Monthly Archives: נובמבר 2015

צרור מכתבי אהבה על נייר תכלת

11עברו כמה וכמה חודשים מאז שכתבתי כאן לאחרונה. העבודות סביב השעון, פרויקט ועוד פרויקט, בית ועוד בית. משפחה ועוד משפחה.  סיפור ועוד סיפור. כבר נערמו לי  מספיק סיפורים לשנתיים הבאות. ויש את הקטע הזה עם האימהות המאוחרת שבלעה אותי לגמרי, מבלי להותיר ממני זכר כמעט, רק עכשיו שנה וקצת אחרי, נפלט גיהוק, ניחוח מוכר ורחוק של מה שהייתי פעם, לפני ש.  לפני שהחיים השתנו כל כך.

אבל הינה אני חוזרת, לאט לאט. נראה אם אצליח להתמיד הפעם.

וכפתיח בחרתי לשתף אתכם בסיפור ללא תוכן, ללא שום פואנטה או תובנות כלשהן. משהו שיישאר חתום וסגור,  בכתב מסולסל ומוקפד על דפי מכתבים עבים בגוון תכלת. ראשיתם בינואר 1960 וסופם במרץ 1961. הנמען הולך ומשתנה עם הזמן. תחילה – "חברי היקר", אחר כך "יקירי", "ארוסי היקר" ולבסוף, במכתבים האחרונים – "אהובי" עם טביעת שפתיים ורודה.

מכתבים שכתבה אימא שלי לאבא שלי כשהיתה בת 20 והתגוררה עם בני משפחתה בביזרט שבתוניסיה. אבא שלי גר אז בניס שבצרפת, עמל קשות כדי להכין את הכר לנחיתה הרכה של אהובת נעוריו המעודנת.

הקריאה שלי בצרפתית לא טובה מספיק כדי לפענח את כתב ידה, אבל פה ושם אני מצליחה לדלות איזה משפט. 30 ומשהו מכתבים שמתארים את חייה של אימי שאיננה עוד. חיים שאינם עוד, שולי מציאות ארוכת שנים שנקטעה, משפחות גדולות שהתערבבו זה בזה, הכירו, זכרו, נטרו וסלחו. רוח לאומנית חדשה החלה לנשוב אז על ארצות צפון אפריקה ובהן על תוניסיה, וליהודים כבר לא היה מקום בה. הקולוניאליזם הצרפתי שחילק להם פריבילגיות בנדיבות רבה, הלך ונסוג, ויתר עם אחיזתו, הכיר בחולשתו מפני הכוחות החדשים ששטפו את הרחובות בזעם. ואימא שלי, בתוך כל זה,  כותבת מכתבים ארוכים ומנומקים לאבא שלי שכבר נמצא בעולם החדש, מתארת בפניו את ימיה, את מחשבותיה, טווה את חלומותיה.

כמה מתוכם זכתה לממש? קשה לדעת. אני משערת – מעט. האימהות היא כוח עצום ותובעני כל כך. וכל השנים האלה שהיתה האימא שלי, האימא שלנו, מנעו ממני לראות אותה כפי שהיתה לפני, כשעוד היתה צעירה חולמנית, ממתינה למשהו גדול שרק יבוא, שרק ייקח אותה משם. ואל המקום הנטוש ההוא אני רוצה לחזור עכשיו. לפתוח תריס חורק בחדר חשוך וחנוק מאבק ושיכחה, לתת לאור הרך לזחול  לאט לאט פנימה. לנסות לראות מה היה.