ארכיון קטגוריה: אירועים

קול באישה

מעניין מה יקרה אם מישהו  יחליט לסמן במרקר בולט את כל הפעמים שבהם המקרא נותן קול לנשים לעומת הפעמים שהוא נותן קול לגברים. האם זה יהיה ב- 10% מכלל הטקסטים המדוברים? 5% , או פחות? קשה להעריך. בכל אופן, ברור שספר הספרים נוטה לשים בפיהן של נשים מילים מועטות בלבד וגם אז רק אם ממש חייבים. להוציא את שירת הים ושירת דבורה, אין שום טקסט מקראי רצוף, שלם ומגובש שניתן לייחס אותו לאישה. כפי שציין בצדק ארי אלון, אנחנו עדיין מחכים לתורה שתכתב בידי נשים. בדיקת טקסטים דתיים אחרים כמו הברית החדשה והקוראן, לא ישפרו את התמונה ואולי אף יצמצמו אותה יותר שכן לאורך כל ההיסטוריה של הדתות המונותיאיסטיות, קולות הנשים הוכנעו והוצנעו במקרה הטוב, או הושתקו והועלמו במקרה הרע.

בשבוע האחרון זכיתי להשתתף בשני אירועים שביקשו לשים את קול האישה במרכז הבמה. הראשון היה בערב לכבוד ספר שיריה של חביבה פדיה דיו אדם שנערך בבית ביאליק. רבים וטובים ממני כתבו על שירתה ועל מקומה של פדיה בהגות וביצירה העכשווית בישראל (כמו למשל שועי רז ואסתי סגל פה ברשימות). הרבה אנשים חכמים באותו ערב עלו לבמה, דיברו והקריאו שירים נבחרים מתוך הספר, אבל אף אחד לא הכין אותי לתופעה הזו שנקראת ויקטוריה-חנה.
אישה יפה בשנות השלושים לחייה כשכרסה בין שיניה,  שערה השחור אסוף על עורפה, שפתיה ארגמן, לבושה בשמלה שחורה ארוכה שחושף צוואר ברבורי ארוך שאותו היא לופתת בידה האחת, ובידה השניה מיקרופון. אין מי שמלווה אותה בנגינה או בשירה, ובכל זאת נדמה שהיא מפיקה צלילים כמו תזמורת שלמה, תזמורת רב-קולית מפתיעה בעוצמתה שבולעת ויורקת אותיות וצלילים ממקום שוצף ובועט בתוכה. ויקטוריה– חנה אינה משתמשת במילים כדי לעמד את שיריה ולצקת בהם תוכן מובנה לוגית לקהל שומעיה, אלא צלילי האותיות והגייתן, הם-הם התוכן שאתו היא יוצרת. הקהל מהופנט ממנה, והדוברים שעלו לבמה  אחריה מבקשים סליחה מראש משום שהם אינם יכולים להתחרות ברושם החזק שהיא מותירה אחריה.

כשחזרתי הביתה מצאתי אותה בגוגל וכך נודע לי ששם הבמה שלה לקוח מחיבור שמותיהן של שתי הסבתות שלה, שהיא נולדה לרב ספרדי חרדי מירושלים, שהיא סבלה בילדותה מפגם בדיבור, ושעד היום היא לפעמים מגמגמת כשהיא לא שרה. היא למדה במוסדות אולטרה-דתיים ומעולם לא יצרה קשר עם חילונים עד לגיל התיכון כשהחליטה יום אחד לנסוע לת"א לעשות מבחני קבלה בבית הספר של ניסן נתיב. בתחילת דרכה דקלמה טקסטים של שייקספיר והופיעה במחזות, אבל אחרי דרך אמנותית ארוכה ומפותלת, העזה לשוב ולפתוח את ספרי הקודש המצהיבים שהכירה בבית הוריה כדי לשאוב מהם השראה ליצירתה. לא הרבה מכירים אותה פה בישראל כי שיריה חורגים  בכל קנה מידה מהחומרים שנוהגים להשמיע כאן בתחנות הרדיו. בעולם לעומת זאת היא כבר שם דבר: מזמינים אותה למועדונים בניו-יורק כדי לשיר תפילות עתיקות בביטים של היפ-הופ, כדי להופיע בפני הדלאי למה, כדי לקיים דואטים בשני קולות עם גמלים במונגוליה או כדי לחולל עם מגרשות שדים ישישות ביערות אוקראינה. תופעה.
 
עוד לא התאוששתי מויקטוריה-חנה והנה ביום ראשון האחרון קיבלתי הזמנה מארגון אחותי להגיע  לתיאטרון ענבל להקרנת הסרט המלכה חנטרישה של הבמאית ישראלה שאער-מעודד. הסרט מספר את סיפורן של כמה נשים תימניות בשנות השבעים לחייהן ומתרכז בעיקר בסיפורן של ברכה סרי ונעמי עמרני שהצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולהשמיע את קולן הייחודי מחוץ לד' אמותיהן: סרי בכתיבה ופרסום של שירי מחאה, זימה וזעם ועמרני בשירי אהבה וגעגוע  שמולחנים ומושרים בפי הזמר ציון גולן.
 
פניה של ברכה סרי הם כמו אגרוף קמוץ. יש לה בטן מלאה על כל מי שמנע ממנה להיות מה שתמיד רצתה להיות – אישה של מילים. מה לא עוללו לה החיים: מגיל צעיר אמרו לה ברכה תשתקי,  למרות שהיא לא היתה מדברת בכלל.  היא היתה תלמידה מצטיינת בבית ספר ואחר כך למדה באוניברסיטה ורצתה להתמיד וללמוד לתואר שני ואולי לעשות דוקטורט, אבל לבסוף היא נישאה לאדם שאפילו את שמו היא לא מוכנה להגות היום ("האמריקאי"), אדם מתעלל ומרושע שלדבריה הכה אותה ואת ילדיהם מגיל שלושה שבועות, והפך את חייהם לגיהינום. לא פעם חשבה לברוח, אבל נשארה בגלל הילדים, רצתה להחזיק מעמד עד שיגדלו קצת, אולי אחרי הבר-מצווה, או אחרי גיל 20. וכל השנים האלה הלבה הרותחת שבעבעה בתוכה הזינה קיטונות של מילים שהתפרצו בשירה נוקבת, חומצתית וצורבת, שירה שאין בה חמלה כמעט. כמו בחייה שלה. 
 
הגיבורה השניה נעמי עמרני היא אישה-ילדה שאף פעם לא ממש התבגרה. יש לה עיניים פעורות וכל מיני טריקים משעשעים כדי לערער את מוסרות החברה המסורתית הנוקשה שלתוכה נולדה. הקטע עם המטפחת ראש למשל, אם שמים אותה רפויה על הקודקוד, אז לאט לאט היא מתחילה לגלוש על העורף כאילו בלי לשים לב. כל בנאדם צריך לגלוש לפעמים היא אומרת. בגיל 9 בתימן מישהו הצביע עליה ואמר לאביה: את זו אני רוצה. אבא שלה אמר לו למה שלא תיקח את שושנה, היא יותר גדולה כבר בת 13, אבל הוא אמר: לא רוצה. היום האיש שנישאה לו הוא סב כפוף וחביב שממהר למלא אחר פקודותיה, אבל בכל זאת היא מתקשה לסלוח: את רואה? היא אומרת לבמאית, כמו סחורה הם עשו אותי הוא ואבא שלי.

בשנה הראשונה לחתונה היא היתה קמה בארבע בבוקר לשחק בחבל כי היה לה ראש של ילדה. גם כשעלו לארץ המשיכה ללכת לבית הספר אפילו שהיתה כבר נשואה. בין לבין הביאו אותה למרפאה לקבל זריקות  כדי לזרז לה את המחזור. כלום לא היה לה, אפילו לא חזה. בגיל 13 הטבע עשה את שלו והיא סוף-סוף קיבלה. בתום ספירת ימים נקיים, האימא שלה הסבירה לה מה עליה לעשות כשבעלה יבקש לבוא אליה: לשכב בלי לזוז ולשים מטפחת בפה כדי ששום קול לא יצא.

הסרט של שאער-מעודד הוא הכול חוץ מסיפור על נשים קורבנות משום שיש בו הרבה הומור, חמלה ובעיקר אהבה גדולה לדמויות שמגלות בפניה את עולמן מתוך עמדת כוח ופתיחות הלב וישוב הדעת. עמרני יצרה לעצמה אולפן הקלטות במטבח שמורכב מטייפ קסטות, מחברת שורות ותיפוף על פלטת שבת. סרי הדפיסה את ספרי השירה שלה בעצמה וארגנה עם בתה ערב הקראה חגיגי במועדון השכונתי בירושלים. אחד הקטעים בספר נקרא "המלכה חנטרישה" ומבוסס על סיפור אחשוורוש בהיפוך דמויות – כאן המלכה היא הציידת שמחפשת לעצמה גברים נאים להשתעשע בהם ויש גם גבר אומלל אחד שנדרש לרצות אותה ואת דודתו באינספור מעשים ותחבולות. אנשים רבים שבאו לשמוע אותה יצאו החוצה בבעתה וגם המדפיס הודיעה לה שהוא לא ידפיס יותר את ספרי הזימה האלה שלה. בתגובה היא אומרת שהיא לא מבינה מה הם רוצים ממני כולם. הרי ככה כתוב במגילה, היא רק החליפה בין המינים, מה כל כך נורא? לקראת סוף הסרט היא מבקשת מהבמאית שתתן לה להחזיק את המצלמה ושואלת למה היא מצלמת אותה כשבעצם היא מצלמת רק את עצמה כל הזמן. חכי, חכי, עוד כמה שנים תראי בדיוק כמוני, היא מבטיחה.

בדיון שנערך בתום ההקרנה בהנחיית ד"ר קציעה עלון, אמרה המפיקה אסנת טרבלסי שאי אפשר לשפוט את החיים של הנשים בסרט ולקבוע שהם גרועים או מספקים פחות מהחיים של הנשים בדורנו היום. הן הקימו משפחות, יצרו בתנאים לא תנאים ולא איבדו את אמונתן בכוחו הלגיטימי של הסיפור שביקשו לספר לעולם.  

בדרך חזרה חשבתי קצת על דבריה ותהיתי ביני לביני האם כל המהפכות שעברו עלינו בשנים האחרונות שיפרו במשהו את הדפוסים שהוטמעו בנו מאז ועד היום באופן עמוק ומושרש כל כך. לפעמים נדמה לי שהמוסיקה השתנתה אבל התוכן אותו תוכן, רק מוסווה ומתוחכם יותר. באמת לא ברור מה גרוע ממה.

אבל אפשר בכל זאת להתנחם בעובדה שבתוך בליל הקקופוניה האנושית האינסופית והעמוסה לעייפה, אפשר אם רק רוצים, להטות אוזן לכמה קולות מוצנעים, כמו קול הנשים שהואשמו בערוותן. אותו קול שראשיתו בקול דממה דקה, והמשכו בצליל חנוק שמבקש לפרוץ מתוך יד מסוככת שאוטמת עליו, ומשסוף-סוף פרץ החוצה – נבהל והתגמגם לו. אך היום הוא כבר אינו חושש יותר. הוא נמצא פה על הבמה לגמרי נוכח, מוכן ומזומן ליילד מתוכו את שירת חייו. 

    

 

           

ויקטוריה חנה אצל דב אלפון

 

הַקְהֵל במכללת ספיר: על ג'יהאד, חסד והומואים דתיים

בראשון האחרון התקיים פסטיבל הַקהֵל – הפנינג שנתי במכללת ספיר שעניינו זהות יהודית ותרבות ישראלית ובו עשרות הרצאות, דיונים, מופעי מוסיקה וסרטים. הרבה אנשים אמרו לי שהנושא מעניין אותם, בטח, אבל רק חברה אחת נרתמה לאתגר שהגיע עד לפתח שדרות ממש.    
מעולם לא הייתי במכללת ספיר קודם לכן. המקום הזה נראה כמו קיבוץ שנשכח בשנות ה-80 וזכה לשדרוג מאוחר מתורמים נדיבים. מרבדי דשא תחומים בין בניינים עם מספרים. קוביות בטון אפורות למחסה בצדי השבילים. קפיטריות שניתן לקנות בהן קפה שחור ב- 2.5 שקל וסנדביץ' מושקע  ב-5 שקלים. כיתות מרווחות מוארות בתאורת ניאונים ובהן שורות–שורות של כסאות צפופים קבועים על ציר. בקצה הכיתה לוח לבן, מצדו האחד תלוי רמקול ומצדו השני שלט: במקרה של צבע אדום נא להישאר בכיתה.
 
במחצית הראשונה של הבוקר התרוצצנו חברתי ואני כמו עכברים במבוך בין  אגפי הבניינים 8-9-10 של בית האקדמיה. את הרצאות שרצינו לשמוע לא מצאנו וכמה אחרות שלא התכוונו – שמענו בעל כורחנו. לפחות בהתחלה. במחצית השניה של היום החלטנו לסמן שלוש הרצאות יוצאות דופן וללכת רק אליהן ויהי מה. ככה הגענו להרצאתם של אהוד עוזיאל ותאמר מסאלחה: על ההלכה והשריעה,  להרצאתה של רות קלדרון – מרחב יהודי של חמלה ולהרצאתם של הרב מנחם והדסה פרומן, הרב רון יוסף ויניב ויצמן – על הומוסקסואליות יהודית.  
 

 

ג'יהאד גדול ג'יהאד קטן/ תאמר מסאלחה
 
רשות (להילחם) ניתנת לאלה אשר נמצאים במלחמה היות שהם מדוכאים…
אלה אשר גורשו מבתיהם בלי סיבה מוצדקת…(סורה 39-40:22)
 
…"מי מכיר מושגים מהאסלאם? 

"רמאדן", נכון. "אימם", כן, עוד. "ג'יהאד". מה עוד? "איטבח אל-יהוד", טוב מאד. נסתפק במגוון הזה. ובכן מהו ג'יהאד? הפרוש המילולי בערבית הוא השקעת מאמץ. באסלאם יש שני סוגי ג'יהאד – ג'יהאד פנימי שעוסק ביצר ובמאמץ הכרוך בהקמת משפחה, וג'יהאד חיצוני שעניינו יציאה למלחמה. מי מביניהם מכונה ג'יהאד גדול ומי ג'יהאד קטן? ובכן דווקא הג'יהאד הגדול והחשוב הוא הג'יהאד הראשון שהזכרנו.  

מכירים את הסיפור על האיש שפנה לסארטר וביקש לדעת מה יעשה – האם להישאר בבית ולעזור להוריו הזקנים או לצאת לקרב? ובכן, סארטר אמר לו כידוע שאין לו תשובה על כך. אבל לאסלאם דווקא יש: המלחמה היא ברירת מחדל אחרונה ויש להעדיף תמיד את החיים על פניה. 
בסורה 22 כתובים התנאים שעל פיהם מותר לצאת למלחמה: עוול, הגנה עצמית, גירוש או רדיפה דתית.  אבל גם כשיוצאים למלחמה צריך להיזהר אומר הנביא. אסור להרוג ילד, אישה, ילד או זקן. גם אסור להרוג אדם שהניח את נשקו.

ולמה צויינו המגבלות האלה? למטרה אחת: להרחיב את תחומי ההגנה במצב הכאוטי והבלתי רצוי הזה שנקרא מלחמה.  לצמצם נזקים ולהחיל את עקרון החסד על כמה שיותר אנשים.

אני יודע מה תגידו לי: למה החמאס לא מתנהג ככה, מה הם לא מכירים את הקוראן והחדית'ים? ובכן, ראשית יש לומר שזהו קודקס מוסרי אידיאלי שנמצא ביסוד האסלאם ומטרת המאמינים היא לשאוף אליו. גם אם לא תמיד מצליחים ליישם אותו, ראוי להכיר, ללמוד ולהשמיע את הקודקס המוסרי הזה בשיח המוסלמי הפנימי וגם מחוצה לו. אולי ככה נצליח לחולל איזה שינוי. הנה, רק לפני זמן מה שמעתי ששר הביטחון אהוד ברק אמר שהאמונה באסלאם אינה מתיישבת בשום אופן עם היהדות. מי יודע אולי כמו עם החמאס, גם אצל ברק נזכה יום אחד לאיזה שינוי. 

 
מעשה בנהג אוטובוס וקצב שלא הסכימו לסלוח/ רות קלדרון
 
טבח  (קצב)  אחד פגע ברב וגרם לו עוגמת נפש ולא בא אליו
לבקש סליחה.
בערב יום הכיפורים אמר רב בליבו: אלך אני לפייס אותו.
פגש רב את רב הונא תלמידו.  שאלו (רב הונא):  להיכן הולך
אדוני ?אמר לו (רב)  לפייס את פלוני.
אמר רב הונא: הולך אבא  (שמו האמיתי של"רב") להרוג את
הנפש.
הלך (רב) ועמד לפני הטבח.  היה הטבח יושב ושובר בגרזנו
גולגולת של בהמה.  הרים עיניו וראה את רב.
אמר לו (הטבח) אתה אבא!?  לך,  אין לי דבר עימך!
כאשר היכה בגרזנו על ראש הבהמה עף נֶתז של עצם פגע
בגרונו של הטבח והרגו.
(תלמוד בבלי, פרק שמיני, ב').
 
…"הבוקר הצטרכתי להגיע לרחוב המסגר כדי להחליף גלגל בטוסטוס. ככה אני מתניידת לי בת"א, בטוסטוס שלי. אני לא יודעת כמה מכם מכירים את אזור דרום העיר, אבל זהו איזור מפחיד: הרבה נתיבים גדולים והרבה תנועה. בדרך חזרה הביתה פניתי לנתיב הימני שמיועד לתחבורה ציבורית ונסעתי לי בצד בזהירות. די חששתי מכל המכוניות שנסעו בנתיבים האחרים.

נהג אוטובוס אחד כעס על שפלשתי לו לטריטוריה, נסע  מאחורי במהירות מופרזת ועשה מין תנועה קטנה כזו מאיימת, כאילו שהוא מנסה להעיף אותי הצדה, או לדרוס אותי, ומיד חזר לנתיב שלו בחזרה. כשעצר ברמזור עקפתי אותו, כי טוסטוסים תמיד עוקפים בסופו של דבר מכוניות שעומדות ברמזור,  וביקשתי שיפתח את החלון: מה ניסית לעשות? שאלתי אותו.
ללמד אותך לקח, הוא ענה, וחבל שלא דרסתי אותך.
באמת רצית לדרוס אותי כי נסעתי לך במסלול? אני אמא לשלושה ילדים.
כדי שבפעם הבאה תחשבי פעמיים.
אבל אנשים דרוסים לא יכולים לחשוב אפילו לא עוד פעם אחת.

כל האירוע הזה מהבוקר גרם לי לחשוב על המרחב הציבורי שלנו פה בישראל: כמה הוא חמוץ, זעוף, חסר חמלה.  אסור לטעות בו אפילו לא לשניה. כולם צדיקים בני צדיקים גמורים ומי ששוגה – מיד צריך לקטול אותו. הרי הטעות היא מיסוד החיים – אי אפשר לחיות בלי לטעות. לפעמים אנשים שחייבים לצדוק כל הזמן עושים את הנזקים הכי גדולים. כמו בסיפור במסכת יומא על רבי אבא שהתעקש לפייס את הקצב בערב יום הכיפורים. מה ראה רבי הונא שפגש בו  בדרך? לא ברור. אבל בזכות האמירה הספק אגבית שלו אנחנו מבינים שאין לנו פה סיפור פשוט על שכר ועונש, אלא משהו הרבה יותר מורכב מזה. כל אדם מוזמן לפרש את הסיפור כרצונו. מה שברור הוא שמהכוונות הטובות של רבי אבא נקטלה נפש בישראל והוא עצמו נטמא בטומאת המת, דווקא ביום הקדוש בשנה.
 

המלך בלי מלכה אין הוא מלך- דעות ופרשנויות אקטואליות/ הרב מנחם והדסה פרומן, הרב רון יוסף ויניב ויצמן
 
נלמד שהמלך בלי מלכה אין הוא מלך ולא הוא גדול
ולא מהולל, ומשום כך כל מי שלא נמצא זכר ונקיבה,
כל שבח הוסר ממנו, ואין הוא בכללות האדם, ולא עוד
שאין הוא כדאי להתברך…
ומשום כך שבח זה בשני. ואם תאמר מדוע לא כתוב
כי טוב בשני. מפני שעתידים להיפרד, וסוד הדבר
לא טוב היות האדם לבדו, בזמן שהוא לבדו לא טוב כתוב,
ועל כן לא כתוב כי טוב בשני.
(ס' הזהר, ספר ויקרא יח)
 
דבר הרב פרומן:
"ראשית כל אני רוצה ציין כי אני רב רק בזכות הרבנית אשתי ולא להיפך. פעם חלמתי חלום כשהייתי איש צעיר בישיבה ובחלומי ראיתי סנדל מכה ברצפה ופתאום הבנתי שהטפיפות האלה בין הסנדל לרצפה הן כמו המגע בין הזכר לנקבה, שמתחברים זה לזה לרגע ואז שוב נפרדים בתנועה האינסופית כל החיים.

ביום הבריאה השני אלוהים הבדיל בין מים למים כידוע. זה היה היום היחיד שלא אמר "כי טוב" על מעשהו זה,  וזאת למה? משום שהמים העליונים והמים התחתונים אחד הם, והם בבחינת סוד הזיווג הקדוש בין זכר לנקבה. ההפרדה אמנם הכרחית, אבל היא אינה טובה משום שהטוב האמיתי נמצא בחיבור ביניהם. הרעיון  הזה חוזר בזוהר בעשרות אם לא במאות פעמים וזוהי בעצם תכלית הבריאה כולה. אני יודע שהבאתם אותי לדון בנושא אחר, אבל אני לא מכיר שום דבר שיכול להוות תחליף טוב וראוי לסדר הזה."
 
דבר הרב רון יוסף:
…"הוסמכתי כרב אורתודוקסי ולפני כמה שנים עשיתי צעד "ויצאתי מהארון" וגם הקמתי את הו"ד כדי לתת מענה להומוסקסואלים דתיים שזקוקים למסגרת הלכתית וחברתית תומכת. אני רוצה לשאול את כבוד הרב  שתי שאלות: הראשונה נוגעת לאיסורים החלים על הומוסקסואלים לפי ההלכה: מאחר ואני מגדיר את עצמי כאיש דתי, בחרתי שלא לעבור על איסור משכב זכר. האם בזאת ניתן להכשיר את הפעילות שלי ואת זו של הצעירים האחרים שהולכים בדרכי? שאלה שניה נוגעת לעניין הנישואין ולהעמדת צאצאים בעולם שהם כידוע דברים עקריים מאד ביהדות. ברור לי שאיני יכול להינשא לאישה וכנראה שגם לא יהיו לי ילדים. מאידך, ספרות חז"ל מלאה בסיפורים על רבנים חכמים שהקימו דורות של תלמידים שנחשבו לילדיהם. אשמח לשמוע את דעתו של הרב בנושא הזה." 
 
דבר הרב פרומן:
"אם כך אין ביני לבנך שום ויכוח או עניין לא פתור. רק את יניב אני לא מבין. וגם את הנשיא שהלך לכיכר העיר אני לא מבין, למה דווקא לשם הוא הלך ולא למקומות אחרים שנהרגו בהם אנשים?"

 

דבר יניב ויצמן:
…"אני מייסד ויו"ר ארגון נוער גאה במועצת עיריית ת"א, אני רוצה למחות כאן על הניסיון שלכם להחזיר אותנו לארון. אנחנו לא נסכים לזה. אנחנו לא נמצאים באותה קטגוריה עם נכים, חולים, או כאלה ששוכבים עם בהמות.  אנשים שנמשכים לבני מינם זוהי מציאות קיימת בחברה. אני ובן זוגי מקיימים אורח חיים מלא כזוג לכל דבר, ובקרוב אנחנו מתכוונים להוליד ילד עם אם פונדקאית. אני לא מוכן לשמוע מאף אחד שאני עושה מעשה אסור". 
 
דבר הרבנית הדסה פרומן:
… "אני מקשיבה לך יניב ומרגישה שיש בקול שלך הרבה כעס. למה אתה כעוס כל כך?  לפעמים גם אני משתמשת בטון כזה כשאני מדברת עם הילדים שלי. אבל בדרך כלל זה לא עובד ורק סוגר אותם יותר מבפנים."
 

דבר אחת הנוכחות בקהל:
…"אני רוצה לשאול את הרב פרומן, מה היה קורה אם אחד הבנים שלו היה בא אליו ואמר לו שהוא הומו. האם הוא היה מוכן לקבל אותו?"
 
דבר הרב פרומן:
…"מה זה השאלה הזו בכלל? ילד זה ילד. אמנם אין לי בן שהודיע לנו שהוא הומוסקסואל, אבל לפני כמה שנים הבכור שלנו הודיע לנו שהוא מפסיק לקיים אורח חיים דתי. זה היה מאד קשה לאמא שלו ולי, אבל מעולם לא הפסקנו לאהוב אותו. להיפך. אבל זה קורה להרבה משפחות מאצלנו. כמעט בכל משפחה יש ילד אחד שמודיע להוריו שהוא רוצה להפסיק להיות דתי. בגלל זה אנשים דתיים עושים הרבה ילדים… אבל היום הבן הזה, דווקא חזר להתפלל כמיקודם והוא אפילו נעשה יותר דתי מהאבא שלו.
ובעניין שלך יניב, אני מבין שאתה כמו בני קורח לא מאמין בהפרדות, מבחינתך כל העדה קדושה וכולם שווים. מהרבה בחינות התורה הזו יותר נוחה מתורת משה שעוסקת כולה בחוקים וצמצומים. כמו עיגול וסולם. אני באופן אישי מאד אוהב לבדוק את התורה הזו בשיעורים שלי. בכל מקרה אני חושב שטוב נעשה אם נפתח את הסוגיה  עם חכמי דת נוספים כדי לשמוע למשל, מה לאסלאם יש להגיד על זה".

 

דבר יניב ויצמן:
.."מה פתאום אסלאם? אצלם המצב הכי גרוע. באיראן ובעירק תולים הומואיים בכיכר העיר! אני רוצה שאתה  תתמודד עם השאלות ועם אורח החיים שלנו בעצמך".

 

דבר אחד מהנוכחים בקהל:

…"אני לא מבין מה אתם רוצים מהרב פרומן? הוא לא יכול להכשיר את אורח החיים שלכם, כי זה לא מתאים לאמונה שלו. אני מבין את הרב יוסף שמבקש לדון אתו בענייני הלכה, אבל אני לא מבין למה חילונים תל-אביבים נזקקים לאישור או לדיעה שלו בכלל?"

 

דבר אחת הנוכחות בקהל:

"אני רוצה לשאול את הרבנית והרב פרומן שאלה: הרי קראנו בזוהר שיש שלמות רק בחיבור בין זכר לנקבה. והנה יניב אומר שהוא מרגיש שלמות באורח החיים שהוא מקיים עם הבן זוג שלו. מה  יש לכם להגיד על זה"?

 

הרבנית והרב פרומן:

(חיוך, הנהון, שתיקה) 

              

                                         

                                                                     ***
 

כשיצאנו מהכיתה התחשק לי לתלוש את השלט הקיים ולהחליפו באחר, בזו הלשון:  

הצבע האדום נגמר
הגיע תורו של הצבע הירוק 
כולם מתבקשים לצאת החוצה מהכיתה הזו ומכל הכיתות כולן

יש עולם שלם בחוץ

אפשר שהוא חומל, פתוח ומוגן.

 

               

 

נצרת של מעלה- נצרת של מטה

זה התחיל מהודעה באתר של שועי רז: "דרך הנביאים: סוף שבוע-עיוני-רוחני-מוסיקאלי בנצרת". מאחר  ובמילא התכוונתי לנסוע באותו סופשבוע לבקר את הורי שגרים בנצרת עלית, חשבתי לקפוץ לשם בשבת כדי לראות על מה העניין.
המפגש נערך בכנסיה סנט גבריאל שהוסבה למלון/אכסנייה– מבנה אבן בסגנון רומנסקי, שחזיתו מרובת הקשתות נושקת למגדל פעמון גבוה שראשו המחודד מסתיים בצלב. מוזר. כנסיית סנט גבריאל המפוארת קישטה את נוף ילדותי והיתה לי לנקודת ציון להתבונן בה מהמרפסת-גג שבבית הורי. והנה פעם ראשונה אני נוסעת לשם  כדי להיכנס פנימה. קשה לפענח את קסמו של הנוף של נצרת שאין בו לא יומרה ולא הוד. הרים סלעיים אפורים, כבישים מתפתלים בין כפרים, נקודת התמצאות ראשונה – מרבד התלאים  של עמק יזרעאל. נקודת התמצאות נוספת: כיפת הר תבור שבפסגתו פטמת מנזר. יערות חורש של הקרן הקיימת מכתרים את בתיה של העיר התחתית ואת בתיה של העיר העלית וגם את תהום החשדנות העמוקה שפעורה ביניהן. העיר הראשונה נבנתה בגיבוב כאוטי שנמשך מאות שנים, והשנייה  נבנתה במהירות רשלנית,  מין סקיצה של תוכנית עירונית שלמרות מספר תושביה הגדול יחסית, מעולם לא הבשילה לכדי עיר אמיתית. כשהיינו קטנים היינו מבקרים לפעמים בשוק של נצרת. הורי היו אז מזהירים את אחי ואותי לבל נעז ללכת לבד או לשחרר את האחיזה הלוחצת של כף ידם, כי אוי ואבוי, אפשר ללכת פה לאיבוד. הביקור בשוק היה חגיגה חושית גדולה. בעיקר זכורים לי החמורים הסבלניים שצעדו  עם מטענם לאורך התעלה המשוקעת שחצתה את המדרכה הצרה שנשטפה בנחיל מתמיד של מוסיקה מסתלסלת, ריחות תבלין ופרצופים מעניינים.      
 
משום מה בחרתי לנסוע שלא דרך הכביש העוקף הראשי של העיר החדשה, אלא דרך העיר העתיקה. אוי הלבאנט, הלבאנט. מסה קריטית של תנועה עצבנית בלתי נגמרת, שאינה נכנעת לשום חוק ובכל זאת בניגוד לכל הגיון, תאונות קורות שם רק לעתים נדירות. הגעתי לחדר ההרצאה של סנט גבריאל בזמן שהשיח' חמד חלמי הקריא מהקוראן את סורת מרים שעוסקת בהולדתו של ישוע הוא עיסא בלשונם.  הדברים נאמרו פעם בערבית מפי השיח' ובפעם בעברית מפי אדם נעים סבר שישב לצדו. המילים שיצאו מהם נאמרו בהטעמה יתרה ובאורח רוח, ויכולתי לחוש כיצד האינטונציה, המקצב והדגשים מעידים שסיפור הזה נועד להנעים את האוזן הרבה לפני שנכתב.
בתום ההקראה, ניתן לקהל שהות להגיב. אדם מזוקן וחבוש כיפה אמר שמבחינה תיאולוגית קשה לו לקבל את סיפור ההתגלות של מרים אם ישוע כפי שהוא מתואר בקוראן, משום שנאמר עליה שהיא היתה אחות של אהרון ומשה. הייתכן שמחברי הקוראן לא ידעו על הפער הכרונולוגי הבלתי מתקבל על הדעת הזה? השיח ענה לו שבודאי הם ידעו ואף הקדישו לנושא פרשנויות רבות. הפרשנות המקובלת היא שאדם שנקרא בשם קדום, נושא בתוכו ניצוצות של אלו שנשאו את השם לפניו, כפי שהיה במקרה של הצדקת מרים.
אחריו עלה השיח' ח'אלד אבו ראס  שנתן דרשה מתוך הסוּרה ה-18 (המערה) שמקדשת לאל-ח'צ'ר- ספק נביא, ספק שליח אלוהי, מין גלגול מוסלמי של אליהו הנביא. הסוּרה מתארת את מסעם המפותל של משה רבנו ונערו (אולי יהושע בן נון), שראשיתו בדג שנשכח וביקש לשוב לים וסופו במטמון שהוסתר בקיר מט לפול. בין לבין אותו שליח עלום – אל-ח'צ'ר, מצווה על משה להיות עד לכמה עוולות גדולות שנעשות בפקודתו. במהלך המסע נאמר למשה כי עליו לקבל את הדין מבלי לערער על מעשי העוול ולו במילה אחת. ההיגיון שמאחוריהם מתברר רק בדיעבד. אחד המשתתפים שאל מדוע הקוראן מהלל כל כך את הציות המוחלט בפני האל ושליחיו ולא מתווכח אתם אפילו קצת?  הרי אצלנו ביהדות כל הדמויות החשובות דווקא מרבות להתעמת עם אלוהים על כל דבר ועניין. השיח' שקל את דבריו בינו לבינו וענה: בשביל זה הכנסנו אתכם היהודים – שיהיה מי שיעשה עבורנו את העבודה.        

בהפסקה באולם המבואה של המלון, שוחחנו זה עם זה כדי ללבן עוד כמה סוגיות תיאולוגיות שלא באו לידי פתרון. פגשתי שם הרבה אנשים טובים ומרתקים כמו: פרופ' עודד מימון, ד"ר אלדד פרדו וד"ר אבי אלקיים.  כשהציגו בפני את השיח' עבד אלסלאם מנאסרה הוא סיפר לי כיצד התחילו המפגשים של דרך הנביאים: יום אחד לפני כעשר שנים, הוא קיבל טלפון מבוהל משיח' ידוע שמתגורר באחד הכפרים בשטחי יהודה: יש איזה מנחל שדופק לו בדלת, מה לעשות? השיח' ציווה עליו לפתוח את ביתו לפניו, לקבל אותו יפה ולברר את רצונו. למרבה ההפתעה המתנחל הזה לא ביקש לעשות שום נזק – רק ללבן כמה סוגיות תיאולוגיות שהטרידו את מנוחתו. זה היה הרב מנחם פרומן.

בדרך החוצה מכנסיית סנט גבריאל התבוננתי בנוף ילדותי מהצד השני של ההר: מרחוק יכולתי לזהות את שכונות המגורים הצפופות, את "הקסבה" שבה גדלתי, את פרטי הנוף המוכר במין תמונת ראי מוזרה. מנקודת ההיפוך ההיא שלחתי  ברכת תודה לאיש שעשה את דרכו אל ההר שמנגד, מתוך נחישות ואמונה באחדות ההוויה. לפעמים לא צריך יותר מאיש אחד כדי לחולל תמורה גדולה. 

   

 

בדיחה פולנית

יש אירוע לכבוד איזה סופר "בתולעת ספרים" אני אומרת בטלפון לחברי א' . איזה סופר? הוא שואל ואני אומרת לו: מה זה משנה בא, העיקר  שתוציא את האף מהטקסטים המיותרים שלך. א' עובד כמגיה ספרים בכל ההוצאות הגדולות. בשרשרת המזון שראשיתה בסופר שכותב בסתר וסופה במוכרים זריזים בחנויות מוצפות  בתאורת פלורצנטים, א' ממוקם אי שם בחוליה התחתונה. הוא עושה אמנם עבודה הכרחית מאין כמוה, אבל הוא שקוף לגמרי – אי אפשר  למצוא את השם שלו גם בזכוכית מגדלת בדף הראשון או בעמודי התודות. העברית שלו משובחת ונסמכת על הגייה נכונה של כל מילה ואות, כפי שנהוג להקפיד במחוזות ילדותו. כמו רבים וטובים מלקוחותיו הקבועים של "הנסיך הקטן", גם הוא נמצא במצב קיומי של אחד שמוציא ספר. משלו הפעם. או לפחות חושב על זה ברצינות. מתישהו. עוד מעט או כשיגיע לגיל 60.
 
הגענו לחנות וזו התמלאה חיש מהר בקשישים נמרצים לבושים במיטב בגדיהם שביקשו לתפוס מקום בשורות הראשונות. מה זה לאן הבאת אותי? א' שאל בחשדנות ואכן, הערב הזה צפן בחובו הפתעות רבות. מסתבר שאירוע הוקדש לכבוד הסופר הפולני הידוע מיכאל ויטקובסקי שספרו "חוף לובייבו" תורגם לאחרונה לעברית.  נוסף להיותו פולני,  ויטקובסקי הוא גם הומוסקסואל מוצהר וגם אנרכיסט. זאת ועוד: מסתבר שהוא חובב פורנו קשה שמהווה נושא מרכזי בכתיבתו. הזעזוע של חברי א', היה כאין וכאפס בהשוואה למה שהמתין לנוכחים האחרים שפניהם עטו צעיף נוסטלגיה רך לכבוד הקולטורה הפולנית במיטבה.  
 
עורך ספרותי ידוע נבחר להנחות את האירוע החגיגי הזה. לבוש חליפה כהה, סביב צווארו  מטפחת משי צבעונית קשורה ברישול ובעיניו מבט מתנצל ונבוך מאחורי משקפיים רחבי מסגרת. לצערו הוא טרם הספיק לקרא את הספר של ויטקובסקי ובאופן כללי הוא אינו בקי ברזי הספרות הפולנית, וגם אין לו קשר לשפה אבל בכל זאת הזמינו אותו להנחות פה את הערב. ואולי זה המקום לומר שמקרה הוא ביקר לאחרונה באיסטנבול וגילה שקבור שם סופר פולני חשוב.    
 
בניגוד למה שהובטח, הסופר ויטקובסקי נראה קונבנציונאלי כמו  סטודנט למחשבים  שנה ג'.  לא, הוא לא רואה בספר הזה וביתר 6 – 7 הספרים האחרים שהוא כותב עכשיו, ספרות מחתרתית אוונגרדית. חוץ מזה הוא נגד הגדרות באופן כללי. גם להגדיר את עצמו כהומוסקסואל הוא לא אוהב כי ההגדרה הזו רק מצמצמת אותו בתוך גטו של התנהגות שנכפית עליו בידי החברה הבורגנית הצבועה. מהסיבה הזו הוא גם נגד מצעדי גאווה. יש לו עניין ביהדות כתרבות למרות שבמקום שממנו הוא בא, לא פגשו ביהודים יותר מ- 60 שנה. ולגבי הבדיחות שפזורות עליהם פה ושם בין דפי הספר, צריך להבין שזה יותר כמו מטאפורה ספרותית ומי שלא פולני לא יוכל להבין.

אחר כך ויטקובסקי  החל להקריא קטעים נבחרים מספרו ופניו המשועממות עד עכשיו הפיקו פתאום מין חיות מפתיעה. הדיאלוג סב בין שתי דמויות שליהגו זו עם זו פעם בפולנית צייצנית ופעם בפולנית עמוקה.  דומה שהקהל השמרני נחלק בדעותיו בשלב זה: חלקו נהנה  מאד וצחק בכל פה וחלקו האחר נראה יותר כמו הדמות מ"הצעקה" של מונק.  לחברי א' לעומת זאת, לא היתה שום בעיה עם הגסויות של ויטקובסקי. הוא נראה מתמוגג כולו לשמע הדיאלוגים השנונים ואף התריע מדי פעם בפעם ורמז לי בבעיטות מתוזמנות היטב, להצטרף לקהל הצוחק.  כדי שלא יזרקו אותנו מפה בגללך. אחר כך הגיע שלב התרגום. העורך הנכבד נטל בידיו את הספר, הרים את משקפיו על המצח וקרב את הדף לעיניו הנבוכות, שוב ביקש סליחה מכל הנוכחים על הדברים הבוטים שעוד מעט יושמעו כאן הערב ואז החל להקריא את הקטעים בתרגום לעברית. מה אני אגיד לכם, בפולנית זה היה הרבה יותר מצחיק.
 

                                                                 ***

אגב – לגבי שרשרת המזון שהוזכרה לעיל: אין ספק שמעמדו של עורך ספרותי בכיר עולה עשרות מונים על כל האחרים.
 
 

החוק הצרפתי ביריד הספרים הבינלאומי

ביום שלישי האחרון נסעתי ליריד הספרים הבינלאומי שבבנייני האומה, עיר הקודש ירושלים.  במודעות שפורסמו בעיתונים הבטיחו מפגשים עם סופרים, אנשי רוח ומוציאים לאור מהארץ והעולם. אבל לי  זה נראה יותר כמו שבוע ספר עברי מורחב.

ראוי לציין שלמרות שהוצאתי ספר לפני כמה חודשים  שאפילו נמכר לא רע בחנויות הספרים (ולא רק בקרב בני משפחתי וחברי הטובים שנאלצים לשמח אותי), אני רחוקה מלהגדיר את עצמי כ"סופרת". תשאלו ודאי מתי ראוי לו לאדם מן הישוב להתהדר בכינוי מקצועי שכזה? אחרי שני ספרים? שלושה? אחרי שנמכרים לפחות 5,000 עותקים מספריו? או אחרי שהוא זוכה לפנות את רוב מרצו, ימיו ולילותיו לכתיבת סיפורים חדשים שלא היו ולא נבראו אלא במוחו הקודח. אבל יש דרך הרבה יותר פשוטה לזהות סופרים אמיתיים: לרוב הם אנשים שהשיבה פשטה בשערם הסתור תמיד  שמצויידים במקטרת ריחנית  וכל ישותם אומרת חוכמה נאצלה והדרת כבוד ויש להם הרבה מה להגיד על כל דבר ועניין.  בקיצר: מה לי ולזה.
 
כרגיל אצלי בזבזתי יותר זמן בשוטטות חסרת פשר במקומות שלא לשמם התכנסתי, אבל לסוף הגעתי לאולם טדי בדיוק באמצע הדיון שהוקדש לנושא: "הספר כמוצר תרבות: דיון עם סופרים ומו"ל מישראל ומצרפת בנושא הבטחת מחיר מינימום לספרים."
 
ומי שלא בקי בפרטים כמה מילים על הנושא:  בשנת 1981 נחקק "חוק מחיר קבוע" בצרפת בעקבות תחרות עזה שכמעט ומוטטה את שוק הספרים. חוק זה קובע כי כל ספר יימכר במחיר שקבע המוציא לאור למשך השנתיים הראשונות לפרסומו ללא כל הנחה. הבטחה זו תאפשר להוצאות ולסופרים להחזיר את ההוצאות הרבות הכרוכות בפרסום הספר ותטיב בעיקר עם סופרים צעירים. יתכן והחוק יביא להפחתה במספר הכותרים המתפרסמים שכן מי שלא יעמוד בתחרות פשוט לא ישרוד, אך לדעת מצדדיו הוא יעשיר בסופו של דבר את מבחר הספרים בחנויות וגם את כיסי ההוצאות לאור ואפילו (שומו שמים) את כיסי הסופרים עצמם.  
 
מצאתי לי כסא פנוי בקצה האולם והסתכלתי על פניהם של הנוכחים שנראו מרותקים לאדם מהודר שניצב על הבמה ליד המנחה עמנואל הלפרין שאין כמוהו בהנחיית פאנלים שמעורבים בהם צרפתים. לא היה לי מושג מיהו האיש הדובר וגם לא היה נעים לי לשאול, כי ברור היה שכולם מלבדי ידעו. טוב, הם לא נאלצו כמוני לכלות את ימיהם בכנסים של ארכיאולוגים עוטי חאקי מרובי כיסים, בדיונים טרחניים על הקרמיקה הדו-גונית מטיפוס B בשכבה X בחצור של הברונזה המאוחרת.
 
ובכן, אותו איש נכבד אמר שהמצב בארץ חמור ביותר ולא רק זאת: בניגוד לארצות אירופה אין לנו את הפריבילגיה לעלות למכונית ולהגיע אחרי שעה-שעתיים למדינה אחרת. אנחנו חיים בבועה אזורית. צריך 4 שעות מינימום כדי להגיע ליעד תרבותי אחר (ואיסטנבול מה? ואתונה?). גם הכתב שלנו שונה, גם השפה. אין לנו אחים קרובים כמו בשפות הלטיניות שמסוגלים לקרא את היצירות בשפת המקור. יש יותר מדי ספרים, יש פחות מדי קוראים. אנחנו בבעיה.
 
אחריו עלתה מנכ"ל רשת ספרים גדולה (האם לומר מנכל"ית שאל הלפרין בנימוס והיא אמרה לא. אני לא פמיניסטית חס וחלילה. אני אוהבת שמחליפים לי את הגלגל במכונית). היא בניגוד לדובר הראשון חושבת שהמצב לא רק בעייתי אלא קטסטרופאלי ממש.  היא יודעת היטב כי היא באה מעולם הביטוח וענף זה מפורסם  באסונותיו.  ועל מה הזדעקה המנכ"ל? על המצב ובעיקר על המתחרים שעורכים מבצעים שכמוהם העין לא ראתה ודי לחכימא ואין צורך לפרט, אבל כל בר דעת יודע שגם מסטיק עולה יותר משקל.  
 
אחריה עלתה מכנל"ית השיווק של הרשת המתחרה (היא דווקא כן פמיניסטית), שטרפה את כל הקלפים מהתחלה: המצב לא כל כך חמור כמו שנדמה לכם (גל של אי-נוחות עובר בקהל). יש פה שוק חופשי ותחרות בריאה (באמת? איזה תחרות? חוצפה!) ספר אינו טוב או שונה מכל מוצר צריכה אחר: לא מקוטג' ולא מעוגה (איך היא אומרת כזה דבר? בושה!). חוץ מזה אין מה להשוות בינינו לבין הצרפתים, צרפת זה עולם אחר, ועם כל הכבוד, סליחה. המשפט האחרון היה כנראה הרבה מעבר לכוחותיו  של הקהל הנרגן ממילא. רעש גדול באולם, רק הלפרין ואורחיו הצרפתים הנהנו בינם לבינם דומה שבמפתיע הם דווקא הסכימו אתה.
 
כשירדה מהבמה עלה נציג חנויות הספרים הפרטיות והוא שב לתחזיות האפוקליפסה עכשיו. בשארית כוחותיו הוא נלחם יום-יום כדי לקיים את חנותו השכונתית בטבעון בזמן שהתאגידים ורשתות נוגסות בפרנסתו במבצעים והנחות. להם  שותפות חלקית בהוצאות ואת הספרים שלהם הם מקדמים בהנחות משמעותיות ובבוניסים לעובדים. להם אין צורך בשירותיו של מפיץ שנוגס  60% ממחיר הספר. הוא בשום פנים לא יכול להתחרות בהם ולהערכתו תוך שנים ספורות כבר לא יישארו  חנויות ספרים פרטיות בישראל, חנויות אינטימיות מיוחדות שכולם אוהבים לספר עליהן כשחוזרים מטיול בפריס או בלונדון.
 
ואז החל דיון פתוח בין הדוברים לקהל. הרוב הסכימו שהענף השוקע הזה ימצא רפואה כשכולם יתאחדו ויפעלו כאיש אחד : ההוצאות הגדולות עם הסופרים הגדולים דוגמת יהושע קנז, עמוס עוז ודוד גרוסמן. צריך לפנות  לרשות ההגבלים העסקיים, צריך לקדם את החוק הצרפתי כדי שכולם יוכלו לשרוד: גם החנויות הקטנות, גם ההוצאות הקטנות, גם הסופרים הקטנים.  אותם אלה שהשיבה עוד לא פשטה בשערם הסתור תמיד ואין להם מקטרת ריחנית  וכל ישותם אינה אומרת דבר מלבד זאת: הנה אני.

שקשוקה באחורי תיאטרון קיסריה

אתמול הלכתי להקרנה של הסרט "שיטת השקשוקה" בסלון מזל. חדר ההקרנה הלא גדול ממלא היה גדוש בפרטי לבוש, חוברות, ספרים ודיסקים סדורים על מדפים שמאורגנים לשתי קבוצות ("להשאלה", "למסירה") ולנושאים ("אקטיביזם", "פמיניזם", סוציאליזם ועוד מיני אזמים אחרים). היו שם גם הרבה פרצופים של אנשים צעירים מאד לצד כאלה שבגרו, צלחת פירות ובוטנים וכובע קסמים לאיסוף תרומות.

הצופים הרבים מלאו את החדר כולו מהמסך שעליו הוקרן הסרט קצת באופסייד ("זה הכי טוב שאפשר אחי. בדוק"), ועד למפתן הדלת הפונה לרחוב. ואז הסרט התחיל. הקהל הגיב בכעס, יאוש וצחוק שהתחלפו לסירוגין. למי שאינו בקי בפרטים הנה כמה מילות הסבר: שיטת השקשוקה הוא סרט תיעודי  שיצרו העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי במשך למעלה משלוש שנים. הסרט מתמקד בקשרי הון ושלטון במדינת ישראל בשנים האחרונות דרך הצגת העסקאות בין המדינה לבין משפחת עופר.

כבר בשלב הפקת הסרט הוגשה ע"י משפחת עופר תביעה נגד יוצריו ואף תחנת שידור לא הסכימה עד היום לשדרו, וזאת מחשש להסתבכות בתביעות משפטיות. מילא שהיו תובעים אותו בבית משפט בישראל שכן רוזנטל שהגיע בתום ההקרנה לסלון מזל כדי לדבר עם הקהל, אמר שהוא מוכן לעמוד בפני כס השיפוט ולהוכיח  את טענותיו שהועלו בסרטו. אלא מה, ותשמעו את זה טוב: מסתבר שאיימו על רשויות השידור  שיגישו נגדם עשרות תביעות נוספות מבתי משפט בלונדון, רומא, פריז וטוקיו ובעצם מכל מדינה כמעט על פני הגלובס. וזאת למה?  מכיוון שהסרט פוגע בשמם הטוב של האחים עופר בכל מקום שבו הם נוהגים לבקר, לנפוש, לעשות עסקים. וברוך השם כפי שאתם יודעים, כאלה יש הרבה. 
  
אבל דווקא משום האיומים על רשתות השידור, הסרט זוכה לתהודה ולהצלחה עצומה מאז שיצא לאקרנים. המונים ממלאים את ההקרנות בסינמטקים ובמקומות אחרים בכל רחבי הארץ. אין ספק שאם היו משדרים את הסרט  בערוץ 2 בלבד, הוא היה זוכה לרייטינג נמוך בהרבה ממה שהוא זוכה לו היום. הסרט של רוזנטל ועבודי רק תופס תאוצה משבוע לשבוע. כל הרע הזה רק עושה לו טוב.

מבין עשרות הסיפורים ההזויים שהובאו בסרט, בלט לעיני סיפור אחד קטן ולכאורה לא ממש חשוב: חתונת נכדו של סמי עופר בתיאטרון קיסריה. בערב האירוע עמד רוזנטל בשער הגן הלאומי וצילם את כל שמנת/צמרת המדינה נכנסת בזה אחר זה למבנה הפתוח שנתחם, שופץ, קושט ונסגר רק לכבודם. נראה אתכם מתקשרים מחר לגן הלאומי קיסריה או לכל גן לאומי אחר כדי לערוך בו בר-מצווה לילד או יומולדת לילדה. מה יש? למה רק לעופרים מותר?  אגב, באותו יום שארגנו את התיאטרון לכבוד האירוע החגיגי הגעתי במקרה לקיסריה ושאלתי את אחד העובדים הבכירים לפשר המהומה :"אל תשאלי אותי שאלות קשות", הוא אמר "ואני לא אצטרך לשקר".

מי שצופה בסרט מבין שישראל הנאורה והמתקדמת שלנו אינה שונה בהרבה מישראל של שלהי חורבן הבית כפי שכתבתי בפוסט האחרון שלי. בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף נז עמוד א, נאמר למשל בעניין זה:

"אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין:
אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן,
אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן,
אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן,
אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן.
שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין,
ועבדיהן חובטין את העם במקלות."

בדרכו הביתה מהאירוע שהוא לא הוזמן אליו, קיבל רוזנטל טלפון מאחת הנוכחות שסיפרה לו בהתרגשות שזה עתה הגיעו למסיבה גם ביבי ושרה ואהוד. "איך לא ראיתי אותם, הם נכנסו מהחצר האחורית של האמפיתיאטרון?" שאל באכזבה.
מבלי לדעת הוא קלע בול. זו טעות נפוצה מאד לקרא ל"תיאטרון" שאותו הגו היוונים בשם "אמפיתיאטרון" – אותו גלגול וולגרי פרי המצאתם של הרומאים שנראה כמו תיאטרון כפול (אמפי= פעמיים). אבל ההבדל הוא לא רק בצורת הבנייה הארכיטקטונית אלא גם במהות ואיכות המופעים שהעלו שם: בתיאטרון הציגו היוונים מחזות מוסר, צדק, ביקורת פוליטית, אפוסים היסטוריים לצד שירה צרופה ליופי האלים ולגיבורים המיתולוגיים. באמפיתיאטרון הציגו להמונים מראות זוועה של קרבות גלדיאטורים וחיות טרף מזות רעב ועבדים חסרי אונים שנרצחים כדי לקדש את עקרון ה"לחם והשעשועים". 

 

תיאטרון קיסריה ב- 1900 שנות קיומו מראות רבים-רבים. הוא ראה הצגות מוסר ומחזות אימה. הוא ראה מופעי תרבות ומופעי שחיתות. הוא ראה הזנחה ושכחה. הוא ראה ארכיאולוגים חושפים מפניו את העפר שכיסה את אבניו. הוא ראה רבבות של מטיילים שספרו את ספרו. הוא ראה מופעי מוסיקת רוק, נשמה, ג'ז, יוונית, קונצרטים ואופרות. גם המון-המון מופעים של שלמה ארצי הוא ראה (קצת יותר מדי אם תשאלו אותו).

אבל מופע כזה כמו שארגנו האחים עופר עם כל צמרת הממשל וההון במדינת ישראל המתחדשת כקדם הוא עוד לא ראה. תודו.         
 

קישור לטריילים :

לחץ כאן 

וגם כאן 
 

פומפיי- העיר והאגדה

 

הרצאה שלי במסגרת תגליות "ארכאולוגיה עכשיו – המחקר הארכיאולוגי בראי  האמנות, הספרות, התיאטרון והקולנוע" , 25/11/08 שעה 19.30 בתיאטרון גבעתיים.

נושאים שיועלו:

– סיפורה של פומפיי העיר והאגדה,

– חוויות מהחפירות במשלחת האנגלו-אמריקאית (1996- 1998)

– הדרך לכתיבת הספר "אדמה שחורה"

 

אשמח לראותכם!

נטלי

 

ארכיאולוגיה כמדע רצחני

לא רבים יודעים שלסופרת הרומנים הבלשיים אגתה כריסטי (1890 – 1976), יש קשר הדוק עם עולם הארכיאולוגיה: היא החלה להתעניין בנושא כשביקרה באתר חפירות באור שבעיראק, בשנת 1928, והמשיכה להעמיק את ידיעותיה כשבחרה לקשור את גורלה עם ארכיאולוג מקס מלואן שהיה לבעלה.

כריסטי לוותה את בן זוגה בחפירותיו בעיראק ובסוריה והשתתפה בפועל בניקוי, שיחזור ורישום הממצאים שגילה. עם הזמן הפכה לארכיאולוגית בזכות עצמה, למרות שלא קנתה לה השכלה פורמאלית של ממש בתחום זה. "כשאמרתי למקס שאני מצטערת על כך שלא למדתי ארכיאולוגיה בצעירותי, הוא ענה לי – האם את מבינה שאת יודעת היום על קרמיקה פרהיסטורית יותר מכל אישה אחרת באנגליה"? (אוטוביוגרפיה, 1981: 546). 
כריסטי היא ללא ספק אחת הסופרות הפופולאריות בעולם :  78 ספריה תורגמו ל-44 שפות ונמכרו בכ-2 מיליארד עותקים למרות שהיא עצמה סבלה מדיסגרפיה, ורוב ספריה נכתבו על ידי הקראתם לקלדנית.

הסיפור “רצח במסופוטמיה" (1936 ראה אור בעברית תחת השם "הנידון למוות ברח"), מתרחש במדינה שהכירה היטב – עיראק. גיבור העלילה ד"ר ליידנר הוא ארכיאולוג שחבר בנסיעה ברכבת לעלמה איימי לייתרן כדי שתשמש כבת לוויה לאשתו המעורערת בנפשה. כשהיא מגיעה לביתם היא עדה לשלל תופעות  המתקשרות בחלקן לחדר מסתורי גדוש בעתיקות. ב"רצח על הנילוס",  משתמשת כריסטי באתרי העתיקות במצרים כתפאורה אקזוטית לעלילה. 

העניין הספרותי של כריסטי כמו גם זה של חבריה הארכיאולוגים, צריך להבחן בהקשר רחב יותר כחלק מתנועתם של חוקרים, אנשי רוח והרפתקנים מהמערב הקולוניאליסטי לעבר ארצות המזרח האקזוטיות, במטרה ללמוד מקרוב את שרידי התרבויות הקדומות. 

 

ביום שלישי הקרוב 18/11 בשעה 19.30, תתקיים בתיאטרון גבעתיים הרצאה בנושא זה מפי פרופ' משה פישר מהחוג לארכיאולוגיה שבאוניברסיטת ת"א במסגרת סדרת ההרצאות בתגליות :

"ארכיאולוגיה עכשיו: המחקר הארכיאולוגי בראי הספרות, האמנות התיאטרון והקולנוע".

 

לפרטים נוספים..

 

(אפשרות להנחה בהרשמה מוקדמת דרך האתר)

אירוע בצומת ספרים 23 בנובמבר 2008

אירוע בצומת ספרים – השקה לכבוד הספר "אדמה שחורה"

סניף הספרייה, דיזנגוף סנטר, קומה שניה, ת"א
יום א'  כה בחשון,  23 לנובמבר 2008
שעה  19.30
 
 
פרופ' משה פישר – מיודפת לפומפיי – על אסונות מידי אדם וטבע
דורון בר אדון – "אדמה שחורה" – האינטואיציה של הבדואית הקטנה
סיגלית בנאי – וקולן נשמע – על מזרחיות וקול נשי ברומן ההיסטורי העכשווי
 
הקראות, שיחה עם המחברת וקטעי נגינה.

סיור ליודפת 27/9

בעקבות קריאת הספר "אדמה שחורה" – נתבקשתי על ידי תושב יודפת, להגיע למקום כדי לספר על הנסיבות לכתיבת הספר, מקומות ההשראה והחפירה.

הסיור יתקיים בשבת הקרובה בשעה 17.00 בכניסה לאתר.

בתוכנית: הרבה סיפורים, שירה וניגונים, תה מצמחי התל, פריחת חצבים, אירוח אצל תושבי המקום ועוד הפתעות.

הסיור ללא תשלום – כולם מוזמנים!