בחזרה לסיפור

הרבה זמן עבר מאז ששיתפתי כאן על מה שקורה בעולם הזה שהולך ונעלם, עולם הבתים שקולם נאלם. בהרבה סבלנות ונחישות צריך לחזור ולדובב אותם, להשיב להם את צורתם הראשונית, השלמה, האופטימית בטרם התבלו, האפירו, התייאשו מהסובב אותם. יש לי שורת סיפורים שמחכים בסבלנות לתורם: כמו הסיפור על המאפייה השכונתית הקטנה בלב נחלת גנים ברמת גן שבעליה היו מוכרים את תוצרתם מדלת לדלת, מקמח אפור שאספו בדרך לא-דרך בימים שהכל  נמדד בהקצבה קמצנית. המאפייה הזו מזמן כבר איננה. בקומת הקרקע שלה מוכרים טלפונים סלולאריים ובקומת הגג- חדרים עם מיטות רחבות לפי שעה.

או בניין האבן בהדר הכרמל בחיפה שכבר כתבתי עליו פעם, ובזכות הפוסט ההוא קיבלתי מייל מרגש מהנכדה של האדריכל שתכנן את המבנה – חיים הרי, שהשלימה פרטים ביוגרפים חסרים  על הסב, אדריכל עם שאר רוח שפעל כאן בתחילת המאה, והאמין בדו-קיום עוד לפני שהפך למושג חבוט ומיושן. הנכדה של הרי ספקה גם פרט מרתק על השותף הסודי שלו לעסקי הבנייה  – חאלד אל עזאם ביי שלימים התגלגל לסוריה והתמנה שם לראש ממשלה. ובזכות הקישור הזה שנוצר כאן בבלוג, מנהל מחלקת השימור בעיריית חיפה האדריכל וליד כרכבי, פועל היום כדי להקים לכבודו ארכיון לעבודותיו בשיתוף בני משפחתו.

ויש את מושבות הביל"ויים בגדרה ובמזכרת בתיה, סיפורים על פקידי ברון אטומים, על ניסיונות לבנות פה רחובות רחבים בסגנון צרפתי תחומים בבתי אבן קטנים עם גג אדום וחלונות עץ מעוצבים שנפתחים החוצה – החוצה לאן? לשדות אספסת מוכי חום ואבק  מעל ביצות רוחשות יתושים ועלוקות. היה אחד שלא נזהר מספיק ושתה מהג'רה מים עם עלוקה שהתיישבה לו עמוק בגרון, ולא עזר לו שום דבר – הוא לא הצליח לבלוע אותה ולא להוציא וכך נפח את נשמתו בייסורים קשים ורק הבית שלו נשאר. פעם לגמרי במקרה, הצלחנו להגיע לנכד של אחד משני הביל"ויים הראשונים שתקעו יתד לרגלי הכפר קטרה בנר שני של חנוכה תרמ"ה (1884), במקום בו עתידה לקום גדרה, ואותו נכד הפליא לצייר את כל מה שזכר מבית סבו, כולל המרתף עם ערמת המזונות, חדרי המגורים עם המיטות הנמוכות, החצר עם חיות המשק – התרנגולים, הפרות.

ביקרנו בשנה האחרונה גם בכמה צריפי קיבוצים – צריף שהיה חדר אוכל, צריף שהיה בית לתריסר נח"לאים, צריף פונקציונאלי לכל בעלי התפקידים החשובים – מזכיר המשק, מרכז המשק, סדרן העבודה, המזכירה. ליד עמדת השולחן של מזכיר המשק השתמר פוסטר דהוי של פרחי ארצנו וליד השולחן של המזכירה טלפון אפור עם חוגה.

עוד מעט קט יעלם כל זה. שיני הטרקטורים עומדים לנגוס במה שבקושי שרד את שיני הזמן. פה ושם יישארו בועות מתוחמות היטב עם שילוט נאות – פה גר – פה היה – פה נותר. או שלא.

 IMG_0625

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גולדבלט משה  On אפריל 14, 2015 at 6:37 am

    יופי שחזרת -כמוני כמוך יש לי משיכה בלתי מוסברת לחצרות אחוריים ולמה שמאוחסן שם לבניינים נושנים מטים ליפול שעוד מעט ייהרסו ולעולם שעומד להיעלם-תמשיכי לדווח לנו

  • galithatan  On אפריל 29, 2015 at 8:08 am

    מעניין אותי מה את מרגישה כלפי מקומות כאלה. האם חבל לך על עתידו של כל אחד מהם, או שיש ריחוק רגשי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: