות פחות חולמנית, ואתה – אין דבר. לא כולם חייבים", פסק לגבי אחי הצעיר. אולי חזון ההר שנצרב בתודעתנו הוא שדרבן אותנו לימים להוכיח (לו? לעצמנו? לבניין המזדקר?) שדווקא כן. היעד המבוצר עוד ייכבש – והראייה 9 תארים אקדמיים, שאספנו שלושתנו במצטבר. אבל מי סופר.

 שנה אחרי השחרור התחלתי ללמוד בחיפה ונשארתי לגור שם שש שנים. שנה ראשונה במעונות האוניברסיטה ובהמשך בשכונת נווה שאנן. בשנה האחרונה השתדרגתי ל"דרך הים" שבמרכז הכרמל. הארד-קו הבורגני. חיפה בנויה שכונות-שכונות המכסות את ההרים שסביבה וכל קשר ביניהן – אין. מהדר הכרמל אפשר לראות את הים אי-שם במרחקים, אבל מסובך מאד להגיע. ומי שכבר מגיע לחוף הנכסף, צריך לקחת בחשבון מסע ארוך עד השיבה הביתה. שלא נדבר על ירקן או מכולת זמינה בשכונת נווה שאנן. חצי יום ללכת לקנות חלב במכולת הקרובה במרכז הקרוב לטכניון או באוטובוס למרכז "חורב". ואם שוכחים  לקנות קפה – אז גם החצי השני הלך.

בשנים האחרונות חיפה עוברת מתיחת פנים רצינית בכוונה לעשות אותה יותר ידידותית למשתמש.  בשלהי שנות ה- 80- ובשנות ה- 90 ,ננטשו בהדרגה שכונותיה הותיקות בהדר הכרמל ובעיר התחתית מתושביהן הותיקים  לטובת שכונות חדשות ואטרקטיביות יותר. עם הזמן הפכו מפלט לאוכלוסייה חלשה ועוברי אורח זמניים. ההזנחה פשטה בכל ובתי האבן המונומנטאליים שנבנו בימי המנדאט בידי טובי האדריכלים שהגיעו בימי העלייה השלישית, "הייקית", אוהדי הסגנון הבינלאומי, נאכלו כמו במתקפת טרמיטים מבחוץ ומבפנים.

היזמים שביקשו תיק תיעוד על אחד הבניינים ברחוב אבן-סינא בהדר הכרמל, פנו אלינו כשהעבודות כבר היו בעיצומן  וכדרכם, ביקשו שנשלים את העבודה כמה שיותר מהר. אם אפשר אתמול. 3 קומות, 3 כניסות, 18 דירות נפרדות, עניין של מה בכך. לכי לנסות להתיר את הקקופוניה שהצטברה שם במשך השנים, מאז הושלם הבניין בתחילת שנות ה- 30. הבניין שוכן לא הרחק מבניין העירייה וכמוהו מעוצב בצורת האות ח', עם חזית ראשית מרשימה וחצר עורפית ומבנה נפרד לשומר (מה שהצרפתים מכנים  "הקונסיירי"). והיה גם קיוסק צדדי שפנה לרחוב.

שכונת הדר הכרמל תוכננה בידי ריכרד קאופמן עם רחובות מקבילים מרחוב החלוץ עד רחוב יוסף, כשבסופם ניצבו הטכניון וגן בנימין ושימשה כמרכז היחידי של יהודי חיפה עד לתחילת שנות ה- 30. במאורעות 1936-9 הגיעו אליה המוני יהודים מהשכונות המעורבות בעיר התחתית. בעקבות גל הבנייה פנה הוועד היהודי לשלטונות המנדאט בבקשה לבטל את ההוראה שחייבה בנייה חיצונית באבן, משום שזו היתה מומחיות בלעדית של הקבלנים הערבים. כידוע היחסים בינם ליהודים לא היו משופרים באותן שנים.  האישור בסופו של דבר ניתן ובחיפה החלו להופיע בתים מכוסים בטיח לבן כמו בחברתה-יריבתה ת"א.

בארכיון העירייה נשמרו ונסרקו תוכניות ותכתובות של בתים היסטוריים רבים ברחבי העיר. כך יכולנו ללמוד שהבניין תוכנן בידי אדריכל בשם H. HARRY  שעל אף שמו המלכותי, אינו אלא חיים ארי, יליד גליציה בוגר הפקולטה לאדריכלות בווינה. הוא למד שם אחרי מלחמת העולם הראשונה ביחד עם סטודנטים יהודים מפורסמים אחרים שעיצבו את נופה של הארץ הנבנית בתנופה רבה- רובין, קאופמן, מנדלסון ואחרים. הבניין עצמו היה שייך לעשיר מקומי בשם ח'אלד ביי אל אזם, שהשכיר אותו לדייריו היהודיים. אחרי 1948 הועבר כמו בתים רבים אחרים לידי "האפוטרופוס לנכסי נפקדים" ואז ל"חברה להכשרת היישוב".

מתוך המכתבים שהשתמרו בארכיון העירייה אפשר ללמוד בנוסף, שבירוקרטיה של ועדות התכנון המוניציפאליות לא הומצאה בשנים האחרונות. כמו למשל, התכתובת משנת 1953 עד לשנת 1967 בין גב' דבורה שמחוני לבין העירייה משום שזו ביקשה להקים גלריה בשם "טרקלין לאמנות" באחת הדירות בקומת הקרקע, או ההתכתבות של משרד עו"ד כהן את חיון, שביקשו בשנת 1965 לסגור מרפסת. האישור ניתן להם "לשנה אחת בלבד, לצורך עסק", כשהשאלה המתבקשת היא מה קורה בתום אותה שנה? הם צריכים לפתוח מחדש את קירות המרפסת? אבל הכי מייגע הוא סיפורו של מישל אזולאי האומלל, איך לא, ספר במקצועו, שפנה בשנת 1977 למהנדס העיר כדי להכשיר את הגלריה של גב' שמחוני למספרה מהודרת. הוא ביקש להתקין  ויטרינה ושביל גישה למספרה. בקשותיו ותוכניותיו הוגשו ונדחו שוב ושוב עד לשנת 1988. ואז קולו נדם לעד. ובצדק

IMG_3825 STB_3438 IMG_3198 IMG_3005.