ארכיון קטגוריה: ארכיאולוגיה במרחב הציבורי

סיפורים סיציליאניים

אתמול חזרנו מסיציליה. ליקטתי כמה  סיפורים ואנשים שנקרו בדרכי.

1.

פרגו, סיניורה, פרגו. דלת אני עושה. זה בשביל חבר שלי.  אני כבר בפנסיה, אבל אוהב את העבודה שלי.  היום כבר לא מזמינים דלתות כאלו. כל הדלתות אותו דבר, תעשייתיות,  אותן מידות, אותה צורה. למדתי להיות נגר כשהייתי קטן. גם אבא שלי היה נגר. הייתי הולך אתו לבתים של הלקוחות, כדי למדוד את הפתחים. את הדלת צריך להתאים לפתח ולא להיפך. וכל פתח הוא קצת אחר . אי אפשר לעשות הכול אותו דבר. היום כולם רוצים מהר-מהר. חושבים רק על כסף-כסף-כסף.

תראו את הכלים שלי בארון. זה כדי לנסר וזה כדי ללטש ועם זה מחליקים  את העץ. מדי פעם אני משמן ומנקה אותם, אפילו שאני בקושי משתמש בהם. לא, אין לי למי להעביר אותם. הבן שלי גר בצפון, במקום אחר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

2.

 תסתכלי, רואה את הכלי? בפנים, בתוך ספל הזכוכית יש בד. בבד הזה הספיגו את הדמעות שירדו מהפסלון של המדונה הבוכייה.  המדונה היתה בבית של אישה אחת שגרה ליד הבית של סבתא שלי. קראו לה פרצ'סקה.  כל יום היתה בוכה ליד הפסלון של המדונה, עד שיום אחד גילתה שהמדונה שלה התחילה לבכות בעצמה.  דמעות אמיתיות. זה היה נס. אפילו האב הקדוש ברומא אישר. בחדר מאחורי הקפלה מוצגים כל הדברים הטובים שקרו בזכות הדמעות של המדונה מסירקוזה. אנשים שהיו חולים או נכים –הבריאו. נשים שלא יכלו ללדת – ילדו. רווקות זקנות בנות שלושים– נישאו. סנטה מאריה, כמה חסד יש בדמעות שלה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

3.

מי דיספיאצ'ה. אני מצטערת סניורה, סיניור, המסעדה סגורה עדיין. תבואו בשמונה, עוד שעה. אנחנו עוד לא מוכנים. למה כתוב שיש פה קוסקוס תוניסאי? כי אני באתי מתוניס לפני 15 שנים. התחתנתי עם איטלקי סיצילאני ויש לנו בן. יש לו דרכון אירופאי. גם ההורים שלך? אני מכירה את ביזרט. יש לי חברה שגרה שמה.  בטח, אני נוסעת לשם כמה פעמים בשנה. אבל המצב עכשיו לא כל כך טוב. אני לא מבינה למה בשם הדת מקלקלים לאנשים את החיים. אני כל כך אוהבת ישראלים. חבל שעזבתם אותנו. תבואו ברבע לשמונה, אפילו בשבע וחצי, אני אכין לך צלחת תוניסאית עם הרבה דברים טובים. היי רוברטו, תזכור אותם. הסיניורה, היא חברה, היא האחות שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

4.

ביום האחרון לחזרה לארץ התיישבנו במסעדה קטנה בנמל של אורטיז'ה הצמודה לסירקוזה ועצבות רכה  עטפה אותי. איך אפשר להתגעגע למקום חדש שרק גיליתי ומעולם לא ביקרתי בו קודם?

ניסיתי להסביר לאישי מאין נובעת אותה מועקה, מאין אותה כמיהה. אחרי הכול סיציליה היא מדינה דועכת בתוך מדינה דקדנטית בקונטיננט עייף.  מצבה לא משהו, נכון, ובכל זאת, שמחת החיים הזאת. הפשטות שובת הלב, הכנות התמימה שאינה מנסה למצוא חן.  מסבירי פנים, ממהרים לעזור עוד לפני שמספיקים לשאול. רסיסים של יופי נדיר בערמות של אשפה ועזובה. על קו המים בתים דו-קומתיים בסגנון בארוקי מסולסל הפכו לחורבות מתפוררות עם שלטי מכירה. ב50 אלף יורו אפשר לקנות דירת פאר קשישה קמוטת טיח ומרפסת מחלידה ב-100 אלף יורו אפשר לקנות אחוזה מבודדת מוקפת אדמה כבדה שכבר שנים איש לא טורח לנטוע או לחרוש בה.

בעל בית הקפה ששלח אותנו לסיור בקטקומבות (ועל זה שווה לכתוב בנפרד, אולי בפוסט הבא), שאל הבוקר ספק  קבע: המצב אצלכם מסוכן, אה?.. עם מה שקורה עכשיו בסוריה. אמרתי כן, ומיד עברתי לדבר אתו על משהו אחר. לא היה לי חשק לפתח את הנושא.

כמו בסרט "כאוס" של האחים טביאני, ביקשנו לתקן את הכד השבור שלא אנחנו שברנו והנה מצאנו עצמנו לכודים בתוכו. מכל הצדדים אנחנו סגורים. מחסום ועוד מחסום מבחוץ ומבפנים. כל כך צר המקום הזה. צר לנו. צר ומחניק. ורק מצד מערב יש אולי, איזו אפשרות למרחב פתוח, שפוי,  נטול גדרות ומחסומים. ה-  Mare Nostrum , הים שלנו, הים שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

לבד בממשית

בשישי שעבר יצאנו מוקדם בבוקר לממשית. ממשית זהו אתר נבטי בנגב על דרך הבשמים, אבל אני נתבקשתי להגיע לשם כדי לתעד תחנת משטרה בריטית  שנקראה משטרת הרוכבים של כורנוב. הברטים הקימו את המשטרה בשנת 1936 על חורבות של מבנה עתיק כדי לפקח על תנועתם של המבריחים הבדואים ושל היהודים מחפשי הצרות והעניינים. איזה תפקיד נתנו להם. בנוסף, באין ברירה אחרת, הם אולצו לצאת לסיורים על כלי הרכב הזמינים באזור – גמלים.  ניסיתי לדמיין לעצמי את פניו של שוטר בריטי צעיר שנשלח למקום הזה בעל כורחו. לא להאמין מה שהם נאלצו לעבור פה.

כדי להגיע לממשית צריך לעבור דרך דימונה. כשהייתי בת 7 או 8 נסענו כל המשפחה לנואיבה שבסיני לבקר חברים צרפתים של ההורים שלי, זוג פריקים חייכנים שחיו שם כמה חודשים. זה לא היה פשוט לנסוע מנצרת עילית לסיני בתחילת שנות ה- 70  בקיץ במכונית צפופה נטולת מזגן. גם מפות לא בדיוק היו ולאבא שלי לא היה מושג איפה זה נואיבה. אבל נסענו והגענו איכשהו. זו היתה חופשה קסומה. בדרך חזרה הארוכה מאד יש לומר, עצרנו בעיירה מאובקת נידחת, אולי דימונה. הבטן שלי היתה כבר מכווצת מרעב. אחרי שיטוטים ארוכים מצאנו קיוסק קטן עם דלפק ואישה זעופת פנים ושחורת שער. אבא שלי שלף את הארנק מכיסו וביקש משהו לאכול האישה אמרה שאין כלום מלבד פיתות. פיתוח עם ממרח עריסה. זו היתה חוויה דואלית קשה. מאז בכל פעם שאני מגיעה לאיזשהו מקום שכוח-אל אני מיד נתקפת בחרדה שמא אמצא את עצמי שוב במצב של רעב מכרסם בלי יכולת שליטה על מה שמים לי בפיתה.

דימונה היא עיר מאד מקושטת. יש בה הרבה כיכרות ובכל כיכר יש פסל סביבתי מושקע עם כתובת. באחת מהן,  אפשר לראות את הרצל בגודל טבעי המשקיף מהמרפסת ומתחתיו כתוב: אם תרצו אין זו אגדה – דימונה. בשעה אחת בצהריים העיר נכנסת לתכונה  עצבנית שלפני שבת. כל המסעדות כבר סגורות. אין בית קפה פתוח ברחובות (האמת שגם ביתר ימות השבוע המצב לא מעודד בכלל). לאחר חיפוש קדחתני מצאנו מאפייה גדולה עם מיני בצקים  מופרדים לפי צורותיהם בהתאם להנחיות הרבנות הראשית. העמסנו מגוון עשיר בשקיות נייר, אחרי הכול יש לנו סופשבוע שלם לבלות בממשית ואין לסמוך על השוטרים הבריטים שיאכילו אותנו. יש פה איזו מסעדה באזור? שאלתי את הקופאית והיא אמרה, יש על יד YELLOW ביציאה. אבל היא בטח כבר סגורה עכשיו. השבת נכנסת מוקדם אצלכם ציינתי. ומה עם מכולת קרובה? אין, היא עונה. דימונה עיר דפוקה.

המשכנו מזרחה על כביש 25 ומהר מאד מצאנו את השלט המורה על הכניסה לגן הלאומי ממשית. האתר היה ריק מכל אדם ובהמה, מלבד גור חתולים קטנטן שקיבל את פנינו בשמחה. לא הבנתי איך הוא יכול לשרוד פה בכלל. קיוויתי שהוא אוהב בורקסים גבינה.

ואז משום מקום צץ ועלה בפנינו אבו ג'ודה, מנהל האתר. כולו בצבעי הסוואה המתמזגים עם סביבתו – חולצה ירוקה- אפורה של רשות הטבע והגנים, פנים אפורות ובלורית אפורה. עשיתי טעות של טירונית והושטתי לו את כף-ידי ללחיצה. הוא אמר שהוא מצטער, אבל לא לוחץ ידיים לנשים. לפעמים אני נוטה לשכוח איפה אני חיה. אחר כך הלכנו למתחם החניון, שם נתן לנו חדר מרווח עם ארבע מיטות, קומקום, מקרר, מזגן וטלוויזיית פלזמה ענקית שלא מחוברת לשום דבר. תנאים דה-לוקס ממש. בחוץ היו גם אוהלים ומטבח וספסלי עץ של קק"ל. אבו ג'ודה אמר שעכשיו זו לא העונה, אבל במשך השנה באים לכאן הרבה מטיילים, בעיקר תלמידי בתי ספר. אחרי שהתארגנו בחדר הלכנו לראות את המבנה שנתבקשתי לתעד. מבט קצר הספיק להבין שנכנסתי לתסבוכת גדולה. מישהו, מתישהו, איכשהו החליף חלק גדול מקירות החזית המקוריים בקירות חדשים, הוסיף בנייה חדשה בצדדים, החליף חלק ניכר מהדלתות והחלונות ועוד שיבושים. עכשיו לכי תנסי לפענח את צורתו של המבנה המקורי.

לפני שנפרדנו מאבו ג'ודה הלכנו אתו לקסיוק בכניסה לאתר כדי להצטייד בבקבוקי מים לשתייה ובארטיק קרח לקיבוצניק וגלידת שמנת לחתולה ולי. ואז הוא סגר עלינו את השער ונסע לדרכו ואנחנו נותרנו לבדנו באתר הנבטי בממשית עם שקיות בורקסים, כמה בקבוקי מים, גור חתולים נמרץ, צפלין שהשקיף מעלינו ועל מפעל הטקסטיל הסמוך, חורבות אבן של אנשים שחיו כאן מזמן-מזמן, רוחות תועות של נזירים ביזנטיים שטופי להט דתי, רוחות תועות של חיילים בריטים סמוקי שרב, אורות מנצנצים ממגורי הפחונים של הבדואים בגבעות שסביבנו, אורות  מנצנצים של אלפי כוכבים על מסך HD שחור, חד וענק.

         20130705_194853 20130705_193617 20130705_193808 20130706_084652

תסתכלו עליהם ותראו אותנו (או כרוניקה של הרס ידוע מראש)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תסתכלו עליהם רגע,  שני אנשים לא צעירים יושבים בסלון ביתם. הוא בג'ינס וחולצה כהה, על רגליו נעליים סגורות, מולבנות מאבק. על ראשו כובע קסקט שחור. היא יושבת לצדו קרוב, על גופה שמלת תכלת ארוכה, על ראשה מטפחת לבנה קשורה מלפנים. היא נועלת נעליי בית ורודות. שניהם ישובים על ספת קטיפה בורדו. לפניהם שולחן נמוך עם שתי כוסות מיץ, ספל קפה קטן וצלחת עוגיות מעשה בית. מאחור וילון תחרה לבן בשתי שכבות. על אף התפאורה המוגנת, יש משהו מטריד בתמונה: המבט של בעלי הבית. מבט שנשלח הישר אלינו, במשהו שאפשר לפרש כמו דאגה עמוקה או אולי תחינה. אנחנו פה ולא תוכלו להתעלם מאתנו. אנחנו יושבים בביתנו אבל אין שום דבר בטוח ברהיטים האלה, בקירות, בגג שמעלינו. אנחנו פה אבל יש מי שהיה מעדיף שלא נהיה. פה  או בכלל. שנעלם איכשהו. שנתפוגג בתהום הנשייה שלכם. כי אנחנו לא חלק מהסיפור שלכם. לא חלק מהסיפור היפה שאתם כל כך אוהבים לספר לעצמכם. סיפור  יפה וצודק על ארץ מולדת, על אנו באנו ארצה, על נבנה ארצו וכל האלה. .

***

אקדים ואומר לכל הטוקבקיסטים נוטפי הארס: אני לא מה שנקרא "שמאלנית-קיצונית-יפת- נפש -אנרכיסטית" שמכלה את ימי ולילותיי בהפגנות אלימות. למצער, אני אדם נורמטיבי למדי, לא כזו שעולה על בריקדות. אולי זה מפאת גילי, אולי מפאת המתינות הבסיסית שנטועה בי עמוק, בשורשיי הים-תיכוניים. אולי תכונתי זו נובעת מהצורך  שלי לשקול לפני כל פעולה או מחשבה את הסיפור כולו, מכל היבט  אפשרי. כי תמיד אפשר לפרש לכאן ולכאן. אנשים מוחלטים מדי מעוררים בי רתיעה מסוימת וגם פחד. אני ממעטת להשתמש בסמני קריאה, אבל בסימני שאלה, כמעט כל הזמן.

דבר נוסף. אני מתפרנסת כל חיי מהסיפור של הארץ הזאת. הסיפור של אנשיה, שרידיה, בנייניה, אתריה. אני לא צריכה שיסבירו לי אותו. אני גם יודעת שכל סיפור, באשר הוא סיפור (או עדות, או ממצא), הינו רק שבריר אחד, חתיכת פאזל מקרית בתוך התמונה. לאף אחד אין חזקה על האמת המוחלטת או על הצדק המוחלט (אם הוא קיים בכלל). האחות המאוסה של הצדק היא הצדקנות. אני סולדת ממנה עמוקות. גם מההתחכמות ומההצטדקות אני סולדת. אני יודעת היטב שהן חיקוי זול והמוני לדבר האמתי – חכמה וצדק. אבל בזמנים שבהם האמת והצדק נדירים מאד, יש שמסתפקים בתחליפיהם הזולים. כמו סמי ההזיה הזמינים לכל כיס שנמכרים בפיצוציות.

***

הבית של משפחת אבו שרקיה נמצא כ- 50 מ' מדרום לנקודת המפגש שבין כביש  65 וכביש 6513  בצומת הכביש המוביל לברטעה/ קציר. השטח שעליו עומד הבית הכולל 12 דונם אדמה חקלאית. החלקה נרכש ע"י סעיד אבו שרקיה אי שם בתחילת שנות ה- 60. בדומה לרוב הבתים שנבנו כאן באותה תקופה זהו בית דו-קומתי צנוע מצופה אבן מקומית, העומד על עמודים. בתוכו חדר אירוח מרווח, מטבח גדול והרבה חדרים קטנים. מחוץ לבית יש דיר כבשים קטן, מטע זיתים ועצי אלון עתיקים.

בני המשפחה פנו אלי בינואר שנה שעברה, דרך רן חדוותי מפקח מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים,  כפתרון כמעט אחרון, אחרי שכלו כל הקצים. הציעו להם להכין תיק תיעוד כדי לנסות לשכנע את הוועדה המחוזית שהבית ראוי לשימור. הם הניחו שאם הוועדה תאמץ את מסקנות התיק,  אפשר יהיה למנוע את צו ההריסה שהוצא עליו.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המשפחה: מוחמד אבו שרקיה סבו  של סעיד אבו שרקיה אבי המשפחה, היה רועה צאן שנולד בכפר ערערה. בשלב כלשהו המשפחה נדדה לחיפה, שם מצאו פרנסה בבית חרושת לייצור לבנים עבור מפעלי הבנייה של הצבא הבריטי. במלחמת העצמאות, עזבו את העיר ושבו לכפר. היו אלה ימים קשים . אביו של סעיד  נישא והחל לפרנס את משפחתו בדוחק מגידול ירקות ששיווק ל"תנובה" ו"טנא". כשבנו בכורו סעיד הגיע לגיל 13, בראשית שנות ה- 50, הוא נדד לת"א כדי לסייע בפרנסת משפחתו. הוא התגלגל לנחלת יצחק שבפאתי גבעתיים, שבאותה עת היתה  שכונה חקלאית עם משקי עזר קטנים. מזלו הטוב הוביל אותו לזוג ייקים ניצולי שואה, שלמה ושושנה לינדמן שאמצו אותו כעובד קבוע, אחרי שהציג את עצמו כעולה חדש תימני.

קודם עבד במשק החיי ואח"כ  במסגרייה. הם חשבו שנער בגילו צריך גם ללמוד ולא רק לעבוד ועל כן  שלחו אותו לבית הספר "מקס פיין" בגבעתיים. את שעות העבודה היה משלים לפני ואחרי הלימודים. סעיד התגורר בביתם והיה סמוך לשולחנם קרוב לעשר שנים, וזאת מבלי שידעו את זהותו האמתית. אחת לכמה חודשים נהג לנסוע לבני משפחתו בכפר כדי להביא להם את משכורתו שחסך. אני לא יודעת אם הם ידעו שהוא מתחזה ליהודי כדי לשרוד. ואולי הם העדיפו לא לדעת. סך הכל זה לא היה שוס גדול להיות ערבי בשנות ה- 60. האמת גם היום זה לא משהו בכלל.

בראשית שנות ה- 20 לחייו, נפרד ממשפחתו המאמצת (האם רגע לפני שנפרד מהם, העז סוף סוף לגלות להם את זהותו האמיתית? לא יודעת, הוא לא סיפר). אז חזר לערערה ופתח מסגריה בבית אחיו בקומה התחתונה. לאחר שחסך די ממון, רכש מגרש בחלקה שהיתה שייכת למשפחת יונס מהכפר ערה. כמו מרבית החלקות באזור, החלקה הוגדרה כשטח חקלאי ע"י רשויות המנהל.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המצב בכפרים הערביים בישראל בשנות ה- 60: באותה עת כפרי המשולש היו כפופים למשטר צבאי. מסיבה זו הם לא זכו לשום טיפול מצד המוסדות האזרחיים. מי שנזקק לאישורי בנייה, עבודה, עסק ומה לא, נדרש לכתת רגליו אל תחנת המשטרה המקומית שהיתה הכתובת הבלעדית לכל בקשה. תחשבו מה זה ללכת ולבקש משהו בתחנת משטרה היום. עכשיו תנסו לדמיין איך זה היה לפני 50 שנה.  יותר טוב: תנסו לדמיין בנוסף, שאתם ערבים שבקושי יודעים את השפה.

אבל לסעיד היה יתרון על פני האחרים: הוא גדל אצל יהודים והוא למד בבית ספר מקס פיין בגבעתיים. הוא חשב שהוא יודע להסתדר עם יהודים. הוא פנה אפוא למפקד התחנה במגדל העמק – רב פקד משה טפר,  הראה לו את חוזה הרכישה וביקש  אישור לבניית ביתו. רב פקד טפר התרשם לטובה מהצעיר הרהוט, ואמר לו שהוא יכול לבנות בכפוף לתוכניות בנייה. וכך בהמשך, כנהוג במקומותיהם, החלה בניית הבית בסיועם של מכרים ובני משפחה.  בשנת 1967 כשהושלמה הבנייה, נישא סעיד לבת דודו נזהא. בסמוך לבית הקים מסגריה שעליה התבססה עיקר פרנסתם. נזהא אשתו, טיפלה במשק הבית וגידלה את עשרת ילדיהם.

הצרות התחילו כמה שנים אחר כך. פתאום הודיעו להם שהאישור שנתן להם רב פקד טפר בשיחה שבע"פ, לא תופס וצריך אישור בכתב. אגב, רוב – רובם של הבתים הפרטיים בכפרי המשולש נבנו ללא התר בנייה. לך תבקש אישורי בנייה מוועדה אזרחית שלא קיימת. אישורים שבדיעבד הם לא נותנים, כי קודם צריך להרוס ורק אחר כך מדברים. זה המקום לפתוח סוגריים ולומר שהיה באפשרותו של בעל הבית "לסגור את הסיפור" כמקובל במחוזותינו בעזרת העברת מעטפה שמנה במזומן לכמה פקידים רבי השפעה במנהל. מה שנקרא אצלם השלמת הכנסה. אבל סעיד שספג לא מעט ממאמציו  הייקים, החליט שהוא הולך ישר, מבלי לעגל פינות. את האישורים הוא ישיג רק על פי חוק. חוץ מזה הוא סבר במידה רבה של צדק, שגם אם יסכים לתת שוחד לפקיד כזה או אחר, אין ערובה לכך שיקבל את מבוקשו. היום הוא יודע איזו טעות הוא עשה.

קצרה היריעה לפרט את מספר הצווים, הקנסות, המשפטים, הערעורים, המעצרים ותקופות המאסר שעברו על סעיד אבו שרקייה בגין הצורך הבסיסי הזה, לגור בבית שנבנה בחלקה השייכת לו לפי דין יותר מארבעים שנה. עד בג"צ הם הגיעו וגם שם דחו אותם מפאת הצדקנות ולא מפאת הצדק.

בנם  של סעיד ונזהא נאיף, גיאוגרף ומתכנן ערים בהכשרתו, הוא שר החוץ של המשפחה. הוא בחר בקריירה הזאת כדי לסייע במאבק הממושך והבלתי-נגמר של ההורים שלו. לפני שבאתי לפגוש אותם, הוא שלח לי מסמך מנומק עם סעיפים ותת-סעיפים שבו פרט את חשיבות הבית לאור מיקומו המיוחד. נאיף טען למשל, שקרבתו לשלושת הכפרים בסמוך לעורק תחבורה ראשי, הקנה לו מעמד מיוחד – מעין "בית מוכתאר".  מקום בו נהגו להיפגש כדי ליישב סכסוכים בתהליכי סולחה מסורתיים. כפריים רבים ראו בו מעין תחנת עצירה ומנוחה, בזמנים הם נהגו לנוע בפרדות או בכלי רכב ישנים.

***

ניסיתי באמת שניסיתי בכל יכולתי למצוא משהו לשימור בביתם של משפחת אבו שרקייה. האמת שלא נותר כמעט דבר מהבית המקורי שנבנה בשלהי שנות ה- 60.  החלונות, הדלתות, הרצפות הוחלפו כולם. טוב שהעיצוב הבסיסי נשמר. אחר כך התחלתי לחפש בחצר. מצאתי אלונים עתיקים. סעיד טען שכל השנים שמר עליהם מכל משמר. אמרתי לו: עצים זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות גבוהה לעצים ולערכי טבע. לאנשים – פחות. אחר כך החלתי לנבור בסקרים של רשות העתיקות.  סעיד הראה לי בקצה החלקה שלו סלעים מסותתים ופתחי מערות. אמרתי לו: עתיקות זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה למורשת העבר ולערכי תרבות. בעיקר של אנשים מתים.  יזמתי פגישה עם מנהלת תחום חינוך של רשות העתיקות באזור צפון. היא דווקא היתה מוכנה לעשות שם פעילויות לילדים במסגרת "חפירות קהילתיות". סעיד היה מוכן מצדו, להקצות חלק מהבית לפעילויות אלה. אפילו את כל הקומה התחתונה אם צריך. אמרתי לו: חינוך זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה לחינוך. בעיקר של אנשים אחרים.

שתי ישיבות בוועדה המחוזית. שיחות עם ראש המועצה ועם המהנדסת הראשית. ניסיונות לרתום גופים נוספים ובהם אדריכלי שימור נודעים מהשורה הראשונה. מדי פעם טלפון לנאיף: איך הולך? והוא בתשובה: המצב לא טוב. אבל אנחנו לא מוותרים. לפני חודשיים עברנו בוואדי ערה, וראינו את הבית, בפאתי הכביש העולה לקציר, עדיין עומד על תילו, צנוע ומוסתר מאחורי עצי האלון העתיקים. היה בזה משהו מנחם ומרגיע. גלגלי הצדק טוחנים לאט ואולי גם גלגלי הרשעות. אני מבקש שיתנו לי לחיות פה , בשנים שעוד נותרו לי, אמר לי סעיד בשיחינו האחרונה. חמש שנים אולי עשר. אני כבר זקן ועייף במילא. ואשתו נזהא שחזרה מהמרעה עם הכבשים, החזיקה לי את היד ודיברה אלי בקולה הגרוני העמוק, הצרוד מעט, דיברה ודיברה בפנים עצובות, ואני שבקושי הבנתי מילה פה מילה שם, רק חזרתי ואמרתי לה:  יהיה בסדר, יהיה בסדר, באין דבר מוצלח יותר לומר. כי מה אני יודעת.

  ***

אתמול התפרסמה הודעה קצרה ב- YNET : "הריסת בית משפחת אבו שרקיה הלילה נעשתה תחת אבטחה של מאות שוטרים מתחנת עירון. הם חסמו את צומת ברטעה בכביש 65 בוואדי ערה במהלך ההריסה, שבוצעה בנימוק כי הבית נבנה ללא אישורים. למקום הגיעו מאות תושבים שגינו את המעשה והתעמתו עם כוחות המשטרה. בעקבות ההריסה הכריזה הוועדה העממית של ואדי ערה על שביתה כצעד מחאה ראשוני."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

הסטארט אפ הראשון שלי

קרל מרקס טען כמדומני כי ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה פעמיים – פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. את מכסת הפארסה בחיי המקצועיים מלאתי די ויותר, כמה וכמה פעמים. עם צאת יום הכיפורים החלטתי להקדיש רשימה זו לתיאור הסטארט אפ הראשון שלי (להלן: "הפארסה"), שרקחתי לפני כחמש שנים עם מישהי שפגשתי בסדנת יוגה בסיני,  יזם סדרתי בעל עבר ביטחוני, בכיר בחברת לוויינים וחברת מולטימדיה שמתמחה בהדמיות בתלת ממד וזאת בסיוע משרד המסחר והתעשייה, שותפים פוטנציאלים בלתי ממומשים ובהם – חברת גוגל ישראל וכמה טייקונים ידועי שם.

ומכיוון שהדברים שנכתבו לעיל נשמעים חסרי פשר לחלוטין שלא לומר תלושים מהמציאות, אין לי אלא לנסות להתיר את הסבך ולספר את קורותיו של הסטארט אפ הכושל שלי,  ראשון-ראשון, אחרון-אחרון, לפי סדר.

א.      ראשית דבר

זה התחיל בסיני, כשעוד אפשר היה לנסוע לשם בביטחון יחסי. הגעתי לשם עם חברה טובה, סוג של  פרינססה, שהעדיפה להעביר את סדנת היוגה שאליה נרשמנו מבעוד מועד במנוחה נכונה מתחת לסוכת הדקלים, בין רצועת החוף לים. תרגילי המתיחה שלה הסתכמו בגירוש זבובים וילדות בדואיות קטנות שניסו למכור לנו שרוולים וצמידי חוטים במחיר מציאה.

באותה עת פגשתי לראשונה אייטקיסטית חסונה, שבניגוד אלינו לא פספסה שום שיעור בלו"ז הצפוף של הסדנא. את הבוקר היתה פותחת בשעה וחצי יוגה מאומצת, אח"כ היתה אצה לשיעור פילטיס ובין לבין – רצה כמה ק"מ ו/ או שוחה מספר דומה. אחרי שחזרנו העירה נשארנו בקשר יציב פחות או יותר למשך זמן מה. מדי פעם היא היתה מזמינה אותנו לדירתה הסגפנית-מינימאליסטית-הצופה אל הים, שעשתה עלינו רושם עז. התרשמנו מאד גם מהאופן הבלתי מתפשר שבו היא ניהלה את חייה האישיים, לבדה לגמרי, ללא כל תלות או רצון למישהו נוסף בחייה. מין פמיניסטית דור-שלישי, מעוררת קנאה.

באחד הימים נסענו היא ואני  לאיזה סופשבוע בצפון עם חבורה של רוחניקים-חובבי טבע. בדרך חזרה  היא סיפרה לי שהיא שוקלת לעזוב את עבודתה בחברת ההייטק הבינלאומית שבה עבדה, כדי לפתוח סטארט אפ משלה. לשאלתי כיצד תסתדר בלי המכונית הצמודה (כולל כרטיס דלקן חופשי!), התנאים הנוחים והמשכורת השמנה, ענתה שאנשים צריכים לפעמים לקחת סיכונים כדי להצליח בחיים. ואני חשבתי שהסתכנתי מספיק כשבחרתי ללמוד ארכיאולוגיה. אבל לוותר על מכונית צמודה (עם כרטיס דלקן  חופשי !!), תנאים טובים ומשכורת שמנה, זו באמת פריבילגיה של עשירים.

ועל מה יהיה הסטארט אפ שלך שאלתי, והיא אמרה: משהו שקשור ל- Augmented Reality  . בו ברגע אחזה בי התרגשות גדולה: לפני כמה שנים  השתתפתי בכנס  בינלאומי באתונה בנושא יישומי מחשב בארכיאולוגיה, שבו הציגו אפשרויות שימוש 'במציאות מועצמת' היא – Augmented Reality  באתרי תיירות בעולם. מדובר בשילוב בין מציאות וירטואלית / מדומה לבין מציאות קיימת תוך כדי "הלבשת התמונות" זו על גבי זו בזמן אמת, כלומר: התמונה משתנה לפי תנועת ראשו / מיקומו של המתבונן במבנה או באובייקט שבתוכו. היום זה נשמע די טריוויאלי, אבל פעם נדרשו לכך ציוד מסורבל ותוכנות שלא היו אז בנמצא.

אמרתי לה שכבר שנים אני מחפשת מישהו שיוכל לעזור לי  להרים את הכפפה משום שיכול להיות לזה פוטנציאל מצוין, במיוחד כאן  בארצנו המשופעת באתרים מוזנחים ומעניינים בכל פינה.  בתגובה היא הניחה את כף ידה המוצקה על כתפי ואמרה בקולה העמוק, הבוטח: הנה מצאת לך שותפה.

ב.      אני והחבר'ה

שבועיים אחרי השיחה ההיא,  ההייטקיסטית עזבה את מקום עבודתה בנסיבות אחרות ממה שחשבה. היא פשוט הגיעה לחנייה והשומר הודיע לה כי קיבל הוראה מהמחשב לאשר לה כניסה מוגבלת לכמה שעות בלבד. בתיבת המייל חיכתה לה הודעה לקונית ממנהלה האישי שאומר ששירותיה שוב אינם נדרשים לחברה ועל כן הם מאחלים לה בהצלחה בהמשך דרכה. עוד נאמר, שהחברה משאירה בידה את המכונית (ואת כרטיס הדלקן !) למשך חודש נוסף, לצרכי הסתגלות.

יומיים אחר כך כבר היינו בדרכנו לפגישה עם חבר טוב שלה שיש לו הרבה ניסיון בהקמת סטארט אפים בישראל. על פניו זה נשמע טוב, אבל האמת כך התברר לי בדיעבד, הפוכה. כי להקים סטארט אפ זה קל, כל ילד יכול. אבל להפוך אותו למשהו מניב ומוצדק, זה כבר משהו אחר. אותו איש הצטיין בנוסף, בשימוש מגוון של הפועל ז*י*ן, בכל משפט ומשפט. הסברנו לו במה מדובר, הוא הקשיב לנו ברוב קשב ואמר שהרעיון שלנו (שטרם ראוי היה לתואר 'מיזם'), מעניין אותו מאד וזאת בשל חיבתו לספרים שעוסקים בקונספירציות היסטוריות מזדיינות. וכך, כשבאמתחתו  אינספור מיזמים כושלים, מיליונים רבים של כספי משקיעים שירדו לטמיון ולשון ביבים עסיסית, הוא פרש את חסותו עלינו והבטיח חגיגית לתרום לנו ככל יכולתו. שיהיה על הזין שלו.

מאחר ולא היה לנו שום ניסיון או ידע קודם בתחום 'מציאות מועצמת' או אפילו מציאות טריוויאלית  פשוטה, הוא הציע לצרף לצוות המתגבש חבר שמתמחה בטכנולוגיית לוויינים. ומה הקשר בין חלליות  לבין אתרים ארכיאולוגיים שעל פני האדמה? הנה שאלה טובה שהיתה ראויה להישאל, שמעולם לא נשאלה. פשוט לא היה מישהו אחר. להשלמת מצבת כוח האדם של הסטארט אפ המתהווה שלנו, צרפנו גם שני מכרים ותקים שלי,  בעלי חברת מולטימדיה שכבר עשו כמה סרטי הדמייה באתרים ארכיאולוגיים. לפחות הם ידעו מה תפקידם בכוח בתנאי כמובן, שכל היתר יצליחו להתגבר על שלל הבעיות האחרות : קביעת סוג החומרה הזמינה, פיתוח תוכנה מתאימה, רישום פטנט יחודי, בניית תוכנית עסקית, מציאת מימון ראשוני, הסכמי שיתוף פעולה עם אתרים תיירותיים ו/או גופים אחראיים ועוד כהנה וכהנה אתגרים.

ג.       תנופה מתוכנית "תנופה"

הסטארט אפיסט הסדרתי המקלל הציע שנפנה לתוכנית "תנופה" של משרד המסחר והתעשייה כדי לקבל סכום התחלתי של  100,000 ₪. זה מה שהם נותנים בדרך כלל  לפרויקטים מבטיחים בראשית דרכם. אחר כך הם נותנים סכום דומה נוסף לצורך בניית פרוטו-טייפ, שאמור להכשיר את הקרקע לגיוס משקיעים פוטנציאליים. לשם כך היינו צריכים למלא כמה עשרות דפים, להציג תוכנית עסקית מפורטת, היתכנות טכנולוגית, פירוט ניסיון רלוונטי קודם של השותפים ושל שתי היזמיות העיקריות. אחר כך  שלחו לנו בודק חיצוני שנפגש אתנו לצורך התרשמות אישית.

אחרי שעברנו את מבחן הבודק המקצועי, קיבלנו מכתב רשמי ממשרד המסחר ותעשייה ובו הודעה משמחת לאישור המענק שאותו יש להוציא תוך 12 חודשים מיום קבלת המכתב. ובאותיות דפוס קטנות יותר נכתב: הכספים יוחזרו ע"ס חשבוניות לספקים מאושרים. לא כולל ציוד היקפי, משכורות ותשלום עבור עבודת היזמיות עצמן. במקביל התבקשנו לפתוח תיק במשרדי מע"מ, מס הכנסה וחשבון עסקי משותף בבנק.

ד.      הסדקים

לא ידעתי שכמו בדרבי, גם להייטק יש חוקים משלו. למשל,  בפגישות חשובות כדאי להתלבש כאילו התכוונת לצאת לריצת בוקר ולפגישות חשובות באמת – כאילו בזה הרגע קמת מהשינה. זה נקרא רשלנות נונשלנטית מכוונת. גם הדיבור בינם לבינם הוא סוג של  אתגר בפני עצמו – כמה שיותר בוטה, יותר אותנטי וכמה שיותר אותנטי, פחות מנסה למצוא חן, וכמה שפחות מנסה למצוא חן – יותר מצליח למצוא חן.  ולא שבאתי מסביבה מקצועית מי-יודע-מה מתורבתת לפני כן. פשוט הקונפליקט בין החוץ לתוכן  היה מורגש הרבה יותר.

חודשים ספורים אחר כך, כבר התגלו סדקים עמוקים בין חברי הצוות. האיש הטכני היחיד זה שמומחה ללוויינים, הקים סטארט אפ מבטיח חדש שקשור לצפיית  תוכניות טלוויזיה במכשירי טלפון ניידים. במילא לא היה לו כמעט זמן בשבילנו. גם היזם הסדרתי המקלל החל לגלות קוצר רוח הולך וגובר וזה מפני ששוב עמד לפשוט רגל ולרושש את המשקיעים שלו. כתוצאה מכך, הוא אמר לשותפתי שאנחנו צריכות לשלם לו  60% מההכנסות העתידיות, או 200,000 ₪ לפחות. שנלך להזדיין. רק בזכותו הצלחנו להגיע עד הלום.

בשלב זה שותפתי החליטה לזרז את העניינים הדחופים שעוד עמדו לפנינו ועל כן בחרה לסדר לנו פגישה עם מנכ"ל בחברת פרסום בינונית כדי שיעשה לנו "מיתוג" ויבנה לנו מצגת משוכללת "שתפיל את המשקיעים מהכיסא".

ואני שלא ידעתי מהו "מיתוג" ולא ראיתי מימי משקיע שנפל מכיסאו, ועוד בגלל מצגת, סברתי בתמימותי, שעדיף להתמקד בפיתוח משהו יותר קונקרטי, כמו סרט הדמיה באתר ארכיאולוגי, למשל. גם שני חברי מחברת המולטימדיה, סברו כמוני, וכך מצאנו את עצמנו ניצבות זו מול זו בשני מחנות ניצים ועוינים. אינני יודעת בוודאות אם הגישה שלנו היתה נכונה או צודקת יותר, כי במבחן התוצאה – כשלנו במילא. ואולי זהו טבעו של השוק הזה  שמלכתחילה נסמך פחות על התוכן ויותר על הרושם. מאידך, מצפוני לא אפשר לי לנהוג אחרת.

ה.      פגישות עם אנשים חשובים

בין הויכוחים הרבים עשינו בכל זאת, כמה דברים מעניינים שלא היינו מגיעים אליהם אלמלא אותו מיזם כושל. נפגשנו למשל, עם  אנשי הפיתוח בחברת גוגל ישראל ששוכנים במגדל גבוה בלב ת"א. איזו חוויה משמחת ומרחיבת  לב ! רק לראות את חדר האוכל המעוצב עם סמלי החברה, את המקררים השקופים שמהם בצבצו כל סוגי המעדנים והממרחים האפשריים, ערמת הלחמים החמים והעוגות הטריות שסודרו בידי אמן על השולחנות הנאים לצד  מסחטת הירקות והפירות האקזוטיים, המסדרון עם פינות הישיבה הצבעוניות, הכריות הגדולות, כדורי הפיטבול, שולחנות הביליארד,  משחקי המחשב על מסכי הפלזמה. מגרש שעשועים ענק ומלטף שקוראים לו מקום עבודה רציני.

היו לנו פגישות נוספות עם כל מיני אנשים עשירים או כאלה שמכירים אנשים עשירים, שנקבו בסכומים דמיוניים מעל לראשינו בהתבסס על טבלאות אקסל בדויות לחלוטין שנקראו "תוכנית עסקית רב-שנתית", "טבלאות רווח תפעולי", "החזר צפוי למשקיעים" שצורפו לגרפים בשלל צבעים.

ו.        ההתפרקות

בסוף הקיץ היא אמרה לי שהיא לא יכולה יותר לעמוד בלחץ והיא נוסעת להודו 'לנקות את הראש'. מסתבר שזה מה שעושים שם כשמתבוססים בתוך הג'יפה, האבק  והבוץ. נשארתי פחות או יותר לבד, עם סרט חצי גמור, רבע פיתוח של תוכנה ניסיונית ומסורבלת, זמן שהולך ואוזל, עודף בקופה שלא יכולנו להוציא לפרנסתנו  אחרי כמעט שנה של ניסיונות שלא הובילו אותנו לשום מקום קונקרטי.

כשהיא חזרה לארץ חודש אחר כך, אמרתי לה שנמאס לי מכל העסק ומוטב שניפרד אישה-אישה לדרכה. ניסינו, לא הצליח, לא קרה שום דבר. כמובן שזה היה יותר מורכב וכואב מזה, כמו שפרדות נוטות להיות מעצם טבען.

ז.       מסקנות ואחרית דבר

זו היתה הרפתקה יקרה אם כי מלמדת מאין כמוה. את תוצאותיה שילמתי בריבית דה-ריבית ובמידה מסוימת אני עדיין משלמת. לא זכיתי לתספורת ולא זכיתי להנחות, כי  על החלטות נכונות או שגויות, צריך לשלם, אין מה לעשות.

ושתי אנקדוטות אחרונות לסיום: הראשונה – לפני כחודשיים בסטודיו ליוגה שבו אני מתאמנת, פגשתי לגמרי במקרה בשותפתי –יריבתי למיזם הכושל. היא שאלה לשלומי והציעה שאולי יום אחד, נמצא זמן לשבת ולדבר על מה שהיה. אמרתי בטח, למה לא, וחשבתי לעצמי – מה הטעם? יש דברים שעדיף להשאיר מאחור.

האנקדוטה השנייה מתקשרת למשפט של מרקס שאיתו פתחתי את הפוסט. הפעם הם אלו שפנו אלי, הפעם הם יודעים בדיוק מה הם עושים, הפעם הכל מתוקתק בדיוק כמו שצריך, הפעם הכול פשוט ומהיר להפליא. סוג של תיקון? פרי שהבשיל אחרי שהראשון הקדים את זמנו? יד הגורל, מקרה? ואולי הכול ביחד.

והנה קטע מהסרט שהצלחנו בכל זאת להפיק בזכות המיזם הכושל ההוא…

בהליקופטר של שלמה המלך

העיסוק שלי קצת לא קונבנציונאלי ועל כן אני מורגלת בפניות לא קונבנציונאליות שנוחתות עלי מדי פעם בפעם אל תיבת המייל. אבל שום דבר, שום דבר, לא הכין אותי לפנייה המשונה הזאת שקיבלתי לפני כמה שבועות.

הוא (באנגלית):

"ברשותי קערת כסף עם עיטורים. כמה יעלה לעשות שחזור תלת ממדי של הקערה"?

אני:

"שלום רב. תודה על פנייתך. אשמח לדעת במה מדובר. האם הקערה נזקקת לשחזור וירטואלי גרפי לצורך תצוגה/ ספר? האם אוכל לקבל תמונה של המוצג"?

הוא:

"מצ"ב מאמר שכתבתי על הקערה. זו קערה מימי שלמה המלך. את ודאי יודעת כי שלמה המלך אהב שירה ובעלי חיים כפי שאפשר לראות בציורים שעל הקערה. כמה זה יעלה"?

אני:

"הקערה נראית שלמה לגמרי, לשם מה אתה צריך לשחזר אותה בתלת ממד?"

הוא:

"אני צריך את זה לעיצוב של ההליקופטר שלי"

אני:

"סליחה"?

הוא:

"כמה זה יעלה לעצב את ההליקופטר עם הציורים של הקערה?"

אני:

"זו בקשה מוזרה למדי".

הוא:

"למה?"

אני:

"לא יודעת, סתם מחשבה שעלתה לי לראש. ועוד משהו, מי אמר לך שהקערה היא מימי שלמה המלך?"

הוא:

"קניתי אותה ממישהו אמין מאד ואני מבין בעתיקות. תסתכלי ותראי שיש עליה ציורים של בעלי חיים. חז"ל אמרו ששלמה המלך דיבר עם חיות. כתבתי על זה מאמר שלם. כמה זה יעלה?"

אני:

"תשמע, בלי לפגוע במי שמכר לך את הקערה, שלמה המלך שעל הקערה לבוש בשריון נראה כמו אביר מימי הביניים. ועכשיו מה עניין ההליקופטר. נראה לי שלא הבנתי אותך נכון".

הוא:

"את טועה. ומה יש לא להבין. את לא אומרת לי כמה זה יעלה!"

אני:

"טוב, אבדוק עם חברים שמחזקים סטודיו לאנימציה ואחזור אליך עם תשובה".

החבר מהסטודיו לאנימציה:

"הליקופטר, מטוס בואינג, מטוס תובלה, למה לא. הכול הולך. הוא רוצה לדעת כמה עולה? אז תגידי לו ככה: יש לנו 3  תוכניות: עיצוב בסיס, שזה מינימום שבמינימום.  את העיצוב הזה אנחנו מציעים ללקוחות הפשוטים, אלה שרק בתחילת דרכם.  העיצוב כולל: פאנלים, תמונות, כתוביות פנים וחוץ. איזה סרטון קצר. זה יעלה לו ככה. יש לנו גם את העיצוב המתקדם שכולל מלבד את חבילת הבסיס גם כמה גאג'טים מעניינים על המושבים של ההליקופטר. הלקוח מקבל בנוסף, עיצוב מחדש של הפרופלות ודלת הכניסה, כלול במחיר. זה כבר יעלה לו ככה וככה. ויש כמובן את חבילת הפריניום דה-לוקס לטייקון המצוי. שכולל כמובן את כל מה שיש בחבילות א'+ב'+עיצוב מחודש של המושבים, הטייס והנוף שרואים מהחלונות של ההליקופטר. אנחנו כחברה מובילה בתחום, נוכל להפוך את ההליקופטר של שלמה המלך למשהו שטרם נראה קודם לכן. אבל זה דורש השקעה. וזה כבר יעלה לו ככה וככה וככה. שוטף פלוס 30, לא כולל מע"מ."

צופן דה-מיצי

הכול התחיל לפני כמה חודשים בליל חורף אפל וקר. ישבתי מול המחשב, מחטטת בין כתביו המיסטיים של הלורד אוליפנט לציוריה הלא פחות מיסטיים של רעייתו אליס, והנה הנייד שלי מתחיל לרקד, מציג מול עיניי מספר לא מוכר עם קידומת בינלאומית ארוכה.

"ד"ר נטלי מסיקה הארכיאולוגית ?", "כן, זו אני. במה אוכל לעזור"? ואינטנסיבית קמתי ממקומי. מין רפלקס בלתי נשלט כזה שנשאר לי מימי הצבא. על הקו היה במאי ויוצר סרטים מאד מוכר שמרבה לעסוק בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה. "יש לנו הצעה בשבילך. אנחנו רוצים לשלוח לך קישור לסרט שעומד לצאת בקרוב בערוץ דסקוברי ונשמח אם תסכימי לצפות בו ולחוות עליו את דעתך, תמורת תשלום צנוע כמובן". "כמובן", אמרתי והתכוונתי בעיקר לחלק האחרון של המשפט. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקבלת תשלום עבור צפייה בסרטים. אם אין כסף – לא רואה.

"אבל יש תנאי אחד", הוסיף הבמאי, "את צריכה לחתום לנו על חוזה סודיות. המזכירה שלי כבר שולחת לך את המסמך במייל. תחתמי עליו לפני שאנחנו ממשיכים לדבר". הסתכלתי ימינה ושמאלה ווידאתי שכל אחד מהנוכחים בחדר עסוק בענייניו. סברתי שמוטב שכמשנה זהירות, יחול ערפול מוחלט גם על הסכם הסודיות הנ"ל.

ובכן מאז אותו ליל סגרירי מר ונמהר התהפכו עלי ימיי ולילותיי לחלוטין. שקעתי שלא בטובתי בעולמות אפלים שצופנים בחובם גילויים מרעישים ביותר, שיעוררו מן הסתם מהפך תיאולוגי גדול,  או למצער, יגרמו לכאב ראש לא קטן לכל מי שנתן את ידו לסרט כופר זה. אבל אני לא קשורה, ביקשו ממני לצפות, אז צפיתי, ביקשו חוות דעת בכתב, אז חוויתי. זה הכול.

נקודה שנייה והרבה יותר מדאיגה היא מה יהיה עם האנשים בגלימות השחורות וכובעי הברדס המחודדים. מאז אותו לילה אני יכולה לחוש בנוכחותם בכל מקום כמעט, במיוחד עם רדת החשיכה, אורבים בדממה וממתינים להזדמנות נאותה, להיסח דעת רגעי כדי לעוט עליי ולגרור אותי למרתפיהם החשוכים, לענותני בשאלות גדולות ממידתי ועוד בלטינית ימי ביניימית קשה להבנה. ומאחר שכבר צפיתי בסרט או שניים בימי חיי (רק בתשלום כמובן), החלטתי הבוקר לעשות מעשה ולהשאיר לאהובי כמה סימנים כדי שבשובו מיום עבודתו לפנות ערב, יוכל לצאת לחפש אותי במידה ואעלם לפתע כאילו בלעה אותי האדמה. אז קודם כל מיקמתי את החתולה במרכז החדר ולמרות התנגדותה העיקשת הצלחתי אחרי מאבק ממושך, לשטח את איבריה לפי ארבע כנפות תבל. לצערי התקבלה צורה לא אצילית במיוחד. את הזנב כיוונתי בזוית 12 מעלות מקו המשווה רמז ל-12 תלמידיו של המושיע, הישר לכיוון  המטבח. על השולחן שמתי ביצה רמז לסעודת הפסח וקצת ימינה ממנה – מזלג המופנה לכיור. באופן פלאי ועלום בדקה מסוימת ביום, אפשר לראות קורלציה ברורה בין טיפות המים שיורדות מהברז לזרמי המים שיורדים מהצנרת הקבועה שבמכונת הכביסה. זה לא מקרי. שהרי אין דבר מקרי בעולם הזה.

אני יודעת שזה לא פשוט לתת רמזים מורכבים כל כך לקיבוצניק דור-שלישי אז הוספתי פתק יותר פרוזאי מוצפן בכתב ראי שאומר כך:  אהובי – יצאתי לספרייה. לא היה לי זמן לבשל היום, אז תכין לך חביתה. הכיור שוב נסתם שלא באשמתי, וצריך גם לתלות כביסה. נשיקות.

נ.ב: אם האח וילאם מבסקרוויל מתקשר תגיד לו שלקחתי אתי חוט מספיק ארוך כדי שנוכל גם לצאת משם. אל תדאג, אחזור בערב, אם לא יקרה לי משהו נורא.

(ומי שרוצה לדעת על מה המהומה – הנה כל הפרטים כאן)

הערת שוליים להערת שוליים של סידר

אתמול ראיתי את הסרט" הערת שוליים" של הבמאי יוסף סידר. סרט קטן על דרמות גדולות שמתחוללות בתוך נפשם פנימה של שני גיבוריו הראשיים– פרופ' שקולניק האב ופרופ' שקולניק הבן  המייצגים שני עולמות מנוגדים וזרים זה לזה. האב המגולם בידי שלמה בראבא המצויין הוא טיפוס אפור ונכלולי, חוקר אקדמיה מהדור הקודם. יוצא בכל בוקר במסלולו הקבוע אל הספרייה הלאומית שוקד על מסך המיקרופילם, על ספריו, על ידיעותיו. פילולוג למדן. פעם הוא היה גם מרצה (או "מורה" כפי שהעדיף לכנות את עצמו), אבל כיום הוא ניצב מובס באולם הרצאות ריק מסטודנטים מלבד סטודנטית אמיצה ובודדת, משטח בפניה את מסקנותיו המנומקות היטב, פרי שלושים שנות מחקר.

בנו המגולם בידי ליאור אשכנזי הכריזמטי, הוא מרצה מהדור החדש, יש לו המוני סטודנטים מעריצים ובעיקר סטודנטיות, כמה קולגות חנפניים שחוששים ממנו ואולמות מלאים באנשים שצמאים למוצא פיו. הוא מפרסם המון ספרים שבהם הוא מסביר בשפה בהירה וקולחת נושאים ומושגים מורכבים מעולם התלמוד.  הוא יכול בערב אחד להרצות על שישה נושאים שונים בשישה מקומות ברחבי העיר ובכול הרצאה – יחזור על אותה שורת מחץ  מסכמת שתשבה את לב קהלו. כי שורת המחץ היא שם המשחק היום, למי יש סבלנות לכל מה שבא לפני.

העימות בין השניים הוא גלוי ובלתי נמנע כבר מהדקות הראשונות של הצפייה בסרט. ברור לגמרי שזה יגמר רע, כי העולם הישן של האב הוא עולם נכחד ונעלם שנלחם מלחמת מאסף אבודה מראש.  מלחמתם של דינוזאורים קשישים שעדיין אוחזים  בעקרונות שאבד עליהם הכלח בציפורניהם החלשות, למרות שהם מבינים היטב שסופם קרוב. זהו עולם של כיבודים, שלטון  ושררה: האקדמיה הלאומית למדעים, פרס ישראל, כבוד שר החינוך, נשיא המדינה. קונסנזוס לא מאיים ללא פניות או צמתים – או שתלך בדרך או שתפלט החוצה. אין מקום מחוץ  לתלם החרוש היטב. דווקא הבן מבין משהו שהאב לא מצליח– אפשר להיות חדשני או מדי פעם אפילו רדיקלי, אבל במידה. מי שרוצה לשרוד במערכת מוטב לו להסכים להתחבק עם הממסד מדי פעם בפעם. אבל האב לא יודע להיות נחמד. יש לו אמת אחת והיא ורק היא נר לרגליו. איש מדון, סר וזועף, מוסרני וצדקני. בראיון שעורכת לו כתבת צעירה מעיתון הארץ, הוא מסביר לה מה דעתו על הספרים הרבים שכותב בנו: יש מי שחוקר חרסים, משווה אותם, לומד אותם, משקיע שנים רבות כדי להבין אותם ויש מי שמעיף בהם מבט ומיד בונה מהם כד. אבל הכלי הזה ריק, אין בו תוכן של ממש!

כמי שצברה לא מעט קילומטרז' פנים מול פנים עם חרסים אני יכולה לומר שפרופ' שקולניק האב טועה בהבחנתו. הבנת הכלי או יציקת תוכן מהותי לתוכו, אינם בהכרח פונקציה של השנים שבהם בילית במחיצתו. אני למשל, לא יודעת  כמה שנים בליתי באקדמיה ואני מעדיפה שלא לספור. הרבה, אולי הרבה יותר מדי. אני לא יודעת לכמה קורסים נרשמתי. אני חושבת שלמעלה ממאה. אני לא יודעת אצל כמה מרצים למדתי, עשרות רבות כנראה. אם אנסה לצמצם את חווית הלימוד בשלוש האוניברסיטאות שבהן עברתי, אגיע למסקנה עגומה למדי וזאת למרות שלמדתי בפקולטה למדעי הרוח.  אני יכולה למנות ביד אחת את השיעורים שהותירו בי חותם עד היום: מאוניברסיטת חיפה אני זוכרת בעיקר את שיעורי הפיסול עם האמן מיכה אולמן ואת סקר האתרים בשומרון עם הארכיאולוג אדם זרטל, מהתואר השני באוניברסיטה העברית אני זוכרת את שיעוריו של פרופ'  מ"ד הר מהחוג למחשבה יהודית ומאוניברסיטת ת"א- את השיעורים עם פרופ' יובל פורטוגלי מהחוג לגיאוגרפיה. אולי היו עוד מרצה אחד או שניים שעוררו בי סקרנות, מחשבה עצמאית וחוויית לימוד אמיתית. השאר במקרה הטוב- פרווה, במקרה הפחות טוב- בזבוז זמן מוחלט. צריך להירשם לכך וכך קורסים לצבור כך וכך נקודות זכות, לכתוב כך וכך עבודות סמינריוניות, מבחנים, עבודות מחקר לתואר כזה או לתואר אחר. הנה עשיתי את כל מה שנתבקשתי לעשות, ועכשיו מה?  האם הצלחתי להוסיף שורה, מילה או אפילו אות חדשה אחת בספר דברי הימים של האקדמיה? אני חוששת שלא. בעיקר משום שאיש לא ציפה ממני לעשות את זה, רק לחזור ולשנן את שאמרו קודמיי. לצערי הבנתי את זה מאוחר מדי, רק  אחרי שהחזירו לי עבודת דוקטורט אחת. רוצה לגמור ולקבל תואר? תקראי את המאמרים הנכונים, תצטטי את מי שצריך לצטט, ובמיוחד אל תעלי בדעתך לעצבן אף אחד. זה לא שווה את זה. לא חבל?

במשך השנים צברתי עשרות קלסרים ובהם אלפי מאמרים שצולמו ביד עמל בכל מכונות הצילום באוניברסיטאות שבהן למדתי. קטלגתי אותם לפי נושאים ושמות מחברים, ניילנתי אותם והדבקתי עליהם תוויות ואחר כך הצבתי אותם על הכוננית בשורות. מדי פעם הייתי עוברת לידם – הייתי מסתכלת עליהם, הם היו מסתכלים עלי ובלבי תחושת החמצה. כמה יערות בוזבזו לחינם. שלא נדבר על הזמן שהלך מבלי שוב  בניסיונות להבין מה כתב פרופ' א' לפרופ' ב' ומדוע הוא שולל מכל וכל את הבחנותיו הקודמות, ואיך  פרופ' ב' ענה לפרופ' א' ארוכות, שלל את טענותיו מכל יסוד, הסביר והביא תימוכין שאין לערער עליהן שהרי הוא חפר אתר דומה בדיוק, אך בצורה יותר מושכלת , יותר מדעית והראייה – כמות הלוחות, הגרפים והטבלאות המובאים בגוף הדברים. ומאמר שלישי שבו עונה פרופ' א' למאמרו האחרון של פרופ' ב' ביתר תוקף וכך זה נמשך ונמשך, אוהבי דוד המלך נגד שולל שלמה, אוהבי הגליל נגד אוהדי ירושלים, מצדדי הפלגים והשונות מול מצדדיה של  תרבות אחת לעם אחד כנאמר בכתובים ולא רואים לזה סוף או תכלית.

והנה לפני חצי שנה החלטתי לעשות מעשה. הסתערתי בחמת זעם על כל הקלסרים הגדושים להתפקע, הערמתי אותם כגבעה נישאה על רצפת הסלון, מלאתי בהם את עגלת השוק והורדתי אותם אחר כבוד אל פח הניירות למחזור. באותה הזדמנות נפטרתי גם מהתדפיסים של המאמרים שכתבתי פעם, דוחות החפירה, ציורי הכלים, התרשימים שכבר לא מעניינים אף אחד. עשיתי חשבון שביום גרוע נכנסים לאתר שלי "ברשימות" יותר אנשים מאלה שקראו את כל המאמרים המדעיים שכתבתי בכל ימי לימודיי ועבודתי המקצועית כארכיאולוגית. החלטתי לשמור רק את מה שנשאר מעניין באמת -רישום רשלני בגב מחברת, רעיון לסיפור מזמנים אחרים,  דברים שאין להם שום תועלת למחקר, אבל מי יודע, אולי באחד הימים עוד יביאו תועלת לחיים.

הימים האחרונים בפומפיי

זה היה בצהרי יום מהביל בחודש יולי 1997, בעוד יום חפירה בבית הוסטליות- כוהנות האש, במשלחת האנגלו-אמריקאית לפומפיי.  החלטתי לעשות מעשה שלא בדיוק תאם למדיניות של מנהל החפירה דר' ריק ג'ונס. כל אנשי הצוות באו מאנגליה  וארה"ב – להוציא אני, הישראלית היחידה. אנחנו הארכיאולוגים המנהלים במשלחת קיבלנו כל אחד  שטח מוגדר לחפירה בתוך הווילה וכעשר סטודנטים מלאי מוטיבציה ממקומות שונים בעולם. די מהר הבנתי ששיטת העובדה שלהם לא בדיוק תואמת לשיטות שהכרתי מלימודיי באוניברסיטה או מעבודתי ברשות העתיקות. הם לא ממש חפרו אלא יותר ליקקו את פני השטח במברשות דקות ובכלים של רופא שיניים.  בין לבין עשו המון צילומים וציורים ודנו בהתפתחויות הסטרטיגרפיות מכל כיוון אפשרי.

באותו יום  החלטתי שנמאס לי. כבר בער לי לרדת למטה לשכבה שמתחת לרצפת הבטון (קוצ'ו פסטו בלעז), כדי לגעת סוף סוף בחומר אותנטי שקדם להתפרצות הר הגעש . וכך בהזדמנות הראשונה שדר' ג'ונס לא נראה בשטח, כינסתי את הסטודנטים הנאמנים שלי ושאלתי אותם: אתם אתי? אחד מהם, בן של סנטור מאוהיו, גברתן צעיר שכונה אלביס, ענה לי: אנחנו אתך סרג'נט נטלי (כי הוא שמע שהייתי מ"כית בצבא הישראלי).  כל היתר הנהנו בחשש. ג'ונס העיף ארכיאולוגים טובים ממני על הרבה פחות מזה, אבל אני לא נרתעתי. נתתי לאלביס פטיש 5 קילו ואמרתי לו: קדימה, תפרק לרצפה המזופתת הזאת את הצורה.

אחרי כמה מהלומות נפער סדק והרצפה התפרקה לגושים טקטוניים גדולים נפרדים. הם ידעו לבנות טוב, המנוולים. נעמדתי על החול הזהוב שנגלה מתחת לבקיעים וטבלתי את ידי עמוק בפנים. בפעם האחרונה שמשהו נגע במצע החול זה היה לפני יותר מ- 1900 שנה. יכולתי להגיש באצבעותיי כל מיני גופים קטנים חבויים, שכמו התחננו שאוציא אותם מקברם. חפנתי את כף ידי והתבוננתי בשלל המקרי שלי– טבעת כסף, מטבע, סיכת רכיסה משנהב, חרוז, שבר כלי מצויר.  וכל זה מבלי להתאמץ בכלל. שנתיים לפני כן השתתפתי בחפירות ביודפת וכל מה שהצלחנו למצוא זה אבנים וכלי חרס שבורים. באותו רגע הרגשתי צביטה בלב : מה חשבתם לעצמכם פרובינציאלים, בני עניים  עלובים ויהירים. איך חשבתם לנצח  את  כל העושר והעוצמה הבלתי נתפסת  הזאת של הרומאים.

***

ברומא היתה חלוקה לשכונות מגורים נבדלות שנקראו VICI  ובכל אחת מהן העמידו שני שופטים ומבנה פולחני. לרבעים היה גם תפקיד פוליטי חשוב משום שהשופטים נפגשו בדרך קבע עם תושבי השכונה ויכלו להעביר את טענותיהם וצרכיהם הלאה, אל המוסדות המרכזיים. התפיסה העירונית המודרנית הושפעה מזו שהיתה קיימת בעת העתיקה: בלב העיר נקבעו מוסדות השלטון , המינהל ואזור העסקים העיקרי, סביבו – בתי מסחר זעירים, ואחריהם בני המעמד הנמוך (השלישי), בני המעמד האמצעי (הרביעי), ולבסוף – בני המעמד הגבוה (החמישי) שנזקקו מטבע הדברים, למרחבים ולבתים גדולים יותר.

גם בפומפיי היו "שכונות" והן אלה שעיצבו את אופייה בכל אזור ואזור, אבל בניגוד לערים אחרות לא היתה בה חלוקה מעמדית ברורה ומובהקת. יחד עם זאת ניתן לראות כי הבתים המפוארים בעיר רוכזו פחות או יותר לאורך הרחובות המרכזיים. לעשירים מאד היו גם אחוזות משפחתיות "וילות" שבהן נהגו למלט את עצמם מהמולת העיר. בין הוילות המבודדות למרחבים שסביבן נבנו חומות הגנה גבוהות ולפעמים הועמד בהן  גם חיל משמר קטן.

העשירים והעשירים מאד היו הפטרונים הגדולים של אמני הציור, הפסיפס  והפיסול. כולם רצו לגור בבתים שמעידים על אנינותם ולא פחות חשוב – על החיבור הטבעי שלהם  למה שתפסו כתרבות מתוחכמת, גבוהה. בפומפיי היתה זו התרבות הקלאסית שהיוותה השראה גם לאלה שלא ידעו מילה יוונית (שהיתה דווקא שפתם של מרבית העבדים).

ניתן להבחין במעמד של בני הבית גם לפי החלוקה הפנימית בין החדרים. בני הבית התגוררו על פי רוב בקומה השנייה ובילו את זמנם בגן הפנימי ובחדרי הטרקלין שסביבו, בעוד שהעבדים והשפחות התגוררו בחדרי כוכים סמוכים למטבח ולמחסנים. לפעמים הם הוסיפו לעצמם ציור פרסקו על הקיר, שלא היה אלא חיקוי חובבני לציורים שבחדרים האחרים.

בני המעמדות הגבוהים נזקקו לחפצי נוי ורבים בהשוואה למעמדות אחרים- תכשיטים, פרטי לבוש, כלי זהב וכסף. האומנים התחרו זה בזה כדי ליצר את התכשיט המושלם, היחיד, היקר ביותר שרק מתי מעט יוכלו לרכוש אותו. מרגע שנגלה הסוד ונעשו ממנו עותקים רבים, הוא איבד מקסמו והפך להמוני ועל כן יש להתחיל את המרוץ לפריט הבא.

המבנים הציבוריים שנבנו בפומפיי בטאו את כוחם וטעמם של בני המעמדות הגבוהים ואת היחס בינם ובין המדינה והאלים. למשל, במקדשים עצמם היללו את הקיסר או את אחד האלים לצד זה שתרם את מרבית הכסף לבנייתו של המבנה . בכך ביקשו התורמים להנציח את עצמם לצד בני האלמוות כחולייה מקשרת בינם ובין פשוטי העם. לכוהנים ולכוהנות שעבדו במקדשים היה מעמד מיוחד. כמו למשל לווסטליות,  כוהנות האש שאת ביתן חפרנו שחיו מסתבר, חיים לא רעים בכלל.

***

"באותו זמן שיצאו היה הרחוב מלא באפר מעורב באבני טוף, ומפלסו רק עלה ועלה…הוא מיהר למקום שבו הצטופפו כל האנשים שביקשו לעזוב…בכל מקום אחר עדיין היה שם אור יום, אך שם שרר חושך סמיך מכל לילה אחר" (פליניוס הצעיר ספר VI, חלק XVI ).

אלפים רבים מתושבי פומפיי, הרקלאניום והסביבה מצאו את מותם בעקבות התפרצות הר הגעש ויזוביוס ב- 24 לאוגוסט שנת 79 לספירה. אלפים רבים איבדו את כל רכושם ונותרו ללא קורת גג. בהרבה בתי האמידים ווילות מבודדות נמצאו אנשים שבחרו להישאר בהם. יתכן והיו אלה בני המשפחה שביקשו לשמור על רכושם היקר. אלה שלא היה להם כמעט מה להפסיד מלבד את חייהם, הצליחו  להתגבר על האימה מפני הסערה הגדולה, לצאת אל הלא נודע ולהציל את נפשם.

הרצפה -לפני ואחרי

במעמקי ההרודיון עם מדריך קוראני

מעולם לא הצלחתי להבין את ירושלים ואת ההיגיון הסבוך שלה. מבחינה  גיאוגרפית בעיקר. בעיר ילדותי נצרת יש שתי שכונות: צפונית ודרומית ובאמצע- כביש. הגיוני. בת"א הכי קל להסתדר כי במערב יש ים ושאר הכיוונים מסתדרים פחות או יותר בהתאם. בחיפה שגם בה גרתי, יש ים שאפשר להגיע אליו רק מהעיר התחתית, יש את שכונות הכרמל שמשקיפות מעל ויש את נווה שאנן בקצה השממה המבודדת. אי אפשר להתבלבל. רק ירושלים כמו ירושלים היא מתוסבכת לגמרי: בליל אינסופי של עשרות שכונות על כל גבעה ועמק. בכל פעם שאני מצליחה להגיע בשלום ליעדי אני רואה בזה סוג של נס.

בשישי האחרון התקיים בהרודיון סיור לכבודו של פרופ' אהוד נצר שנפל בעת מילוי תפקידו. מאחר ולא ביקרתי באתר הרבה שנים- החלטתי להירשם אליו, אפילו שלא הכרתי את המארגנים.  ראיתי בזה גם סוג של מחווה אישית למורה ומעל לכל – לאדם שהיה באמת, יוצא דופן בנוף המקומי.

הדרך מת"א להרודיון, עוברת כידוע בירושלים. מאחר והיה צריך להגיע לאתר בשעה 8:00 בבוקר, החלטתי לשנן ערב קודם את המסלול. אבל זה לא ממש עזר. כשהגעתי לרחביה פניתי בכל הרחובות שלא הייתי צריכה לפנות בהן וגרמתי למהומת עולמים ולאינספור צפירות של נהגים ירושלמים עצבניים. אחר כך התקשר חבר ירושלמי במיל' שעשה מאמצים  לחלץ אותי מהתסבוכת. את ממש קרובה ליציאה הוא אמר, תפני לכיוון דרום-מזרח. הסתכלתי על השמים המעוננים שטפטפו מעל ואמרתי שהוא בטח צוחק עלי. איפשהו קרוב למושבה הגרמנית, כשכבר הייתי בייאוש גדול, עצרתי את המכונית ושאלתי את האיש הראשון שעמד בצד הכביש איך מגיעים לרמת רחל. בעצם, איך מגיעים להרודיון תיקנתי כשגיליתי שהנ"ל  הוא למעשה הארכיאולוג גיא שטיבל, שחפר עם נצר במצדה ובעוד כמה מקומות. שטיבל חייך ואמר לי לעשות u-turn. אם יש ניסים בעולם – אז הם קורים בירושלים.

בדרך להרודיון עוברים במחסום צבאי ובשורת כפרים אפורים ודלים למראה. רוב המכוניות שנוסעות בכביש המתפתל והצר נושאות לוחיות זיהוי בצבע אפור דהוי. פעם מזמן אחרי אוסלו,  לוחיות הזיהוי היו עליזות וצבעוניות: ורוד לחברון, תכלת לרמאללה. עברו חלפו להן ימי האופטימיות, נשארנו עם המצב. לאחר נסיעה קצרה מגלים את הגבעה המלאכותית שעליה ניצב ההרודיון במלא תפארתו. פונים שמאלה בכיכר מאולתרת עם עמדת שמירה נטושה, ומיד אחר כך מתחילים להעפיל בהר דרך כביש צר מלהכיל  בתקווה שאף אחד לא יחליט לרדת למטה באותה שעה.

הגעתי לאתר כמעט בזמן. המדריך שלא ידעתי עליו דבר, בדיוק נתן סקירה מפורטת על ההיסטוריה הפרטית של אהוד נצר. הוא אמר שאהוד התחיל את הקריירה שלו בתור ארכיטקט ולכן את הד"ר בחר לעשות על הארכיטקטורה  מהתקופה ההרודיאנית במצדה.  אבל עם השנים הוא התקרב יותר למקצוע והיה  לארכיאולוג של ממש. ואני חשבתי ממתי מפרידים בין הדברים – שהרי ארכיאולוגיה היא תמיד גם וגם. האנשים בקבוצה הקשיבו למדריך ברוב קשב – לגברים היו כיפות סרוגות ושפמים והנשים הבודדות לבשו שכבות של חצאיות ומכנסיים.

השמיים היו סגריריים ומדי פעם בפעם טפטפו עלינו, אבל אלו לא מנעו מהמדריך להאריך בהסברים על שיפולי הגבעות, הנקיקים  והואדיות. היו גם הסברים על הכפרים הפלסתינים  ש"תקועים" לדבריו בנוף של בתי הלגו עם הגגות האדומים. בשלב זה כבר הבנתי שבאשר אבדתי –אבדתי. לפעמים צריך לעשות דרך ארוכה בבוקר חורפי רק כדי לשמוע מישהו שאי אפשר להסכים אתו. אחר כך התחזק הגשם והקבוצה התקבצה במבנה הרוטונדה של בית המרחץ. שם שמענו הרצאה מלומדה על יוספוס פלביוס, המרד הגדול וכיבוש יודפת. אז  כבר איבדתי את סבלנותי לגמרי ויצאתי לשוטט באתר. בקצה אחד השבילים נתקלתי  בקבוצת מטיילים מלוכסני עיניים מצוידים במטריות, מעילי גשם ומצלמות ענק. המדריך שלווה את הקבוצה נראה קפצני וידען והוא הצביע על המבנים הפזורים בשטח תוך כדי תנועה נמרצת. הקהל מצדו ענה לו בקריאות מתוזמנות היטב של: אוֹוֹוֹ ו- אהההה. שמחתי שסוף-סוף מצאתי לי מדריך כלבבי.  מיד חברתי אליהם וירדתי אתם למערכת המסתור מימי בר כוכבא.  כמו כולם רצתי בעקבותיו, הקשבתי להסבריו התמציתיים, הנהנתי בהתלהבות  וקראתי אוֹוֹוֹ ו- אהההה. אחד מחברי הקבוצה חייך אלי ואמר שהם קוראנים מניו-יורק, סטודנטים  ללימודי תנ"ך.

המקום הזה מאד מעניין אבל הוא עצוב מאד הוא אמר. בגלל הפרופסור שנהרג בזמן החפירה? לא בדיוק הוא ענה –  המקום הזה עצוב כי הרבה אנשים מתו כאן, הרבה דם נשפך. אם כך אין לך מה להתרגש. כל הארץ הזו עצובה באותה מידה.

 

סנובית בקיסריה

 

או הג'ינג'י של חלי לא לבד