ארכיון קטגוריה: מזרח/מערב

צילום קבוצתי עם כלב

2

בתמונה  מצולמים תשע דמויות : בשורה העליונה שלושה בנים, באמצעית שלוש בנות ובשורה התחתונה שני בנים וכלב. בפינה הימנית התחתונה העמידו עציץ כדי להשלים את המבנה הסימטרי בין הדמויות. שלושת הבנים שבשורה העליונה עומדים –שתי הנערות הבוגרות בשורה האמצעית

יושבות על כסאות עם משענת והאמצעית עומדת ומחבקת אותן מאחור.  שני הבנים בשורה התחתונה יושבים על הארץ בישיבה מזרחית. הכלב יושב כדרכם של כלבים.

שלושת הבנים שבשורה העליונה והילד שבאמצע השורה התחתונה, לבושים במקטורנים כהים וחולצות לבנות. לשלושה מהם יש גם עניבות. הילד שנראה צעיר מכולם (סבא שלי), לבוש במעין גלימה בהירה. שניים מהבנים שבשורה העליונה אוחזים בכתפי הנערות הבוגרות שלפניהם כאומרים: "אני דואג לה והיא דואגת לי". הנער מצד שמאל אוחז בכתפי הנער האמצעי.

הנערות הבוגרות לובשות שמלות כהות עם צווארוני מלמלה לבנים וכבדים. שערן אסוף מאחורי העורף וכפות ידיהן אסופות על ברכיהן בצניעות. אפשר כמעט להרגיש איך הן עוצרות את הנשימה. לילדה שביניהן יש שמלה שחורה ופשוטה וגם שערה אסוף.

הם  כנראה נמצאים בחצר, או במרפסת מקורה בכניסה לבית מגוריהם. הרצפה מכוסה באריחים גדולים, פה ושם פזורות חביות עץ שהוסבו לעציצים.  בין דלת הכניסה לחצר הוסיפו מחיצת עץ מאולתרת, או מחסן בנוי  עם פתח מעוגל נמוך. בחלק העליון של קיר העץ מצד ימין תלויה פרסה. למזל. שיהיה. בין החלון לקיר נמתחו חוטים, אולי חבלי כביסה.

בצד השני של התמונה הוסיף סבי בצרפתית את האינפורמציה הבאה בכתב ידו המסולסל והמוקפד:

"משמאל לימין ומלמעלה למטה:

הקטור טייב

סימון זיתון

ג'ק זיתון

מארי זיתון

ללה טייב

אסתר סטרוק

אדוארד זיתון

אמיל זיתון

המרפסת של   y. saada (?)"

ולפענוח שלי: סימון, ג'ק ואמיל הם אחים של סבא שלי שהיה בן הזקונים (זה שמאחורי הכלב) ומארי זו אחותם. הקטור וללה טייב הם כנראה שכנים (יש קרבה לנינט?..) ואסתר סטרוק – לא ברור, תעלומה. אולי קרובת משפחה. מאוחר יותר הוסיף סבי בכתב ידו שהתמונה צולמה במרפסת של י' סעדה בשנת  1912/ 1913, כלומר כשהוא היה בן 6 או 7.

שמו של הכלב לא צוין, אך דומה שיש לו את כל הנתונים הטבעיים ההולמים את המשפחה: צווארון לבן מפואר, מבט ישיר נחוש ורצינות רבה.

 2b

עכשיו זה רשמי: גם אני במקופחים

לפני כמה חודשים פנה אלי רותם שטרקמן, סגן עורך דה-מרקר וביקש לראיין אותי לכתבה שהוא מכין  בנושא ההבדלים בין עולי צפון אפריקה שהיגרו לישראל לעומת אלה שהיגרו לצרפת. ומאחר שאני באיזשהו מקום סוג של יצור כלאיים – הוריי נולדו בתוניסיה, היגרו לצרפת לפני שנישאו, שם נולדו שני אחיי ואני, ובסוף שנות ה- 60 היגרו לישראל – הרי שאין כמוני מתאימה לכתבות מסוג זה.

הנושא הזה עלה כשפרופ' אווה אילוז טענה שאם הוריה היו בוחרים להגיע לישראל במהלך שנות ה- 50 , היא היתה מגיעה מקסימום להיות מורה בתיכון או פקידה במשרד ממשלתי. זו קביעה  מעציבה, למרות שאין לזלזל בתפקידם של מורים בתיכון (בעיקר משום שפקידי האוצר מזלזלים בהם מספיק).

האמת שבהתחלה היססתי קצת. למילים שנכתבות בעיתון יש  איזה מין כוח מאגי מיוחד- הצורה שהן נקראות על הנייר, מתפרשות בעיני הקוראים או גרוע מזה, בעיני הטוקבקיסטים – באופן שמשאיר מעט מדי רווח וגמישות מחשבתית. אבל לבסוף נעתרתי.

נפגשתי עם רותם ועם כתבת נוספת יסמין גואטה, לשיחה קלילה וקולחת בקפה "מובינג" על יד הבית שלי בפינת דיזנגוף-ירמיהו בת"א  (ומהשבוע יש לומר – ביתי לשעבר שכן עברנו לגור בפריפריה – ועל זאת בפוסט הבא). ספרתי להם אנקדוטות שממבט לאחור נראות לי משעשעות. היו גם סיפורים פיקנטיים שלא לציטוט. זה נראה יותר כמו  מפגש חברים מאשר ראיון לעיתון. אחרי שבוע התקשרו מהמערכת ותיאמו לי מועד לפגישה עם צלם בפארק הירקון מול "צופי ים", מקום אידיאלי לאקטיביסטים חברתיים מסוגי.

בשעה 10:00 בבוקר ביום המיועד עמדתי מול הארון הפתוח ולא היה לי מושג מה ללבוש: האם אני סוג של פנתרה שחורה ולוחמנית- מוטב שאלבש טריקו שחורה, ואם אני סוג של אינטלקטואלית מיוסרת – עדיף ללכת על חולצה סולידית בהירה. הצלם התקשר ושאל איפה אני ואני אמרתי שאני מצטערת מאד. כנראה נצטרך לבטל, אין לי מה ללבוש. בסבלנותו כי רבה, הוא המליץ לי בסוף ללכת על פתרון שלישי – משהו פרחוני, רך ולא חד משמעי. כמוני (בערך).

הכתבה שפורסמה אתמול במדיה הדיגיטלית והיום בעיתוני השבת של עיתון הארץ, מבקשת להעמיד זה מול זה אנשים שהיגרו מארצות צפון אפריקה לצרפת או לישראל – מי הצליח יותר, מי סבל פחות, מי זכה ליותר שוויון הזדמנויות, למי החיים  היטיבו יותר. זהו משהו מדגמי ומקרי לגמרי שיכול להעיד משהו על תופעה חברתית רחבה יותר.  אני מאמינה שאין כאן טובים ורעים בסיפור הזה, אבל יש שפע של דעות קדומות ושדים שמתרוצצים מחוץ לבקבוקים. די לקרא את הטוקבקים כדי להבין ש- 60 שנה אחרי, הסאגה הזו לצערי,  עדיין רחוקה מלהסתיים.

לא פעם דמיינתי את מסלול חיי ביקום מקביל, זה שנקטע בגיל 4.5, כשהוריי החליטו לעלות לישראל מניס שעל שפת הריביירה. איך החיים שלי היו נראים עם משפחה מורחבת,  עם סבא וסבתא שבאים לבקר, עם דודים ובני דודים שבאים להתארח בחגים ולא רק אחת לכמה שנים. איך הייתי מדברת צרפתית על בורייה בלי מבטא,  קוראת רצוף וכותבת מילים ארוכות עם מלא אותיות מיותרות בלי להתבלבל. בטח הייתי יודעת להתאים חצאיות ולגרביונים ולתיקים.  ואולי גם הייתי יודעת ללכת על עקבים.

מאידך מה הייתי מפסידה? את העברית שלי שאני כל כך אוהבת. לגדול בצל הרי נצרת, כמו האיש ההוא שלא גמר הכי טוב. כל האנשים הטובים שפגשתי כאן. על כל השירים ששמעתי, על כל המילים שכתבתי, שקראתי. על כל המראות, הניחוחות, הצלילים. על כל הדברים האחרים שהזינו ועדיין מזינים את  נימי שורשיי העמוקים.

היי, אבל מה כל אלה אל מול  3-4 דירות בפריס?…

וזה הקישור לכתבה (כולל לתמונה עם החולצה הפרחונית)

שתי תמונות נישואין (ספטמבר 1936).

הם עומדים בפתח הכניסה לבניין העירייה. הכלה לבושה בשמלה לבנה צמודת גזרה, כובע קטן ואפנתי לראשה.  בידה השמאלית הגלויה, צרור פרחים גדול, בידה הימנית העטויה כפפה לבנה היא אוחזת בזרועו של אביה, אברהם זייתון. היא מחייכת והוא רציני – כיאה למעמד וללבושו הרשמי: חליפה כהה, עניבת פרפר, כובע עגול וצר שוליים, כפפות עור בגוון בהיר.

אור שמש חזק מכה בפניהם של האב ובתו כמכריז  ואומר: הלו במקרה ששכחתם, פה זה תוניסיה פה. ברקע ילדה מסוככת על עיניה מפני האור וארבעה ילדים אחרים  מתגודדים בצלו. נכדיו. או נכדים וילדים של קרוביו האחרים. בידו האחת הוא מחבק אחד מהם – ילד עגול מבט ומסורק היטב שאגודלו תחוב בפיו.

 20131012_170530

החתן עומד באותו פתח ממש – רק בהיפוך מקומות ותפקידים. משמאלו אישה מחייכת, כנראה דודתו שאוחזת בזרועו (אמו כבר לא היתה אז בין החיים), היא לבושה בשמלה שחורה,  כפפות כהות בידיה, ראשה גלוי ותסרוקתה קצרה. על צוואה תלוי עדי כבד היורד על חזה.

החתן מישיר את מבטו לצלם ברצינות תהומית. הוא לבוש בחליפה רשמית כהה, חולצה ועניבת פרפר לבנה. בדש מקטורנו נעוץ ציפורן. ראשו גלוי, שערו משוך בג'לטין ומסורק לאחור עם פסוקת בצד. שלא כמו חמיו, הוא אינו מתחבק עם האחרים שסביבו, נוכחותו מלאת ההוד יוצרת מעין חיץ טבעי בינו ובינם. אם מסתכלים היטב רואים את הטבעת שעל אצבעו ביד הימנית הגלויה מכפפה, מכאן שהתמונה צולמה מיד אחרי שבני הזוג  נישאו במוסד היחיד המוכר בידי השלטונות הצרפתיים על רישומם של פעולות אזרחיות אלו – מושל העיר.

משם הם הלכו ודאי לבית הכנסת כדי לקיים טקס נישואין  כדת וכדין, כלומר כדתם וכדינם היהודיים– כפי שגובשו והונהגו במשך דורות רבים בטרם הוחלט לצמצמם תחת פסקי הלכה נוקשים ואחידים לכ ו ל ם.

סבתא וסבא שלי. העיר ביזרט שבתוניסיה לפני 77 שנים.

7

סיפורים סיציליאניים

אתמול חזרנו מסיציליה. ליקטתי כמה  סיפורים ואנשים שנקרו בדרכי.

1.

פרגו, סיניורה, פרגו. דלת אני עושה. זה בשביל חבר שלי.  אני כבר בפנסיה, אבל אוהב את העבודה שלי.  היום כבר לא מזמינים דלתות כאלו. כל הדלתות אותו דבר, תעשייתיות,  אותן מידות, אותה צורה. למדתי להיות נגר כשהייתי קטן. גם אבא שלי היה נגר. הייתי הולך אתו לבתים של הלקוחות, כדי למדוד את הפתחים. את הדלת צריך להתאים לפתח ולא להיפך. וכל פתח הוא קצת אחר . אי אפשר לעשות הכול אותו דבר. היום כולם רוצים מהר-מהר. חושבים רק על כסף-כסף-כסף.

תראו את הכלים שלי בארון. זה כדי לנסר וזה כדי ללטש ועם זה מחליקים  את העץ. מדי פעם אני משמן ומנקה אותם, אפילו שאני בקושי משתמש בהם. לא, אין לי למי להעביר אותם. הבן שלי גר בצפון, במקום אחר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

2.

 תסתכלי, רואה את הכלי? בפנים, בתוך ספל הזכוכית יש בד. בבד הזה הספיגו את הדמעות שירדו מהפסלון של המדונה הבוכייה.  המדונה היתה בבית של אישה אחת שגרה ליד הבית של סבתא שלי. קראו לה פרצ'סקה.  כל יום היתה בוכה ליד הפסלון של המדונה, עד שיום אחד גילתה שהמדונה שלה התחילה לבכות בעצמה.  דמעות אמיתיות. זה היה נס. אפילו האב הקדוש ברומא אישר. בחדר מאחורי הקפלה מוצגים כל הדברים הטובים שקרו בזכות הדמעות של המדונה מסירקוזה. אנשים שהיו חולים או נכים –הבריאו. נשים שלא יכלו ללדת – ילדו. רווקות זקנות בנות שלושים– נישאו. סנטה מאריה, כמה חסד יש בדמעות שלה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

3.

מי דיספיאצ'ה. אני מצטערת סניורה, סיניור, המסעדה סגורה עדיין. תבואו בשמונה, עוד שעה. אנחנו עוד לא מוכנים. למה כתוב שיש פה קוסקוס תוניסאי? כי אני באתי מתוניס לפני 15 שנים. התחתנתי עם איטלקי סיצילאני ויש לנו בן. יש לו דרכון אירופאי. גם ההורים שלך? אני מכירה את ביזרט. יש לי חברה שגרה שמה.  בטח, אני נוסעת לשם כמה פעמים בשנה. אבל המצב עכשיו לא כל כך טוב. אני לא מבינה למה בשם הדת מקלקלים לאנשים את החיים. אני כל כך אוהבת ישראלים. חבל שעזבתם אותנו. תבואו ברבע לשמונה, אפילו בשבע וחצי, אני אכין לך צלחת תוניסאית עם הרבה דברים טובים. היי רוברטו, תזכור אותם. הסיניורה, היא חברה, היא האחות שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

4.

ביום האחרון לחזרה לארץ התיישבנו במסעדה קטנה בנמל של אורטיז'ה הצמודה לסירקוזה ועצבות רכה  עטפה אותי. איך אפשר להתגעגע למקום חדש שרק גיליתי ומעולם לא ביקרתי בו קודם?

ניסיתי להסביר לאישי מאין נובעת אותה מועקה, מאין אותה כמיהה. אחרי הכול סיציליה היא מדינה דועכת בתוך מדינה דקדנטית בקונטיננט עייף.  מצבה לא משהו, נכון, ובכל זאת, שמחת החיים הזאת. הפשטות שובת הלב, הכנות התמימה שאינה מנסה למצוא חן.  מסבירי פנים, ממהרים לעזור עוד לפני שמספיקים לשאול. רסיסים של יופי נדיר בערמות של אשפה ועזובה. על קו המים בתים דו-קומתיים בסגנון בארוקי מסולסל הפכו לחורבות מתפוררות עם שלטי מכירה. ב50 אלף יורו אפשר לקנות דירת פאר קשישה קמוטת טיח ומרפסת מחלידה ב-100 אלף יורו אפשר לקנות אחוזה מבודדת מוקפת אדמה כבדה שכבר שנים איש לא טורח לנטוע או לחרוש בה.

בעל בית הקפה ששלח אותנו לסיור בקטקומבות (ועל זה שווה לכתוב בנפרד, אולי בפוסט הבא), שאל הבוקר ספק  קבע: המצב אצלכם מסוכן, אה?.. עם מה שקורה עכשיו בסוריה. אמרתי כן, ומיד עברתי לדבר אתו על משהו אחר. לא היה לי חשק לפתח את הנושא.

כמו בסרט "כאוס" של האחים טביאני, ביקשנו לתקן את הכד השבור שלא אנחנו שברנו והנה מצאנו עצמנו לכודים בתוכו. מכל הצדדים אנחנו סגורים. מחסום ועוד מחסום מבחוץ ומבפנים. כל כך צר המקום הזה. צר לנו. צר ומחניק. ורק מצד מערב יש אולי, איזו אפשרות למרחב פתוח, שפוי,  נטול גדרות ומחסומים. ה-  Mare Nostrum , הים שלנו, הים שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מעשה בתמונת חתן-כלה

בילדותי וגם אחר כך שנים אחרי, אנשים נהגו לכתוב מכתבים זה לזה. לרוב על נייר מכתבים דק ושקוף למחצה בעט כדורי בהיר. 2-4 עמודים בכל מכתב עם תיאור מפורט יותר או פחות על מה שקרה מאז הפעם האחרונה שהתכתבנו,  מכתבים שמתחילים ב- –היקר ומסתיימים תמיד בנשיקות חמות ובתקווה להתראות בקרוב.

ימי שבת בבוקר היו מוקדשים בדרך כלל לכתיבת מכתבים. אימא שלי היתה מתיישבת על השולחן הגדול בסלון  וכותבת וכותבת בכתב מוקפד בשורות ישרות,  יש שכותבת ברצף יש שעוצרת, מהרהרת, מכרסמת את שפתיה:  מה עוד אפשר לספר לקרובים שמעבר לים וכמה מעניינים יכולים להיות החיים בנצרת-עלית בשנות ה- 70 (רמז: ממש לא).  ובכל זאת היא היתה מרחיבה ומספרת מה שלום כל אחד ומי בא לבקר ומה המצב בישראל ושואלת בתורה מה שלום המשפחה ואיך. בשולי הדף היתה משאירה  מקום לאבא שלי שיוסיף כמה שורות משל עצמו. והוא שהיה דוחה את המשימה שוב ושוב (אבא שלי הוא לא איש של מילים), היה ננזף על ידה בטונים גבוהים: כמה זמן צריך לחכות לך?! כתוב כבר להורים שלך, מחר אני רוצה לשלוח את המכתב.  ושהושלמה מלאכת הכתיבה המפרכת הייתי מתבוננת בדפים שהוכנסו אל המעטפה ששוליה פסים באדום-כחול-לבן   BY AIR  ומשתוממת: מה מספרות אותיות הפנינה המעוצבות שאיני יודעת לקרא, וכיצד הן מגיעות ליעדן כבדרך פלא, למקום אחר, הרחק מכאן.

ושם מעברו השני של הים, היו דודים וסבים וסבתות שקיבלו את מכתביה המפורטים של אמי עם תוספת כמה שורות ענייניות בכתב ידו של אבי, ובדרך קסומה ומוזרה גם הם היו משלחים בחזרה מסרים דומים  על נייר מכתבים שקוף למחצה, באותיות מחוברות וסדורות כתובות בעט כדורי, עדכונים חשובים  על שלומם ומעשיהם והמצב בצרפת והמצב בישראל.

באחד הימים הגיע אחד מילדי השכנים עם דפדפת נפתחת עם נייר צלופן ובפנים תמונת  זוג של חתן כלה. על הדפדפת המהודרת נרשמה הכתובת של הסטודיו שבו נערך הצילום : רחוב כך וכך, פאריס. הם אמרו שמצאו את התמונה מתגלגלת בחוץ וחשבו שאולי זה מישהו שאנחנו מכירים. היו עוד אנשים שקיבלו ושלחו מכתבים לצרפת בשכונה של הקסבה שבה התגוררנו, כמו משפחת זרביב ומשפחת גפסו (לימים הבן היה לראש העיר), אבל אנחנו היינו מהמפורסמים. אימא שלי העמידה את התמונה על השידה בסלון  והתבוננה בזוג ארוכות. לא, היא לא מכירה. אבל אולי אבא יחשוב על משהו. וכשזה חזר מהעבודה, מצא שהזוג המצולם בתמונה החגיגית הוא נושא מצוין לבדיחות:  תסתכלו עליהם, ממש מגוחכים. הכלה גבוהה מהחתן בחצי ראש לפחות, החליפה שלו גדולה עליו בשתי מידות, עניבת הפפיון שלו סדורה על העוקם. לה יש תלתלים מטופשים על הראש ולו יש שפם מטופש לא פחות.

אימא שלי החליטה לקחת את התמונה למספרה של ג'קוב ששינה את שמו לאוג'ן , שזה שם הרבה יותר צרפתי מסתם ג'קוב. מדאם מימוני, ומדאם גפסו ומדאם זרביב נהגו להתכנס במספרה של ג'קוב- אוג'ן על בסיס קבוע,  אחת לכמה שבועות כדי להסתפר (רק קצת בקצוות) ולנפח את הראש בגלגליות בתוך קסדות (הרבה ובכל הראש). כשהיה עולה בדעתה של אימי שגם אני צריכה "להסתפר קצת, רק בקצוות", הייתי בורחת כל עוד נפשי בי, אבל לפעמים היא בכל זאת היתה מצליחה לתפוס אותי או לשדל אותי במיני הבטחות וזה תמיד היה נגמר במפח נפש גדול ובבכי תמרורים, שעות על גבי שעות מול המראה, ובתגובות לועגות של שני האחים שלי : "מה את רוצה עכשיו, שידביקו לך בחזרה את השערות"?

התמונה של הזוג הצעיר הוצב אחר כבוד על הטואלט המעוצב של  הספר ג'קוב וכל השכנות שעברו לידה במשך שבועות ניסו את כוחן בזיהוי הדמויות. אחת אמרה שהוא מזכיר לה בן דוד רחוק של גיסתה ממרסיי (אבל  איך זה שהתחתנו דווקא בפאריס?) ואחרת טענה שזה נראה כמו השכנים שהיו לה פעם, אבל הם עזבו לפני שנים.

כעבור זמן מה הגיע מכתב מסבתא שלי קמי. במכתב ספרה מה חדש ובמיוחד הרחיבה על החתונה של האח הצעיר של אבי. לבסוף שאלה כבדר אגב, האם קיבלנו את המכתב שהיא שלחה לפני כמה שבועות. במכתב היתה תמונה של האח ביום חתונתו וגם "מתנה קטנה" מוטמנת בפנים. המתנה הקטנות הללו היו  שטרות של חמישים או מאה פארנק שסבתא שלי היתה שמה בצד, מיישרת, מגהצת ומקפלת  טוב-טוב בין דפי המכתבים כדי לעזור קצת לבן שלה שבחר לחיות בארץ הקשה הזאת. נורת הזהרה אדומה נדלקה בראשה של אמי והיא שילחה אותנו מיד למספרה של ג'קוב לדרוש את התמונה הנעלמת.

 ועכשיו קצת רקע היסטורי: לסבתא שלי קמי ולסבי ז'וזף נולדו 5 בנים. אבי הבכור, נשלח בנעוריו לצרפת כדי ללמוד בבית ספר לאמנויות עתיקות.  בגיל 23 חזר לביזרט שבתוניסיה כדי לבקש את ידה של אמי שאותה זכר מנעוריו. את החתונה ערכו בניס שבצרפת , בעוד שרוב בני  משפחתם עדיין התגוררו אז בתוניסיה. בשנת 1957 תוניסיה הוכרזה כמונרכיה חוקתית בראשותו של חביב בורגיבה והצרפתים נסוגו ממנה, מלבד מביזרט, שהיתה נמל צבאי חשוב בצפונה של הארץ.

בתחילת שנות ה- 60 החלו מהומות ברחבי העיר וכל מי שנחשד באהדת הצרפתים אוים על ידי השלטונות המקומיים. היהודים נאלצו "להוריד פרופיל", ובתי הספר התיכוניים הצרפתיים שבהם למדו אחיו של אבי, נסגרו. כדי שלא יפסידו את מבחני הגמר,  הוחלט לשלוח אותם לתיכון בניס.  אבא שלי שכר להם  דירה מעל לדירה שלהם, בעוד שהוריהם, סבא וסבתא שלי, נותרו שם לשמור על הבית והעסקים. כשהבינו שבכל מקרה יפסידו באם ילכו ובאם יישארו, הם עזבו את ביתם באישון לילה ונחתו בפאריס, כפליטים חסרי כל. האחים הצעירים יותר שהגיעו אתם, התפזרו איש-איש לדרכו מי לעבודה מי ללימודים, והם מיעטו להתראות באותן שנים.

אחר כך הגענו לישראל ואבי לא פגש את אחיו שנים רבות. שני בני העשרה שהתגוררו מעל לדירתם בניס היו לגברים צעירים, באמצע שנות העשרים לחייהם. אח מספר שתים נישא לנערה מביזרט אחרי שנותרו לבדם בעיר, אח מספר שלוש פגש במקרה במטרו בפאריז נערה אחרת מעיר נעוריו והם נישאו תוך זמן קצר, ואח מספר ארבע המשכיל ביותר, שלמד גיאולוגיה והנדסת מחצבים, נישא למזכירה שלו שגדלה בחווה של כפריים בורים ועמי ארצות, מאזור ווג' שבחבל לורן.

כשאבא שלי חזר מהעבודה אימא שלי הושיבה אותו מול התמונה של הזוג מהסטודיו ואמרה לו בעדינות:  הסתכל טוב,  את מי הוא מזכיר לך? ואבא שלי במקום ללגלג על נומך קומתו של החתן (ולא שיש לו במה להתפאר), או בעוקם חליפתו המשומשת, מלמל ומצמץ כשדמעות בעיניו: רישארד ?  ורק כדי להיות בטוח במאה אחוז, הוא הלך והביא שני גפרורים וכיסה בהם את שפמו הגנדרני המשתפל של החתן שבתמונה ושב והתבונן. אז סוף-סוף הוודאות עלתה על כל ספק: Mon frère   הוא מלמל Mon frère  …

שלוש שפות נפגשות בהגדה אחת

ליל הסדר האחרון נערך הפעם אצל האח הצעיר שלי, שנושא בגאווה בתואר האפיקורס של המשפחה-תעזבו אותי-מהשטויות-האלה-באימא- שלכם. לרגל המאורע החגיגי טרחו הוא ובני ביתו לערוך את שולחן החג עם כלים חדשים ולהסתיר את מאגר הפיתות שצברו מבעוד מועד.

לעומת זאת, כשעורכים את הסדר אצל האח הגדול שנושא בתואר שצריך–לעשות-הכל-כולל-הכל- כמו-שכתוב-בספר (שהוא אגב כתב), הדברים הרבה יותר ברורים לכולנו. סדר זה סדר ואין לעגל פינות או לדלג על דפים רק בגלל שמישהו רעב מדי או עייף מכדי להמשיך. האח הגדול שלי גם זוכר לא רע את הלחנים התוניסאים המקוריים שלפיהם סבא שלנו נהג להקריא מההגדה הבלויה והמוכתמת שלו, זו הכתובה בשלוש לשונות: עברית, ערבית-יהודית וצרפתית.

ההגדה הזו הודפסה בדפוס נגאר מכלוף שבעיר סוס שבתוניסיה, מתישהו במחצית הראשונה של המאה ה- 20. דפיה הצהובים, הזולים, הדקים משימוש כמעט מתפוררים היום. באין סמן ימני אחר, אני זו שלקחתי אותה תחת חסותי הפעם, ובזמן שהאחייניות הצעירות שלי דפדפו בהגדות המצוירות שלהן באיי פודים, דפדפתי אני בין דפיה הבלויים, כדי לנסות לפענח את הטקסט הסתום הזה, כבכול שנה.

פי כרוג ישראל מן מצר. דאר יעקב מו קום עגם.

שפת העבר. שפת הנשים. שפת הזקנים. שפת המשפחות מדורי-דורות. שפת ההסברים הפשוטים.

Quand Israel sortit d'Egypte, et la maison de Jacob Quitternet un people etranger.

שפת הלינגואה פרנקה. שפת המערב. שפת הממסד והבירוקרטיה. שפת הצעירים. שפת המורכבות שמרפרפת, נוגעת-לא-נוגעת במהותם של הדברים.

בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז.

שפת הפטריארכים. שפת החכמים המלומדים. שפת התפילה הסתומה. שפת התפילה הריטואלית החוזרת מדי יום ביומו  ומדי שנה בשנה. השפה שבה נדרשים היהודים לדבר עם אלוהים.

יכולתי לדמיין אותם, את בני משפחתי המורחבת שהצטופפו סביב שולחן הפסח, לפני חמישים או מאה שנה, קוראים בהגדה כמו זו שלפני, פעם בעברית בשביל הפרוטוקול של הטקס, פעם בערבית-יהודית כדי להסביר בפשטות ופעם בצרפתית כדי להבין במורכבות.  כי לא כל מה שאפשר להסביר בפשטות אפשר להבין במורכבות ולהיפך.

ועכשיו מה נותר לנו, מכל זה?

שפת האלוהים ירדה ממעמדה והיתה לשפתנו היומיומית, בשינויים מסוימים.

שפת המערב עדיין משמשת את בני המשפחה שלנו בעיקר את ההורים. אני קוראת צרפתית לאט ובמאמץ, ההבנה שלי היא בעיקר אינטואיטיבית, רגשית-שמיעתית. בהגדה התוניסאית היא לא מתנגשת עם הציביליזציה המקומית האחרת, והיא אינה מבקשת להתנשא עליה, להפך. אותיותיה קטנות יותר כאומרת: גם אני  הצעירה מכולן, יכולה לעזור לכם. גם אני יכולה לעזור לכם לא להבין את מה שאתם קוראים.

ומה לגבי הערבית –יהודית?

ובכן זו נכחדה לחלוטין, נעלמה מהעולם  ולא נותר ממנה זכר. האותיות העבריות שבה היא  כתובה הן אמנם אותן אותיות, המילים אמנם יוצרות רצף לוגי שאפשר לנחש בקלות,  אבל אין מי שיקשיב ואין מי שיטה אוזן למצלולה הרך, המתנגן, הרווי אורח-רוח עתיק ומבודח.

אכן יצאנו מארץ מצרים ומעם לועז אל מקום חדש שביטל במחי יד את כל מי שהיה לפני. לפעמים שפה היא רק מתווכת, לפעמים שפה היא רק חיץ. מיסטיקנים מחפשים כבר שנים את השפה האחרת, זו הבלתי אמצעית, האוניברסאלית, נטולת החוקים וההקשר. אבל ללמוד אותה זה לא פשוט בכלל. צריך לשכוח את השפות הידועות ולהסכים לשתוק.

הגדה 1

מבעד לפשפש באום רשרש

ביום הסוער ההוא נקלעתי שלא בטובתי לירושלים. גשם כבד, ברד וערפל ליוו אותי כל הדרך לפגישה שנקבעה באחד המשרדים הממשלתיים שעוסקים בתוכנית מורשת,  בגבעת רם. משם הייתי צריכה להגיע לפסגת זאב כדי להיפגש עם איזו גברת שצריכה תיעוד של בית הוריה שבמזכרת בתיה, כולל רפת מימי העלייה הראשונה. בפתח הדלת עוד בטרם הפסקתי להגיד שלום צלצל הנייד. המהנדס הראשי במועצה לשימור אתרים אמר שהם צריכים תיעוד דחוף באום רשרש. איפה? אום רשרש. אילת. צריך להכין הצעה כולל הוצאות נלוות, דחוף לשבוע הבא.  בזמן שהמארחת הנדיבה חיממה לי מרק (לא האמנתי שתבואי במזג אויר כזה היא אמרה), שלחתי הודעה לקיבוצניק: תתכונן. יש לנו משימה לא קלה.

בחמישי בבוקר, בשבוע שלאחריו, כבר הייתי במטוס בדרך לאילת מצוידת בשמותיהם של שני אנשים שאני צריכה להיפגש אתם ומושג מעורפל על המקום שנתבקשתי לתעד. האתר כך הסתבר, ממוקם על יד הטיילת סמוך ל'קניון מול הים'. אם כבר מבנה היסטורי, רצוי שיהיה קרוב לאטרקציה תיירותית מכובדת. בית מקדש רוחש פעילות ואלפי מאמינים, שבאים בשעריו וקורבנות שלמים בידם. אלי, אלי, סלח לי על  חטאי הרבים:  טרם זכיתי לכיסוי ארנב לאייפון 5, ילדי הקט מסתובב ללא ג'ינס מעודכן. הסבל קשה מנשוא ורשימת החטאים ארוכה היא. אבל הכוהנים המשרתים בקודש עושים מלאכתם נאמנה ומקבלים את הקורבנות, התרומות והמעשרות מאלפי המאמינים החוטאים באדישות שלווה. התור הולך ומתארך ואלוהי הצריכה תמיד רעב.

אום רשרש היתה תחנת משטרה מימי המנדט ובה כמה בקתות בוץ עשויות בפשטות. עוד מימי העות'מאנים היו כאן תחנות שיטור ופיקוח על תנועתם של אורחות גמלים וסוחרים מירדן וממדבר סיני – כמו למשל, במעבר טאבה או בראס אל נקב. בימי מלחמת העצמאות נכבשה התחנה באום רשרש בידי חיילי חטיבת הנגב במבצע "עובדה", ושם הונף גם דגל הדיו, במרץ 1949 . בשנות ה- 50 המקום עבר לידי קיבוץ אילות שבנו בה אכסניה ובראשית שנות ה- 60, היה למחסה לכל מיני עוברי אורח לא מבויתים שכונו "ביטניקים" שפקדו בהמוניהם את חופי אילת. בשנת 1969 העירייה החליטה לעשות מעשה ושלחה דחפורים כדי להרוס עד עפר את בקתות הבוץ . בזכות התארגנותם המהירה וההירואית של כמה משוגעים לדבר וביניהם גם חבר מועצת העירייה עזרה כהן (מחבר הספר "לא סתם חושות"), נמנעה הריסתה של הבקתה האחרונה. הם שילבו ידיים ועמדו נחושים מול כף הדחפור, ולא כמטאפורה. וכך נותרה לפלטה הבקתה האחרונה של אום רשרש בין קניון 'מול הים' ל'ישרוטל הכול כלול', אך מצבה היום לא-מי-יודע-מה : פתחיה נסתמו בבלוקים וקירותיה צופו בטיח צימנט עבה ובדבק אפוקסי. החדשות הטובות הן שיש כוונות לשמרה ולשקמה מחדש.

הריסת הביקתות

אחרי שסיימתי לתעד ולמדוד את הבקתה, עשיתי צ'ק-אין במלון ויצאתי לפגוש את שמוליק. דיברנו קודם בטלפון והוא אמר שיש לו הרבה חומר אצלו בבית ושאני צריכה להביא אתי מחשב נייד. שמוליק הוא אחד מוותיקי אילת שהיה צלם במקצועו ובשלב מאוחר יותר, לקח על עצמו את ארגון הארכיון העירוני. יש לו שיער לבן ארוך, שרשרת עם חרפושית על צוואר, קול עמוק חנוק מסיגריות ואוסף בלתי נתפס של  תמונות היסטוריות. קירות ביתו מעוטרים בציורים מקוריים של אמנים חשובים ובהם גם ציונה תג'ר שהיתה דודתו. תוך כדי דפדוף בארכיון הממוחשב שלו גיליתי תמונות של מבנים היסטוריים אחרים שאני עובדת עליהם. היה מרתק.

משם המשכתי לפגישה בבית הדוקטור. אנחנו מכירים משהו כמו שלושים שנה, מאז שהבן שלו היה חבר  שלי בתיכון. הוא איש מיוחד מאד הדוקטור: ידען גדול, קורא בלתי נלאה ואספן של פרטים היסטוריים שוליים לגמרי. את לימודי הרפואה שלו הוא עשה באיטליה ועל כן זה היה אך טבעי שאתייעץ אתו כשכתבתי את הספר הראשון שלי.  חשבתי שאם הוא יאשר – אדע שזה שווה קריאה ואפשר להמשיך בתהליך. בעזרתו מיקדתי כמה פרטים חשובים הנוגעים לכיווני הרוחות בים התיכון, או לאורחות חייהם של עשירי פומפיי בתקופה הרומית. הדוקטור הוא איש של פרטים ועקרונות. אני זוכרת את המבט הזועף שהיה נותן בנו, בי ובבן שלו, כשהיינו חוזרים משולהבים וסמוקים מאיזו מסיבת כיתה סוערת. הוא טען שבימי ורתר הצעיר היו נוהגים אחרת.

אבל  תמיד ידעתי שמתחת למעטה הבלורית והזקן הלבנים מסתתרת איזו נשמה גדולה ורגישה. פעם נתקלתי בו קצת אחרי הצבא, כשהייתי בדרכי לבקר את הורי בנצרת. אמרתי לו שאני שוקלת ללמוד פסיכולוגיה או ארכיאולוגיה והוא  פסק: לכי על ארכיאולוגיה, וזאת מסיבה פשוטה:  if you want to shoot- shoot don't talk  לאמור שכל עשייה עדיפה בעיניו מברברת. לפני שש שנים ביקרתי בביתו לאחרונה. אשתו שגם היתה אישה יוצאת דופן במינה, נפטרה בפתאומיות ורבים מחברי הילדות מנצרת הגיעו להלוויה. כמה מאתנו נשארו גם לשבעה ובהם כמה מחבריו הטובים של החבר שלי לשעבר, שהיו במקרה או שלא, גם חברים שלי לשעבר. היה מעיק.

באותו ערב הגיע הקיבוצניק ולמחרת בבוקר היינו צריכים לפגוש איזה פלמחניק במיל'. בצהריים שבנו לבקתה הבודדה של אום רשרש והשלמנו את התיעוד הנדרש. אחר כך ניסינו למצוא דרכים להשתחל למבנה דרך הפשפש. אספנו קרשים מאתר בניין סמוך ובנינו סולם מאולתר. הקיבוצניק חשש שיבוא איזה פקח וידרוש לדעת מה אנחנו עושים פה. אבל עשרות רבות של אנשים חלפו על פנינו בצהרי יום שישי ואיש מהם לא התרגש במיוחד מניסיונות החדירה שלנו אל תוככי בקתת הבוץ הבודדה של אום רשרש.

 בערב הוזמנו לארוחת שישי אצל משפחת פדידה.  הוא ילד חוץ מבאר שבע שאומץ בקיבוץ של הקיבוצניק, היא בת משק מקורית, ולהם שלושה ילדים. פדידה משיט יכטות לפרנסתו ואשתו מורה בחינוך מיוחד. הוא – חי את החיים בפול גז, בהתלהבות גדולה, עד תומם, היא – מתונה, רגועה וממעיטה בדיבור. לפני הארוחה הוא חילק כיפות והצהיר: אצלנו עושים קידוש ואחר כך מתנשקים. אמרתי לו שגם אצל התוניסאים נוהגים כך. אחר כך בחצר עם כוסית ערק, השלושה העלו זיכרונות מימי עלומיהם בקיבוץ. פדידה דיבר על הזדמנויות הנדל"ן שיש עכשיו בקיבוצים ועל זה שהם שוקלים לחזור לגור שם, לא כחברי משק חלילה, אלא בקונסטלציה אחרת. אנחנו נשמע אותם, הם ישמעו אותנו ונראה איך מתקדמים מכאן. בכלל צריך כל הזמן להתקדם. בנאדם צריך שתהיה לו מטרה בחיים, מסלול, כיוון להתקדמות. הסכמתי אתו, וסיפרתי לו על כוונות ההתקדמות שלי, וככה התקדמנו בדיבורים. שני הקיבוצניקים חייכו והקשיבו בקשב רב. דומה שלא היה להם עניין מיוחד בהתקדמות. אולי זה בגלל שככה חינכו אותם, לצניעות, לאור האידיאל ההוא שצריך להסתפק במה שיש וזהו, או אולי להיפך – משום שסיפקו להם יותר מדי  מהכול ובגלל זה נותרו אצלם פחות מדי שטחים ריקים ורעבים. פדידה וכנראה גם אני, מונעים באותו דחף שאינו ניתן לכיבוי – להעז, לפרוץ, להתנסות, לקום, לפול ושוב לקום ולנסות. הריק שנפער בנפשו של כל בן מהגרים,  בן כל משפחה שלא מרגישה עצמה שייכת, הוא שמתהווה להתמלא , על אף כל הקשיים.

כשהקפיץ אותנו בחזרה למלון, פדידה סיפר שבתור ילד ממשפחה הרוסה משכונה ד' בבאר שבע שגם עבר כמה וכמה מוסדות, הוא חש כשהגיע לקיבוץ, כאילו נחת בגן עדן עלי אדמות. ומאוחר יותר, כשפגש את משפחתה של אשתו לעתיד, הוא החליט בינו לבינו שכך הוא רוצה לבנות את משפחתו שלו. שלא תיטעה אמרתי לו, מתחת לכל משפחה יש סיפור. צריך רק לקלף קצת, או להשתחל פנימה דרך הפשפש ואז מתגלים סודות רבים ונסתרים מהעין. כל המשפחות הותיקות האלה שבנו את המדינה, מה הם היו עושים בלעדנו, תגיד? חושבים את עצמם למי-יודע-מה ובסוף אנחנו אלה ששדרגנו אותם.

כניסה copy

אישה קטנה ושמה פלפלת

מזה כיומיים שהרשת רוחשת בגין קרב פנים מול פנים בין שתי אקטיביסטיות פמיניסטיות-מזרחיות מוכרות היטב שלצורך העניין יכונו כאן  אפ"מ א' ואפ"מ ב'.  וכמו כל התקוטטות טובה מסוג זה – הכפפות כבר הוסרו, הזעם רב, שתי הניצות  אוחזות זו בגרונה של זו, רגליהן מתבססות עמוק בבוץ והקהל הנלהב שסביבן מעודד אותן להמשיך ולתת בראש.

זה התחיל מיוזמה של אפ"מ א' לספק הגנה כלשהי לזונות ולדיירות רחוב מדרום תל אביב שסובלות מדי יום ביומו ממעשי אונס של קבוצות ויחידים כדבר שבשגרה. והמשטרה? טוב, נשים שנמצאות בתחתית הסולם החברתי לא ממוקמות בדיוק בראש סדר העדיפויות שלה. גם האזורים שבהם מתרחשים אותם מעשים נפשעים,  מרוחקים מלב ומסדרי משטר וחוק תקינים. מי שבוחרת  לגור בדרום הפרוע – בעיה שלה.

הפתרון שהציעה אפ"מ א' הוא לרכוש  במרוכז 'ספריי פלפל' להגנה עצמית עבור אותן נשים. לצורך כך, נפתח מבצע גיוס תרומות בפייסבוק ובשיאו יערך היום ערב התרמה בקפה אלנבי בת"א. אפשר להתווכח על  מידת יעילותו של המכשיר במיוחד כשהקורבן מותקף בידי חבורת בריונים אלימה, אבל אי אפשר לקחת מאפ"מ א' את הקרדיט על המעשה החשוב שיזמה. היא העמידה לפנינו זרקור אור כדי שנראה מה קורה שם בקרן רחוב מר וחשוך במרחק  כמה דקות נסיעה במונית שירות. וזהו בעצם לב המחלוקת – הקרדיט. כאן נכנסת לתמונה אפ"מ ב' שעומדת בראש עמותה פמיניסטית מוכרת שלפי הפרסומים, מפרנסת אותה לא רע מזה כמה שנים. למען גילוי נאות אומר, שאיני מכירה את אפ"מ א' למרות שהיא חברה שלי בפייסבוק, ואת אפ"מ ב' אני מכירה באופן שטחי מכמה אירועים חברתיים שהשתתפתי בהם. פעם כמעט התפתיתי לשתף פעולה עם העמותה שבראשה היא עומדת, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל כי הצעתי לשלב ברפרנטים של סדנת הכתיבה היוצרת, כמה שמות של סופרים אשכנזים.

ובכן, בדף האירוע שפורסם כתבה אפ"מ ב' את דעתה המלומדת על פועלה של אפ"מ א':

"אני מבינה שמאחורי הארוע מסתתרות כוונות טובות, אבל למה לעזאזל יש כל כך הרבה א/נשים עם כוונות טובות שמגיעות/ים אלינו לשכונה, רוצות/ים להציל אותנו ומחליטות/ים ל"חלק" פתרונות?!! מישהו/י מהן/ם חשב/ה לברר איתנו אם חלוקת עשרות או מאות גז פלפל אכן יגבירו את הבטחון לנשים כאן בשכונה?!! או אולי בדיוק ההיפך, זה יגביר את החשש והפחד?!! האם גז הפלפל לא יוכל להפוך לנשק בידי התוקף כלפי האשה שתשלוף את הספריי?!! ועוד, האם מישהו/י מכן ערה לעובדה כי נשים בשכונה חוו תקיפות מנשים קרבנות סחר בנשים כשהיו תחת השפעת סמים?!! אז האם זה הפתרון? לחלק כלי נשק. מה יהיה הצעד הבא? לחלק אצלנו סכינים? האם זה אכן יגן עלינו ויסך בנו הנשים בשכונה, זקנות, צעירות, קרבנות סחר בנשים, ועוד בטחון?!! האם אותן/ם אלה שמבקרות/ים את יגאל שתיים חושבות שלעשות פעולה דומה לשלו זה לגיטימי כי הן מזרחיות/ים אז להן/ם מותר?!! ובכן, התשובה היא לא!!! תפסיקו להרגיש חופשי /ות לבוא לחצר האחורית ולעשות בה כרצונכן/ם. אם אתן/ם רוצות/ים לעשות טוב, אתן/ם מוזמנות/ים לפעול איתנו ולא מעלינו."

אכן, דברים קשים.  במיוחד ההשוואה ליגאל שתים שהוא כסדין אדום, שלא לומר דגל שחור בפרצופו של כל אקטיביסט מזרחי עם טיפת כבוד עצמי. הזעם עולה גם מהכמות הבלתי מתקבלת על הדעת של סמני הקריאה וסמני השאלה. ואם כבר בענייני ניסוחים עסקינן, אני מוצאת את כל הפניות הכפולות  לזכר/נקבה ולוכסן – מעיקות ומיותרות. תבחר/תבחרי, או פשוט תכתוב/תכתבי ברבים.

טוב, אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על המשך השתלשלות העניינים: כפי שהיה אפשר לצפות, אפ"מ א' לא נותרה חייבת וכתבה על הקיר שלה תגובה נושכנית וכואבת לאפ"מ ב'. נכון להבוקר יש לה 32 תגובות ו- 44 לייקים, אבל גבירותיי ורבותיי, המאבק עדיין בעיצומו והכול עוד פתוח. פרטים נוספים בהמשך.

עוד תמונות מהאלבום של סבא

סבא שלי מצד אמי היה איש מסודר. מאד מסודר אפילו. סוג של יקה – תוניסאי קפדן ומחמיר. הוא  תמיד נהג לומר לנו: 'צריך לעשות את הדברים כמו שצריך, או לא לעשות בכלל.'  אחרי שנפטר בגיל 94, עברתי על האלבומים שלו וסרקתי חלק מהדפים. התמונות סודרו לפי תקופות ולצידן הוצמד כיתוב מפורט: מיקום התמונה בדף, מי מצולם שם, איפה ומתי. לפעמים הוא היה מוסיף קו או כיתוב מודגש בצבע אדום, כדי לתת תוקף ויתר בהירות למה שנכתב.

הינה שיתוף של כמה דפים מהאלבום המדובר:

דף 1

סבא כותב: "למעלה: ביזרט, 1931 בקורניש (הטיילת על חוף הים). שמות המצולמים. פסח האחרון 1938"

ואני רואה – חמש  תוניסאיות על חוף הים, מסודרות על פי עוביין-  מהעבה לדקה מכולן ולא במקרה (רזון לא נחשבה תכונה מוערכת בתוניס בשנות ה- 30 ).

לגבי התמונה השניה – אם לא הייתי יודעת, הייתי חושבת שמדובר בחבורה של קולוניאליסטים באחת מארצות המזרח. כי גם להם יש כובעים רחבי שוליים, בגדים לבנים והרבה שמש מעצבנת בעיניים.

 

דף 2

סבא כותב: תמונות מביזרט,  1929 בקורניש. רשימת המצולמים.

ואני רואה –  בשלוש מארבע התמונות – מוצגים  ילדים ותינוקות בגאווה גדולה. נושאים אותם על כפיים,  מעלים אותם מתוך דלעת או אבטיח, שמחים בהם מאד.

בתמונה העליונה הגדולה יותר, נראים בני המשפחה המורחבת. למטה באמצע אני יכולה לזהות את אימה של סבי שהיה הצעיר מבין ילדיה. אני מניחה שכל הילדים שסביבה הם נכדיה או ילדים אחרים מבני המשפחה הקרובה.  כולל ההוא עם הכינור שנראה סובל מאד (גם כן אינטליגנט,  מי אמר לך להביא כינור לטיול בחוף הים?)

דף 3

סבא כותב: "בבית אבנו דה-פריז, ביזרט. שמות המצולמים, 1918/1919". תמונה קטנה משמאל – אימו של סבי זהרה בביתם, שנת 1910-1911. למעלה – תמונה מאוחרת של סבא שעבד כפקיד במשרדי המנהלת הצרפתית בביזרט (כנראה סוף שנות ה- 30).

ואני רואה–  את האור שנכנס מבעד לחלון שנוגע-לא נוגע בזרועה של סבתא רבתה זהרה ואת  הכלב שמישיר מבטו בתמונה העליונה מימין. ובחבורה המצטופפת של אחיותיו הטורחות סביב מעשה הרקמה בהבעה מסתורית ואת פניו של סבי הנער הלבוש בגדי מלחים, שמוזמן רק להתבונן בהן, מבלי להבין .

דף 4

סבא כותב: "תמונה שצולמה בשבת 25 בספטמבר 1909. הלן-מארי זיתון, רנה סעדה, דידי ואיזק זיתון (+משהו בכיתוב אדום שלא הצלחתי לפענח).

ואני רואה–  רק שתי דמויות מטושטשות מאד. אחת של נערה בשמלה לבנה ושער שחור ומימין למטה נער צעיר עם כובע רחב שוליים. והיכן שני האחרים? נמחקו ודהו בשנים שעברו מאז שצולמה התמונה לפני 103 שנים.

מי מבין הארבעה נותר ולו במטושטש, ומי נמחק מבלי שוב?  לא יודעת וכנראה אף פעם לא אדע.

על גג ההילטון עם סשה-חיים-בודהה

ביום שבת קיבלתי סמס מהבנדוד שלי אלן: "קוּקוּ, אנחנו בהילטון בואו לבקר". אז אתמול  בערב פשטנו את מדי הפרולטריון שלנו, ויתרנו על ההרצאה  האקטיביסטית השבועית  של 'מאהל נורדאו'  והתייצבנו בהילטון ת"א.  כנהוג בחודש אוגוסט במחוזותינו, האוויר היה מהביל וספוג ב- 120% לחות, אבל האוויר בלובי של ההילטון היה דווקא מקפיא ויבש. ליד המדרגות עמד סטנד מהודר עם פרסומת ליריד דירות יוקרתיות במגדלים יוקרתיים שראש עיריית ת"א וחבר מרעיו, באישור שר הבינוי וחבר מרעיו, בעידוד המדיניות של שר האוצר וחבר מרעיו,  בונים בשביל התיירים העשירים וחבר מרעיהם. רק 60 אלף דולר למ"ר, זיל הזול. להם זה עולה יותר.

אחרי כמה דקות של המתנה יצאו מהמעלית אלן, סטפני בת זוגו והתינוק שלהם ,  בן חמישה חודשים. הלכנו לשבת במרפסת של ההילטון, הקיבוצניק הזמין בירה, סטפני ואני הזמנו לימונדה ואלן העדיף לפי שעה לחשוב על זה עד שיחליט אם טוב בעיניו המקום, או שמא כדאי לעבור לשבת במקום אחר. למנטה ריי, למשל, או לבר שבמרינה. רק לתינוק  לא היו בקשות מיוחדות. שם מקורי נתתם לו, אמרתי להם והבן דוד שלי אלן  אמר: אבל זה לא היה פשוט.

שם משפחה: מסיקה. שם פרטי: 'סשה-חיים-בודהה' – סשה בשביל הנשמה הסלאבית, חיים בשביל השורשים היהודיים ובודהה בשביל הרוח.

הקיבוצניק התקשה להבין מה לצאצא של משפחה תוניסאית מצד האב ולצאצא של משפחה מרוקאית מצד האם שגרים בפאריס, ולנשמה סלאבית ואלן הסביר: טולסטוי, פושקין, דוסטייבסקי, הרוח הרומנטית, העמוקה, הסוערת.  וחיים מאיפה? שאלתי והוא ענה:  לאבא שלי ג'ילבר (שהוא האח של אבא שלי),  יש איזה שם עברי שאני לא זוכר, שנשמע כמו שם ערבי. ובגלל שג'ילבר שונא שלא לומר מתעב מהגרים צפון-אפריקאים עם שמות ערביים, הוא לא מוכן היה בשום אופן שיקראו לנכד שלו בשם כזה. אז הלכנו על שם עם צליל דומה. ובודהה מאיפה? אה, זה דווקא קל. מזה כמה שנים אני מרגיש מאד קרוב לבודהיזם. אבל גם זה לא היה פשוט. אימא שלי החליטה להתקשר למרכז שלהם בפריז ושאלה אם מותר לתת לילד שם כזה והם אמרו שזה לא מקובל. אבל אני אמרתי לה שאני יכול לקרוא לבן שלי איך שאני רוצה.

בשמיים חלפו להם מדי פעם בפעם מסוקים צבאיים בגובה נמוך, שהרעידו את המרפסת של ההילטון, ואנחנו עברו לדבר על המצב הפוליטי בישראל ובמזרח התיכון בכלל.  אלן רצה להבין מה דעתנו על המשבר באיראן (רע), על הממשלה (רעה) ועל מה בדיוק התקוממו כל הישראלים שיצאו לרחובות (כי הפלא ופלא – רע להם). אחר כך עברנו לדבר על הפצצה האיראנית ועל מחירי הדירות בעיר הגדולה. אמרתי לו שעושה רושם ששניהם לא הולכים לכיוון טוב במיוחד, אבל אלן היה דווקא בעד. ממרום שבתו בפאריס-  זו חוכמה קטנה מאד.

ומה המצב בצרפת עם הממשלה החדשה? שאלתי אותו כדי קצת לתת קונטרה, כי כמה אפשר לדבר רק על הצרות שלנו והוא אמר : גרוע מאד. אירופה שוקעת, מתה. היורו ייפול ויפיל אתו את כל שוק האשראי. איטליה, יוון, ספרד, במצב קטסטרופאלי. עוד מעט גם צרפת תשקע.  הממשלה הסוציאליסטית החדשה היא אסון. נאחזת בייאוש שלו כמו בקרש הצלה, שאלתי אותו מה יהיה ואלן אמר שהוא כבר חשב על תוכנית מילוט: בקרוב מאד הוא יסגור את עסקיו הענפים בפאריס כי גם ככה הממשלה גובה ממנו מס שערורייתי של 80% והם כולם ייסעו לגור ב'נובל קלדוני' שזה אי קטן בפסיפיק שפעם היה מושבת עונשים לאסירים פוליטיים וכיום גרים שם 250 אלף איש דוברי צרפתית. אפשר לקנות שם בית ממש יפה, עם חוף ים פרטי ויכטה במחיר מאד אטרקטיבי. יותר זול מאשר דירת יוקרה בתל אביב.

ומה תעשו שם שאלתי אותו והוא אמר, אני עוד לא יודע. אולי נקים שם בית חרושת ליוגורט. ומה לך וליוגורט הקשתי. מה גם שכמו רבים במשפחה הוא ממעט לצרוך מוצרי חלב בשל רגישות רב-דורית  ללקטוז. אז גם על זה הוא חשב: חברים שלו שגרים שם סיפרו שאם מקימים מפעל למשהו שלא קיים שם קודם, הממשלה כדי לעודד את התעשייה המקומית, מעלה מיד ב- 600 אחוז את מחירי המוצר שיובא עד עכשיו. אלן חיפש ומצא שעד כה אין  בכל נובל קלדוני מפעל יוגורט  אחד לרפואה.

בטרם יהפוך את מסיקה לשטראוס של נובל קלדוני, טענתי שבכל זאת,  מוטב שיהיה אתו לפחות משהו אחד שמבין משהו במשק החלב. אלן גרד בלחיו, מצמץ בעיניו ואמר שהוא פתוח לכל הצעה. פשוט מאד, עניתי לו: היחיד שיושב פה שמבין משהו בחלב ובגלות פוליטית כאחד (חוץ כמובן, מסשה-חיים בודהה שמעצם טבעו הסלאבי-יהודי-בודהיסטי מבין בכל דבר ועניין), הוא הקיבוצניק. עשר שנים ברפת של הקיבוץ בנגב, זה לא דבר של מה-בכך.  הוא גם מבין משהו בלפתח את השממה משום שאבות אבותיו הגיעו לפה עוד לפני שהיתה  אפילו 'תנובה'.  במו ידיהם הם בנו את 'נובל פלשתינה'.  אז מי אם לא הוא יוכל להרים את מפעל היוגורט שאנשי נובל קלדוני כה משתוקקים אליו לשווא מאז שהוגלו לשם בעל כורחם?  חיוך של שמחה פשט על לחיו של אלן. קוזינה שלי. איזה רעיון נהדר. כמה טוב לעשות עסקים במשפחה.