ארכיון קטגוריה: אדמה שחורה

האודיסיאה שלי

לכבוד שבוע הספר הבא עלינו לטובה, ברצוני לחלוק אתכם קוראי הנאמנים, כמה תחנות חשובות בדרך שעברתי מאז שעלה בדעתי לכתוב ספר ועד שזכיתי לראות את המוצר המוגמר על המדפים. אני יודעת שכמה מהתחנות שיתוארו כאן ישמעו מופרכות לחלוטין, אבל ככה  באודיסאות: קשה להאמין אבל הכול אמיתי.
 
1. השראה (א')
על הטריגר לכתיבת הספר "אדמה שחורה" ספרתי זה מכבר: חפירות יודפת (1992- 1994), חפירות פומפיי (1996 – 1998), הילדה הבדואית הקטנה, המחשבות על הקולות המושתקים שלא זכו להישמע בהיסטוריה הגדולה.  מה שלא ציינתי הוא  שרציונאל זה חשוב, אבל הוא לא שווה הרבה בלי המרכיב החווייתי הרגשי. אי אפשר לכתוב על העולם ההוא מבלי לנסות ולחוות ניצוצות ממנו ולו רק באופן חלקי.
וכך יצאתי למסע חיפוש רוחני-יהודי. בשנים האחרונות ת"א משופעת במסגרות שנותנות תשובות לכל מיני מחפשים: שיעורי ימימה, מרכז שורשים, בית יהודי, בית חדש, מרכזי קבלה, בית חב"ד, וגם לימודים עיוניים בעלמא, בית דניאל  ובמרכז בינה. באותן שנים נהגתי להגיע למקומות האלה כדי להיות במסגרת קבוצתית-דתית, אבל הכי עניין אותי להתבונן באנשים ובאינטראקציה שנוצרה ביניהם.
ערב אחד כשיצאתי מהרצאה מופרכת לחלוטין במרכז לקבלה מבית מדרשו של ברג, פגשתי מישהו שהכרתי פעם וכבר כמה שנים שהוא בחזקת תינוק שנשבה. בעיניים נוצצות מהתלהבות הוא פרש לי את משנתו שעיקרה: עוד מעט מלחמה גדולה תפרוץ בין בני האור לבני החושך. הגיע הזמן לבחור אם אני אתם או לא. הקשבתי לו בתשומת לב רבה ומיד עלתה בי הידיעה הברורה: ככה בדיוק נשמעו הלוחמים הקנאים והצודקים שהביאו עלינו את כל הצרה בימי בית שני.  וכך בזכות המרכז לקבלה יצרתי את הגיבור שלי אלחנן. 
 
2. השראה (ב')
מי שהגיע  בחייו לפומפיי יודע שאין מה לדמיין הרבה: הכול נמצא שם. הרחובות המרוצפים בבזלת שחורה שתחומים משני צדם בבתים דו קומתיים, דלתות העץ  בכניסה, הרצפות המכוסות בפסיפסים ושיש, הציורים על הקירות, הבריכות בלב הגנים שבתוך חצרות הבתים. את כל זה זכיתי להכיר מקרוב אבל זה לא מספיק. רציתי להבין לעומק את המושג "ימי פומפי האחרונים",  שעיקרו עולם דקדנטי שעסוק בהוללות וסביאה, תענוגות ושחיתויות והוא עיוור לערכי צדק וכבוד האדם, עד שאי אפשר יותר: הויזוב מתפרץ ומוחק את כולם. והנה גם כאן הגורל זימן לי התנסות מתאימה.
בסוף שנת 1999 פנו אלי מעיריית רמלה כדי לשמש כאוצרת ומעצבת של מוזיאון שהיה בשלבי הקמה ונועד להציג את הארכיאולוגיה והיסטוריה של העיר. בתום העבודה הוצע לי להישאר שם כמנהלת. העבודה בעיר  מורכבת כמו רמלה היתה מאתגרת במיוחד משום שהעבר בה הוא גורם מאד אקטואלי בכל פעולה או החלטה. אחרי כמעט חמש שנים התחלף מי שעמד בראש "הקרן"  שהיתה אחראית על הפעילות הכספית של המוזיאון, כמו גם של גופים תרבותיים אחרים. המנהל החדש* שהיה פעיל ותיק במרכז הליכוד, זכה בתפקיד אחרי שקצר שבחים רבים משני מעסיקיו הקודמים: השר קצב והשר הירשזון. ולמרות שאז ידענו עליהם פחות ממה שאנחנו יודעים היום, כבר אז שמנו לב שיש משהו מוזר בהתנהלות של האיש. כמה חודשים אחרי שהגיע פרץ בינינו העימות הראשון. אחרי העימות השני הוא כבר אמר: את תיזהרי ממני, את. עימות שלישי לא היה, רק מכתב פיטורין. בזכות משרד עו"ד גדול שעבד עם אחי, זכיתי לסיוע משפטי ולכספי פיצויים. וכך סוף-סוף נפתחה בפני ההזדמנות להקדיש את כל זמני לכתיבת הסיפור שהעסיק אותי במחשבות כבר 6 שנים וכבונוס זכיתי לחוות מקרוב את נפלאות הפוליטיקה המקומית, שגם אם אינה אסטטית במיוחד כמו בפומפיי הקדומה, היא בהחלט ריחנית.

 

(* אגב – לאותו חסיד אומות עולם שהביא לפיטורי היו 4 תארי ד"ר למרות שהיה בשנות ה- 30 לחייו וגאון למיטב הבחנתי הוא לא היה. שנה מאוחר יותר הוא נעצר ע"י המשטרה כשהתגלה כי עמד בראש ארגון משגשג להנפקת תעודות אקדמיות מזויפות).

 
3. הכתיבה
משוחררת מדאגות פרנסה וזמן, הקדשתי את רוב זמני בחצי השנה הבאה לכתיבה. הייתי בטריפ אדיר. ריחפתי בעולמות אחרים. לא עניין אותי כלום, התרחקתי מאנשים, מטלפונים, משיחות בטלות, מהסחות דעת, מכל מה שכאן ועכשיו. הייתי לגמרי שם ואז – במחשבות, בדיבור, אפילו בחלומות. בזמנים שבהם נאלצתי לצאת מהבית, הצטיידתי במחברת רשימות, כדי לתעד את התמונות והקולות שצצו יש מאין בקקופוניה גמורה.  ואז ערב אחד כשהשלמתי את הפרק האחרון הכול נפסק, השתרר שקט מוזר.
ועכשיו מה?
לא היתה לי כל דרך להעריך את מה שכתבתי. זה לא דמה לכתיבת מאמר מקצועי בארכיאולוגיה – הנתונים העובדתיים הם הדברים הכי פחות חשובים. אז מה עושים? החלטתי להתקשר לד"ר שחם.  אבא של חבר ילדות שלי מנצרת, רופא משפחה בקופת חולים, איש אשכולות רנסנסי  לכל דבר ועניין. כשהבן שלו ואני היינו בני 16 קיבלנו ממנו הטפות מלומדות על ההבדל בין חרמנות של היום לבין הרומנטיקה של פעם (תקראו את יסורי ורטר הצעיר ילדים), או על הזבל המוסיקלי הרדוד שאנחנו שומעים לבין מוסיקה ראויה ( Wish you were here של הפינק פלויד, למשל). הדוקטור ידע לצטט בעל-פה קטעים מספרים שלמים והיו לו בדיחות על כל נושא ועניין. בזכות השנים שבהן עשה עם משפחתו באיטליה, התקופה הרומית היתה חביבה עליו במיוחד. אחרי שסיפרתי לו במה מדובר הוא הסכים לחוות את דעתו בכנות גמורה. כמה ימים אחרי ששלחתי לו את כתב היד הוא התקשר אלי ואמר: יפה מאד. כתבת יצירה ראויה להדפסה.  
      
4. הוצאה לאור
למעלה משנה חיפשתי מקום שבו אוכל להפוך את הכתב יד הזה לספר. הדפסתי עותקים בחוברות ספירלה, שלחתי לכל מיני הוצאות. כולם ענו במכתב מנומס, אמרו שהם עמוסים מאד ואיחלו לי הצלחה בהמשך הדרך. הגעתי גם לאיזה עורך בכיר שעבד פעם בהוצאה גדולה. אחרי שקרא אמר לי שהסיפור טוב אבל צריך לעבור עריכה. בינתיים הציע לשלוח את כתב היד להוצאה שעבד אתה בצירוף מכתב המלצה, אבל גם זה לא עזר.  וכך התחלתי להשלים עם המחשבה  ש"הדבר הזה" שכתבתי (כתב-יד? גולם-ספר?), יישאר גנוז אצלי לעד. יש לכך הרבה סיבות: יותר מדי כותבים, יותר מדי סיפורים שלא מעניינים, יותר מדי כתבי יד שמגיעים לידיהם של לקטורים עייפים בכל יום ויום. יותר מדי ספרים יוצאים כאן בכל שנה ושנה. הדברים ידועים. וכשכבר כמעט ויתרתי דויד אמר לי – בואי נוציא את הספר שלך אצלנו בדופן. 
הוצאת דופן הוקמה על ידי דויד ברק ואוהד אזרחי שנה קודם לכן, בכוונה לפרסם ספרים ברוח הנושאים שעניינו אותם – ניו-אייג' ורוחניות-יהודית.  הם פרסמו שני ספרים מתורגמים של דויד דיידה – שהוא מין מורה טנטרי-רוחני שמטיף לגבריות חדשה וספרון של ד"ר מיכה אנקורי על פענוח חלומות ברוח יונג. למרות שהכרנו כבר כמה שנים, למדנו יחד והיינו מיודדים, ידעתי שלהצעה הזו יש השלכות לא פשוטות על כולנו- מבחינתי וגם מבחינתם. אבל החלטנו ללכת על זה. מה שיהיה יהיה.
 
5. עריכה
בספטמבר 2007 גייסנו עורכת ומגיה מקרב חוג חבריו של דויד במכללת עלמא. אני הבאתי את הבת-דודה שלי כמעצבת העטיפה. אחת לשבוע גיליה העורכת היתה שולחת לי קובץ צבוע בסימני "עקוב אחר שינויים" ואני הייתי נגשת למלאכת הברור בלב כבד. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, למה היא מתעללת בי כך, שלא נדבר על השאלות  שהיתה מוסיפה בצד וההצעות לבחון מחדש את המשפט או המעשה הנ"ל. לאט-לאט למדתי להפריד, להתבונן בכתוב באופן פחות רגשי, לתת מקום לביקורת ולעין אחרת. וזאת מבלי לערער על זכותי לקבוע מתי להתעקש ומתי להסכים. כי הטקסט אחרי הכול הוא שלי.
אחרי חצי שנה של עבודה מאומצת מצאתי את עצמי יושבת על הספה  בסלון עם החתולה בעודי מתבוננת בעניין רב בחבורה המשונה שהסתופפה ליד המחשב שלי – המו"ל, המעצבת, העורכת והמגיה והם כולם דנים במרץ ובלהט גדול איך לעצב את העטיפה. הרגע הזה זכור לי כרגע מכונן באודיסאה הפרטית שעברתי, רגע של התרווחות גדולה. הקלה בידיעה שאפשר לתת לאנשים טובים אחרים לנווט קצת את הספינה.   
 
6. ההדפסה
כשהסתיימה עבודת ההגהות, הלייאוט ועיצוב הפונטים נדרשנו לבחור את בית דפוס, סוג הנייר והעטיפה (כרומו או מט). כשהכול היה מוכן וסגור, דויד אמר שצריך לחכות: אורנוס נכנס לנסיגה. אחרי כמה שבועות הסתדרו העניינים בשמים וניתן האות לבית דפוס עליה ביפו. אבל כדי לראות את הנולד, היה צריך לנסוע  לכריכייה באזור התעשייה בפתח תקווה. כל הדרך לשם הייתי חיוורת ונרגשת והחזקתי את המושב חזק-חזק ודויד אמר לי תנשמי, תנשמי.  כשהביאו לנו את העגלה עם ה- 1,000 עותקים הסתכלתי ולא האמנתי שכל הדבר הזה יצא ממני.
הספרים נשלחו מהכריכייה  לבית הדפוס בחזרה ושם נצטווינו להמתין עד שהמפיץ שהיה עסוק בספירת מלאי אחרי שבוע הספר, יאמר לנו כמה ספרים הוא צריך. הוא שלח כמה עותקים לסוכנים של סטימצקי וצומת ספרים ואחרי שבוע הגיעה התשובה: הם רוצים  450 ספרים. היינו קצת המומים, זה היה הרבה מעבר למה שמקובל בשביל ספר ראשון של סופר לא מוכר בהוצאה קטנה.
כדי ל
חסוך בעלויות, החלטנו דויד ואני להעביר את הספרים למפיץ באוטו שלי. ביום חמישי אחה"צ המוקדמים, יצאתי מהמשרד שעבדתי בו בקיבוץ גלויות כדי להיפגש אתו בבית הדפוס. קשה להסביר במושגים רציונאליים מה עבר עלי בדרך – במקום להגיע ליפו התברברתי במשך שעות בכל מיני רחובות נדחים בדרום ת"א בחיפוש אחר רחוב עליה (שהיה השם של הבית דפוס בעצם). כשהגעתי סוף-סוף ליעד הנכון ברחוב אילת בכלל, דויד היה ספוג זיעה והמום ממני לגמרי. היינו צריכים לחכות עד ליום ראשון, אבל במחשבה שניה הוא אמר שיש בזה מין צדק פואטי. יום ראשון הוא ערב י"ז בתמוז ואולי זה התאריך שהספרים רצו להגיע.
 
7. המסיבה
השקת הספר נערכה על הגג של איליה מגנס ביפו ביום שישי אחרי הצהרים ב- 11 ביולי, בדיוק לפני שנה. איליה הוא חבר של אוהד והסכים להתחשב בנו ולגבות סכום סמלי בלבד. הוא הסכים גם לתרום את המערכת שלו ואת כישוריו כמלווה מתופף לאירוע. אחר כך הוא אמר שצריך להוסיף סכום נוסף בשביל השכנים שלו השומרים, אותם אלה שמונעים מעצמם או מאחרים לפנצ'ר את הרכבים של האורחים. הסכמנו, לא היתה לנו ברירה.
שלחנו הזמנות לכל מאות האנשים ברשימת התפוצה של אוהד וגם לכל החברים שלנו, לבני המשפחה ולקוראי עכבר העיר. בבוקר שישי יצאנו מוקדם בבוקר לעשות סבב קניות  בשוק הכרמל (כלים חד פעמיים, פירות ונשנושים), שוק לוינסקי  (דגי מטיאס, זיתים שחורים משובחים) וחינוואי (עראק ירדני ויין לבן). ערב קודם גלגלתי עלי גפן באורז וצנובר. חברות שלי הכינו עוגות ולזניה גבינות. גם לתוכנית האמנותית היה קו ים-תיכוני אופייני: שלומי התנדב לשיר שירים ביונית ועופר התפייט בניגונים מסורתיים.
 
כשהערב ירד ערכנו קבלת שבת ואוהד הציע שבמקום לפנות לירושלים כמקובל, נפנה בהזדמנות החגיגית הזו אל עבר המערב, לשאת ברכה לשכינה שריחפה בשמלת משי אדומה מעל פני הים. היה אז מין קסם כזה באוויר, תחושה שהכול נוכח והכול אפשרי. כי לפעמים החיים מזמנים אותנו  – ליצור מתוהו ממש ולעשות את שאינו ישנו ולחצוב עמודים גדולים מאויר שאינו נתפס.

 

 

                                                               ***

לצפייה בתמונות ממסיבת השקה של הספר

לצפייה בקטע סרט שערכה כרמל וייסמן על האירוע
 
  

שלוש סבתות תוניסאיות מתארחות אצל דב אלבוים

זה התחיל  מהודעה מפתיעה בתיבת המייל שלי  באמצע חודש אוגוסט שעבר:
 
נטלי שלום,
שמי רוני בורג, אני עורכת את התכנית מקבלים שבת עם דב אלבוים. אשמח מאד לשוחח איתך על אפשרות למפגש טלוויזיוני בינך לבין דב. אשמח להיות בקשר. יום נעים ותודה מראש. רוני
 
התקשרתי למספר שצורף להודעה. מסתבר שדב אלבוים קרא את הספר  "אדמה שחורה" שיצא לאור חודשיים לפני כן, הספר מצא חן בעיניו ועל כן הוא מבקש לשבץ אותי בתוכניתו "מקבלים שבת" בפרשת "האזינו".  כקורבן קלאסי של מערכת החינוך הממלכתי לא היה לי מושג כמובן, מה זה הפרשה הזאת. זוהי פרשה שעוסקת בחטאם של בני ישראל, עונש הגלות והגאולה, הסבירה לי רוני ואני חשבתי: לא פייר היא מכירה את זה מהבית. סיכמנו שניפגש בבית קפה כדי לבדוק האם אוכל לעמוד במשימה.

כשסגרתי את הטלפון, התמלאתי פחד גדול ודפדפתי בתנ"ך כדי לקרא בפרשה. דברים לב, למי שלא יודע. קראתי פעם ופעמיים ועיני חשכו. אין סיפור, אין עלילה רק שפה גבוהה, לא ברורה  ומטיפנית לעילא של אדם זקן וממורמר שימיו ספורים. אני לא מאמינה שזה קורה לי מלמלתי ומיד התקשרתי לאח הגדול שלי : אני מתפלא עליך שלא שמעת על הפרשה הזאת אמר ומיד הסביר שמדובר בפרשה אחת לפני אחרונה שנקראת קרוב ליום הכיפורים בשבת שובה. הוא דווקא תיקן את עצמו כששימש כשליח ציבור בבית הכנסת של פאלו אלטו כשעשה פוסט-דוקטורט בסטנפורד. אבל אני מה? מישהו הציע לי אי-פעם להיות שליחת ציבור או זימן אותי לקריאה בתורה?  הרי כשהוא ואחי הצעיר זמרו בבית כנסת בבר-מצווה, אני הקשבתי לו מבעד למחיצת הנשים הרחוקה. והנה דווקא אני צריכה לדבר על פרשת השבוע ועוד בטלוויזיה. נפלאות הן דרכי הגורל. 

התקשרתי לרב שלי אוהד אזרחי כדי שייתן לי הסברים נוספים משלו והוא מצדו ציטט לי את הפרק כולו מתוך זכרונו. לא שזה עזר הרבה שכן הדברים נותרו סתומים כמיקודם. מה יש לי לחדש בקריאת הפרשה הזאת ועוד מול דב אלבוים-תלמיד-חכם ? שאלתי אותו בלחץ נפשי הולך וגובר, גם את חכמה, פסק הרב ושילח אותי אחר כבוד להתחיל במלאכת ההוכחה.  
 
בבוקר יום הצילומים התעוררתי לפנות בוקר וראשי רוויה. על שולחן העבודה שלי נערמו בשבועות האחרונים אינספור מאמרים ודברי חוכמה על הפרשה עצמה, על הנסיבות ההיסטוריות לחורבן הבית, על פולמוסי חז"ל, על דמויות מפתח במלחמה ועל מה לא בעצם. הרגשתי כמו לפני מבחן בגרות בתנ"ך ובהיסטוריה בו זמנית. עוד קצת התלבטויות מה ראוי ללבוש לטלוויזיה (סולידי  אך צבעוני במידה), ופאן חטוף אצל הספר השכונתי והנה אני מוכנה. בניגוד למה שקיוויתי הפאן לא סייע כהוא זה לישר את המחשבות שנותרו מבולגנות כמיקודם. לא נורא, נחמתי את עצמי,  יש לי מלא זמן במונית הספיישל ששולחים לי מההפקה. אין כמו נסיעה נינוחה בדרך העולה מהשפלה לעיר הקודש. אבל מסתבר שלנהג הירושלמי שאסף אותי היו תוכניות משלו. לאינפלציה שבמידע שצברתי בשבועות האחרונים, נוספו כהנה וכהנה סיפורים על ימי נעוריו בנחלאות כשהתרוצץ לו שמח וטוב לב עם סימון ומואיז הקטן.

הגענו לבית אביחי , דויד ברק המו"ל שלי כבר חיכה לי בכניסה, חיוור ומודאג לא פחות ממני . בחרת חולצה יפה הוא אומר לי  ואני אמרתי לו איזה נהג נפל עלי בנסיעה, אל תשאל. דקה הוא לא נתן לי לקרא בפרשה.
התיישבנו בקפיטריה הזמנו לימונדה על חשבון ההפקה וקווינו לטוב. ואז נכנס דב אלבוים. להפתעתנו הוא נראה הרבה יותר גבוה במציאות מאשר בטלוויזיה, מה גם שאז הוא תמיד מוצג בישיבה.

בואי נלך לדבר במרפסת הוא אמר ואורנה המפיקה ביקשה שנעשה את זה מהר כי גם ככה הם באיחור וצריך עוד לאפר אותי.  דב הוציא סיגריה וגלגלנו שיחה סתמית על הא ודא כשבכל הזמן הזה נדמה היה לי שהוא יותר שוקל את דברי מאשר מקשיב להם באמת. לאחר שתיקה קצרה אמר:  אני מודאג. את מדברת חלש. בטלוויזיה זה לא טוב בכלל.  הסתכלתי סביבי תוהה אולי הם הכינו במקרה איזה שחקן משנה מצויד בכיפה סרוגה וזקן עבות שידע להגיד את כל מה שצריך לומר בטון חזק  ובטוח מספיק. אבל לא. זה רק אני והוא אל מול פני האומה.
אורנה המפיקה סימנה שתם זמננו וצריך להזדרז. המאפרת מרחה על פני שכבות עבות של מייק- אפ ואיפור עדין כדי שאראה רצינית אך צבעונית במידה. פנינו לחדר הצילומים, שלוש מצלמות גדולות וכורסת עור שחורה שאותה זיהיתי מתוכניות קודמות. אחד הטכנאים ביקש שאשחיל את המיקרופון מבעד לחולצה ואז קיבע אותו בדש . הודיתי לאלוהים שלא התפתיתי ללבוש את השמלה השחורה שהשאילה לי חברתי נורית לכבוד המאורע. זה יכול היה להיות מביך ביותר.   
שקט בחדר, אנחנו ממתינים לאות ממרכז השידורים ברוממה. שבי זקוף, דברי חזק, יהיה בסדר אומר לי דב כמנסה להרגיע. אני לוקחת נשימה עמוקה ופתאום נזכרת בשלוש הסבתות שלי שלהן הקדשתי את הספר, שלוש הסבתות  שלימדוני  קשב. להאזין או לשמוע יכול כל אחד, להקשיב זה כבר משהו אחר כי נדרשת כוונה של הלב, חוכמת הבינה. אני מעלה אותן בעיני רוחי לצד הסבתות  הבראשיתיות כולן, רואה אותן  טורחות במטבחים, טורחות על הסירים, טורחות על גידול הילדים והנכדים. קשובות תמיד, שותקות.

אני מנסה לחשוב מתי היתה הפעם האחרונה שהעלו את הנשים האלה לקדמת הבמה כדי שידברו על  נושאים גדולים כמו חטא וגאולה, תורת האדם ותורת האלוהים?  האם היה זה כשיאשיהו חולל רפורמה פולחנית ביהודה במאה השביעית לפני הספירה ובחר לסלק אחת ולתמיד את אשרה בת זוגתו של האל הנורא?  או לפני כן, כשלילית המורדת הוחלפה בחווה הכנועה? או אפילו עוד יותר מוקדם בתקופה הניאוליתית כשאנושות כולה עברה מארגון חברתי מטריארכיאלי לפטריארכאלי שמעדיף כוח על פני פשרה, כיבוש ארץ על פני דרך ארץ  וישוב קבע על פני ישוב דעת?  האות ניתן, השידור מתחיל. אני מרכזת את מחשבותיי לקול שעוד מעט ויצא ממני אחרי שתיקה ממושכת של עשרת אלפים שנה.
         
                                                       ***

לצפייה בפתיחת הראיון לחץ כאן

פרשת השבוע עם דב אלבוים – "האזינו", ארכיאולוגיה ואדמה שחורה

למי שמסתקרן לשמוע על הנסיבות לכתיבת הספר "אדמה שחורה" – קטע פתיחה מתוכניתו של דב אלבוים מקבלים שבת, מאוקטובר האחרון.

לצפיה לחץ כאן

אדמה שחורה – מסיבת ההשקה

אדמה שחורה – מסיבת ההשקה סרטון שיצרה כרמל וייסמן

נאום הסופרת

עולמות מתנגשים – על האמת הארכיאולוגית, האמת האמנותית ומה שבינהן

הרעיון לכתיבת הספר אדמה שחורה נולד בסוף יום חפירה ביודפת בקיץ 1993. רועת צאן בדואית כבת עשר שהתגוררה עם משפחתה באחד מבתי הפחונים שבשולי האתר, התיישבה לידי בזמן שעמלתי על תיעוד קטע מחומת העיר שנחשף באותו יום. הילדה בחנה את עבודתי ומשלא מצאה בה עניין רב, פנתה לחטט בערמות העפר שהוצאו מריבועי החפירה. לאחר זמן קצר הגישה לי כמה מטבעות ברונזה עתיקים שאותם דלתה ללא מאמץ רב מערמה שנופתה קודם לכן ואף נבדקה היטב במכשיר לגילוי מתכות. הודיתי לה ותהיתי כיצד זה הצליחה לגלות את מה שחמק מעיני הצוות הארכיאולוגי המיומן. לראשונה התעורר בי החשש שמא השימוש המופרז שלנו הארכיאולוגים בשיטות מחקר מתקדמות מונע מאתנו לגלות ביטויים ברורים מאליהם של חלקי מציאויות המוטמנות בעבי אדמה.     

שלוש שנים אחר כך השתתפתי בכנס בינלאומי שעסק בתיעוד ממוחשב של אתרים ארכיאולוגיים. בתום הרצאתי ניגש אלי פרופ' ג'ונס, מנהל משלחת החפירות האנגלו-אמריקאית בפומפיי, והציע לי להצטרף למשלחתו. מעולם לא חשתי כה בת מזל. ואמנם במהלך עונות החפירה בין השנים 1998-1996, זכיתי לתעד בתים מרהיבים רבים ובהם את ביתו של הסנטור יוליוס פוליביוס, הסגור לקהל המבקרים הרחב. בימים הארוכים ששוטטתי לבדי בין חדרי הבית, חשתי פליאה והשתוממות לנוכח העושר החומרי של דייריו, השונה מכל מה שהכרתי בעבודתי לפנים. היה נדמה לי כי התהום העצומה בין שתי התרבויות בנות אותו הזמן, הרומית והיהודית, היא שהובילה להתנגשות הבלתי נמנעת ביניהן, התנגשות שגרמה לטרגדיה שנחקקה בתודעה ההיסטורית של העם היהודי מאז ועד היום.
באחד הימים, כשעבדתי על תיעוד ציורי הקיר במטבח שבבית הסנטור, הופיעה לנגד עיני בת דמותה ההיסטורית של הילדה הבדואית מיודפת. בתחילה ביקשתי לסלקה – שכן מה לה ולאחת הערים המפוארות בלב האימפריה הרומית? אבל אז נזכרתי במקורות ההיסטוריים שסיפרו כי בעקבות המרד, יהודים רבים מהגליל ומיהודה נמכרו לעבדות בשוקי המטרופולין בכל רחבי האימפריה. הפער התרבותי והדתי שנדמה כה עמוק ובלתי ניתן לגישור בעיני החוקרים, אינו עולה בקנה אחד עם ההבנה הבסיסית כי האנשים בעת ההיא חיו במציאות אורגנית וחייהם היו שלובים אלה באלה. 

כתביו של יוסף בן מתתיהו וכתבי חז"ל מאפשרים הצצה נדירה לעולם שהיה ואיננו עוד – עולמם של יהודים שחיו בשלהי ימי בית שני ובשנים שלאחר החורבן. ואולם תיאורים אלה, למרות חשיבותם הרבה, מציגים תמונה חלקית בלבד. קולם של הילדים, הנשים ובני המעמדות הנמוכים שהתקיימו בשולי החברה לא זכה לתשומת לב דומה, ולכל היותר הם הוזכרו כהערות שוליים בדברי ימיהם של מנהיגי האומה. סיפור נפילתה של יודפת בשנת 67' לספירה, שתואר על ידי יוסף בן מתתיהו, נצר למשפחת כהונה מכובדת בירושלים שנהנה מחסות הקיסרים הפלאביים וממנעמי רומא, הושפע מיחסו המתנשא אל פקודיו תושבי הגליל, שנדרשו לקבל את מרותו ללא עוררין.
 

אבל האם ניתן לדמיין את סיפור נפילת העיר מפי מורד גלילי, מפי חייל לגיון רומאי או מפיה של בת דמותה הקדומה של הבדואית הקטנה המתגוררת ביודפת?  באותו הזמן עדיין לא ידעתי כיצד יישמעו התכנים החלופיים הללו, אך לא היה לי ספק כי הם יהיו שונים בתכלית מקול הנרטיב של 'מלחמות היהודים'. 
 
חלפו כעשר שנים עד שזכיתי להשלים את החיבור, שהחל מניפוץ אמיתות מוחלטות לרסיסי תהייה שעובדו מחדש בתרכובת של דמיון, חוויות אישיות וידע נרכש. זה המקום להודות לכל האנשים הטובים שסייעו לי לממש את הזכות הגדולה הזאת: בראש ובראשונה לשני המו"לים מהוצאת דופן, דויד ברק ואוהד אזרחי. דויד ראה את הפוטנציאל הגלום בכתב היד ועשה מאמצים איתנים כדי להופכו לספר. הידידות הקשובה והעידוד הרצוף שלו ליוו אותי בשנה האחרונה ללא לאות וכך גם האמונה שלו שיש חיים להוצאות קטנות גם מחוץ לקרטלים של ההוצאות הגדולות. השתתפותי בקבוצת הלימוד השבועית של הרב אוהד אזרחי היתה עבורי חוויה מעשירה ומפרה שהשלימה במידה רבה את הידע שצברתי במסגרת עבודתי המקצועית ולימודי האקדמיים. ברצוני להודות גם לזהרה רון, העורכת לשעבר של מגזין "מסע אחר" שפרסמה את עבודתי בבית הסנטור בפומפיי כבר בינואר 1999 והיתה הראשונה שהמליצה לי להפוך את חווייתי לרומן היסטורי.  
ואחרונה חביבה – תודה לילדה הבדואית הקטנה מיודפת, שאינני יודעת את שמה, שהיתה לי מקור השראה ראשון לכתיבת הספר.