ארכיון קטגוריה: ארכיאולוגיה במרחב הציבורי

צופן דה-מיצי

הכול התחיל לפני כמה חודשים בליל חורף אפל וקר. ישבתי מול המחשב, מחטטת בין כתביו המיסטיים של הלורד אוליפנט לציוריה הלא פחות מיסטיים של רעייתו אליס, והנה הנייד שלי מתחיל לרקד, מציג מול עיניי מספר לא מוכר עם קידומת בינלאומית ארוכה.

"ד"ר נטלי מסיקה הארכיאולוגית ?", "כן, זו אני. במה אוכל לעזור"? ואינטנסיבית קמתי ממקומי. מין רפלקס בלתי נשלט כזה שנשאר לי מימי הצבא. על הקו היה במאי ויוצר סרטים מאד מוכר שמרבה לעסוק בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה. "יש לנו הצעה בשבילך. אנחנו רוצים לשלוח לך קישור לסרט שעומד לצאת בקרוב בערוץ דסקוברי ונשמח אם תסכימי לצפות בו ולחוות עליו את דעתך, תמורת תשלום צנוע כמובן". "כמובן", אמרתי והתכוונתי בעיקר לחלק האחרון של המשפט. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקבלת תשלום עבור צפייה בסרטים. אם אין כסף – לא רואה.

"אבל יש תנאי אחד", הוסיף הבמאי, "את צריכה לחתום לנו על חוזה סודיות. המזכירה שלי כבר שולחת לך את המסמך במייל. תחתמי עליו לפני שאנחנו ממשיכים לדבר". הסתכלתי ימינה ושמאלה ווידאתי שכל אחד מהנוכחים בחדר עסוק בענייניו. סברתי שמוטב שכמשנה זהירות, יחול ערפול מוחלט גם על הסכם הסודיות הנ"ל.

ובכן מאז אותו ליל סגרירי מר ונמהר התהפכו עלי ימיי ולילותיי לחלוטין. שקעתי שלא בטובתי בעולמות אפלים שצופנים בחובם גילויים מרעישים ביותר, שיעוררו מן הסתם מהפך תיאולוגי גדול,  או למצער, יגרמו לכאב ראש לא קטן לכל מי שנתן את ידו לסרט כופר זה. אבל אני לא קשורה, ביקשו ממני לצפות, אז צפיתי, ביקשו חוות דעת בכתב, אז חוויתי. זה הכול.

נקודה שנייה והרבה יותר מדאיגה היא מה יהיה עם האנשים בגלימות השחורות וכובעי הברדס המחודדים. מאז אותו לילה אני יכולה לחוש בנוכחותם בכל מקום כמעט, במיוחד עם רדת החשיכה, אורבים בדממה וממתינים להזדמנות נאותה, להיסח דעת רגעי כדי לעוט עליי ולגרור אותי למרתפיהם החשוכים, לענותני בשאלות גדולות ממידתי ועוד בלטינית ימי ביניימית קשה להבנה. ומאחר שכבר צפיתי בסרט או שניים בימי חיי (רק בתשלום כמובן), החלטתי הבוקר לעשות מעשה ולהשאיר לאהובי כמה סימנים כדי שבשובו מיום עבודתו לפנות ערב, יוכל לצאת לחפש אותי במידה ואעלם לפתע כאילו בלעה אותי האדמה. אז קודם כל מיקמתי את החתולה במרכז החדר ולמרות התנגדותה העיקשת הצלחתי אחרי מאבק ממושך, לשטח את איבריה לפי ארבע כנפות תבל. לצערי התקבלה צורה לא אצילית במיוחד. את הזנב כיוונתי בזוית 12 מעלות מקו המשווה רמז ל-12 תלמידיו של המושיע, הישר לכיוון  המטבח. על השולחן שמתי ביצה רמז לסעודת הפסח וקצת ימינה ממנה – מזלג המופנה לכיור. באופן פלאי ועלום בדקה מסוימת ביום, אפשר לראות קורלציה ברורה בין טיפות המים שיורדות מהברז לזרמי המים שיורדים מהצנרת הקבועה שבמכונת הכביסה. זה לא מקרי. שהרי אין דבר מקרי בעולם הזה.

אני יודעת שזה לא פשוט לתת רמזים מורכבים כל כך לקיבוצניק דור-שלישי אז הוספתי פתק יותר פרוזאי מוצפן בכתב ראי שאומר כך:  אהובי – יצאתי לספרייה. לא היה לי זמן לבשל היום, אז תכין לך חביתה. הכיור שוב נסתם שלא באשמתי, וצריך גם לתלות כביסה. נשיקות.

נ.ב: אם האח וילאם מבסקרוויל מתקשר תגיד לו שלקחתי אתי חוט מספיק ארוך כדי שנוכל גם לצאת משם. אל תדאג, אחזור בערב, אם לא יקרה לי משהו נורא.

(ומי שרוצה לדעת על מה המהומה – הנה כל הפרטים כאן)

במעמקי ההרודיון עם מדריך קוראני

מעולם לא הצלחתי להבין את ירושלים ואת ההיגיון הסבוך שלה. מבחינה  גיאוגרפית בעיקר. בעיר ילדותי נצרת יש שתי שכונות: צפונית ודרומית ובאמצע- כביש. הגיוני. בת"א הכי קל להסתדר כי במערב יש ים ושאר הכיוונים מסתדרים פחות או יותר בהתאם. בחיפה שגם בה גרתי, יש ים שאפשר להגיע אליו רק מהעיר התחתית, יש את שכונות הכרמל שמשקיפות מעל ויש את נווה שאנן בקצה השממה המבודדת. אי אפשר להתבלבל. רק ירושלים כמו ירושלים היא מתוסבכת לגמרי: בליל אינסופי של עשרות שכונות על כל גבעה ועמק. בכל פעם שאני מצליחה להגיע בשלום ליעדי אני רואה בזה סוג של נס.

בשישי האחרון התקיים בהרודיון סיור לכבודו של פרופ' אהוד נצר שנפל בעת מילוי תפקידו. מאחר ולא ביקרתי באתר הרבה שנים- החלטתי להירשם אליו, אפילו שלא הכרתי את המארגנים.  ראיתי בזה גם סוג של מחווה אישית למורה ומעל לכל – לאדם שהיה באמת, יוצא דופן בנוף המקומי.

הדרך מת"א להרודיון, עוברת כידוע בירושלים. מאחר והיה צריך להגיע לאתר בשעה 8:00 בבוקר, החלטתי לשנן ערב קודם את המסלול. אבל זה לא ממש עזר. כשהגעתי לרחביה פניתי בכל הרחובות שלא הייתי צריכה לפנות בהן וגרמתי למהומת עולמים ולאינספור צפירות של נהגים ירושלמים עצבניים. אחר כך התקשר חבר ירושלמי במיל' שעשה מאמצים  לחלץ אותי מהתסבוכת. את ממש קרובה ליציאה הוא אמר, תפני לכיוון דרום-מזרח. הסתכלתי על השמים המעוננים שטפטפו מעל ואמרתי שהוא בטח צוחק עלי. איפשהו קרוב למושבה הגרמנית, כשכבר הייתי בייאוש גדול, עצרתי את המכונית ושאלתי את האיש הראשון שעמד בצד הכביש איך מגיעים לרמת רחל. בעצם, איך מגיעים להרודיון תיקנתי כשגיליתי שהנ"ל  הוא למעשה הארכיאולוג גיא שטיבל, שחפר עם נצר במצדה ובעוד כמה מקומות. שטיבל חייך ואמר לי לעשות u-turn. אם יש ניסים בעולם – אז הם קורים בירושלים.

בדרך להרודיון עוברים במחסום צבאי ובשורת כפרים אפורים ודלים למראה. רוב המכוניות שנוסעות בכביש המתפתל והצר נושאות לוחיות זיהוי בצבע אפור דהוי. פעם מזמן אחרי אוסלו,  לוחיות הזיהוי היו עליזות וצבעוניות: ורוד לחברון, תכלת לרמאללה. עברו חלפו להן ימי האופטימיות, נשארנו עם המצב. לאחר נסיעה קצרה מגלים את הגבעה המלאכותית שעליה ניצב ההרודיון במלא תפארתו. פונים שמאלה בכיכר מאולתרת עם עמדת שמירה נטושה, ומיד אחר כך מתחילים להעפיל בהר דרך כביש צר מלהכיל  בתקווה שאף אחד לא יחליט לרדת למטה באותה שעה.

הגעתי לאתר כמעט בזמן. המדריך שלא ידעתי עליו דבר, בדיוק נתן סקירה מפורטת על ההיסטוריה הפרטית של אהוד נצר. הוא אמר שאהוד התחיל את הקריירה שלו בתור ארכיטקט ולכן את הד"ר בחר לעשות על הארכיטקטורה  מהתקופה ההרודיאנית במצדה.  אבל עם השנים הוא התקרב יותר למקצוע והיה  לארכיאולוג של ממש. ואני חשבתי ממתי מפרידים בין הדברים – שהרי ארכיאולוגיה היא תמיד גם וגם. האנשים בקבוצה הקשיבו למדריך ברוב קשב – לגברים היו כיפות סרוגות ושפמים והנשים הבודדות לבשו שכבות של חצאיות ומכנסיים.

השמיים היו סגריריים ומדי פעם בפעם טפטפו עלינו, אבל אלו לא מנעו מהמדריך להאריך בהסברים על שיפולי הגבעות, הנקיקים  והואדיות. היו גם הסברים על הכפרים הפלסתינים  ש"תקועים" לדבריו בנוף של בתי הלגו עם הגגות האדומים. בשלב זה כבר הבנתי שבאשר אבדתי –אבדתי. לפעמים צריך לעשות דרך ארוכה בבוקר חורפי רק כדי לשמוע מישהו שאי אפשר להסכים אתו. אחר כך התחזק הגשם והקבוצה התקבצה במבנה הרוטונדה של בית המרחץ. שם שמענו הרצאה מלומדה על יוספוס פלביוס, המרד הגדול וכיבוש יודפת. אז  כבר איבדתי את סבלנותי לגמרי ויצאתי לשוטט באתר. בקצה אחד השבילים נתקלתי  בקבוצת מטיילים מלוכסני עיניים מצוידים במטריות, מעילי גשם ומצלמות ענק. המדריך שלווה את הקבוצה נראה קפצני וידען והוא הצביע על המבנים הפזורים בשטח תוך כדי תנועה נמרצת. הקהל מצדו ענה לו בקריאות מתוזמנות היטב של: אוֹוֹוֹ ו- אהההה. שמחתי שסוף-סוף מצאתי לי מדריך כלבבי.  מיד חברתי אליהם וירדתי אתם למערכת המסתור מימי בר כוכבא.  כמו כולם רצתי בעקבותיו, הקשבתי להסבריו התמציתיים, הנהנתי בהתלהבות  וקראתי אוֹוֹוֹ ו- אהההה. אחד מחברי הקבוצה חייך אלי ואמר שהם קוראנים מניו-יורק, סטודנטים  ללימודי תנ"ך.

המקום הזה מאד מעניין אבל הוא עצוב מאד הוא אמר. בגלל הפרופסור שנהרג בזמן החפירה? לא בדיוק הוא ענה –  המקום הזה עצוב כי הרבה אנשים מתו כאן, הרבה דם נשפך. אם כך אין לך מה להתרגש. כל הארץ הזו עצובה באותה מידה.

 

סנובית בקיסריה

 

או הג'ינג'י של חלי לא לבד

אהוד נצר 1934- 2010

יום שני אחרי הצהריים. קבוצת אנשים עומדת על משטח המרפסת של ארמון הורדוס בהרודיון. האווירה שמחה וחגיגית, נראה שהדברים מתחילים להסתדר – עבודות השיקום בעצומן, התקציבים זורמים כסדרם, הצוות במצב רוח מרומם. פרופ' אהוד נצר נשען בגופו הגדול על מעקה העץ שבקצה המרפסת,  משתף את הנוכחים באיזו מחשבה חדשה שצצה במוחו, או מקשיב בסבלנות לרעיון מעניין של אחד מאנשי צוותו. ואז לפתע מעקה העץ  מתערער ונפרץ והוא אחריו, מתדרדר ונופל מטה כמו איקרוס, תלוי בין שמים לארץ, נחבט בראשו בגובה שלושה מטרים במדרגת הצוק, נעצר רגע, ממשיך ליפול מטה-מטה לעבר מדרגה נוספת ושם נעצר. אנשי הצוות רצים לסייע לו, מוצאים אותו עדיין בהכרה חלקית ומבהילים אותו לבית החולים הדסה בירושלים. שלושה ימים נאבק על חייו והלילה, הלך לעולמו. 

הכרתי אותו בשנה הראשונה ללמודי התואר השני בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. הוא העביר קורסים על האדריכלות הרומית ועל מפעלי הבנייה של הורדוס ועל נושאים נוספים מסוג זה. דומה שהקירות האפורים של חדרי הלימוד סגרו עליו, שכן העדיף לבלות את זמנו בבחינה קרובה של הדברים עצמם, בחוץ בשמש היוקדת, בגשמים ובשרב. אבל לא היתה לו ברירה, ככה מלמדים באוניברסיטה. בטרם עידן הפוורפונט העברנו את זמננו בבהייה מנומנמת  בעשרות רבות של שקופיות ובהן – צילומי גשרים, אמות מים, מקדשים וארמונות שבנו הרומאים.  הוא היה מתאר את התמונות בקולו השקט המונוטוני, כמו אדריכל שמנסה לשטח את טיעוניו בפני  לקוחות ספקניים: הפנתיאון הוא מבנה מיוחד כי קוטרו  שווה לגובהו ופה רואים את תוואי אמות המים לקיסריה שמזכירה את אמת המים מהעיר נים שבדרום צרפת, שימו לב לדמיון בין האומנות, שקופית הבאה. והיה גם הורדוס שאתו אהוד הכי אהב.  כי הורדוס גילם במעשיו את המגלומניה ואת הגאונות הצרופה  של הארכיטקטורה הרומית במיטבה: ארמונות יריחו, מצדה, הר הבית, קיסריה, וגולת הכותרת – ההרודיון, אותו מקום מסתורי ומסקרן שבמשך שנים הוא חיפש בו עדות אחת יחידה – את הקבר של האיש שלכבודו הקימו את ההר המלאכותי העצום הזה. והנה לפני כמה שנים, לגמרי במקרה,  אהוד גילה סוף-סוף את מקום הקבורה  וגם הצליח לשכנע בצדקתו את הספקנים הגדולים ביותר. והשבוע בצירוף מקרים מוזר ומתעתע –אותו מקום הביא עליו את מותו שלו. 

לפני כמה שנים באתי לשמוע את אהוד מרצה בפני קהל חובב ארכיאולוגיה על תגליותיו האחרונות בהרודיון. הוא שיטח את טיעוניו בסדר לוגי וענה לשאלות הקהל בסבלנות אין קץ כמו היתה זו הרצאה מלומדה בסימפוזיון חוקרים. בתום הרצאתו ניגשתי לברך אותו, ומצאתי אותו נבוך ותוהה על כל תשומת הלב שהורעפה עליו. כל כך הרבה שנים הורגל לעבודת שטח שקטה ועמלנית, הרחק מאור הזרקורים. בלוריתו הקוצנית האפורה, פניו חרושי קמטים, חיוכו הביישני, קצוות פיו יבשים מדיבורים. טוב לראות כמה פרצופים מוכרים בקהל, הוא אמר לי  ופניו אורו בחיוך גדול. את עוד מתעסקת בהדמיות?  זה מעניין מאד, את יכולה לשלוח לי דוגמאות לגי'מייל דוט קום?

אבל שום מודל ממוחשב לא יכול היה להחליף את היד המיומנת הקלה של רישומי האמן שלו. זה לא כוחות בכלל. בראש וראשונה היתה לו תפיסה מרחבית ולוגית של אדריכל: ארכיאולוגים יכלו לומר ולכתוב כאוות נפשם, להציע תיאוריות על גבי תיאוריות, אבל הוא במבט מצומצם אחד ידע לקבוע – זה יכול לעמוד, או שלא.

לפני כחודש הזכרנו את שמו בהקשר לפרויקט שאני מעורבת הנוגע לשיקום הנמל העתיק בקיסריה. גובי קרטס, אדריכל הפרויקט ואני סיכמנו להיפגש אתו "אחרי החגים" כדי לשוחח אתו על השטחים שחפר לפני למעלה מעשרים שנה. ועכשיו זה כבר לא יקרה, נצטרך לנסות להבין את הראש של הורדוס לבד.

 

 

 

אנחנו לא גוייבות- מענה לדבריו של נתן זך

באחת הסצנות בתוכנית ניקוי ראש המיתולוגית, רואים את מזכ"ל האום פונה בפנים רציניות לנוכחים באולם המליאה ואומר: " אני מכריז בזאת שמדינת ישראל היא – גוייבה". בתמונה הבאה רואים המון רב של עמך-ישראל מנופפים בשלטים וזועקים במלא גרון: "אנחנו לא גוייבות, אנחנו לא גוייבות!!"

נזכרתי בקטע הזה השבוע עם פרוץ המהומות סביב הדברים שאמר נתן זך לעופר שלח בערוץ 10. אני לא יודעת אם האיש הוא גזען בסתר שגילה סוף-סוף את פרצופו האמיתי, או שהוא סתם קשיש נרגן שדעתו מפוזרת עליו. אולי ראוי לנהוג כלפיו חסד ולבחור באפשרות השנייה. מכל מקום, מה שמעניין באמת היא התגובה האוטומטית שפרצה מיד מאלפי לבבות ומקלדות בישראל: "אנחנו לא גוייבות!!" מול כאלה שטוענים לעומתם: "אתם דווקא כן!!"

 למעשה השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא מדוע החברה הישראלית עדיין מסוכסכת כל כך סביב הנושא הזה ומדוע הוא מסרב לרדת מסדר היום. למרות מוצאי המפוקפק כשוכנת מערות, אני רוצה בכל זאת, להציע איזו פרדיגמה חלופית לזו ששולטת בשיח הציבורי מאז קום המדינה ועד היום וזו עיקרה: אם אדם כלשהו חש צורך לדרג ולציין את הישגיהם של קבוצות מסוימות ביחס לאחרות, מוטב שיתמקד בגורם אחד: עיור, תופעה שקיימת גם במזרח וגם במערב, ולמען הסר ספק ראשיתה באזור הלבנט דווקא. חלק מהאנשים שהגיעו לישראל מארצות האסלאם (מה שמכונה "עדות המזרח") באו מערים גדולות ומשגשגות וחלקם הגיעו מכפרים נדחים ורחוקים. חלק מהאנשים שהגיעו מארצות המערב הנוצרי (מה שמכונה "עדות אשכנז") – באו מערים גדולות וחשובות וחלקם באו ממקומות שכוחי אל, נטולי הדר ושם. אין זה אומר שתושבי הערים בארצות המזרח או המערב היו טובים ונעלים מאלה שהתגוררו בכפרים, מה שניתן לומר הוא, שהראשונים נחשפו לביטויים תרבותיים עשירים ומגוונים יותר. מאחר ורוב היהודים עד למלחמת העולם השנייה התגוררו במה שמכונה "ארצות אשכנז", הרי שהתפרוסת היישובית שלהם היתה רחבה מזו של היהודים "בארצות המזרח". אני לא יודעת אם משהו ערך מחקר סטטיסטי בנושא, אבל נדמה לי שהמרכיב העירוני באוכלוסיית היהודים בשתי הגלויות בלט יותר בארצות האסלאם, דווקא משום מספרם הנמוך יחסית לאוכלוסייה הכללית.

הסוציולוג מקס ובר היה הראשון שניסה להגדיר את תופעת העיור בהקשר כלכלי רחב. הוא טען שהממלכות שצמחו סביב הסער הפורה וגדות הנילוס באלף הרביעי והשלישי לפני סה"נ, התבססו על פיתוח עירוני מואץ. בשונה מהכפרים שבהם רוב האוכלוסייה עסקה בייצור ובצריכת מזון, בערים קמו נושאי תפקידים "שאינם יצרניים" כמו אנשי ממשל, צבא ואומנים. גורדון צ'יילד ציין שניתן להבחין את המעבר מהכפר לעיר בעזרת קריטריונים נוספים כמו: מספר האוכלוסייה, בנייה מונומנטאלית, שימוש בכתב ופיתוח דרכי מסחר. חוקרים אחרים טענו שהעיר נועדה לשמש "מיכל של כוח", עבור קבוצות אליטה שנהנו ממעמד מועדף על פני קבוצות אחרות. מכל מקום, אותן קבוצות בעלות כוח (או בעלות מעוף , תלוי איך מסתכלים על זה), הן שהובילו את הפיתוח התרבותי – החל מבניית ארמונות ומקדשים, דרך יצירת חפצי אמנות, כתיבה ספרותית, שירה, מדע, פילוסופיה ועוד כהנה היבטים נוספים. אור-כשדים, נינווה, אללח, אוגרית, מארי, אתונה, לוקסור, אל-עמרנה, אלכסנדריה, קרתגו ועוד ערים רבות אחרות, הן אלה שעצבו את כל מה שמכונה אצלנו  "תרבות" בצד הזה של העולם בזמן שמערב אירופה היתה עדיין עמוק-עמוק  בתקופה הפריהיסטורית (תופעה שידוע חזרה על עצמה גם בראשית ימי הביניים). 

העובדות הללו ידועות לכל ויש להניח שאפילו נתן זך שמע עליהן. ובכל זאת, מדוע הוא ושכמותו בוחרים לפול שוב ושוב לתוך אותה מלכודת רטורית נבזית ומיותרת? ההיסטוריה האנושית היא גלגל ענק שמסתובב כל הזמן ופעם צורת חיים באזור מסויים עדיפה על פני צורת חיים באזור אחר- ולהפך. בשעות משבר להתיישבות הכפרית יש דווקא יתרונות רבים משום הריחוק ממוקדי כוח ואלימות. עוד צריך לציין  שעוד לא נמצא  אזור גיאוגרפי נתון אחד על פני כדור הארץ שמאציל על יושביו בינה יתרה באופן אוטומטי. אפילו  לא אוניברסיטה. 

 

עבודת הקורבן

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעת מייל כתובה באותיות פונט ענקיות בזו הלשון

קול קוראת 

לכל חברות ומכותבות "XXX" (השם שמור במערכת)  

היום הבינלאומי נגד גזענות יתקיים השנה בתאריך 21.3. פורום נגד גזענות בו שותפה גם תנועת "XXX יגיש ביום זה "דו"ח גזענות" לנשיא המדינה.

אנו מבקשות ממך לשלוח לנו ב ד ח י פ ו ת  מ ר ב י ת   קטע כתוב ובו תיאור מקרה גזענות/אפליה שעברת כאישה מזרחית, וכמובן איך את מרגישה לגבי זה. רצוי מאוד שתתייחסי למקרה שקרה בתקופה הנוכחית, או בשנים האחרונות, כי אנו רוצות להראות שהגזענות והאפליה קיימות היום לא פחות מאשר בעבר. אנא צרפי את הפרטים שלך, כדי שניצור אתך קשר.

אנו מודות לך,

נציגת "XXX" בפורום

ראשית שמחתי לראות שיש אנשים טובים שדואגים למלא את זמנו של שימון היקר בספרות איכותית. אחר כך דמיינתי אותו רוכן בסבלנות אין-קיץ מעל "דוח הגזענות לשנת תש"ע", מדיר שעות שינה רבות מעיניו כדי להעמיק בכל דף ודף ובכל סיפור וסיפור, עשרות רבות של מקרים שנציגת הפורום ליקטה במאמץ רב. ביני לביני תהיתי האם גם לי יש איזה מקרה "גזענות/אפליה" שראוי להטריח בגינו את שלוות נפשו של נשיא מדינת ישראל. אנשים טיפשים פגשתי בחיי לא מעט השבח לאל,  אבל האם שווה לטרוח בגינם עד כדי כך? ובכלל במה הסיפרים האלה יועילי לי או לכל אדם אחר?  מאידך, נציגת הפורום הנכבדת ציינה במפורש שיש להתייחס לתקופה הנוכחית, או לשנים האחרונות. ואני שוב תהיתי האם העלבון צריך להיות אישי או עדתי, כללי יותר? האם ההיבט הנשי גובר על ההבט המזרחי ואיך אפשר לדעת? מרכזת הפורום טוענת בפרוש "שהגזענות והאפליה קיימות היום לא פחות מאשר בעבר".  האמנם תופעת ההפלייה קשורה בהכרח לגזענות, או שיש גם מניעים אחרים?  

אתמול צויין ט' באב.  הקריינים ברדיו חזרו  והדגישו שביום הזה "חרבו המקדשים". פעם היו מסתפקים באזכור  "חורבן הבית", כאשר התכוונו בעיקר  לחורבן משנת 70 לספה"נ בידי צבאות רומא. והנה לאחרונה גם החורבן של נבוכדנצר   מלך בבל משנת 586 לפני סה"נ  זוכה לעדנה. אבל לא רק שני מקדשים חרבו לנו. היו אירועים אחרים, קשים יותר כמו מרד בר-כוכבא למשל, שהיה הרבה יותר הרסני. ולמה לא מציינים את חורבן המקדש בשומרון וגלות  תושבי ממלכת ישראל בידי האשורים בשנת 720 לפני סה"נ בערך?  הרי לכל הדעות הממלכה הצפונית היתה חשובה מממלכת יהודה בעת ההיא. אבל איש לא תובע את עלבונה, מה גם שתושביה הישראלים היו סתם חוטאים ולכן הגיע להם,  או כך לפחות נכתב בתנ"ך.  ירושלים לעומת זאת, נפלה קורבן לאינסוף קונספירציות, לקנאים צמאי דם, לשליטים רופסים, למלחמות אחים, שנאת חינם ועוד עוולות גדולות ונוראות שאינן פוסקות לרגע עד ליום הזה.  ירושלים היא תיאטרון ענק בהצגה שבה רק התפאורה מתחלפת ואנשיה הם תמיד הקורבן.

המקורות מספרים שערב החורבן נפגשו רבן יוחנן בן זכאי  והמצביא אספסיאנוס לשיחת רעים נינוחה, לאחר שהראשון נמלט מהעיר הנצורה בתוך ארון קבורה בסיוע תלמידיו.  הרב ניבא למצביא שהוא עתיד לההפך לקיסר וזה כמחווה של רצון טוב  הציע למלא אחר בקשותיו בתמורה לנבואתו. רב"ז  יכול היה לכאורה לבקש כל דבר, אפילו רחמים על ירושלים, אבל הוא ידע שאין לה תקומה, לפחות לא לפי שעה. לכן ביקש לו  מקום חדש רחוק ממנה במידת האפשר. מקום נטול היסטוריה, היררכיה חברתית נוקשה, מלחמות חורמה וצדק אלוהי מוחלט כמו יבנה וחכמיה. את עבודת הקורבנות המיר בלימוד משותף בין שווים. אין לווים, כוהנים, כוהנים גדולים, משפחות אצולה, עמך ופשוטי עם. כולם שווים זה לזה בחוכמתם. הוא ידע שזה ייקח זמן, שזהו תהליך ארוך ולא פשוט להוציא את עבודת הקורבן מהעם הזה. את הדיכוטומיה הברורה שהשתרשה בהם עמוק כל כך. אבל היהודים כמובן לא המציאו שום דבר: רוב עמי העולם שלבו הקרבת קורבנות בפולחנם והקריבו לאליהם מכל הבא ליד:  בני אדם, בעלי חיים, מיני צומח, דומם או מזון מעובד.  זוהי הדרך הבדוקה ביותר לרצותם  ו"לקנות" את חיבתם.  שלושה שותפים למעשה הקורבן :  אדם  שמנסה לרצות, אובייקט חסר דעה וישות אלוהית שניצבת מעל, שופטת ומחליטה: האם לקבל או לדחות את המנחה? לפעמים אותה ישות נוהגת איפה ואיפה ומחליטה להעדיף את קורבנו  של איש אחד על פני קורבנו של איש אחר, ר' מקרה קין והבל שבגינו אירע הרצח הראשון במקרא. לפעמים אותה ישות מתחרטת ורוצה להחזיר את המנה למטבח למרות שזה בפירוש מה שהוזמן   בתפריט –  ר' מקרה יצחק, למשל.  כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת, הטיף בזעם הנביא הושע.

 מסרט עלמו נרצחה ביום ראשון האחרון בדקירות סכין בידי בן זוגה. שעה לפני כן, התלוננה עליו בתחנת המשטרה. לא ברור מה אירע שם, מדוע השוטרים לא ליוו אותה למקלט לנשים מוכות ומדוע לא עצרו מידית את הבעל החשוד בתקיפה. אומרים שהיתה לה בעיית שפה, שהיא פשוט לא הבינה שאמרו לה לחכות רגע לניידת. אפשר לחשוב כמה מסובך זה למשטרת ישראל למצוא מתורגמן לאמהרית. אבל ככה זה. היא בסך הכל עוד נתון סטטיסטי, עוד אישה קורבן  מיני רבות, וככזו גורלה כבר נחרץ מראש. מן הסתם נשיא המדינה כבר לא יזכה לקרא את הסיפור שלה בדוח הגזענות וההפלייה לשנת תש"ע.  

 ואקורד לסיכום:

אני רוצה להמליץ בחום על "רוח נשית", עמותה החותרת לחולל שינוי חברתי לקידום כוחן הכלכלי של נשים נפגעות אלימות בישראל. אני מאמינה שעמותות מסוג זה הן-הן שיחוללו את המפנה המיוחל שבסופו ננטוש את עבודת הקורבן הבזויה ונעבור סוף-סוף לחזונו השיוויוני של ריב"ז.     

 

מתים עלינו

זה כמה חודשים שהארץ גועשת קוצפת ורוגשת בעניינם של כאלה שמזמן כבר לא מתעניינים בנו. זו לא הפעם הראשונה שחרדים קיצוניים מעוררים מהומות בעקבות מה שהם מכנים "חילול קברים" בידי ארכיאולוגיים רשעים, זוללי עצמות, אבל הפעם נדמה שהמפגש בין החיים למתים (או הטוענים לייצגם עלי אדמות), הוא חריף ומטריד במיוחד.

ראשית כל למען הסדר הטוב כדי להבהיר כמה דברים: ארכיאולוגיים אינם מוצאים סיפוק מיוחד בחיטוט קברים. ארכיאולוגים הם אנשי מקצוע שנקראים לבצע את המוטל עליהם על פי חוק ועל פי החלטות שנקבעות בידי רשויות התכנון והפיתוח במדינת ישראל. לבנות בתים חדשים צריך? צריך. ומבני תעשייה, מסחר, חניונים, כבישים ואפילו בתי חולים, צריך? בטח צריך. אז איפה יבנו? על האדמה כנאמר במקורותינו: השמים שמים לה' ואת הארץ נתן לבני אדם.

אבל אליה וקוץ בה. הארץ שבה אנו חיים היא ככל הנראה הצפופה בעולם באתרים ארכיאולוגיים ביחס לגדלה. לא רק אברהם אבינו עליו השלום בחר ללכת לו מארצו וממולדתו אל הארץ שאותה יראה לו אלוהים. חזיונות גיאוגרפיים דומים פקדו רבים וטובים אחריו במשך מאות בשנים, וכדרכם של חזיונות הם נחשבו הרבה יותר מכל מציאות עגמומית נגלית לעין.

לחיות בארץ הקודש אף פעם לא נחשב למי-יודע-מה, אבל למות ולהיקבר בה – הו-הו, משאת נפש ממש.  אינספור עצמות יבשות טולטלו בדרכים על פני יבשות וימים במשך מאות בשנים, רק כדי להצטרף למועדון המתים האקסקלוסיבי ביותר בעולם. לאלה התווספו רבים וטובים אחרים ששמו להם למטרה למות פה מות קדושים רק כדי להגן בחירוף נפש על גל אבנים מפני השפעתם המזיקה של כופרים רשעים. מי שזקוק לרענון אקטואלי כואב יכול להיזכר בפרשת יוסף מדחת שנשלח להגן על מה שמכונה קבר יוסף, ובמשך שעות רבות דימם למוות אחרי שנפצע מירי צלף פלשתיני. היה מי שהחליט שהמקום הזה, שאינו אלא קבר  שייח' עות'מאני, הוא נכס צאן ברזל שמצריך הגנה מתמדת של חיילי משמר הגבול במשך כל שעות היום והלילה. צרכי החיים נדחקו מפני צרכי המת שבמקרה הזה זכה לשמירה הדוקה במיוחד דווקא אחרי שהלך לעולמו המסכן.

מה שמחזיר אותנו לפרשה האחרונה שהתעוררה סביב פינוי הקברים הסמוכים לבית החולים ברזילאי באשקלון ובסמוך למתחם אנדרומדה ביפו. גם פה אלה שבוחרים לעורר מהומות, יודעים בוודאות גמורה  כי מדובר בעצמות של יהודים. הרי במילא אי אפשר להציג להם טיעונים ריקים מתוכן המבוססים על כתבים היסטוריים, ניתוח אנתרופולוגי-פיסי או עדויות ארכיאולוגיות מוצקות. הם הרי מבינים יותר טוב מכולם בכל נושא ועניין. הגדיל לפרש אחד האברכים שהגיע ליפו במיוחד מירושלים, וטען בלהט בפני המצלמות שאת עצמותיה של סבתא שלו, הם חופרים הארכיאולוגים, לא פחות. די להעיף מבט חטוף בפניו החיוורות, בפאותיו הארוכות המשתלשלות משני צדי ראשו, במגבעת ובקפוטה השחורים  כדי לקבוע שהאוכלוסייה האופיינית לערי הים התיכון שונה ממנו ומכל מה שהוא מייצג באופן גורף ומוחלט. "הים התיכון הוא אלף דברים בעת ובעונה אחת. אין הוא נוף, אלא נופים אינספור. אין הוא ים, אלא רצף של ימים. אין הוא תרבות, אלא תרבויות רבות… בנופו הפיסי, כמו גם בנופו האנושי, הים התיכון הוא צומת דרכים שבו הכול מתערבב ומשתלב באחדות מקורית",  מתפייט ההיסטוריון הצרפתי פרנן ברודל.

כמה רחוקות יפו ואשקלון משכונת מאה שערים בירושלים.  לאורך אלפי שנות קיומן שתי הערים נחשבו לערים נוכריות באופן מובהק: יפו היתה נתונה לחסות צידונית במשך כל התקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית היתה לעיר יוונית- סלבקית שתושביה העריצו את קיטו – אותו נחש מיתולוגי שאיים על אנדרומדה בטרם ניצלה בידי פרסאוס הגיבור. אמנם היא סופחה לממלכת החשמונאים בדומה לערים נוכריות אחרות החל מימיו של שמעון החשמונאי, אך כשהרומים כבשו את האזור היא שבה לחסות תחת שלטון אזורי-פגאני רחב ומוכר. גם הגיור הרטרואקטיבי הכולל של העיר אשקלון ותושביה לדורותיהם הוא אעפעס בעייתי משהו: באונומסטיקון שתוארך לתקופת הברונזה המאוחרת, היא נזכרת עם עזה ואשדוד כעיר פלשתית וככזו היא מוזכרת גם במקרא. בימי האימפריה הפרסית אשקלון היתה נתונה תחת שליטה צורית ובתקופה ההלניסטית נבנה בה המקדש הקדום ביותר "לאפרודיטה השמימית" לפי כתבי ההיסטוריון הרודוטוס.  המלכים החשמונאים לא הצליחו לתפוס בה אחיזה, ובימי המרד הגדול של היהודים ברומאים תושביה נלחמו בעוז נגד המורדים. הניכור הזה נשמר גם בימי המשנה והתלמוד,  והחכמים פסקו שהיא נמצאת מחוץ לתחום עולי בבל  בכל מה שנוגע לעניין המצוות התלויות בארץ. זה עדיין לא אומר שמדי פעם בפעם לא הגיעו יהודים ליפו או לאשקלון, חיו או אפילו נקברו בהן – אבל להכריז שכל מתיהן יהודים הם?  קצת מוגזם.     

בכלל אני תוהה מדוע המתים זוכים לכאלה הקלות מרשויות הרבנות בכל מה שנוגע לחוקי הגיור. מדוע נגזר על החיים לעבור דרך חתחתים אינסופית, זרועה במהמורות ובמשימות לרוב ורק למתים עושים פה חיים קלים. ידועים מקרים שבהם התעורר חשד קל שבקלים – ומיד אותם נוכרים בפוטנציה נפסלים מלבוא בקהל ישראל, להתחתן או להיקבר בתחומי הגדר. הבוקר התבשרנו כי בירושלים עומד להיערך טקס קבורה המוני לעצמות המתים שהוצאו מבית הקברות הסמוך לבית החולים ברזילאי שבאשקלון. העצמות יקברו אחר כבוד כדת וכדין ואפילו יאמרו עליהן קדיש. מה שמוכיח שהחרדים נוטים להקפיד מאד בכבודם של אנשים ללא הבדלי דת, גזע ומין אך ורק אם הם מתים.    

 אבל בעצם כולנו במילא  יהודים, לא?.

צרפתים בקיסריה

לפני כמה חודשים קיבלתי מייל מאחת, ג'קלין דוג'נסקי שגרה בפריס. היא כתבה שהיא מארגנת טיול לישראל עם חברי הקהילה של בית הכנסת המסורתי ברובע השישה-עשר. השמועה על פועלי הגיעה אליה דרך הדוד שלי ג'ילבר, והיא תשמח מאד אם אוכל להתפנות אליהם ליום הדרכה בקיסריה. יותר משהופתעתי על הפנייה, הופתעתי על כך שדוד שלי ג'ילבר התחיל לפקוד בתי כנסת בזמנו הפנוי. מי שנחשב לסמן ימני-חילוני של המשפחה, זה שחושב שכל הדתות הם בסך הכול מנגנון מניפולציה מתוחכם שנועד לשלוט בהמונים, פתאום לעת זקנה החל לחפש את יהדותו מסתבר. מאידך, מדובר בכל זאת בבית כנסת לייט,  אולי זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נדמה.
 
בשלושת החודשים שעברו מאז פנתה אלי לראשונה התכתבנו ג'קלין ואני, על בסיס כמעט יום יומי. היא רצתה לדעת למשל, מה רואים בקיסריה והאם הסרטים המוצגים במרכז המבקרים מתורגמים לצרפתית. האם מסלול ההליכה נוח לאנשים מבוגרים, ובמיוחד לגברת אחת שסובלת מעודף משקל מסויים. היא תשמח לדעת גם כמה זמן יערך הביקור ומה מזג האוויר הצפוי בזמן הסיור. וגם איפה אפשר לאכול צהריים, שזה מניסיון רב-שנים נושא אלמנטארי שמאד מעסיק צרפתים.
בכל הקיץ אנחנו נתונים למתקפה של קרובי משפחה בדרגת קרבה כזו או אחרת שבאים לביקור בארץ הקודש. לרוב כשאני פוגשת אותם בבית המלון, הם מיד משתפים אותי בחוויות שלהם מארוחת הבוקר שבשפתם נקראת: Petit déjeuner שזה  בתרגום חופשי "ארוחת צהריים קטנה". הם לא מבינים למה אוכלים פה כל כך הרבה ולמה אנחנו לא מסתפקים, נגיד, בקרואסון וקפה. כמה שעות אחר כך הם כבר מוטרדים מה יהיה עם ה- Déjeuner. לפעמים הם עוסקים בסוגיה כבדת המשקל הזו מה-  Petit déjeuner עד למועד ה-  déjeuner. בין לבין הם נוהגים לתור אחר הזדמנויות פז בסוכנויות נדל"ן, כי הריביירה כבר לא מה שהיתה פעם וצריך למצוא מקום חלופי ל- Vacances. ואילו אני שנאלצת לספוג את העלויות במחירי השכירות בתל אביב מחייכת אליהם בשפתיים קפוצות ושואלת: למה לכם, לא חבל? אין לכם מושג כמה חם פה באוגוסט. זוועה ממש. הריביירה הרבה יותר מתאימה לכם. אבל הדברים שלי לא עושים עליהם שום רושם, ובמקום זה הם אומרים: את מכירה אולי מקום ראוי ל- Dîner ? (שזה בשפתם ארוחת ערב). המילה ראוי" מתארת מקום שמספק חומר לדיון מעמיק על איכות תפריט על כל מרכיביו מעל ספל קפה וקראסון למחרת בשעת ה- Petit déjeuner.
 
המועד לסיור נקבע סוף-סוף, תפריטי המסעדות הראויות בנמל קיסריה נבחנו בקפדנות,  המסלול סומן והוסבר בפרוט. רק על מזג האוויר לא היתה לי שליטה לצערי, שכן ביום הסיור שנקבע בראשון האחרון, היה כזכור חמסין כבד.

כשעליתי לאוטובוס התיירים הממוזג שאסף אותי בת"א  הקבוצה קיבלה את פניי במחיאות כפיים סוערות ובחיוכים נרגשים. כנראה שיחסי הציבור והשיווק הנמרצים של בני משפחת מסיקה עשו את שלהם. שמענו שאת ארכיאולוגית מאד-מאד חשובה, אמר לי ישיש אחד ולחץ את ידי בהתרגשות. שמענו שחפרת בכל ישראל, לחשה לי קשישה חביבה אחרת. ככה זה שהדמיון המזרחי העשיר פוגש מוטיבציה מערבית מוגברת.
 
בדרך לאתר שמענו מנועם המדריך הצמוד של הקבוצה, סקירה מקיפה על המצב הפוליטי-חברתי בארץ עפ"י ישראל היום: מסתבר שבזכות ראש הממשלה המעולה שלנו, הכלכלה פורחת, האבטלה ירדה, הביטחון יציב ויחסינו עם אמריקה מעולם לא היו טובים יותר. גם לאוזניים  משוחדות של תיירים נלהבים מהרובע ה-16 בפריס, התיאור הזה נשמע, אעפעס, קצת בעייתי.
 
כשהגענו לקיסריה ירדנו בכניסה הדרומית  ולאחר הצפייה בסרט המולטימדיה, הובלתי אותם למונומנטים הארכיטקטוניים החשובים: בתיאטרון העירוני ספרתי להם על המופעים שהתקיימו באותם ימים, במרפסת המשקיפה על ארמון השונית ספרתי להם על הלך רוחו של המלך הורדוס, ליד אבן ההקדשה של פונטוס פילטוס דנו בפסוק: "דמו עלינו ועל בנינו"  ששם האוונגליסט מתי בפי  כל העם היהודי מאז ועד היום. משם פנינו להיפודרום וניסינו לשחזר את המהלכים של מרוצי הסוסים בסגנון בן-חור.  אחר כך נכנסו למרכז המבקרים בנמל כדי לראות את המצגת שמתארת את מפעל הבנייה הגרנדיוזי ביותר שבוצע באותה עת בלב ים. למרות המאמץ העצום שהושקע בבנייתו, הנמל החל לשקוע לאחר שנים מעטות, אולי בשל עודף חשיבות עצמית שדורשת תמיד תחזוקה יקרה.

העיר קיסריה שעל הים שמרה על אופייה הפומפוזי גם בתקופות הבאות שבהן כבר לא היתה בשיאה. אולי זה משום שמאז ומעולם  היא נחשבה לעיר חילונית במהותה, כזו שנקשרת לאליטות חברתיות מבוססות היטב. בתלמוד נאמר עליה: "קיסריה וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמן, ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קיסריה וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסריה – תאמן." כנראה שלא בכדי ראש הממשלה שלנו מתגורר בשתיהן. 

אבל אם מחפשים טוב-טוב גם בקיסריה אפשר למצא קורטוב של קדושה. המלך בלדווין צר על קיסריה  בשנת 1191 ולאחר שבועיים ימים הרג את תושביה, מכר את הנשים והילדים שהתגוררו בה ואז התפנה לבזוז את אוצרותיה כדי לתור אחר ממצאים מיוחדים שאותם יוכל לקחת אתו בחזרה. בכח ההשגחה העליונה נפלה לידי חייליו קערת זכוכית ירוקה שערכה לא יסולה בפז והיא שמורה עד היום בכנסיית סנט לונצו בגנואה. מסתבר שהיא-היא הגביע שבו השתמש ישוע מנצרת בשעת הסעודה האחרונה. או שמא יש לומר  בשעת  ה- Dîner ? 
 
   
 

 

ארכיאולוגיה ב- 360 מעלות

פרופסור מסיקה?
כן?
מחר אנחנו נפגשים ב 8:00 בבוקר בלטרון.
כן, אני יודעת.
זה אומר שאת צריכה לצאת מת"א ב6:00 בבוקר
?!
אני הרי כבר מכיר אותך: פתאום יעלה בדעתך להמשיך עד למעלה אדומים ואני אצטרך לחפש אותך בכל הרי ירושלים.
באמת? לא זכור שקרו לי כאלה דברים.
אבל לי זכור.  בשביל זה שודרגת אצלי לתואר פרופסור.
 
בשעה  7:45 אני כבר בתחנה בלטרון, מתקשרת אליו. מה כבר הגעת? אני לא מאמין. תאמין, תאמין. טוב תלכי לשתות קפה ותגידי להם שזה על חשבוני. מה הם מכירים אותך? לא בדיוק, באופן כללי.
 
רבע שעה אחר כך הוא מתייצב עם הטרנזיט שהיא בעצם יותר כמו פח זבל על גלגלים. ניקיתי את האוטו למענך הוא מכריז בגאווה, וזה אומר שאת הקליפות של הפיסטוקים והמנדרינות הוא השליך ממרומי המושב אל רצפת המכונית. כל הכבוד הפתעת אותי, אין מה להגיד.
 
זה כבר כמה חודשים שאני עובדת עם בני, צלם שמתמחה בצילומים מעל ומתחת לשמיים, הרפתקן במיל' שעבד עבור סוכנויות ורשתות טלוויזיה זרות בעיקר בהפקות שעוסקות בחייו של ישוע זצ"ל, ועם שרון השותפה שלו בחברת מורדגן. אנחנו מתעדים אתרים ארכיאולוגיים ואתרי תיירות בצילומי בועה ב- 360 מעלות ומוסיפים להם קישורים למידע משלים ולסרטוני הדמיה שאנחנו בונים. את הפיילוט הראשון עשינו במצדה, ואח"כ הכנו פרויקטים נוספים בקיסריה, כנסיית הקבר והכותל המערבי. אתמול יצאנו לתעד את האתר הנבטי בעבדת עבור רשות הטבע והגנים.
 
למי שלא זוכר – בסוכות האחרון נגרם נזק כבד לאתר הנבטי בעבדת שעל דרך הבשמים, שכלל בין השאר ניפוץ עמודים, קשתות, קירות וריסוס האבנים בצבע עמיד במיוחד. תוך זמן קצר נעצרו שני אחים מהשבט הבדואי עזממה שמתגוררים בסמוך לאתר. בפרקליטות סבורים שהם בצעו את המעשה כתגובה להרס ביתם. אולי עשו להם לעוול, אבל מה אשמים הנבטים? לך תבין. בטרם יתחילו עבודות השימור והשחזור באתר נתבקשנו לתעד את "שביל ההרס" כדי שאפשר יהיה בבא העת לפרסם את המצב לפני ואחרי.
 
לבני הצלם יש הרבה סיפורים מעניינים על אנשים שהוא עבד אתם ועל מקומות שהוא ביקר בהם במהלך שנות עבודתו הארוכות. תפיסת העולם שלו בנויה מניגודים שלכאורה אינם מתיישבים זה עם זה בשום אופן. למשל, הוא מוכן לחצות יבשות וימים כדי להגיע לאתרים עתיקים, אבל הוא מאד ספקן לגבי המדע הארכיאולוגי  בכלל וארכיאולוגים בפרט. הוא סבור שבמקרה הטוב הארכיאולוגים הם אופורטוניסטים שמחוברים למציאות הקלושה שבמוחם, או במקרה הפחות טוב, נוכלים שמחפשים לעשות רווחים קלים.  מי את חושבת הנהנה העיקרי מהרס האתר בעבדת? הוא שואל אותי במבט חשדני. המבין יבין ותחשבי לבד.
 
בכניסה לאתר אנחנו פוגשים את אנשי רשות הטבע, מרחב דרום ואת מנהלת הפרויקט אורית. כולם עוטים מעילי פליז ירוקים, משקפי  שמש כהים ואבק מדברי. החברה שנשכרה כדי לטפל בניקוי הצבע מהקירות, עושה הצגת תכלית. מסתבר שאפשר לקלף את הצבע בטכנולוגיה של קרח יבש שהופך לגז ואינו פוגע במרקם האבן בכלל. אנשי רשות הטבע שואלים האם אפשר לקלף גם כתמי חלודה או את צבע הירוק מהג'יפים שלהם.
 
אני הולכת בעקבות מנהלת פרויקט השימור בעבדת המומה לגמרי. למרות מה שפורסם, שום דבר לא מכין אותי למראה המזעזע של הקירות העקורים, העמודים הנפולים וההרס הרב שזרעו הנוקמים. בני הצלם מתחיל לצלם את זירת הפשע ואני מסתתרת מאחורי הקירות כדי לא להיכנס לו לפריים. אחרי שעברנו על  המבנים באקרופוליס אנחנו יורדים לשולי האתר, למקומות שלא נפגעו, כדי לתעד את מה שיש שם עבור מבקרים פוטנציאליים: ווילה רומית, בית ביזאנטי משוחזר ושרשרת מערות חצובות יפיפיות ושמורות היטב שנועדו למגורי נזירים.
פרופסור מסיקה, מה את אומרת על המערה?  לפי דעתי בנו אותו בתקופה הכלקוליתית המאוחרת או בתקופה הרומית של המאה ה- 13, הוא מהרהר בידענות מופלגת ואני בתגובה אומרת לו: פחחח.

 

 
 

לצפייה במצדה ב- 360 מעלות  לחץ כאן
לצפייה בקיסריה ב- 360 מעלות   לחץ כאן
לצפייה בכנסיית הקבר ב- 360 מעלות   לחץ כאן
לצפייה בפיילוט שימור הכותל  המערבי לחץ כאן

הוראות הפעלה: 

1. הקשה כפולה מאפשרת מצב של מסך מלא

2. התנועה נעשית בעזרת העכבר

3. במסך מלא ניתן לנוע גם עם הלוח בקרה וגם להתרחק/ להתקרב לתמונה

4. אפשר לפתוח מפת התמצאות ולנוע דרכה בין המבנים או לעבור דרך "בועות המידע" בצילום האווירי

5. האייקונים המשובצים במבנים מאפשרים גישה למידע טקסטואלי, דוחות שימור, סרטונים וכו'

6. מהירות פתיחת המצגת תלויה במהירות הגלישה במחשב. צריך לפעמים סבלנות.

 

  

מאהב לטיני

פגשתי אותו  ביום האחרון של  הכנס בהפסקה שלפני המושב המסכם ליד עמדת הקפה.  
צרפתייה?  הוא שאל אחרי מבט  חטוף בתג המוצמד לחולצה. לא בדיוק, כלומר, מישראל. זוג גבות מופתעות מורמות, מעניין מאד. לא ראיתי פה עוד ישראלים חוץ ממך. ואתה בטח איטלקי-מקומי, אני קובעת אחרי סריקה מהירה של לבושו המוקפד, בלוריתו המהודקת בג'ל ובעיקר ההבעה הייחודית שאי אפשר לטעות בה, שחציה אירוניה עצמית וחציה רצינות תהומית. אני רומאי שזה כמובן, משהו אחר לגמרי.  
 
בתום נאומי התודה למארגנים-המסורים-שעשו-מעל ומעבר-להנעים-את-שהותם-של-מאות-המשתתפים שהגיעו-לכאן-מכל-העולם-כדי ללמוד- במשך-ארבעה-ימים-תמימים- על-פלאי-הטכנולוגיה-במחקר הארכיאולוגי-העכשווי- וכו',  אספתי את דפדפת הפוליו המהודרת, העמסתי את תיקי על כתפי ותהיתי ביני לביני מה אעשה עכשיו, כשרק המילה "התפזרות" נותרה גלמודה ושוממת על רשימת הלו"ז הצפופה שחולקה לנו בתחילת השבוע. שני החברים שאתם חלקתי רעיונות ודעות מנומקות בין הרצאה להרצאה – נורבגי מגודל דמוי סנטה-קלאוס ואינטלקטואל צ'כי ממושקף ושברירי למראה, נדמו לא פחות אבודים ומבולבלים ממני.
רוצים לבוא לארוחת ערב  במסעדה מקומית מיוחדת במינה? שאל הלטיני הנמרץ אחרי שצץ מלפנינו יש מאין כדי להציע את שירותיו הנדיבים ואנחנו כמובן, קופצים על המציאה ומסכימים בשמחה. הלאה מסעדות התיירים המצחינות!  אם כך בואו, הצ'ינקווצ'נטו שלי חונה לא רחוק מפה.

                                                                *** 

מאוחר יותר בתוככי הגטו הישן אנחנו מנסים לפענח את התפריט במסעדה שכונתית קטנה ונעימה. הלינגואה פרנקה, היא האנגלית, אינה שפת האם של איש מאתנו, כך שאנחנו חשים נח לעשות בה מעשים שלא יעלו על הדעת.    
ארטישוק יהודי? אני תמהה ומבקשת הסבר מהמומחה  לעיניין. 
או, זה מתכון רומאי עתיק שנמסר ממָמָה למָמָה, מזה דורות בשנים. תבשיל טעים ביותר ומאד מומלץ. 
אבל מה יהודי בארטישוק הזה? אני מקשה עליו
אולי הזקן, מנסה האינטלקטואל הצ'כי  
אולי אם אוכלים אותו הופכים ליהודי? דורש סנטה קלאוס הנורווגי
אולי זה בגלל הרוטב האדום, אני מציעה וכולם צוחקים.
 
כשמוגש בקבוק היין השני (אדום , יבש, ייצור מקומי),  זה הזמן לעבור משיחות על ארכיאולוגיה לשיחות על קונספירציות. האם זה הגיוני שהמצרים בנו את הפירמידות? ומה הקשר בינם לבין המקדשים המחודדים בדרום אמריקה? וציורי הקיר במערת לאסקו, הייתכן שיד אחת ציירה את כולם, ואם כן, מי הוא היה? ואיפה חפצי המקדש של היהודים, האם הוא יכול בבקשה לברר?  על הנייר החום המשמש כמפת שולחן, אנחנו מציירים את מפת העולם, מותחים קווים גלויים וקווים נסתרים בין יבשות, ארצות, תרבויות ועמים, כמו בלשים חשדנים שמנסים לפענח זירת פשע מורכבת במיוחד. בתום דיון סוער אני מסמלת עיגול וחץ באחד המקומות הזעירים במפה ומכריזה  בגאווה: הנה, מפה התחיל כל הבלגן. שלושת חברי לשולחן מסכימים אתי בהשלמה.

כבר היה ממש מאוחר כשיצאנו מהמסעדה השכונתית ברובע היהודי, מבושמים ומתנדנדים מעט, אבל האיטלקי  שאינו יודע מנוח, כמו נתמלא בזריקת מרץ מחודשת. רוצים לראות את המרפסת הכי יפה ברומא? הוא שואל ואנחנו כסהרוריים מסתרכים אחריו באמון מלא, בזמן שהוא מפלס את דרכו בסמטאות הצרות כמו דג במים. לבסוף הוא נעצר בחצר קטנה מוקפת משלושת צדדיה בבתי אבן ישנים בני כמה קומות, ומצביע על הקומה השנייה,  שממנה מזדקרת לה מרפסת קטנה, תחומה בפיתולי מעקה ברזל מחליד ושורת פרחי גרניום בשלל צבעים שבוקעים מתוך פחים ריקים של זיתים כבושים. מה אתם אומרים? נכון שזו המרפסת הכי יפה שראיתם בחיים? ואנחנו פה אחד ממהרים להסכים.
 
לדחוס שלושה אנשים בוגרים ואיטלקי היפראקטיבי בפיאט 500 הוא מעשה קומי לכל הדעות, אבל עם בטן מלאה בארטישוק יהודי ושני בקבוקי יין, זה כבר מתקרב לפרודיה. אמנם אין הרבה מרווח פנוי במכונית, אבל עדיין ניתן לחבוט את הראש פעם בתקרת הגג ופעם בצדי החלון בזמן שהנהג מבצע סיבובים חדים במהירות מסחררת בכביש המרוצף באריחי אבן בולטים. סוף-סוף הנסיעה נגמרת בתחנה האחרונה שבה אני יורדת ולא במקרה. האם תסכימי להתלוות אלי מחר לסיור ברומא? הוא שואל. אתה לא צריך להיות בעבודה? והוא פותר את שאלתי בהינף יד מבטלת, ואומר שהעבודה נועדה לאנשים שאין להם משהו יותר טוב  לעשות בחיים שלהם. נתתי לו את הכתובת של המלון החדש שאני עומדת לעבור אליו מחר כי מה לעשות, הבוסים שלי מרשות העתיקות הסכימו לשלם רק עבור הלינה בימי הכנס, כשימי האקסטרות  הם על חשבוני. 
 

 

                                                       ***

כמה שעות אחרי שהתמקמתי במלון החדש, שני כוכבים וחצי במקום ארבע, הטלפון צלצל ובעל המלון שמשמש גם כפקיד קבלה, מלצר וטבח  הודיע לי חגיגית שיש פה איזה סניור שממתין לי. כשירדתי למטה מצאתי אותו ישוב זעוף ורגוז  מול הבעלים שהבהיר לו באופן שאינו משתמע לשני פנים שהוא לא עושה עליו שום רושם עם הגינונים האינטלקטואלים שלו. לסניורה צריך לחכות למטה ואפילו לא לחשוב לעלות אליה לחדר. מה זה המקום הזה? הוא שאל אותי כשנפלטנו החוצה לרחוב. המנהל של המלון הזה נראה כמו איש מערות נאנדרטאלי, שהפסיק להחליף בגדים, להסתפר ולהתגלח מאז 1960. אבל אני די מרוצה מהמקום הזה שמצאתי לגמרי בכוחות עצמי. החדרים גדולים ומרווחים ויש שפע רהיטים וחפצים ישנים מעניינים.  אפילו תמונה דהויה של מדונה יש לי מעל למיטה וצלב מעץ עם דמותו של בן-עירי מנצרת. מה בנאדם צריך יותר מזה.
 
המורה דרך שלי גילה לי באותו יום סודות רבים שגלויים רק ליודעי ח"ן ספורים: קטקומבה במעבה גן סבוך, ציור שכוח של  קרווג'ו  בכנסיה נידחת, משקה יין שנרקח בידי נזירים שתקנים וחרשים גם יחד, פיצה על המשקל בטרוטריה שבימים כתיקונם משמשת רק את ראשי המאפיה ועוד סודות רבים שנבצר ממני לגלותם.  וכל הזמן הזה אני מתהלכת לצדו כמו בתוך בועה ענקית מגוננת, זרועי שלובה בזרועו, והוא ממהר  לפתוח בפני דלתות או להזהיר מפני אינספור מכשולים בדרך. גם השיחה אתו היא סוג של חוויה אחרת: אזנו כרויה לכל מילה שיוצאת מפי, כולו דרוך ומוכן למלא את משאלות לבי ולו הנסתרות ביותר: שנמשיך ללכת או שנעצור לקפה באיזה בר? האם אני עייפה או שנמשיך ללכת ברגל?  אולי קר לי? בבקשה אתכבד ואלבש את מעילו, הוא הרי מורגל לקור הרבה יותר ממני. ואני בכל שפע החסד הזה מרגישה קצת נבוכה ומסורבלת. כנראה שהשנים בלבאנט עושות את שלהן.
  
לפנות ערב התחיל לרדת גשם,  קודם בטפטופים קלים, לא מורגשים, ואחר כך בממטרים הולכים וגוברים. אנחנו רצים בסמטאות החשוכות ולבסוף מוצאים מחסה בכנסיה קטנה ופשוטה למראה. האולם צונן ואפוף ריחות קטורת מתוקים, המוני נרות גבוהים דולקים במשטחי החול שקבועים מול דמויות הקדושים. הציורים הענקיים שמעטרים את הקירות מאיימים וקודרים למראה ונשלטים בגווני חום כהה. ליד המזבח ציור של אביר בשריון נלחם במפלצת איומה. אני שואלת אותו מתי בדיוק הכנסייה התחילה לטפח ספרות פנטזיה והוא אומר זהו ציור  סימבולי המסמל את המלחמה של הנוצרים בכופרים. ומיהם הכופרים האלה בדיוק? ובכן יקירתי, אם את מוכרחה לדעת, הכופרים הם בני העם שלך וגם את.

  
תאי וידוי מעץ אלון כהה מוצבים בין עמודי השיש באולמות התווך. נשים עסקניות בגיל העמידה שמטפחות קשורות להן מתחת לסנטר, ממתינות בסבלנות להיכנס אליהם כמו בתור לקופת חולים.  אני יכולה גם?  יש לי כל כך הרבה דברים להתוודות עליהם… אין לך מושג כמה חטאים עשו לי כל החיים. לא בא בחשבון, הוא אומר ומרחיק אותי משם. חוץ מזה לידיעתך העקרון הוא הפוך לגמרי, זו את שצריכה להתוודות על החטאים שעשית בעצמך. סליחה? אני חטאתי?! אני זועקת כמתקשה להאמין למשמע האיוולת. אם לא התברכת בחטאים מעניינים יקירתי, אני חושש שאת עשויה לשעמם את הכומר, שזה חטא חמור בפני עצמו.  חוץ מזה עוד מעט המיסה מתחילה.
 
אחרוני הכמרים יוצאים מתאי הוידוי עם אחרוני הלקוחות החוטאים, וכולם מתקבצים ומתיישבים על ספסלי  העץ הקשים. אל השולחן שבקדמת הבמה פוסע אב הכנסייה הישיש מלווה בשני פרחי כהונה צעירים שמנופפים בכלי קטורת תלויים על שרשראות ארוכות. הכומר לבוש בגלימה לבנה מעוטרת זהב, נושא את כפיו לצדדים ומברך את כל הנוכחים. כמה הוא שמח לראות את כולם הערב הזה, ובמיוחד הוא שמח לפגוש גם כמה צעירים חדשים שאינם באים אלינו בדרך כלל. עשרות עיניים ננעצות בנו בהכרת תודה ואנחנו משתדלים לשמור על ארשת פנים רצינית. אחר כך ניתן האות וצלילי שירה זכה ממלאים את חלל הכנסייה. הצלילים סוחפים אותי הרחק וגבוה משם למחוזות אחרים ולבי מתמלא בהכרת תודה. אחר כך באים קטעי התפילה ואני מתפלא לגלות שהמלווה הנאמן שלי, חוזר מכאנית אחר המילים המוכרות. זה נשאר לי מהבית ספר, הוא לוחש כמצטדק ואני חשבתי בצער שאין שום תפילה כמעט שאני מכירה בעל פה וגם שבבית הספר שלי אף פעם לא לימדו אותנו להתפלל. כשהסתיימה התפילה האנשים סביבנו לחצו ידיים זה לזה וחייכו בנועם: הנזירות לחצו את ידי הכמרים, הכמרים לחצו את ידי הנשים החוטאות, וגם האיטלקי וגם לחצנו ידיים זה לזה וגם לשכנינו, ואני חשבתי בצער שיש שרואים בלחיצת יד  חטא חמור שיש להשמר מפניו.
 
רוצה לעמוד בתור לקבל את לחם הקודש? הוא בודק עד כמה הסקרנות שלי תסכים להרחיק לכת. לא תודה, אני אומרת. אצלנו אסור לאכול בשר של אנשים ולשתות דם ולו כמטפורה. שמעתי שכמה נוצרים טובים כתבו ספרים  שטוענים בדיוק את ההיפך. טוב, אני חייב להסכים אתך שהם נכתבו על סמך מחקרים לא מבוססים במיוחד, הוא אומר כמנסה בכל זאת לערער את תקפתם.

ואז לפתע נגמרו לנו המילים ובמרווח שנוצר בין השתיקה שלו לשתיקה שלי צמח לו חיוך עצוב שהשתלט לנו על הפנים. מחר אני נוסעת מפה בחזרה, אני אומרת בשקט. אבל הוא שאינו מוכן להיכנע לתכתיבי המקום או הזמן, יש לו עוד הרבה תוכניות להערב. הרי יש המון מקומות שטרם הספקנו לבקר בהם: התבליט של הגורגונה שבודקת האם האדם משקר או לא, מכירה? ומה עם פונטנה די-טרווי, האם כבר זרקתי שם מטבע? ומה עם פיאצה די-פופולו? ופיאצה ונציה? יש בלי סוף אפשריות לארוחת ערב מאוחרת בפיצריה נסתרת או בטרטוריה שכוחת-אל. אפשר גם לנסוע לקולוסאום עם הצ'ינקוצ'נטו, מי יודע אולי נשארו שם כמה אריות מתקופת אספסיאנוס, או להפליג באוניית פירטים במימי הטיבר או להסתנן למלון שלך ולעשות אהבה עד שיעלה הבוקר.