ארכיון קטגוריה: ביקורות

איקונין של המדונה והילד על מחסנית של תת-מקלע

אתמול הלכנו לראות את "האישה ששרה".  בעכבר העיר נכתב עליו שזהו סרט קנדי שמתרחש ברובו במדינה מזרח תיכונית כלשהי (לבנון, לא קשה לנחש) ושהעלילה סובבת על שני צירי זמן,  האחד – של צעירה נוצרייה שנקלעת למציאות טרגית בימי מלחמת האזרחים בארצה, וציר נוסף – סיפורם של שני ילדיה, ג'אן וסימון, אח ואחות תאומים,  שמתבקשים בצוואתה לשוב לארץ מולדתה של האם כדי לחפש את עקבותיהם של אח אבוד שננטש ואב שנחשב למת. את המשימה הם צריכים לבצע יחד וכל אחד בנפרד: הבת צריכה למצוא את האח והבן- את האב.

התאומים נדרשים לחפש את אחיהם ואביהם  אך למעשה הם מחפשים את עקבותיה של האם,  את הבחירות שעשתה בחייה הקודמים, את הדרכים שהלכה בהן ואליהן הם נדרשים לשוב באותו מסלול מצמרר. האימהות הוא הכוח הגדול בסרט, אך הוא כוח שסורס, שדוכא וחולל בידי אלה שבאים כביכול להגן עליה. באחת הסצנות הקשות בסרט, רואים לוחמי פלנגות עוצרים אוטובוס עם נוסעים מוסלמים שנמלטים מאחד הכפרים בדרום. הם מורידים את הנהג המתחנן על נפשו, יורים בו,  ואחר כך יורים דרך החלונות בכל יושבי האוטובוס. הגיבורה שאינה נפגעת, מזהה מבין הגופות אישה נוספת שילדתה תלויה לה על צווארה. הן זוחלות לעבר הפתח בזמן שאחד החיילים שופך נפט על הגג.  ברגע של תושייה היא צועקת לחיילים שהיא נוצרייה ומנופפת בשרשרת עם תליון הצלב. האם השניה מבינה שגורלה נחרץ וכמו מבקשת בעיניה שתחלץ את ילדתה. הגיבורה מנסה,  אך הילדה שבה לזרועות אמה ונורית מיד בידי שורת חיילים עם מקלעים שעליהם מתנוססת תמונתה של  המדונה והילד על המחסנית.

הדיאלוג בין "הארץ הישנה" (המזרח התיכון)  "לארץ החדשה" (יבשת אמריקה) הוא דיאלוג של ניגודים בין צבעים, שפה ותרבות.

מונטריאול שבקנדה מצולמת על רקע נופיה הסגריריים, המנוכרים, הבלתי אנושיים כמעט. מנגד ניצבים נופי הכפר הים-תיכוני המוכר לנו כל כך, נוף מולדתה של האם והמקום שבו ילדיה יוצאים לתור אחת "האמת" שמניעה את העלילה.

השפה הצרפתית היא המחברת בין הדמויות משני קצוות תבל, אך זוהי לא הצרפתית המוכרת, הפורמאלית אלא צרפתית אחרת,  צרפתית "ילידית". היא מעידה על העקבות שהותירה התנועה הקולוניאליסטית הצרפתית בפרובינציה הקוויבקית של המאה ה- 17 ובמזרח התיכון שבמאות  ה- 19- 20.  מאות שנים של השפעה ומה שנשאר היום זו רק השפה.

שפה מדוברת נוספת היא הערבית, שבה משתמשים אנשי המקום והאם. הגיבורה בחרה לא ללמד את ילדיה  את שפתה הקודמת (את "שפת האם" שלה), כמו רצתה לחצוץ בינם ובין עברה. כתוצאה מכך,  הם אינם יכולים לתקשר עם בני ארצה  ישירות.  באחת הסצנות הבת מגיעה לכפרה של האם ומוזמנת לאחד הבתים שבו מתכנסות נשים רבות שמקבלות אותה בסבר פנים יפות ובשאלות לרוב. אך הבת, אינה יודעת לומר אלא את שמה שוב ושוב,  בנימה נבוכה ומתנצלת. בסופו של דבר,  נשלחת תלמידת בית ספר  שמשמשת כמתורגמנית. למרות שהדיאלוג בין הנשים אפשרי לכאורה  זה לא מספיק – צריך גם רצון לאותה הדברות: השיחה נקטעת מיד כשמתגלית  זהותה של האם, שמואשמת בידי זקנת השבט על שהמיטה חרפה על הכפר.

הדיאלוג השלישי והמורכב מכולם הוא הדיאלוג הבין-תרבותי.  החברה הלבנונית היא משל לכל הסכסוכים כולם: בין דתות, בין עדות, בין לאומים ובין זרמים פוליטיים שעוינים זה את זה. האם היא היחידה שרואה את האיוולת שבכל זה, וכדי לשרוד היא נעה בין זהויות סותרות בהתאם לצו השעה. יש לה מטפחת ראש בתיק ושרשרת עם צלב על צוואר. שהיא נדרשת לחבור לפליטים מוסלמיים היא מורידה את השרשרת ועוטה את המטפחת, כשהיא עוברת לצד הנוצרי היא מסירה את המטפחת ומנפנפת בשרשרת. לכל קבוצה יש סמל משלה, סמל מוכר וברור שמאפיל על האדם שמתחתיו.

האם היא אישה אמיצה שהקדימה את זמנה. היא יוצאת כנגד המוסכמות והכללים של החברה שבה היא חיה למרות המחיר הכבד שהיא נדרשת לשלם.  בתחילת הסרט רואים אותה רצה בוואדי בחברת גבר צעיר  עם כפייה לבנה-שחורה – כנראה פלסטיני-מוסלמי.  שני אחיה אורבים להם, עוצרים את הצעיר, מכנים אותו בבוז  "פליט בן פליט" ומוציאים אותו להורג בירייה בעורף כעונש על שחילל את כבוד אחותם. מיד אחר כך הוא מתכוונים לבצע בה  נגזר דין דומה.  היא מצדה מוכנה לקבל את הדין בהכנעה, אלא שהסבתא מגיחה לפתע, מגרשת את האחים ומצילה אותה. כל מי שחי במרחב שלנו מכיר היטב את משפטי השדה הללו שזכו לכינוי המרכך "רצח על רקע כבוד המשפחה" בידי  רשויות החוק והמשפט.  כי אל מול שתי מילים טעונות וערכיות כל כך כמו "כבוד" ו"משפחה" – מהו כבר רצח קטן אחד ?

מעניין שתוך דור אחד, מערכת היחסים בין האחים עוברת היפוך מוחלט. את הקשר הבל ינתק בין  התנהגותן של הבנות (או מידת מתירנותן המינית) לבין כבודם של הבנים במשפחתן, מחליפה גישה הפוכה של ריחוק וניכור. בעוד שהבת יוצאת מיד לדרך כדי למלא את השליחות שהוטלה עליה בצוואת האם, הבן מסרב לשתף פעולה ומתעלם מבקשותיהן של אמו ואחותו. כל הסיפור הזה נראה תמוה ומיותר וכל מה שהוא רוצה זה להיות כמו כולם: לא להיות יוצא דופן, לא להראות משונה בעיני אחרים, לא לעשות מעשים שיוציאו אותו מגדר הכלל.

האחות יוצאת לבדה ומעדכנת אותו בטלפון הנייד במה שקורה אותה בדרך. הוא מגיב בשתיקות זעופות מצדו השני של הקו. רק לאחר זמן מה, הוא מתרצה ומחליט להצטרף אליה כדי למלא אחר החלק שלו במשימה – למצוא את האב. ההסכמה שלו להצטרף למסע היא הסכמה להתבונן פנימה, לתוך מוקד הכאב של הווייתו שנוצרה יש מאין על חורבות עברה של אמם.

ויש דיאלוג אוניברסאלי נוסף, רחב יותר שנוגע במהות הדתות המונותיאיסטיות שצמחו כאן באזורינו. דתות שכבר מאות בשנים מקיימות דו-שיח של חרשים. ולמרות זאת הם הרי כל כך דומות זו לזו: כולן מהללות ומאדירות את כוחו ומעמדו של האב העליון, המוחלט הצודק תמיד. את  האל שהוא גם אב וגם בן וגם רוח הקודש. אל אחד ויחיד שהוא הכי אכבר מכולם. אל  שהוא הכי חזק והכי טוב והכי צודק ובד בבד הכי רחום וחנון. ואולי כפי שכתב בצדק המשורר עמחי: "אלמלא האל מלא רחמים,  היו הרחמים בעולם ולא רק בו."

יהודי, נוצרי ומוסלמי בנקודת איסוף – La Rafle

סבא שלי כל עוד עמדו לו כוחותיו, התגאה בכך שלא פסח על מערכת בחירות אחת בצרפת, ובכל פעם שנדרש לכך התייצב בגאון כדי למלא אחר זכות ההצבעה שלו כאזרח מסור ונאמן של הרפובליקה. גם לאחר שהיגר לישראל ממרסיי והוא כבר פנסיונר, הוא וסבתי נהגו להתייצב במשרדי הקונסוליה בחיפה, לבושים במיטב מחלפותיהם, כדי לשלשל פתק עם שם המועמד של המפלגה החביבה עליהם (הסוציאליסטית, תמיד). לרגל המאורע סבי היה מוסיף לדש חליפתו סמל טריקולור קטן, שאותו קיבל כאות תודה על שירותו הנאמן כפקיד מנהלה בממשל הצבאי בטוניסיה במשך עשרות שנים ברציפות. להוציא שנה וחודשיים, בין מרץ 1942 למאי 1943, כפי שכבר כתבתי על כך  בפוסט אחר.

השבוע הלכתי לראות את הסרט "נקודת איסוף" La Rafle המספר את סיפורם של יהודי צרפת בקיץ הגורלי של שנת 1942. שלא כמו בני משפחתי שיכלו לצלוח את התקופה הקשה הזו בשלום, אם בזכות המרחק לקונטיננט, אם בזכות החסות שפרש עליהם השליט התוניסאי הבּיי ואם בזכות חוסר המוטיבציה של פקידי הממשל הצרפתי למלא אחר הפקודות שנשלחו אליהם מברלין. היהודים בצרפת ובפריז בפרט, נאלצו להתמודד עם תסריט בלהות שאת תוצאותיו איש מהם לא יכול היה לצפות מראש. אומה שחקקה על דגלה את עקרונות השוויון-חירות- אחווה, לא תעז לצאת כנגד אזרחיה שלה, חשבו כולם, אבל עקרונות נעלים שכל שיהיו, לא שווים הרבה אם אין מאחוריהם כוונה. "נוכל לשלוח את המהגרים חסרי האזרחות, אבל לא נוכל לשלוח את היהודים בעלי האזרחות הצרפתית. הציבור עשוי להתקומם נגד מהלך כזה", הרהר הגנרל פטן באזני עוזרו משזה מסר לו שהגרמנים מבקשים שיסגירו לידיהם 24,000 יהודים כדי להעבירם ליישוב מחדש "במזרח". באותה עת היו בפריז יהודים רבים שברחו מגרמניה, מאוסטריה ומפולין ולא היה להם כל מעמד חוקי מוסדר. "אם כך, נשלול מכולם את אזרחותם", הציע הנ"ל פתרון יצירתי.

הסרט מתמקד בשלושה פרקי זמן: בימים שלפני המצוד כאשר מרבית היהודים חיו פחות-או-יותר בשגרת חייהם. משפחת וייסמן הממוקמת במרכז העלילה, היא משפחה יהודית אחת מיני רבות ובה  אם ממוצא גרמני שמלהגת בצרפתית קלוקלת מתובלת ביידישקייט, אב (גד אלמליך הקומיקאי המצוין), המגלם מהגר אידיאליסט מפולניה בעל נטיות טרוסקיות וגם שלושה ילדים: בת בכורה שניחנה ביכולות לראות את הנולד ודורשת שוב ושוב מהוריה לעזוב לפני שיהיה מאוחר, בת צעירה יותר חובבת בלט ובן צעיר, ג'ו, שמתגלגל רוב היום ברחובות פריז עסוק במעשי פרחחות ומשובה עם שני חבריו.

בליל ה ה- 16 ביולי 1942 פרצו שוטרים צרפתים (כן, כן…) מצוידים ברשימות מפורטות לבתי היהודים ברובע ה- 11 וה- 12, ופקדו עליהם לארוז תוך דקות ספורות כמה מטלטלים. קרוב ל- 13,000 איש הובלו  לאצטדיון מרוצי האופניים בואל דיבר (Vel D`Hiver) שבפאתי פריז, בתנאים לא-תנאים וללא מזון ומים. בשלב זה נכנסים לתמונה שני אורות של חסד – אחד בדמותו של הרופא היהודי המגולם בידי ג'ן רנו האחד והיחיד והשני- האחות הנזירה שאותה מגלמת מלני לורון (שושנה היפה "בממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). פרק הזמן השלישי עוסק בשהייתם של היהודים שניצודו באותו מאורע במחנה הריכוז שהוקם עבורם בדראנסי

כמו בהרבה סרטי שואה, התחושה הקלסטופובית מתגברת והולכת על ציר הזמן והיא נוגעת להגדרת המרחב המותר ליהודים: בראשית הסרט כולו מותר, אחר כך אוסרים עליהם לשהות במרחבים הציבוריים הפתוחים לכולם – גנים, מקומות בילוי, מוסדות תרבות, בתי ספר. באחת הסצנות, ניגש שוטר צרפתי לשתי נשים יהודיות שמשגיחות על ילדיהם בגן שעשועים ומודיע להן שלפי החוק אסור להן להיות פה. בתגובה, אישה לא-יהודיה עוזבת אתן את המקום כמחאה. למרות אי הנוחות הזמנית (כך לפחות קיוו), הבית הוא עדיין מקום בטוח ומוגן, עד לאותו ליל שימורים נורא. המעבר לנקודת האיסוף שבפאתי עיר האורות, מסמל מרחב ביניים נוסף, אותו אצטדיון מקולל שבו הסבל האנושי הוא המופע היחידי שמוצג בו. אך גם משם מדירים את הניצודים לעבר מרחב מרוחק יותר, מחנה מגודר ושומם, שאין סביבו ישוב או עדים שעשויים להתעניין במתרחש בין כתליו. המרחב הבא שאליו מובלים גיבורי הסרט, הוא מרחב אחרון וסופי, מרחב של אין-מרחב מוחלט, שצרוב בתודעתו של הצופה למרות שהבמאית לא הרחיקה לקחת אותנו עד לשם.

כוחו של הסרט הוא בפרטים הקטנים, בתמונות ובקולות שמהדהדים בזיכרון התרבותי של כל צרפתי ממוצע : כמו הרגע שבו הרופא מגלה שהאחות-נזירה היא בעצם פרוטסטנטית, קבוצה שהיתה בעצמה מיעוט נרדף בהיסטוריה העקובה מדם של מלחמות הדת בצרפת. דמותה הרחומה מתכתבת עם דמותה של מריה הקדושה, האם האולטימטיבית בכל תרבויות המערב. נראה שהבמאית (הלא יהודייה, יש לומר), ביקשה לקשור בין הסבל של הצלוב שביקש לכפר על חטאי האנושות לבין סבלם של היהודים שהוכרחו לעשות זאת מבלי שנשאלו לדעתם. באחת הסצנות החזקות בסרט, השומרים במחנה הריכוז מפרידים בין הילדים לאמהותיהם, בזמן שהאבות הלכודים מאחורי גדרות התיל, מנסים להתנגד ולהיחלץ משם בכל כוחותיהם. משהדבר לא עולה בידם, הם משלימים עם הגזרה, והאבא של הגיבור ג'ו, מנפנף לו לשלום במחוות פרידה בכף יד פצועה כסימני סטיגמטה. ויש גם את עוגיות המדלן שהנזירה מצליחה להביא למחנה אחרי שהתפרצה למשרדו של מושל המחוז כדי לספר לו על תנאי הרעב שבהם מוחזקים הילדים. כמה רחוקות וכמה קרובות אותן עוגיות מדלן מאלה שהתרפק עליהן פרוסט בזיכרונותיו.

 מעבר לסוב-טקסט יש בסרט גם טקסט ברור ונוקב שאינו מתיימר להיות מעודן, כמו האופן הקריקטוריסטי-גרוטסקי שבו מתואר היטלר בכמה אבחות סצנה קצרות. אני חייבת להודות, שלא היה ברור לי מדוע חשוב היה לבמאית לשבץ אותן בסיפור העלילה שהיתה גדושה ממילא, אבל אולי הן נועדו לחדד את הפער בין המציאות הפסטוראלית שבה חיי הפושע, לבין מציאות הביבים של קורבנותיו. ואולי יש פה גם מסר נוסף, שעלה לאחרונה גם באקטואליה שלנו כאן- מין רמז לכך שתרבותם של בני האדם לא צריכה להימדד לפי קודים חיצוניים של גינוני שולחן, לבוש מהודר או העדפות מוסיקליות (אופרות של ואגנר, למשל), אלא לפי המעשים שהם מבקשים לעשות או לא לעשות לזולתם.

טקסט נוקב נוסף שמוצג בסרט והוא חמור לא פחות, מעלה את מידת האשמה או האחריות של המדינה צרפת לאזרחיה היהודיים ולפליטים שביקשו בה מקלט. באותו ליל-קיץ של 1942, היו בקרב השוטרים הצרפתים שבאו לעצור את היהודים, מספר מסוים של אנטישמים, סדיסטים ורשעים גמורים. אבל אלה היו מיעוט שבמיעוט – רוב רובם היו אנשים מין השורה, שרק ביקשו לשמור על משרתם, להתפרנס, למלא את חובתם. היו כמובן גם אחרים שאת מספרם קשה להעריך, שראו את האיוולת ואת חוסר ההיגיון בכל זה ועשו משהו כדי לשנות את הגזירה. כמו אותו שוטר במעבר האצטדיון שפשפש בניירותיה של הנערה היהודייה שביקשה לצאת משם "משום שהיא רק הביאה את ארוחת הצהריים לבעלה השרברב". הוא ידע היטב שניירותיה מזויפים, כי הוא היה מאלה שעצורו אותה ואת בני משפחתה כמה לילות לפני כן, ובכל זאת השוטר נתן לה לעבור תוך שהוא לוחש לה משהו שנשמע כמו: "שיחק אותה". והיה גם מפקד הכבאים שהגיע לאצטדיון, נדהם והמום ממה שראו עיניו. הוא הורה לפקודיו לפתוח את צינורות הכיבוי ולחלק מים לצמאים בניגוד להוראות השוטר שהיה במקום. היהודים מסרו לכבאים בגניבה מאות פתקים ומכתבים לבני משפחותיהם כדי להזהיר אותם מפני הבאות. מפקד הכבאים שראה זאת, כינס את פקודיו בסוף היום, ואמר להם שהחליט לתת להם יום חופשי למחרת וכרטיס נסיעה חינם במטרו, כדי שיוכלו לבצע את המוטל עליהם לעשות. אבל כוחו של הסרט הוא דווקא בפרספקטיבה הנמוכה שמתמקדת בגובה מטר בערך, בגובה מבטם של הילדים. "הטריק" הזה תמיד עובד, ויעידו שלוליות הענק שהשארנו שם על רצפת אולם הקולנוע.

כשחזרתי הביתה, גוגלתי את שם הסרט כדי לבדוק כיצד השפיע הוא על התודעה הציבורית בצרפת מאז שיצא לאקרנים בחודש מרץ השנה: גיליתי למשל, שזו הפעם הראשונה שמשהו מעז לדבר בגלוי על חלקם של השוטרים הצרפתים במלאכת הגירוש של היהודים למחנות ההשמדה. זאת ועוד. הסתברו פרטים נוראים נוספים כמו הנכונות של פקידי ממשלת וישי למלא אחר דרישות הגרמנים גם מעבר למה שנדרש. באותו מצוד מפורסם הם נתבקשו לגרש רק את ההורים, אבל הפילדמרשל פטן, הגיבור המהולל של מלחמת העולם הראשונה, טען שהיא אפשר להשאיר את הילידים מכיוון שהדבר יטיל עומס בלתי נסבל על שירותי הרווחה. אפילו הגרמנים היססו לקבל את המחווה הנדיבה, ולא ממניעים הומניטאריים – הם טרם הצליחו להביא את המשרפות למלא יעילות תפוקתם.

באחת מתוכניות התרבות שנשמרו באינטרנט צפיתי בראיון עם השחקנית הראשית מלני לורן. היא תיארה את המעמסה הרגשית שלוותה אותה ואת שאר השחקים במהלך הסרט, במיוחד בחלקים שצולמו במחנה הריכוז. היא דיברה על המציאות הבלתי נסבלת שלא ניתנת להבנה, ומאידך, על העובדה שרוב –רובה של יהדות צרפת ניצלה, בזכות התנגדותם של אזרחים מן השורה. באותו ליל מצור הצרפתים נדרשו לספק 24,000 יהודים, אבל קרוב ל- 10,000 איש הוזהרו מבעוד מועט והצליחו להימלט. היא דיברה גם על הנאום המפורסם של שיראק שרק בשנת 1995 יותר מ- 40 שנה אחרי, הכיר בעוול שצרפת גרמה ליהודיה באותה תקופה אפלה. לדעתה הסרט עוסק בעתיד יותר מאשר בעבר – חשוב לדעתה להעביר את המסרים המוצגים בו, להכיר בעובדה שהאנטישמיות טרם עברה מהעולם ושיש עדיין מקומות בצרפת שבהם חיים פליטים ללא זכויות כמו בסרט    welcome.

  בתוכנית תרבות אחרת שנקראת "ילדי אברהם" (פורמט חשוב  בעיני שאולי כדאי שנאמץ כאן),  הועלו תכנים מורכבים הנוגעים לקשר שבין היסטוריה לדת. בתוכנית  מופיעים  הרב חיים כורסייה, האב דה-לה מורנדיס ומלכ כבל – איש דת מוסלמי. השלושה נפגשים באולפן קטן עם מנחה נעים סבר וקהל מצומצם, כדי לדון בענייני אקטואליה ותרבות באווירה משוחררת ופתוחה והראייה – הם מקפידים לפנות זה לזה בגוף שני, שלא כמקובל. בתוכנית שצפיתי שהוקדשה לסרט הועלו סוגיות מעניינות ביותר, כאשר עיקר המתח עמד בין הכומר לרב. לשם שינוי, המוסלמי נותר רוב הזמן מחוץ לסיפור.

אחת השאלות הראשונות שהועלו עסקה בעובדה שהיהודים חשו את עצמם מוגנים בצרפת בזכות חוקיה האזרחיים המפותחים, ומסיבה זו מרביתם בחרו להישאר בה בזמן המלחמה. המנחה שאל את הרב, האם היהודים איבדו משהו מאמונם בשלטונות צרפת בעקבות אותם אירועים שקרו. הרב כורסייה התלבט כיצד לענות לשאלה זו. הוא סיפר על רב באיזו קהילה יהודית שבא אליו בטענות על שהוא מזמין את השוטרים ששמרו עליהם "להרמת כוסית" לכבוד ראש השנה, משום שהם אלה שלקחו אותם למחנות בזמן המלחמה. קשה למחוק טראומות היסטוריות אך מאידך, ללא סולידאריות, לא ניתן יהיה לבנות חברה ערכית וצודקת. ההבדל בין ה- 14 ביולי ל- 16 ביולי, הוא בסה"כ יומיים, אבל יש בניהם פער ערכי עמוק ועקרוני.

אחר כך הגיע לאולפן מפיק הסרט אלן גולדמן, כדי לדון בכמה סוגיות מרכזיות. לדעתו הסרט "נקודת מפגש" נועד להאיר חלקים נסתרים במצפונה של האומה הצרפתית: בכל הדתות יש פעולה של חשבון נפש בזמנים מסוימים כמו בימי הרמדאן, יום כיפורים או בשעת הוידוי אצל הכומר. החפירה בזיכרון נועדה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, ופעולה זו הכרחית לפרטים אינדיבידואליים כמו גם לקבוצות ולאומים. מכאן המנחה שאל את הנוכחים מה דעתם על משקלה של הצייתנות במנגנונים חברתיים. גולדמן ענה שהשואה היא בראש וראשונה סיפור חברתי: שוטר שקיבל לידיו צו המורה לו לעצור משפחה יהודית באישון לילה, מין הראוי היה שישאל את הממונים עליו שאלה פשוטה: מדוע, מהו פשעם? ומאחר ושאלה זו אפילו לא הועלתה, הרי שהדרך למחנה ההשמדה נסללה. מה שמבדיל בין צדק אנושי לצדק אלוהי הוא שהצדק האנושי הוא צדק שתוקפו זמני והוא עשוי להשתנות לפי גחמותיהם של פוליטיקאים ומחוקקים. חוק אלוהי בניגוד לכך, הוא חוק קבוע ונצחי שניתן לחוש אותו בלב או במצפון האנושי של כל אדם ואדם. המנחה ביקש מאנשי הדת שיביאו דוגמאות למקרים שבהם הופרו חוקים אנושיים שהתנגשו עם ערכי המצפון או הלב – הרב נתן את הדוגמה של המיילדות המצריות שהתנגדו לצו של פרעה לפגוע בתינוקות העבריים, הכומר ציין את ישוע כמי שהפר את כל החוקים הרבניים ועל כן, שילם על כך מחיר כבד, ואילו איש הדת המוסלמי התקשה למצוא דוגמאות להעדר צייתנות לפחות בכל מה שנוגע לחוקי האלוהים כפי שהם מנוסחים בקוראן.

שאלה נוספת שהועלתה לא פעם בהקשר לשואה, דנה בנוכחותו או בהעדרו של האלוהים. הכומר הביא כדוגמה את קריאתו של ישוע רגע לפני שהחזיר את נשמתו: אלי, אלי למה עזבתני? הוא טען שיש ספקות שמותירות אותנו במקומנו ויש ספקות שמשמשות פרוזדור לעבר אמונה חזקה יותר. כל המיסטיקנים מכירים את החושך, אבל אם אתה אוהב את הכוכבים, אתה לא פוחד ממנו. איש הדת המוסלמי טען שמדובר בשתי שאלות שאינן נוגעות זה לזה – אלוהים נמצא במקומו, אבל האדם הוא זה שצריך לעשות את העבודה. תפקידו של המאמין לעשות טוב ולהיטיב עם סביבתו, ובכך להתעלות לדרגתו של האל. רק הרב שתק, אולי כי היה לו יותר מדי מה לומר בעניין הזה.

שאלה אחרונה שהועלתה בדחילו וריחמו נגעה לפוליטיזציה של השואה בימינו. המאבק על הזיכרון הוא מאבק צפוף מאד, מדוע השואה של היהודים תופסת מקום כל כך מרכזי? הרי היו עוד "שואות", אומנם בקנה מידה מצומצם יותרשכוונו נגד אנשים תמימים חפים מפשע – כמו צוענים, הומוסקסואליים או חוסים במוסדות. מדוע ממעטים לדבר עליהם? נראה שהכומר הסכים עם ההבחנה, שכן הוא מלמל: נכון, רק על היהודים מדברים כל הזמן. המפיק גולדמן ביקש להבהיר שאי אפשר לערוך מדד סבל: כל מי שסובל, סובל לעצמו. יחד עם זאת הוא מבקש לציין ששואת היהודים היא בכל זאת ייחודית משום שלא ניתן לנתק אותה מרצף האירועים שקדמו לה לאורך ההיסטוריה המערבית. היהודים אינם אלא 0.02% מכלל אוכלוסיית העולם ועדיין הם נושאים על גבם תלי-תלים של אשמה על כל דבר ועניין. אימו סיפרה לו למשל, שכשבכל פעם שהיו הצפות או מחסור בגשמים בפולין, מיד היהודים היו צריכים להיערך מחשש לפוגרומים. היהודים היו מאז ומעולם מטרה נוחה, מיידית, ברורה וטבעית לכל מה שלא מסתדר בעולם הזה. זו הסיבה העיקרית שהאידיאולוגיה התעמולתית של היטלר צלחה יפה כל כך, שכן הוא לא היה צריך להמציא הרבה. מיד אחר כך התרעם הרב כורסייה כלפי הכומר ואמר לו: אני מאד מתפלא על המשפט הזה שאמרת – מה זאת אומרת, תמיד מדברים רק על יהודים?  האם ידעת שלפני שהוציאו את הסרט "רשימת שינדל", 60% מכלל האמריקאים טענו במשאל מקרי שהם לא שמעו על השואה? מה שחשוב הוא לדבוק באמת ולספר את מה שקרה.

הכומר קצת נעלב בחזרה ואמר שהוא בסך הכול אמר משפט תמים ומה הוא עושה מזה עניין. המוסלמי ביקש להפיג קצת את המתח ואמר שהוא רוצה להפנות  שאלה אחרונה למפיק גולדמן: האם יש סיכוי שמקרים כאלה עוד ישנו ויחזרו על עצמם? המפיק ביקש להודות לו על השאלה וענה שלצערו , הדבר בהחלט אפשרי. צריך לזכור שאסור לסמוך יותר מידי על השיטה ועליכם, אנשי האמונה, מוטלת החובה לשמור שזה לא יקרה. אבל כפי שהדבר נראה כרגע, אני חוששת שהמשימה הזו עשויה להיות קצת גדולה עליהם. 

.

חידת מותי בעין ארכיאולוגית

לפני שבוע ביקרתי אצל חברה שלי שעובדת בסניף של סטימצקי בגן העיר. חברתי היא מוכרת מצוינת שקוראת את הספרים שהיא נוהגת להמליץ עליהם לקהל הקונים. חוץ מזה היא גם ארכיאולוגית ועורכת מאמרים מדעיים עבור מחלקת הפרסומים של רשות העתיקות. כשהיא שאלה אותי אם אני רוצה לקרא ספר על גיבור שעוסק בארכיאולוגיה למרות שהוא לא מבין בזה כלום –  מיד קפצתי על המציאה. זה תמיד כיף לקרא ספרים כאלה, אני רואה בזה סוג של נחמה פורתא או צדק פואטי. וכך קיבלתי ממנה עותק חינמי של ספרו האחרון של אמנון ז'קונט חידת מותי שבזכותו התפנתי מהספרים העגמומיים והרצינייים שלרוב נערמים בצדי מיטתי.
 
תמצית הסיפור (זהירות ספויילרים!)
גיבור ספרו האחרון של ז'קונט ("היסטוריון ומבחירי סופרי המתח בישראל") הוא גדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ת"א שאשתו מתה בתאונת דרכים מצערת לפני שלוש שנים. לוריא מגדל בת יחידה מתבגרת שכמו יצאה הישר מהגיהינום: קלפטומנית, שקרנית פתולוגית, מהמרת כפייתית באתרי הימורים באינטרנט שגרמה לו לחוב מצטבר של 80,000 ₪ ויותר. ורדה יש לי בעיה.
מעבר לזוטות אלה יש לפרופסור לוריא עוד כמה בעיות. למשל, חמותו לא סובלת אותו והיא רוצה להעיף אותו מהדירה שהיא הורישה לבתה ז"ל. יש לו רומן עם רותי אישה בסוף שנות הארבעים לחייה, מנהלת הספריה לכתבי יד  באוניברסיטה, שלמרות מאמציה הרבים לא ממש מצליחה "לעשות לו את זה". אבל מה, יום אחד היא מביאה לו תבליט של עשתורת מחוררת ששימשה לניבוי  בעזרת משב רוח (?!?) ובמרכזה ממש על הפופיק, הוסתר לו קלף מגולגל עם כתב חידה שנכתב בידי גדליהו בן אחיקם. רותי משכנעת אותו שהוא חייב לפענח את צפונות הגוויל  שאמור להוביל אל מטמון החושן – התכשיט שענד הכהן הגדול  כדי לקבץ את העם ולנבא נבואות.

בטרם נפלה עליו המציאה, פרופ' לוריא חיי חיים משמימים למדי. הוא קיבל משכורת מהאוניברסיטה מבלי שנדרש לעשות שום דבר  מיוחד, גם לא ללמד וזאת משום שהדיקן התחשב במצבו המעורער. זאת ועוד. פרופ' לוריא חסר המעוף אינו מסוגל לפתור את כתב החידה בעצמו ולכן הוא נדרש לקבוצת סטודנטים מבריקים אחד-אחד שאמורים לסייע  לו בפענוח הציונים ולהצטרף אליו בשעות בלתי שגרתיות במשימות נועזות עמוק בעורף האויב בעיר הקודש ירושלים.
ומי בחבורה הנועזת? בחורה אנורקטית-נירוטית- שמכורה לסמים קשים, בן מפונק של איש עסקים שמתעניין רק בעשיית רווחים, בחור ערבי שעובד אצל הדוד שלו בחנות לחומרי בניין וגם עו"ד יפיפייה ומצליחה במגדל זכוכית שמאסה בחייה המשמימים עם לקוחותיה המעונבים ועם החבר ההייטקי-החסון שלה. אותה עו"ד  היא האחראית לנופך הארוטי המתבקש בעלילה הסבוכה ממילא. כבר אמרנו, ורדה יש לי בעיה.
   
 
העלילה
בפתיח הספר נכתב שחלק מהדמויות והמאורעות התרחשו במציאות וחלק אחר לא התרחש מעולם, אך הם אינם מופרכים לגמרי. אני דווקא חושבת שיש יותר מופרכות מעובדות, אבל זה עניין של פרשנות. כשהתחלתי לקרא החלטתי לסמן קיפול קטן בפינת כל דף שמכיל מידע שאינו מתקבל על הדעת לפי דעתי לפחות. עכשיו אני תוהה איך אוכל להשיב את הספר בחזרה, כי הוא נראה כאילו עבר עליו מכבש.  
לא פחות מ- 17 (!!) אנשים מופיעים בדף התודות בסוף הספר, כולם סייעו לסופר לאסוף, לגבש ולמיין את החומר ההיסטורי וגם "לתקן טעויות כבדות וקלות במבנה, במרקם ובעיצוב העלילה". אולי הם עשו עבודה טובה, כי אין לי מושג איך נראה כתב היד קודם, אבל מה שבטוח שיש לנו די והותר חורים בעלילה שהופכים את הקריאה לחוויה מבדרת מאד למי שיש לו אפילו רקע בסיסי ביותר בארכיאולוגיה, היסטוריה או מקרא.  ורק כדי להוכיח שלא מדובר בטרחנות בלבד, אביא להלן כמה דוגמאות:
 
סיבה ומסובב (א)  

הספר פותח בתיאור של ליל אפוף מסתורין באתר חפירות במדבר ובו פרופסור לארכיאולוגיה חסר שם ותלמידה צעירה שמתערבבים זה עם זה בשק שינה אחד (מוטיב חביב כנראה על הסופר). אחרי שעשו את מה שעשו, הם מתגנבים למערה בפאתי האתר כדי לגנוב משם תבליט עשתורת שהתגלה באותו בוקר בהסתר. ובכן מדוע שארכיאולוג בעל שם יסתכן ויגנוב ממצאים מהאתר שלו-עצמו? אלמנטרי ווטסון, הוא פשוט צריך כסף בשביל להתגרש מאשתו ולתחזק את המאהבת.         

 

סיבה והמסובב (ב) 

מטרת הגוויל והצופן שבו הוא להגיע למטמון החושן. ומדוע כולם עושים מאמצים  כבירים כדי למנוע מפרופ' לוריא לפענח אותו או להבדיל, לסייע לו בכל דרך? משום שמי שיחזיק בחושן בעתיד יזכה בכוח אדיר: "הימין ילחץ להתחיל במבצע חיפושים כדי למצוא את החפץ שמוכיח את הקשר בין עם ישראל ומולדתו הנצחית והעולם המוסלמי יתקומם בדיוק מאותה סיבה" (ע' 65),  או גרוע מכך: "הוא יוכל להצהיר שאלוהים הורה לשלוח מטוסים להפציץ את טהרן או לכבוש את לבנון, או להשתלט על עזה מחדש" (ע' 76). פורענויות גדולות ונוראות שכידוע, גם בלי החושן, נדמה לי שהגענו לשם יותר מפעם אחת.      

 

מי נתן לך רישיון? (א)

אחד הדברים המעיקים בג'אנר הרומן ההיסטורי הוא הצורך בהנחלת ידע בסיסי הכרחי לקהל הקוראים שנדרשים להבין את פרטי התקופה ואת הלך המחשבה של הדמויות שפעלו במציאות שונה  ולא תמיד מוכרת. אחת השיטות  הרווחות היא להנחיל את הידע באמצעות תלמיד ומורה. האב וילאם בשם הורד של אומברטו אקו למשל, מגלה לפרח הכמורה הצעיר אדסו את ידיעותיו הרבות אגב שיטוט בתוככי המנזר שבו הם שוהים כדי לרמוז לו וגם לנו הקוראים, שיש להם הרבה מה להסתיר. כדי שהתבנית מורה/ תלמיד תראה  אמינה, יש צורך במורה חכם ומנוסה ובתלמיד צעיר צמא לידע. כפי שנרמז לעיל, פרופ' לוריא הוא ביש-גדא גמור שרחוק מלהיות חכם הדור. חבורת  תלמידיו גם היא לא הכי מוצלחת בעיקר משום שחבריה שקועים בבעיות הרבה יותר רציניות מפענוח הקלף. לפעמים תבנית המורה/ תלמיד גולשת במקומות נוספים בספר ללא שום פשר או צורך. כמו בשיחה בין הפרופסור לבין רותי הספרנית: "האותיות בגוויל מוזרות כל כך, זה חלק מהצופן?" והוא עונה לה בתשובה: "לא, אלה פשוט אותיות עבריות קדומות שהיו נהוגות בימי בית ראשון" (ע' 37). ואני רוצה לדעת מי נתן לה תואר ראשון בארכיאולוגיה, וחמור מכך משרה תקנית של מנהלת הספרייה לכתבי יד באוניברסיטה, עם כאלה חורים בהשכלה.  

 

איך מזהים אם חפץ מזויף?

אליבא דלוריא אם מוצאים חפץ עתיק שדומה לחפץ מקורי שכבר התגלה בעבר, סימן שהוא לגמרי מזויף. אם מוצאים ממצא ממש-ממש משונה, שלא מתקבל על הדעת  בצורתו ובתוכנו – סימן שהוא מקורי לגמרי (עמ' 221). כי זייפנים כידוע עושים רק חפצים הגיוניים שדומים לממצאים שהתגלו במקומות אחרים וגם מאות שנים של חפירות על פני כל פינה נדחת ברחבי הגלובוס, לא ספקו די ממצאים להשוואה של כל בדל ממצא חדש. ועל יש לומר הפוך גוטה, הפוך.

 

חבלה לשמה

אחד הדברים הראשונים שפרופ' לוריא עושה כשהוא מקבל לידיו את הקלף הוא לפגוע בו באופן אכזרי ובלתי הפיך ולהלן התיאור המדויק (עמ' 41): "גדעון ליווה אותו אל הדלת. אחר-כך התעכב ליד מכונת הלמינציה וסגר את הגוויל בין שתי שכבות של פלסטיק". ככה פשוט, ככה אכזרי. הלכו הבדיקות הכימיות במעבדה לצורך תיארוך בפחמן 14, הלכו הבדיקות האורגניות לחקר סוג הקלף ומרכיבי הדיו  והלכה חתימת ידו הייחודית של הכותב. בגלל מכונת הלמינציה אחת ואידיוט גמור.

 

מי נתן לך רישיון (ב)?

פרופ' לוריא לא סגור על עצמו כנראה, ולכן לא ברור אם הוא היסטוריון שחוטא בארכיאולוגיה או להיפך, ארכיאולוג  שחוטא בהיסטוריה (והדגש פה הוא על החוטא). בעמ' 38 למשל, הוא אומר שחפירה היא בניגוד לחוק שלא כמו התחקות אחר רמזים במסמך היסטורי. והנה לאורך כל העלילה הוא מתנהג כמו גרסה ישראלית-פתטית במיוחד של אינדיאנה ג'ונס, רק עם כרס וקרחת. למשל, הוא מתגנב לנקבת השילוח עם העו"ד היפיפייה בלילה חורפי קר מצוייד בבגד ים סקסי ווואזלין (!!) כסגולה והגנה מפני קור המים. אחר כך הוא כמעט טובע שם למרות שבימיה הטובים גובה המים  בנקבה מגיעים ל- 90 ס"מ. אחר כך הוא מגלה בה פתח של מנהרה נסתרת עם כתובות שאיכשהו בדרך פלא, נעלמה עד היום מעיני כל מי שעבר שם לפני.

לוריא בודק את תווי ירושלים במאה השישית לפני הספירה בעזרת מפות מהארכיון שמצא בעירייה, או אגב חיפוש מאומץ בגוגל (239). וחמור מכל בעיני – הוא מכריז על חפירות פיראטיות בחסות עצמו פעם עם אברכים חרדיים שלהוטים לאמת את דבר התורה (ממש כך) ופעם עם טרקטוריסט אימתני בעל מקדח הידראולי שמנפץ את הסלעים באמצע אתר עתיקות הנושק להר הבית. למה? ככה. ומה עושים הארכיאולוגים המקצועיים בזמן שפרופ' לוריא מנצח על מפעל ההרס הזה? עומדים בצד בשקט-בשקט לבושים בחליפות (ממש כך), וממתינים בסבלנות להוראותיו (ע' 319).      

 

עוד כמה נפילות קטנות וקטנוניות

* "אגף העתיקות" (ע' 238) נסגר בסוף שנות ה-80 וכיום מי שמופקד על עתיקות הארץ היא רשות העתיקות.  

* למרות יעילותן הקטלנית אני  בספק אם אכן יש ביצות טובעניות במעמקי בורות המים הריקים למחצה בירושלים  (ע' 247).

* גדליהו בן אחיקם לא ישב בכפר נידח ושכוח-אל (ע' 36), אלא בעיר המחוז מצפה היא ככל הנראה תל א-נצבה שנחפרה בתחילת המאה הקודמת. באתר התגלו מאות פריטי מנהלה ובהן טביעות חותם ומכאן ברור שהעיר היתה חלק ממערך יישובי מפותח בממלכת יהודה עוד מהמאה השמינית לפני הספירה.

* מטבעות לא היו בשימוש בימי גדליה  אלא רק מהתקופה הפרסית כשנכנסו מטבעות פחוות "יהד" (ע' 332).

* ועוד דבר קטן שראוי להזכיר לסופר ולכל 17 יועציו: ישו כידוע אף פעם לא נזקק לארון קבורה, משום שהוא קם לתחייה מקץ שלושה ימים במערה. מכאן שאפילו זייפן עתיקות מתחיל לא יטרח לזייף את הארון שלו (ע' 221).       

    בקרוב אאלץ להיפרד מהספר הזה שספק לי חויית קריאה יוצאת דופן. ביני לביני אני תוהה מה אגיד לחברתי אם היא תשאל אותי מה דעתי עליו: הרי לא מדובר רק בספר מתח כמובטח בגב העטיפה וגם לא בקומדיה לכל המשפחה כפי שהיא הבטיחה לי. לעניות דעתי בספר הזה יש רובד סמוי וחשוב מאין כמוהו, השופך אור בהיר על מצבם העגום של הפקולטות למדעי הרוח במדינת ישראל. 
     

    ולקריאת ביקורת מאופקת ועניינית יותר אצל אריק גלסנר לחץ כאן

     

    וזה מה שחבורת מונטי פייטון חושבת על התנהלותם הקטנונית של הארכיאולוגים בימינו:

     

     

    מעין החתול לעין הרע

    יום שני בערב יצאנו  כמה אנשים  מ'החברותא'- יהשוע, מאיר, ישראל, אורית ואני להרצאה במכון ון ליר לרגל צאת  ספר פרוזה ראשון של חביבה פדיה "בעין החתול". כולם כבר הספיקו לקרא את הספר, חוץ ממני שמתעקשת לקרא בו טיפין טיפין, כדי שלא יגמר לי מהר. מאחר והערב היה בחינם ולא ניתן היה להזמין אליו כרטיסים מראש, החלטנו לצאת מוקדם מת"א כדי לתפוס מקומות. אלא מה, שכחנו שירושלים זה לא כמו תל אביב. בירושלים יש  הרבה מקום.
     
    ד"ר מיכל בן נפתלי מון ליר הזמינה בראשית הערב את הזמר דוד פרץ מבאר שבע לשיר כמה שירים בליווי עצמי  בגיטרה ומפוחית, כדי שניכנס כולנו לאווירה בלוז-קנטרית מדברית. אחריו עלה דב אלבוים כראשון הדוברים. קודם כל הוא ביקש להתנצל מראש משום שאי אפשר לדבר על הספר הזה כמו שמדברים על ספרים אחרים. במסדרונות 'עם עובד' הסתובבה איזו שמועה שחביבה פדיה מוציאה ספר על חתולים וכששמע על זה הוא חשב לעצמו – מה כבר אפשר לכתוב על חתולים שעוד לא נכתב עליהם? הוראות טיפול? חוויות של בעלי חיות מחמד? בינינו לא נושא הכי מעניין בעולם.
    אבל כשקיבל את "עין החתול" לידיו והתחיל לקרא בו, הסתבר לו שזהו אינו ספר על חתולים אלא ספר קבלה נדיר. ספר שעוסק בעולמות העליונים ביותר, בתורת הסוד ובאמיתות עמוקות שטופחו בידי המקובלים  לאורך דורות.  דמותו של "רבנו פרץ"  המסתורי המופיע לאורך הספר, למשל. מיהו רבנו פרץ הזה? ברור שהוא לא דמות אמיתית. פרץ כידוע היה אחד משני הבנים של יהודה, תאומו של זרח. הרמב"ן טען שזרח ופרץ מייצגים שני כוחות הפועלים בעם: הכוח היציב והקבוע הזורח תמיד והכוח שמשתנה המחפש לפרוץ ולערער. גם ידוע על אחד, 'רבנו פרץ' מקורביל שחי בצרפת בתקופת הראשונים במאה ה- 13. אבל  'רבנו פרץ' של חביבה הוא הרבה יותר מזה. הוא דמות ארכיטיפית של כל המקובלים המיוסרים שכמהים להתגלות אלוהית:  "לרגעים דקים מאד כמונו כגורים בפני האלוהים. אני עומדת בשתיקה מול חרדת הקודש של החיות הנודדות כשהן אוכלות ומתעסקות במה שקיבלו. מול הכמיהה לקערת המים ביום שרב. הצימאון לרוח הקודש לו היה מגרד את גרוננו בצימאון ובחרדה שבהם הם כמהים למזון. רעב. הייתה עלי יד אדוני. היד היא ההתגלות. היד המתווה המסמנת. אולי אין בני האדם נחלקים לסומים ולרואים, לרעבים לשבעים, אלא למוטבעים ולבלתי מוטבעים"  (ע' 27).
     
     
    אחריו עלה פרופ' מאיר בוזגלו. גם הוא לא יודע מה לומר על הספר הזה. בכלל ספרים ובמיוחד ספרי פרוזה, לא ממש מעניינים אתו. לרוב הוא אטום אליהם והם לא מצליחים לחדור אותו. גם את הספרים שהוא כותב הוא מקפיד בעקרון לא לקרא.  אבל חביבה גרמה לו לקרא את הספר שלה עד הסוף. הרבה דברים עלו בו בשעת הקריאה אך הערב הוא יתרכז בשלוש נקודות: הראשונה נוגעת בפריפריה כמושג. הפריפריה כשממה. יצירה ציונית במיטבה. לפעמים הוא מגיע לעיר ילדותו  קריית ים, ותוהה: מה זה המקום הזה? איזה אנשים חיים פה בכלל? הוא גם לא מכיר אף אדם שהצליח להחזיר את עצמו לפריפריה אחרי שיצא משם. והנה חביבה עשתה את הבלתי אפשרי: היא החזירה את עצמה לפריפריה הבאר-שבעית למרות שהיא בכלל ירושלמית. נקודה שניה נוגעת בחולי של המודרנה המערבית. הנה רק השבוע הוא נאלץ לבלות כמה ימים בבית חולים  לצד אמו החולה. לידה שכבה חולה נוספת, קשישה ובודדה. מה אני אגיד לכם, לאישה הזו יש שתי בנות מוצלחות ביותר, אחת מהן וטרינארית. אולי אפילו פמיניסטית. אבל מה זה עוזר לאמא החולה הזאת אני שואל  אתכם בזמן שהיא שוכבת לבד כל היום עם עצמה?  לעומת זאת, תסתכלו על החולה הדרוזית או הערבייה. הילדים שלה לא יעזבו לרגע את המיטה שלה. הם ישכבו על מזרונים כל היום וכל הלילה כדי להיות אתה. ולבסוף יש לו עוד משהו לומר גם על המקום היפה והמטופח הזה ון ליר. מקום שכל כולו כוונות טובות. סליחה, במה הוא מועיל לאדם צמא אחד ברחוב? כולם מדברים על הטרור האיראני ועל הסכנה שלו  למערב אבל במרכז טהרן יש ברזי מים לצמאים ואין ברז מים חיים בכל רחובות ירושלים.
           
    פרופ' אריאל הירשפלד היה אחרון הדוברים וגם הוא כמו שני קודמיו התקשה להגדיר את מהותו של הספר הזה שכתוב כפרוזה אך יש בו לא מעט שירה.  גם הוא אינו סבור שהספר הוא על חתולים למרות שהחתולים הם במרכזו לכאורה.  ההתבוננות של חביבה בחתולים היא פעולה רדיקלית משום שהתרבות הישראלית עיוורת אליהם ואל כל מה שנמצא מחוץ לדמות של 'העירוני המתלבט'. המבט בחתולי הרחוב של באר שבע מספק מבט אחר לכל אלה שחיים בסביבתם, מבט שמותאם לנקודת הגובה של החתולים עצמם: קבצנים, מוכי גורל, משת"פים, מיכלי אשפה. מקומות שלא ידענו על קיומם, כמו בית הבירה למשל. מקום לא הכי מדהים ובכל זאת, המקום שבו "המולת עץ הדעת טוב ורע הייתה שם, פעל שם תדיר מסך הרעש החי ההכרחי כדי לשמוע את הפיוט הדק של עץ החיים" (ע' 143).

    בזמן שנישאו הדברים הצצתי מדי פעם בפעם בסופרת עצמה שישבה על אחד המושבים בשורה הראשונה.  דומה שכל הדיבורים עליה מסבים לה מבוכה גדולה. פעם העלתה את משקפיה על עיניה, פעם הורידה, פעם כיסתה את עיניה, פעם חפנה את לחייה שהסמיקו מאד. כשהוזמנה לשאת דברים, היא עלתה לבמה בצעדים אטיים ומדודים, אישה קטנה–גדולה, לבושה בחצאית צבעונית רבת שכבות, על ראשה מגבעת שחורה רחבת שוליים, פניה מוארות בחיוך נבוך והדיבור ממנה והלאה. ראשית ביקשה להודות לכול מי שדיבר כל כך יפה. באופן אישי היא חושבת שאולי מוטב היה אם היתה מחכה מחוץ לאולם בערב הזה, שכן אין זה נהוג לומר בשבחו של אדם בפניו. מה שכן, היא סבורה כדרך החסידים שלכל סיפור יש כוח מחולל בעולם הזה, שלכל סיפור יש כוח פועל. הנה בזכות הספר קורים עכשיו כל מיני דברים בבאר שבע. למשל, רוזה קצת יותר נקייה ומסודרת. ועוד כל מיני דברים טובים שקצרה היריעה מלפרט.  
     
    כשיצאנו אנשי החברותא תל אביבית אל שמי הלילה, הסכמנו בינינו שהצינה הירושלמית לא גדולה כל כך כמו שחששנו, אולי מפני ההתחממות הגלובאלית ואולי מפני ההתחממות הלוקאלית בלבבות. החלטנו לשתות תה עם נענע ב"קפה טעמון" שברחוב קינג ג'ורג' פינת הילל, מקום שפעם לפני שנים רבות התכנסו בו חתולים ממין פנתרי. בדרך ראיתי חתול שחור-לבן חוצה את הכביש באלכסון, כמו יצא מהספר של פדיה ושכח איך לחזור. כשהגיע למדרכה שממול פגש קבוצת נערות לבושות חצאיות ארוכות שדיברו וצחקו ביניהן. החתול השתהה לרגע התכווץ ונדרך,  והן בתגובה רקעו ברגליהן וירקו, כסגולה ידועה נגד עין הרע.
       

                                                                           

                                                                           *****

    וזאת תמונה של פצ'ולה בזמן עשיה חתולית

       
     ביקורות על הספר מאת שועי רז/ אריאל הירשפלד/ ואריק גלסנר

    בדיחה פולנית

    יש אירוע לכבוד איזה סופר "בתולעת ספרים" אני אומרת בטלפון לחברי א' . איזה סופר? הוא שואל ואני אומרת לו: מה זה משנה בא, העיקר  שתוציא את האף מהטקסטים המיותרים שלך. א' עובד כמגיה ספרים בכל ההוצאות הגדולות. בשרשרת המזון שראשיתה בסופר שכותב בסתר וסופה במוכרים זריזים בחנויות מוצפות  בתאורת פלורצנטים, א' ממוקם אי שם בחוליה התחתונה. הוא עושה אמנם עבודה הכרחית מאין כמוה, אבל הוא שקוף לגמרי – אי אפשר  למצוא את השם שלו גם בזכוכית מגדלת בדף הראשון או בעמודי התודות. העברית שלו משובחת ונסמכת על הגייה נכונה של כל מילה ואות, כפי שנהוג להקפיד במחוזות ילדותו. כמו רבים וטובים מלקוחותיו הקבועים של "הנסיך הקטן", גם הוא נמצא במצב קיומי של אחד שמוציא ספר. משלו הפעם. או לפחות חושב על זה ברצינות. מתישהו. עוד מעט או כשיגיע לגיל 60.
     
    הגענו לחנות וזו התמלאה חיש מהר בקשישים נמרצים לבושים במיטב בגדיהם שביקשו לתפוס מקום בשורות הראשונות. מה זה לאן הבאת אותי? א' שאל בחשדנות ואכן, הערב הזה צפן בחובו הפתעות רבות. מסתבר שאירוע הוקדש לכבוד הסופר הפולני הידוע מיכאל ויטקובסקי שספרו "חוף לובייבו" תורגם לאחרונה לעברית.  נוסף להיותו פולני,  ויטקובסקי הוא גם הומוסקסואל מוצהר וגם אנרכיסט. זאת ועוד: מסתבר שהוא חובב פורנו קשה שמהווה נושא מרכזי בכתיבתו. הזעזוע של חברי א', היה כאין וכאפס בהשוואה למה שהמתין לנוכחים האחרים שפניהם עטו צעיף נוסטלגיה רך לכבוד הקולטורה הפולנית במיטבה.  
     
    עורך ספרותי ידוע נבחר להנחות את האירוע החגיגי הזה. לבוש חליפה כהה, סביב צווארו  מטפחת משי צבעונית קשורה ברישול ובעיניו מבט מתנצל ונבוך מאחורי משקפיים רחבי מסגרת. לצערו הוא טרם הספיק לקרא את הספר של ויטקובסקי ובאופן כללי הוא אינו בקי ברזי הספרות הפולנית, וגם אין לו קשר לשפה אבל בכל זאת הזמינו אותו להנחות פה את הערב. ואולי זה המקום לומר שמקרה הוא ביקר לאחרונה באיסטנבול וגילה שקבור שם סופר פולני חשוב.    
     
    בניגוד למה שהובטח, הסופר ויטקובסקי נראה קונבנציונאלי כמו  סטודנט למחשבים  שנה ג'.  לא, הוא לא רואה בספר הזה וביתר 6 – 7 הספרים האחרים שהוא כותב עכשיו, ספרות מחתרתית אוונגרדית. חוץ מזה הוא נגד הגדרות באופן כללי. גם להגדיר את עצמו כהומוסקסואל הוא לא אוהב כי ההגדרה הזו רק מצמצמת אותו בתוך גטו של התנהגות שנכפית עליו בידי החברה הבורגנית הצבועה. מהסיבה הזו הוא גם נגד מצעדי גאווה. יש לו עניין ביהדות כתרבות למרות שבמקום שממנו הוא בא, לא פגשו ביהודים יותר מ- 60 שנה. ולגבי הבדיחות שפזורות עליהם פה ושם בין דפי הספר, צריך להבין שזה יותר כמו מטאפורה ספרותית ומי שלא פולני לא יוכל להבין.

    אחר כך ויטקובסקי  החל להקריא קטעים נבחרים מספרו ופניו המשועממות עד עכשיו הפיקו פתאום מין חיות מפתיעה. הדיאלוג סב בין שתי דמויות שליהגו זו עם זו פעם בפולנית צייצנית ופעם בפולנית עמוקה.  דומה שהקהל השמרני נחלק בדעותיו בשלב זה: חלקו נהנה  מאד וצחק בכל פה וחלקו האחר נראה יותר כמו הדמות מ"הצעקה" של מונק.  לחברי א' לעומת זאת, לא היתה שום בעיה עם הגסויות של ויטקובסקי. הוא נראה מתמוגג כולו לשמע הדיאלוגים השנונים ואף התריע מדי פעם בפעם ורמז לי בבעיטות מתוזמנות היטב, להצטרף לקהל הצוחק.  כדי שלא יזרקו אותנו מפה בגללך. אחר כך הגיע שלב התרגום. העורך הנכבד נטל בידיו את הספר, הרים את משקפיו על המצח וקרב את הדף לעיניו הנבוכות, שוב ביקש סליחה מכל הנוכחים על הדברים הבוטים שעוד מעט יושמעו כאן הערב ואז החל להקריא את הקטעים בתרגום לעברית. מה אני אגיד לכם, בפולנית זה היה הרבה יותר מצחיק.
     

                                                                     ***

    אגב – לגבי שרשרת המזון שהוזכרה לעיל: אין ספק שמעמדו של עורך ספרותי בכיר עולה עשרות מונים על כל האחרים.
     
     

    מלחמת גוג ומגוג במוסף "תרבות וספרות" של הארץ

    זה כמה שבועות שמתנהלת במוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ מלחמה עקובה מדם: פרופ' יעקב שביט נגד פרופ' ישראל קנוהל וההיפך והשמחה גדולה. למי שאינו מצוי בפרטים הינה תמציתם:

    קנוהל הוא פרופ' בכיר בקתדרה על שם יחזקאל קויפמן ובחוג למקרא באוניברסיטה העברית, שפרסם לפני מספר חודשים ספר חדש בשם: "מאין באנו", המנסה לשפוך אור חדש על מוצאו של עם ישראל על פי פרשנות המקרא, כמו גם על פי עדויות היסטוריות וממצאים ארכיאולוגים. בספרו יוצא קנוהל נגד "האסכולה המינימליסטית", הרואה בתנ"ך נראטיב מיתולוגי גרידא, נטול כל ביסוס היסטורי. הוא סבור כי לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שניתן לגלותו בעזרת מחקר השוואתי עם תחומי מחקר נוספים.   

    שביט, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר בזכות עצמו, קרא את ספרו של קנוהל ולא ממש אהב בלשון המעטה. הביקורת על הספר פורסמה במוסף "תרבות וספרות" בחודש אוקטובר האחרון. שבוע לאחר מכן,  פורסמה תגובתו של קנהול לביקורת והנה השבוע הפלא ופלא, פורסמה התגובה לתגובה של הביקורת לספר.

    מעניין אם העורך יפרסם בשישי הקרוב תגובה- לתגובה- של התגובה- לביקורת.

    אפשר להסתכל על קרב הענקים הזה במידה רבה של שעשוע: הנה עוד מלחמה מיני רבות בין אנשי השפלה התל אביבים, לבין אנשי ההר הירושלמים (ואפילו שביט  יכול למצוא סימוכין היסטוריים לתופעה הזו במקורות חוץ- מקראיים), אבל אפשר לראות זאת גם כך: קרב בין "המקראיסטים" ל"מינימליסטיים", קרב בין חוקרי ואוהבי המקרא להיסטוריונים החדשים או סתם בין שני אנשי אקדמיה מדושנים ומשועממים מאד מאד.

    לאחר קריאה מעמיקה של התגובה- לתגובת-התגובה לביקורת שפורסמה על הספר של קנוהל הבליח בי רעיון נוסף – אולי הקרב הוא בעצם בין אלה שסבורים שהיסטוריה ופרוזה הם שני נתיבים מקבילים שלעולם לא יפגשו ובין כאלה שדווקא חושבים אחרת?
    וכך כותב שביט: "קנוהל הוא חוקר נחשב ובעל מוניטין, ולא מחבר של רומנים היסטוריים, ולכן מותר היה לצפות ממנו לדעת כי השפעות דתיות ותרבותיות הם תוצר של תהליך ארוך ומורכב, וכי שחזור העבר אינו יכול להסתמך על קישורים דמיוניים השערות בעלמא"…

      

    כלומר, אם הבנתי אותו נכון, שביט סבור כי רומנים הם מין ג'אנר נחות שאינו מצריך הבנה מעמיקה של מושגים כמו תהליכים והשפעות תרבותיות שכמותם מכיר כל היסטוריון תל אביבי המכבד את עצמו. איכשהו הקונצפט הזה לא נראה לי. קחו למשל, את הסופרת מרגריט יורסנאר – שכבר בגיל 8  קראה את אריסטופאנס בשפת המקור (יוונית קלאסית) והיתה האישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הצרפתית. יורסנאר פרסמה את הרומן ההיסטורי  "זיכרונות אדריאנוס"  אחרי שעמלה עליו קרוב ל- 30 שנה.

     

    כשקוראים את הספר הנפלא הזה תוהים האם הוא מתאר מציאות היסטורית או בדיה גמורה – אבל בעצם זה לא ממש משנה. בכשורנה הרב יורסנאר מצליחה לתאר מציאות לא פחות אמינה מסיפוריהם של ההיסטוריונים הקדומים כמו הרודוטוס, סויטוניוס, פוליביוס ואחרים (שגם הם חטאו בגוזמאות והעדר אובייקטיביות מדעית).

    כמי שערה לכוח המאגי שיש לצמד המילים "ממצא ארכיאולוגי" על ההיסטוריונים המודרניים, ברצוני לחדש להם משהו (גם אם אחטא בירייה עצמית ברגלי המוכתמת בעפר חפירה):  ממצאים ארכיאולוגיים לא יודעים לספר שום דבר מעבר למה שמייחסים להם החוקרים ועל כן מוטב שמי שמספר את סיפורם יעשה את זה טוב…