Monthly Archives: אפריל 2015

גלויות, גזירי עיתונים, כרטיסי קולנוע. קטעי חיים.

 

20150425_195426הערב העזתי לראשונה לפתוח את מעטפת הפלסטיק שמצאתי בין חפציה. מעטפת פלסטיק גדושת ניירות עם פסים בשחור ולבן עם כתובת: PORTO RICO.

איך המעטפה מהאי הרחוק ההוא הגיעה אליה? תעלומה.

היו שם גלויות שקיבלה מקרובים ששלחו לה דרישת שלום ממקומות רחוקים שבהם ביקרו. ממוענים אליה,  מדמואזל קולט זיתון מרחוב ד'ספאן  (=ספרד). ביזרט תוניס. ככה בלי מספר בית. כנראה שהיתה רק עלמה אחת כזו בכל הרחוב.

20150425_200337

מבין המעטפות היתה אחת שנקרעה בחופזה. היא נשלחה מחנות פרחים בניס. נכתב בה: ורד אדום על כל שנה משנותייך. על החתום: ברנרד. האיש שהפך לימים לאבא שלי. איך נשלחו הפרחים מניס לביזרט שבתוניס –  לא ברור. באוניה? בטיסה ישירה?  על כנפי האהבה?

20150425_200343

ואימא שלי מסתבר אהבה מאד הצגות, מופעי מוזיקה וסרטים. בין השנים 1957-58 היה לה פנקס מנוי עם סימון ריבועים לניקובים. שני ניקובים בכל הצגה. עם מי הלכה? איזה סרטים הציגו אז במועדון הקולנוע בביזרט?.. אגב לא כל הריבועים נוצלו. שווה לבדוק מה מציגים שם היום. אם בכלל.

20150425_203739 copy

והיתה גם הזמנה  אחת לנשף ב- 22 למרץ 1959 החל מהשעה 15:00 בסלון מלון דה-פרנס בביזרט. היא היתה אז בת 20. עם מי היא הלכה לנשף?…  מה לבשה לכבוד האירוע?… עם מי רקדה?..

20150425_201305

ויש גם הצצה  נדירה למושאי ההערצה שלה דרך קטעי עיתונים שגזרה בקפדנות:

20150425_201437

הפלטיירס.

ועוד כל מיני שחקנים.

ויש גם איזה בחור משונה קצת. לא ממש מתאים לטעם שלה – נראה לפלפ. מה היא מצאה בו בכלל. עד שהפכתי את המודעה וגם אני נפלתי שדודה לרגליו..

20150425_203913.

הנרי טריסו. ממציא החיתולים החד-פעמיים. אגדה.

20150425_204001

יש גלויות ממקומות שהיא ביקרה בהם בצרפת – מוזיאונים גלריות, אתרים. בכל מקום שביקרה הקפידה לרכוש גלויה ולרשום מאחור את תאריך הביקור למזכרת.

20150425_203515

הפריט היחיד בכל המסמכים עם כתובת בערבית: מזכרת מהטיול לספקס מה- 29 ליוני 59.

20150425_20205920150425_202047

והנה משהו בכתב מוכר – לוח שנה לילדים בצרפתית שהנפיקה קק"ל בשנת תש"ד 1953-4 . אימא שלי היתה אז בת 14. בצד אחד של הפנקס יש רשימה של עקרונות הקרן הקיימת ופועלה ובצד השני – לוח השעות שלה בבית הספר.  היא למדה אז אנגלית, גיאוגרפיה, תפירה, לטינית, צרפתית, מתמטיקה, היסטוריה, ציור. מהשעה 8:00 עד השעה 17:00 עם הפסקה של שעה אחת בצהריים.

20150425_204238

20150425_215438

שנתיים מאוחר יותר אימא שלה נפטרה והיא הפסיקה ללכת לבית ספר כדי לטפל בשלושת אחיה הצעירים. את לימודיה המשיכה לעשות בהתכתבות.  יש חבילה שלמה של שיעורים  שנבדקו בידי מורה קפדנ/ית בעט אדומה. למעלה נדרשה לציין כמה זמן זה לקח לה והאם קיבלה עזרה. בכל מקום כזה הקפידה לציין: לא קיבלתי אף עזרה.

כמה מתאים לחיים שהיו לה.  Aucune aide.

אף עזרה.

20150425_204653

וביום שני הקרוב ימלאו לה  75 שנים + שנה אחת בלעדיה.

בחזרה לסיפור

הרבה זמן עבר מאז ששיתפתי כאן על מה שקורה בעולם הזה שהולך ונעלם, עולם הבתים שקולם נאלם. בהרבה סבלנות ונחישות צריך לחזור ולדובב אותם, להשיב להם את צורתם הראשונית, השלמה, האופטימית בטרם התבלו, האפירו, התייאשו מהסובב אותם. יש לי שורת סיפורים שמחכים בסבלנות לתורם: כמו הסיפור על המאפייה השכונתית הקטנה בלב נחלת גנים ברמת גן שבעליה היו מוכרים את תוצרתם מדלת לדלת, מקמח אפור שאספו בדרך לא-דרך בימים שהכל  נמדד בהקצבה קמצנית. המאפייה הזו מזמן כבר איננה. בקומת הקרקע שלה מוכרים טלפונים סלולאריים ובקומת הגג- חדרים עם מיטות רחבות לפי שעה.

או בניין האבן בהדר הכרמל בחיפה שכבר כתבתי עליו פעם, ובזכות הפוסט ההוא קיבלתי מייל מרגש מהנכדה של האדריכל שתכנן את המבנה – חיים הרי, שהשלימה פרטים ביוגרפים חסרים  על הסב, אדריכל עם שאר רוח שפעל כאן בתחילת המאה, והאמין בדו-קיום עוד לפני שהפך למושג חבוט ומיושן. הנכדה של הרי ספקה גם פרט מרתק על השותף הסודי שלו לעסקי הבנייה  – חאלד אל עזאם ביי שלימים התגלגל לסוריה והתמנה שם לראש ממשלה. ובזכות הקישור הזה שנוצר כאן בבלוג, מנהל מחלקת השימור בעיריית חיפה האדריכל וליד כרכבי, פועל היום כדי להקים לכבודו ארכיון לעבודותיו בשיתוף בני משפחתו.

ויש את מושבות הביל"ויים בגדרה ובמזכרת בתיה, סיפורים על פקידי ברון אטומים, על ניסיונות לבנות פה רחובות רחבים בסגנון צרפתי תחומים בבתי אבן קטנים עם גג אדום וחלונות עץ מעוצבים שנפתחים החוצה – החוצה לאן? לשדות אספסת מוכי חום ואבק  מעל ביצות רוחשות יתושים ועלוקות. היה אחד שלא נזהר מספיק ושתה מהג'רה מים עם עלוקה שהתיישבה לו עמוק בגרון, ולא עזר לו שום דבר – הוא לא הצליח לבלוע אותה ולא להוציא וכך נפח את נשמתו בייסורים קשים ורק הבית שלו נשאר. פעם לגמרי במקרה, הצלחנו להגיע לנכד של אחד משני הביל"ויים הראשונים שתקעו יתד לרגלי הכפר קטרה בנר שני של חנוכה תרמ"ה (1884), במקום בו עתידה לקום גדרה, ואותו נכד הפליא לצייר את כל מה שזכר מבית סבו, כולל המרתף עם ערמת המזונות, חדרי המגורים עם המיטות הנמוכות, החצר עם חיות המשק – התרנגולים, הפרות.

ביקרנו בשנה האחרונה גם בכמה צריפי קיבוצים – צריף שהיה חדר אוכל, צריף שהיה בית לתריסר נח"לאים, צריף פונקציונאלי לכל בעלי התפקידים החשובים – מזכיר המשק, מרכז המשק, סדרן העבודה, המזכירה. ליד עמדת השולחן של מזכיר המשק השתמר פוסטר דהוי של פרחי ארצנו וליד השולחן של המזכירה טלפון אפור עם חוגה.

עוד מעט קט יעלם כל זה. שיני הטרקטורים עומדים לנגוס במה שבקושי שרד את שיני הזמן. פה ושם יישארו בועות מתוחמות היטב עם שילוט נאות – פה גר – פה היה – פה נותר. או שלא.

 IMG_0625