ארכיון קטגוריה: מזרח/מערב

מפנקס השירות של סבא

באוגוסט 1939 סבא מקבל צו גיוס בעקבות "מתח פוליטי" (tension politique) שהחל ערב פרוץ המלחמה. הוא היה אז בן 33 , נשוי ואב לשתי בנות קטנות.  בפנקס החוגר נכתב כי גויס במחזור גיוס של ילידי  1922 הצעירים ממנו בגיל.  ראשית נשלח לקו מוצבים על גבול לוב , בדרום תוניסיה. בפברואר 1940 קיבל חופשה ראשונה.  מביקורו זה נותרה תמונה שבה הוא נראה לצד סבתי, דודתי ואמי התינוקת בגן ציבורי.

ביוני 1940 עברה תוניסיה לתחום שלטונה של ממשלת וישי והאדמירל אסטבה מתמנה למושל כללי. כוחות חיל היבשה בתוניסיה שעליהם נמנה סבא כללו 12,000 חיילים ועל פי פקודת מפקדם הגנרל ברה (Barre), רבים מהם חצו את הגבול לאלג'יריה  כדי להצטרף לבעלות הברית. ב- 12 בנובמבר 1940 נכנעו כוחות הים בביזרט לאולטימטום הגרמני ובכך פתחו את הדרך לכוחות הצבא איטלקי הפשיסטי.

בסוף אותו חודש מתפרסם בתוניסיה חוק יסוד ראשון למעמד היהודים. ביוני 1941 מתפרסם צו שני בדבר מינוי מנהלים זמניים על מפעלים של יהודים.  החוקים הללו שפורסמו בעיתונות המקומית, דנו גם בהגבלות על עיסוקיהם.  בספרו של דניאל קארפי :"בין שבט לחסד – השלטונות האיטלקיים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השניה"  (תשנ"ג),   נכתב   כי הגורמים שהחזיקו ברסן השלטון המקומי  לא מלאו אחר הפקודות של הממשלה באופן מלא, אם מפני שלבם לא היה שלם עם רדיפת היהודים ואם משום שסברו שרדיפות אלה אינן  משרתות את האינטרסים של ארצם. הסכנה העיקרית  שעמדה לנגד עיני הלאומנים הצרפתים  היתה קיומה של מושבה איטלקית גדולה שמאחוריה עמדה מדינה בעלת שאיפות התפשטות באזור, ולא הקיבוץ היהודי שהיה רובו ככולו אוהד את מולדתם.

יותר משנה לאחר פרסום הצווים  הוחלט במטה הצבאי בביזרט ליישם את ביצועם כלפי היהודים שהועסקו במשרות ממשלתיות. ב 19 במרץ 1942 קיבל סבא מכתב מהרופא הקצין הממונה עליו  קאוזי (CHAUZY) ,  בו נאמר : "אדון אדוארד זיתון הועסק בבית החולים הצבאי של ביזרט מיוני 1932 עד ל 20 במרץ 1942 בתור פקיד מנהלי, תפקיד שממנו שוחרר עפ"י החוק של ה- 3 באוקטובר 1940 (הגבלות הקשורות להשתייכות לגזע היהודי)".  קאוזי מאשר כי במשך כל הזמן הוא עשה את עבודתו נאמנה ועל פי שביעות רצונם של הממונים עליו.

על גלויה שחולקה להם בבית החולים לואי ואיר (Louis Vaillard) ,   ריכז סבא שלוש המלצות. בצדה השני של הגלויה, הודפסה קריאה לניצחון חתומה בידי מוסוליני. מתחת לכתובת הוסיף סבא בכתב ידו :"חבורה של מטומטמים!!" ו"זה הסוף שלו" .

בשנה זו עזבו בני המשפחה את עירם הכבושה ועברו  לביתה של פורטונה- אחותו של סבא   שהתגוררה בחמאם ליף הסמוכה. הם נשארו שם למעלה משנה. בזמן הזה סבא עשה כמה ניסיונות למצוא עבודה חלופית וגייס לצורך זה את מכריו הצרפתים, אך הדבר לא עלה בידו.

בינתיים בגזרת הקרבות באפריקה מצבם של מעצמות הציר הולך מדחי אל דחי.  ב – 29 בינואר 1943 לאחר מסע שהחל באל-עלמיין ונמשך שלושה חודשים, חצו יחידות הארמייה הבריטית בראשותו של מונטגומרי את גבול לוב-תוניסיה. ב- 7 במאי נכנסו היחידות הראשונות של הדיביזיה האמריקאית התשיעית לנמל ביזרט. כעבור 4 ימים חתמו הגרמנים על חוזה כניעה.

במאי 1943 , שנה ושלושה חודשים אחרי שפוטר מהצבא של ממשלת וישי, שב סבא ללבוש את מדי הצבא הצרפתי, והופקד לשרת שוב בבית החולים הצבאי של תוניס.  בסיכום מחברת השירות שלו נכתב כי הנ"ל הועסק ברציפות כחייל שכיר במשרד המלחמה הצרפתי מיוני 1932 עד מרץ 1965.

מזרחיוּת דמיקולו (הרהורים בעקבות מאמריה של אוה אילוז במוסף הארץ)

גם אני כמו רבים אחרים, קראתי בעניין רב את סדרת המאמרים של אוה אילוז במוסף עיתון הארץ על אפליה עדתית בישראל ("עייפנו מהעדתיות", 24.2, "אשכנזים במדינה מזרחית", 16.3, "אפליה: מדריך למשתמש", 4.4). לאלה נוספו תגובות הקוראים, ותגובות הקוראים לתגובותיהם של האחרונים, ודומה שההמולה עדיין שוקקת ויתרה מזאת – היא לא הולכת לשום מקום.

אני חייבת להודות שדבריה של אילוז עוררו בי תחושות הזדהות לצד תחושות עמומות של בלבול: על אף רצוני לא הצלחתי למצוא בי די זעם, די בהירות, די אוטנטיות בנוגע למזרחיות שלי. סוג של מזרחית דמיקולו אני. התנכרתי למזרח והמערב התנכר לי, כתב אלבר ממי בספרו "נציב המלח", ודומה שהתנכרות זו החלה זמן רב לפני שנולדתי, כבר בראשית חייהם של הורי-הורי שבחרו לנקוט צד – להעדיף את הצרפתיות הקולוניאליסטית על פני תרבותם הקודמת שעוצבה בהשפעת העממים והקבוצות שהתגוררו בקרבם: מוסלמים עירוניים, כפריים ברברים, איטלקים, סיציליאניים, מלטזים, ספרדים ומה לא. שקשוקה ים תיכונית.

***

אילוז, כך קראתי בויקיפדיה, נולדה בפס שבמרוקו ובגיל עשר היגרה עם משפחתה לצרפת שם עשתה את לימודי התואר הראשון שלה בפריז בתקשורת וספרות. את התואר השני עשתה באוניברסיטה העברית ואת השלישי בפנסילבניה. כשחזרה לישראל, לימדה באוניברסיטת ת"א ומאוחר יותר באוניברסיטה העברית, שם מונתה לפרופסור מן המניין. העובדה שהתחנכה ועשתה את חוק לימודיה בצרפת ובארה"ב, אפשרה לה להתברג באקדמיה הישראלית בקלות רבה יותר. המסלול הביוגראפי צרפת-ישראל, גם אם הוא כולל תחנת "מרוקו" אי שם בילדותה, עדיף פי כמה על מסלול שכולו ישראל ללא תחנות ביניים

בניגוד למשפחתה של אילוז, משפחתי בחרה להגר לישראל מצרפת אחרי שאחיי ואני נולדנו שם. אחי הגדול הגיע לכאן כשהיה בכיתה ג', אחי הצעיר ואני הגענו קטנים יותר, בגיל 5 ו-4. כל הגירה היא קשה  -אך יש הגירות קשות יותר. מי שהגיע מארצות צפון אפריקה לצרפת בשנות ה- 60- וה- 70 כבר היה מעורה היטב בשפה ובתרבות, פרי שנות השפעה קולוניאליסטית ממושכת של "המדינה האם". המהגרים היהודים מארצות המגרב נטמעו בתוך התרבות הצרפתית הגדולה על יסוד ערכי החירות, השוויון והאחווה של הרפובליקה. הגירתם של הוריי לישראל לוותה בשבר עמוק ומשמעותי מהגירתם הקודמת מתוניס לצרפת, קצת לפני נישואיהם. הזרות, הניתוק, הבלבול שלהם הורגש על ידינו היטב. מסיבה זו אני סבורה שאילוז לא צריכה להתפלא על כך שמספר האינטלקטואלים היהודים ממוצא  צפון אפריקאי בצרפת גדול באופן ניכר וחסר פרופורציות ביחס למספרם בישראל.

נקודה נוספת ששווה לתת עליה את הדעת הוא מצבה העגום של ההשכלה הגבוהה בישראל. לא צריך להרחיב והדברים ידועים היטב לכל מי ששם את רגלו באקדמיה: האטימות, הסטגנציה, הדיכוי היצירתי, העדר המעוף, תקרות הזכוכית  ומה לא. יש שמתפלאים על מספרם הנמוך של קבוצות מוחלשות בעמדות בכירות ואני דווקא מתפלאת על  אותו מיעוט קטן ועיקש, שכנגד כל הסיכויים, מצליח מדי פעם להשתחל פנימה , אל לב המאפליה שאין אכזרית ממנה כדי לעורר איזה שינוי.  5.9% – זהו מספר לא מבוטל בכלל, שמצריך  לדעתי ועדת חקירה

***

מה שלומך?

בסדר, תודה.

אגב סיימתי לקרא את המאמר המסכם שכתבת על הדוקטורט שלך. הוספתי כמה הערות. אני מציע שתגישי אותו למערכת כדי שיכניסו אותו לחוברת הבאה.

כבר הגשתי וקיבלתי תשובה.

כן?

העורך כתב שהוא נדחה.

?

 (שתיקה)

הם אמרו לך למה?

לא. רק אמרו: החלטנו שהוא לא מתאים וזהו בלי שום נימוק או הערות לתיקון.

 (תדהמה, השפלת מבט).

לא נורא…

את יכולה לשלוח אותו לעוד כתבי עת, את יודעת. אני יכול להמליץ לך על כמה.

לא יודעת, אני אחשוב על זה. אני די עייפה מכל הסיפור הזה. גם ככה הם מפרסמים בעיקר את המאמרים של עצמם. תודה, בכל אופן.

 (שיחה שהתקיימה עם אחת-לא משנה-מאיזו-עדה עם המנחה שלה)

יא אלוהים, יא אלוהים – סיפור מההגדה

 פוסט מלפני 3 שנים שהועלה שוב אקטואלי מתמיד…

הסתיימה לה קריאת סדר פסח כהלכתו. צלחות עם שיירי מזון נערמות להן בקצה השולחן לצד ספרי הגדה ופרורי מצה. לכל אחד מהמסובים לשולחן הגדה משלו, שאליה הוא רגיל. לחלקן אותיות קטנות, לחלקן אותיות גדולות ובולטות, לחלקן עיטורי תחריטים חמורי סבר בשחור ולבן, לחלקן תמונות עם בובות פלסטלינה צבעוניות והקדשה  מוועד העובדים. העייפות רבה, אפשר להתרווח, לפתוח כפתור בחולצה. חד גדיא, חג גדיא.

אבל יש הגדה אחת שהיא שונה מכל האחרות. זו ההגדה שסבא מחזיק בראש השולחן. הודפסה בדפוס מכלוף נאגר בסוס שבתוניס לפני מאתיים שנה בערך. שלוש לשונות ושתי צורות כתב: צרפתית בכתב לטיני ועברית וערבית-יהודית-תוניסאית בכתב עברי. ההגדה הזו נראית יותר כמו חוברת דקה. בין דפיה השקופים כמעט זרועים כתמי מזון ויין מכל ארוחות החג שבהן השתתפה.  אבל יש לה עוד ייחוד להגדה הזו של סבא: סיפורים מופלאים שטמונים בין דפיה האחרונים שאם רק יעלה הדבר ברצונו, יסכים אחרי בקשות רבות להקריא לבאי השולחן את תוכנם.  הסיפורים נקראים בקולו הצרוד ובחיוך גדול צופן סוד, במקצב אטי ודרמטי עם הרבה הפסקות בין משפט למשפט כדי לתת שהות לנוכחים להבין את שנאמר. דור ההורים ודור הנכדים מנסה כל אחד את כוחו, אך לרוב לא מצליח לפרש את המשפטים הסתומים. שנים רבות של קולוניאליזם צרפתי ותודעה עברית גאה מחקו באחת את פתח הכניסה לאוצרות השפה העתיקה שאיבדה את חנה ואת דובריה. רק כמה שומרי סף נותרו היום ואלה אינם יודעים למי להעביר את מפתחות הכניסה אל תוך עולם מילותיה.

בסיפורים בערבית-תוניסאית המוטמנים בסוף ההגדה של סבא אין עלילות גבורה ואין יד חזקה וזרוע נטויה או זוועות של דם ואש ותמרות עשן. הם סתם סיפורים משעשעים על אנשים שחיו פעם בעולם שהיה ואיננו עוד. החביב מכולם הוא הסיפור על האיש המסכן ההוא שבמר גורלו נגזר עליו לרצות את אשתו השתלטנית שמתעמרת בו מצאת פורים ועד ליל הסדר בבקשות ודרישות לרוב שנועדו למלא את צרכיה הרבים.

אחרי שסבא הלך לעולמו, תרגמתי את הסיפור הזה בעזרתו האדיבה של אדון אוחיון מהחנות לצרכי בית בשוק של רמלה ומה שיצא מובא כאן לפניכם (ועם המומחים לערבית-יהודית הסליחה במידה ופה ושם נפלו טעויות). לסיפור הזה יש ערך מוסף ודומה שהוא משקף מציאות אקטואלית אצל משפחות רבות בישראל. מי ייתן ונזכה לשפע בכל העולמות בחג הזה שבא עלינו לטובה. אמן סלה.

יא אלוהים, יא אלוהים. רבי נסים יהיה בעזרתנו


עברו ימי פורים קבלנו עלינו את תשלום החובות
אשתי אמרה לי : תביא לי שמן, מכנסיים, מטפחת וצעיף,
ואז אמרה: מהר, עדיין לא יצאת מהעייפות שלך?

יא אלוהים, מה אני יעשה עם הצרה הזאת?

אמרתי לה: יא אישה חכי אל תדאגי, אני אביא את הכסף בזמן
אמרה לי אשתי: הצדק אתך. לך לדרכך וסמוך על אלוהים
שיביא לנו את הכסף לפי הצורך.

יצאתי מהבית רגוע והבאתי כובע ונעליים לאישה
אמרה לי אשתי: לך תביא לי שני כבשים:
כבש אחד להכין את התבשיל ושני כדי לעשות מרגז.
אמרתי לאישה: חכי ושבי במנוחה
מחר נלך לקנות שני כבשים טובים ושמנים.
אמרה לי אשתי: תקנה גם כוסות ומטאטא
לפני שמתחיל חודש ניסן.
יא אלוהים, איזה חובות נפלו עלינו
אמרה לי אשתי: תקנה לי גם כיסויים למיטה
ומזנון חדש שיהיה הכל כשר

אני יוצא מהבית ואני לא יכול לטעום כלום
מי ייתן ורבי נסים שמביא עלינו את פסח לא ישכח אותי.
אני לא מספיק לצאת ואשתי רצה אחרי ואומרת:
תקנה לי גם בד לבן ובד פרחוני
ואל תשכח להזמין את אחותי לחג.
אלוהים החג מתקרב, והלב שלי מתמלא בדם מרוב לחץ.

חזרתי הביתה ואז אמרה לי אשתי :
לך תביא גם סיד ושום. מרוב כעס הפכתי לכושי.
לא נשאר לי כלום – התחלתי את הבוקר מבולבל.

אמרה לי אשתי: יא בעלי אל תדאג
אתה תבקש מאלוהים והוא ייתן לך.
הבאתי את הסיד מהר ואשתי שמחה מאד.
אמרתי לאשתי : מה עוד תרצי שאביא לך יפתי?
אמרה לי: לך תביא לי סכינים
בשביל לגרד את המעיים של הכבש כדיי לעשות מרגז
אני כועס ושמח כאחד
אשתי מתעוררת בבוקר צועקת:
אני לא יודע אם היא חולמת או שיכורה
אמרתי לה : תירגעי, זה לא מתאים לך
אמרה לי : מה קרה, שכחת את עצמך היום?
מחר צריך לעשות בדיקת חמץ.
ואתה מסתובב סתם ולא יודע מה לעשות.
שאלוהים יעזור לנו לעבור את החג בשמחה
איך נתחיל ואיך נגמור – שאלוהים יחון אותי ממנה
באתי הביתה וראיתי את כל הבנות, הזקנות ואשתי
צועקות מרוב שמחה.
אלוהים נתן לנו בחסדו כסף לחג
והנה הבאתי מצרכים לחג: ירקות, שמן זית, פחמים
חסה וחרוסת, זיתים, ביצים, תבלינים ודגים
לבשתי את הפטה (גלימת מכנסיים).
ולא האמנתי למראה עיני:
אשתי לקחה חתיכה מהגרב שלי לתקן את הפטה
עכשיו יש לי חור בגרב ואני הולך יחף
שחטתי וניקיתי את הכבש
הכנו מצות מסולת, הבאנו אותם למאפייה,
אחר כך אשתי הכינה עוגות
והניחה הכל על הריהוט החדש שקנינו
מי ייתן שתמיד נמשיך לעבוד
לפני שנראה את המצות של פסח
וההוצאות – הן תמיד ירדפו אחרינו
ייגמר החג ואנחנו נחסל את כל מה שקנינו
וגם את הכבש – נחסל אותו.
יום הפסח הגיע קמתי בבוקר להלל את שם ה' שברא את העולם
ואשתי וילדי מלאים באהבה גדולה
גופי ונשמתי נהנים ואנחנו שמחים ומקוים לעוד שנים טובות
אמרתי לאשתי: לכי תרחצי את הילדים בגיגית,
הלבישי אותם יפה שיהיו מוכנים לקידוש
אני מודה לאלוהים שבשמים שנתן חג ליהודים
אחרי שהתעייפו ועבדו כל כך קשה לכבוד פסח
ומקווה שתיגמר גלותנו ונתאחד כל עם ישראל במהרה בימינו.

מוקדש באהבה לסבי אהרון זיתון ז"ל (1906 – 2000).

שתי תוניסאיות בצהרי היום

שתי תוניסאיות עייפות יושבות בסלון, בצהריי יום שבת. פניהן מופנות זו אל זו, עיניהן עצומות למחצה. משגיחות. כמו שני אקדוחנים מיומנים סבלנות לא חסרה, הן ממתינות לראשונה שתמצמץ. אדי חום בוקעים מהמדרכה ועולים מעלה, מטשטשים את קו הים ואת קו הרקיע הנשקף מהחלון המחודד בקשת שעוטר בזכוכית טורקיז וארגמן. הראשונה נאנחת קלות, קודם בינה ובינה כמין הכנה ואחר כך בקול צפירה רמה כרכבת המזהירה את הנוסעים הממתינים בתחנה: אההההה….אההההה יא ראב. אחר כך דממה, לא כלום.  חברתה-צרתה פוקחת חצי עין, בולעת את רוקה ושולפת במהירות מניפה צבעונית גדולה. בתנועות נמרצות וקצובות היא חובטת באוויר שסביבה, מנערת ומדרבנת, מפצירה ומזרזת, זוז כבר זוז, יא עצלן, יא בארד. במי היא מפצירה – באוויר, בחום הקיץ, בחברתה?  אבל זו שכבר שתי עיניה פקחות עכשיו כדי להיטיב לעקוב אחר המתרחש מולה, אינה נותרת חייבת: היא ממשיכה בשלה, פולטת לאוויר העומד בחלל החדר אנחות חזקות ומאיימות, מתוקצבות היטב: אההההה… ….אההההה יא אומי, ….אההההה יא ראב…

הדלת נפתחת. נער צעיר פוסע חרישית בחדר. הוא לבוש גאלביה לבנה כדרכם של הפלחים, פניו נעימות וכהות. בדרכו האטית הוא ניגש להיטיב את הכריות הפזורות על מיטות ההסבה, נושא בידו כלים שנערמו על טס הנחושת הנמוך שניצב כגבול בין שתי הנשים הכבדות, בין זו הנאנחת  מעומק לבה לבין זו המנפנפת בכובד ידה.  דומה שכניסתו מפיחה בשתיים חיות חדשה, מעיין נעורים מתחדש לכוח סבלן שאין נורא ממנו בכל העולם. אבל הוא הבארד, העצלן, הפרחח, אינו שם את ליבו אליהן. ממשיך בשלו כאילו המחזה שמוצג לפניו ברוב כישרון ופיוט אינו מעניין אותו כלל. כפוי טובה, רשע. בלית ברירה הן מחליטות לשנות טקטיקה, בפעם הקודמת זה עבד – צריך לרמוז לו לכסיל במצמוצי שפתיים ובתנועות עיניים רבות משמעות לעבר תנור הפחמים, לעבר קומקום הנחושת עם הפיה המשתפלת, לעבר כוסות החרסינה הקטנות שמונחות ללא שימוש ראוי על מדף הכלים שבמטבח.

היא החוטאת רוצה להחטיא אותי אבל אני לא אתן לה, חושבת האחת בליבה והשנייה כמו לא נותרת חייבת – לא מספיק שנתתי לבתה את בני הטוב והיפה– היא רוצה לגזול גם את מקומי בעולם הבא? שהיא תבקש מהנער, החצופה…אההההה, יא רב, יא רב…ואחרי רגע דומה שהיא כבר אינה יכולה עוד לשאת בסבל ובלחישה כואבת  ממלמלת ספק לעצמה, ספק לנער, ספק ליריבתה הערמומית ממנה  שנותנת בה חיוך ניצחון קטן – אהההה יא אומי… אההההה יא ראב….כמה טוב היה אילו יכולתי לשתות ספל קפה עכשיו…

(מבוסס על סיפור אמיתי ששמעתי מדודי דניאל מסיקה)

(ציירה : חברתי קטי דוזיל, ליסבון)

סבתא ז'ווירה– (רשמים מפריס 1)

אנחנו נוסעים בשדרה מטופחת, קרן שמש הססנית חודרת מבעד לעצים גבוהי צמרת ודקי גזרה. האלגנטיות הפריזאית נשפכת מכל עבר, אפילו כאן. לאבני המצבות צורות שונות ומשונות ועליהן ערבוביה של כיתובים בצרפתית ועברית בין סמלי צלבים ומגני-דוד. בשלט הקבוע בכניסה נכתב: במקום הזה מוצאים מנוחה עניים ועשירים. ואני חשבתי שאפשר להוסיף ולכתוב גם יהודים, נוצרים ובני דתות אחרות. יש דברים שלא עולים על הדעת כאן אצלנו, בארץ הקודש.

הדוד ג'ילבר מחנה את מכוניתו בקצה השביל קרוב לחומה. הוא מתבונן מסביב וקובע נחרצות: הדוד דני מאחר. הוא לא יודע שהאידיוטים האלה סגרו את הרחוב בגלל השוק של יום ראשון. חוץ מזה הוא לא מכיר את הדרך ואין לו GPS. הדוד ג'ילבר הוא חובב טכנולוגיה ובכל פעם שהוא נכנס למכונית הוא מפעיל את הGPS כדי לסמן מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. בדרך כלל הוא מתווכח עם ההוראות וטוען שהכול שטויות ולא ככה נוסעים.
אנחנו יוצאים מהמכונית ומוצאים את הדוד דני מנפנף בבקבוקי פלסטיק ריקים: הגעת? לא היו לך פקקים? שאל הדוד ג'ילבר ספק בתמיהה ספק באכזבה על שהדוד דני הרס לו את התיאוריה לאיחור שלא אירע. לא, הכל היה פרפקט, אומר הדוד דני שבניגוד לאחיו הוא איש נוח לבריות ושליו מעצם טבעו. יש לך כיפה ? הוא שואל את הקיבוצניק שלי והלז אומר כמצטדק שבמקרה היום, באופן יוצא דופן, שכח להביא. ג'ילבר מוציא מתא הכפפות את כובע המצחייה החביב עליו למשחקי הגולף שעליו נכתב חטיבת השריון 7.

אנחנו נגשים לחלקת הקבר בו ניצבת המצבה שעליה חקוקים שמותיהם של הסבא, הסבתא והדוד שלי שנפטר בדמי ימיו והוא בן 34. דני מביא בקבוקי מים וכולנו מתגייסים למלאכת הניקוי והמירוק במרץ רב. פתאום מגיח איש עב כרס ומזוקן שמציע שרותיי תפילה מקצועיים לעילוי נשמתם. הדוד דני והדוד וג'ילבר מסכימים מיד כי תפילות בעברית זה לא הצד החזק שלהם, ואילו הקיבוצניק יודע אמנם עברית, אבל לתפילות – טרם הוכשר. ואני, מה? טוב, אותי לא מחשיבים. אני רק בת. אתם מישראל? שואל המתפלל המקצוען ואנחנו אומרים שכן. לכמה זמן באתם? לעשרה ימים. יפה, יפה. אם תרצו אחר כך, תגידו לדודים שאנחנו אוספים תרומות לתלמידי חכמים, אפשר לשלם מזומן או בכרטיס אשראי.
המתפלל פתח במזמור לדוד ואמר נוסח של תפילת אשכבה. אחר כך ביקש שנאמר את שמות הנפטרים שעל קברם אנחנו עומדים והציע בנדיבותו להזכיר שמות נוספים שעולים על דעתנו. מסתבר שהדודים התברכו בזיכרון מופלא לבני משפחה שהלכו לעולמם והרשימה התארכה עד מאד. כשלא היה עוד את מי להזכיר הם הציעו שהקיבוצניק יוסיף קצת מתים משלו. אך הוא סירב בנימוס כי לא היה בטוח אם המעשה יביא נחת לאבות-אבותיו הסוציאליסטים שקבורים אי-שם בשדות העמק.

בתום המעשה הלך המתפלל המקצוען ושטר בידו ואנחנו פנינו לבקר בקבר נוסף: זה של הסבתא רבא שלי – ז'ווירה. הדוד דני אמר שאמנם לא פקד את הקבר שנים רבות, אך הוא חושב שידע להוביל אותנו לשם. החלטתי לנסוע אתו כדי לעזור לו בניווטים וביקשתי מהקיבוצניק שיסע עם ג'ילבר, כדי לארח לו לחברה. ג'ילבר אינו שולט בשום שפה מלבד צרפתית וחוץ מזה הוא נמנע לנהוג במקומות שאינו מכיר ואי אפשר להפעיל בהם GPS. למרבה הצער היה קצת קשה למצוא את החלקה המדויקת בבית הקברות הענק. מבעד למראה יכולתי לראות איך העצבים של הדוד ג'ילבר משפריצים בסילונים דקים מהקרחת כמו במזרקות המעוצבות בורסאי.
בסוף מצאנו את סבתא ז'ווירה. היא קבורה מתחת למצבת אבן אפורה ופשוטה שעליה שני גביעים גבוהים ובאמצע כיתוב: גב' מסיקה, ז'ווירה לבית דיצ'י, בת 85. בלי תאריך ברור להתחלה או סוף. מתוך הגביעים פרצו להם עשבי פרא גבוהים שקמלו והתייבשו.
קראנו לה סבתא-פרפר-כחול כי תמיד היתה חגורה בסינר כחול דהוי. לפעמים כילד, הייתי מתגנב מאחוריה ומתיר את הקשר כדי להשתובב אתה. היא היתה רודפת אחרי בנעל בית שלופה ומתגלגלת מצחוק. כל אחד מילדיה ונכדיה היה בטוח שאותו היא אוהבת במיוחד. היא ידעה לתת לכל אחד מאתנו את ההרגשה שהוא הכי אהוב, הכי מוצלח, הכי-הכי בעולם בשבילה. בעלה, סבא מורדשה נפטר בביזרט שבתוניסיה, אבל היא המשיכה לחיות אתנו כמה שנים ואחר כך היגרה אתנו לפריז בתחילת שנות השישים. הילדים והנכדים שלה נהגו להתקוטט זה עם זה כדי לזכות בה, שכן לא היה לה בית קבוע. יום אחד יצאה עם אחת מהנכדות לחופשה בהרים. היא לא הרגישה כל כך טוב באותו אחר הצהריים, אבל לא רצתה להטריד את הנכדה שהיתה אז בשמירת הריון. לפני שהחזירה את נשמתה לבורא סמנה באצבעה על השפתיים, כי צריך לשמור על השקט כדי לא להבהיל חלילה את הילדה. דני וג'ילבר חלקו אתנו עוד סיפורים משעשעים על הסבתא ז'ווירה וצחקנו הרבה. אחר כך אמרו : ככה בדיוק ראוי לזכור אותה. היא היתה מאד מצחיקה.

משמה של הסבתא רבה שלי ז'ווירה לבית דיצ'י עולה כי משפחתה היתה מקהילת יוצאי ליוורנו שעברו להתגורר בתוניסיה. אז הסבא שלי יוסף מסיקה הוא חצי איטלקי. איטליה זה במערב, נכון? כן. ותוניסיה? לא. או שלפחות, ככה נהוג לחשוב. אם כך איך להגדיר את היהודים-האיטלקים שהתגוררו שם? "מערביים" "שהתמזרחו"? ומה לגבי אלה שהיגרו אחר כך לצרפת? מה הם? "מזרחיים" ש"התמערבו"? ואלה שנגיד באו אחר כך לישראל? מזרחיים-שהתמערבו-שהתמזרחו-שהתמערבו קודם לכן? לא יודעת. זה נשמע נורא מסובך.

אחר כך התפנינו לשפוך מים ולמרק את אבן המצבה ואני שקלתי ביני לביני מה לעשות עם העשבים הצהובים שצימחו פרא בתוך גביעי השיש האפור. חיפושית אדומה הילכה במתינות על אחד הגבעולים, ובראשי חלפה  מחשבה שסבתא ז'ווירה מן הסתם לא היתה עושה עניין גדול מצבעם של העשבים, כל עוד חיפושיות קטנות יכולות  להתהלך בהם לפעמים.

 

.

מפגשים בקסבה

למקום שבו גרתי בילדותי קראו "הקסבה". אמיתי. מין שכונה בלתי נתפסת מרחבית שנבנתה על גבעה צחיחה. נבנו בה מאות בתים ששולבו זה בזה כבלבירינט, חלקם הגדול חד- קומתיים, חלקם בתים מרתפיים שצריך לרדת אליהם במדרגות דרך חצר מרכזית וחלקם בתים שמתנשאים לגובה של 4 קומות. מצפון ומדרום  לגבעה הבנויה היו מדרגות אבן תלולות וגם שם לאורכן, שולבו בתים מדורגים שניצבו זה מעל זה. לגור בהם זה היה נחשב הכי שווה – כי היתה להם פיסת גינה שבה  ניתן היה להתרווח על כיסאות נוח בשבתות ובמועדים ולברך לשלום את העולים והיורדים שחולפים ממול.

מספרים שהאדריכלית שתכננה את המתחם בשלהי שנות ה- 60 התאבדה, אבל יש להניח שהיא סבלה מסיבוך נפשי עוד לפני כן. אנחנו היינו מהדיירים הראשונים  בקסבה, בזמן שקירות הבתים  היו עדיין לבנים ובוהקים ולא היה כביש או מכונית בכל השכונה. מלבד הפורד אסקורט שאבא שלי הביא מצרפת.  אחר כך סללו  כביש אספלט ארוך ותלול. גרגרי אבן קטנים ושחורים היו חודרים לנו מבעד לסנדלים ופוצעים לנו את כפות הרגליים.

ממזרח לכביש ניצב  "ההר", שהיה לא יותר מאשר גבעת טרשים מצולקת בסלעים וקוצים גבוהים אבל בחורף ובאביב פרחו בו אלף פרחים בכל מיני צבעים. לפעמים היינו מוצאים שם צב או גור כלב נטוש, שאותם היינו נושאים הביתה בתקווה שהיתה נכזבת תמיד – בבקשה להחזיר אותם לאיפה שנמצאו.

לאורך הכביש הראשי של הקסבה ניצבו "בלוקים" – מבנים בני ארבע קומות שנקראו על שם המשפחות החשובות שהתגוררו בהם. היה הבלוק של משפחת מימוני, הבלוק של משפחת זרביב, הבלוק של הפרסים והבלוק של האילמים. כל פעם שאימא שלי היתה פוגשת את גברת מימוני או גברת זרביב או גברת גפסו, היא היתה אומרת: בונג'ור מדאם זרביב! בונג'ור מדאם מימוני!  בונג'ור מדאם גפסו ! והן היו עונות בצרפתית – בוג'ור מדאם מסיקה, מה שלומך, מה שלום הילדים? והיא היתה אומרת הכל בסדר, תודה,  ואצלכם? והן היו אומרות: ברוך השם.

אבל עם האישה של הפרסים אימא שלי  לא החליפה מילה מעולם. וגם לא עם האילמים, אבל את זה עוד אפשר להבין. האבא הפרסי היה גרום וגבוה והוא נהג ללבוש חליפות כהות וכובע בד נוטה על צדו. בימי מלחמת יום כיפור הוא היה  הגבר היחידי בכל השכונה שנשאר לישון אתנו במקלט. האישה הפרסית  היתה יכולה לשבת שעות על גבי שעות מול החלון שבקומה השניה שבדרך פלא השקיף בדיוק על המרפסת שלנו, ולהתבונן בנו בלי לזוז במבט מלא עצבות ותוגה. לילדים שלה היו שמות מוזרים – כורש ודרווש ופאיזה. אבל גם לילדי השכנים שממול היו שמות מצחיקים – הם באו ממרוקו אבל דיברו ספרדית. בכל ערב אימא שלהם היתה יוצאת החוצה וצועקת במלא גרון בקולה המתנגן: מימי, ג'וג'ו, ארמנדו,  ביאנה הקסה ! ואנחנו היינו מחקים אותה וצועקים: מימי, ג'וגו' ארמנדו, פינוקיו !  ומתפקעים מצחוק.

בשולי הקסבה עמד מרכז מסחרי קטן ובו שתי חנויות מכולת: אחת של תורג'מן  המרוקאי והשניה של בנימין הגרוזיני. אצל בנימין אפשר היה לקנות בהקפה, היו לו כרטיסיות קטנות בתוך קופסה שחורה.  הוא נהג להרכיב  את המשקפיים שלו לפי הצורך – פעם על מצחו כדי לפקח על הילדים המתגודדים במקומות מועדים לפורענות  – כמו ליד המתקן של סוכריות התרנגול האדומות,  ופעם על אפו , כדי להיטיב לרשום את סיכומיו הסבוכים בכרטיסיות הדהויות.  אצל הגרוזיני הסתובבו הרבה ג'וקים  ואצל תורג'מן בעיקר מיני מכרסמים.

לפעמים בקיץ היינו מתקבצים עם הילדים של משפחת זרביב, ומשפחת מימוני ועם מימי וג'וג'ו וארמנדו ודוהרים במיחלקיים מאולתרים מקרשים וגלגלי עגלות מעוקמים  מקצה הקסבה ועד קצהו פורשים ידיים וצועקים במלאו גרון , בולעים את הרוח, נושמים את האוויר הצליל והחד שנמסך בו סלסול מואזין וצלצול פעמונים, בזמנים ידועים וקבועים, קצת לפני שמתחיל טלפלא או הצריף של תמרי, בשעה חמש ושלושים.

(הרשימה הזאת מוקדשת לשמעון גפסו, ראש עיריית נצרת-עלית, שגדל אתי בשכנות בקסבה).

 

איקונין של המדונה והילד על מחסנית של תת-מקלע

אתמול הלכנו לראות את "האישה ששרה".  בעכבר העיר נכתב עליו שזהו סרט קנדי שמתרחש ברובו במדינה מזרח תיכונית כלשהי (לבנון, לא קשה לנחש) ושהעלילה סובבת על שני צירי זמן,  האחד – של צעירה נוצרייה שנקלעת למציאות טרגית בימי מלחמת האזרחים בארצה, וציר נוסף – סיפורם של שני ילדיה, ג'אן וסימון, אח ואחות תאומים,  שמתבקשים בצוואתה לשוב לארץ מולדתה של האם כדי לחפש את עקבותיהם של אח אבוד שננטש ואב שנחשב למת. את המשימה הם צריכים לבצע יחד וכל אחד בנפרד: הבת צריכה למצוא את האח והבן- את האב.

התאומים נדרשים לחפש את אחיהם ואביהם  אך למעשה הם מחפשים את עקבותיה של האם,  את הבחירות שעשתה בחייה הקודמים, את הדרכים שהלכה בהן ואליהן הם נדרשים לשוב באותו מסלול מצמרר. האימהות הוא הכוח הגדול בסרט, אך הוא כוח שסורס, שדוכא וחולל בידי אלה שבאים כביכול להגן עליה. באחת הסצנות הקשות בסרט, רואים לוחמי פלנגות עוצרים אוטובוס עם נוסעים מוסלמים שנמלטים מאחד הכפרים בדרום. הם מורידים את הנהג המתחנן על נפשו, יורים בו,  ואחר כך יורים דרך החלונות בכל יושבי האוטובוס. הגיבורה שאינה נפגעת, מזהה מבין הגופות אישה נוספת שילדתה תלויה לה על צווארה. הן זוחלות לעבר הפתח בזמן שאחד החיילים שופך נפט על הגג.  ברגע של תושייה היא צועקת לחיילים שהיא נוצרייה ומנופפת בשרשרת עם תליון הצלב. האם השניה מבינה שגורלה נחרץ וכמו מבקשת בעיניה שתחלץ את ילדתה. הגיבורה מנסה,  אך הילדה שבה לזרועות אמה ונורית מיד בידי שורת חיילים עם מקלעים שעליהם מתנוססת תמונתה של  המדונה והילד על המחסנית.

הדיאלוג בין "הארץ הישנה" (המזרח התיכון)  "לארץ החדשה" (יבשת אמריקה) הוא דיאלוג של ניגודים בין צבעים, שפה ותרבות.

מונטריאול שבקנדה מצולמת על רקע נופיה הסגריריים, המנוכרים, הבלתי אנושיים כמעט. מנגד ניצבים נופי הכפר הים-תיכוני המוכר לנו כל כך, נוף מולדתה של האם והמקום שבו ילדיה יוצאים לתור אחת "האמת" שמניעה את העלילה.

השפה הצרפתית היא המחברת בין הדמויות משני קצוות תבל, אך זוהי לא הצרפתית המוכרת, הפורמאלית אלא צרפתית אחרת,  צרפתית "ילידית". היא מעידה על העקבות שהותירה התנועה הקולוניאליסטית הצרפתית בפרובינציה הקוויבקית של המאה ה- 17 ובמזרח התיכון שבמאות  ה- 19- 20.  מאות שנים של השפעה ומה שנשאר היום זו רק השפה.

שפה מדוברת נוספת היא הערבית, שבה משתמשים אנשי המקום והאם. הגיבורה בחרה לא ללמד את ילדיה  את שפתה הקודמת (את "שפת האם" שלה), כמו רצתה לחצוץ בינם ובין עברה. כתוצאה מכך,  הם אינם יכולים לתקשר עם בני ארצה  ישירות.  באחת הסצנות הבת מגיעה לכפרה של האם ומוזמנת לאחד הבתים שבו מתכנסות נשים רבות שמקבלות אותה בסבר פנים יפות ובשאלות לרוב. אך הבת, אינה יודעת לומר אלא את שמה שוב ושוב,  בנימה נבוכה ומתנצלת. בסופו של דבר,  נשלחת תלמידת בית ספר  שמשמשת כמתורגמנית. למרות שהדיאלוג בין הנשים אפשרי לכאורה  זה לא מספיק – צריך גם רצון לאותה הדברות: השיחה נקטעת מיד כשמתגלית  זהותה של האם, שמואשמת בידי זקנת השבט על שהמיטה חרפה על הכפר.

הדיאלוג השלישי והמורכב מכולם הוא הדיאלוג הבין-תרבותי.  החברה הלבנונית היא משל לכל הסכסוכים כולם: בין דתות, בין עדות, בין לאומים ובין זרמים פוליטיים שעוינים זה את זה. האם היא היחידה שרואה את האיוולת שבכל זה, וכדי לשרוד היא נעה בין זהויות סותרות בהתאם לצו השעה. יש לה מטפחת ראש בתיק ושרשרת עם צלב על צוואר. שהיא נדרשת לחבור לפליטים מוסלמיים היא מורידה את השרשרת ועוטה את המטפחת, כשהיא עוברת לצד הנוצרי היא מסירה את המטפחת ומנפנפת בשרשרת. לכל קבוצה יש סמל משלה, סמל מוכר וברור שמאפיל על האדם שמתחתיו.

האם היא אישה אמיצה שהקדימה את זמנה. היא יוצאת כנגד המוסכמות והכללים של החברה שבה היא חיה למרות המחיר הכבד שהיא נדרשת לשלם.  בתחילת הסרט רואים אותה רצה בוואדי בחברת גבר צעיר  עם כפייה לבנה-שחורה – כנראה פלסטיני-מוסלמי.  שני אחיה אורבים להם, עוצרים את הצעיר, מכנים אותו בבוז  "פליט בן פליט" ומוציאים אותו להורג בירייה בעורף כעונש על שחילל את כבוד אחותם. מיד אחר כך הוא מתכוונים לבצע בה  נגזר דין דומה.  היא מצדה מוכנה לקבל את הדין בהכנעה, אלא שהסבתא מגיחה לפתע, מגרשת את האחים ומצילה אותה. כל מי שחי במרחב שלנו מכיר היטב את משפטי השדה הללו שזכו לכינוי המרכך "רצח על רקע כבוד המשפחה" בידי  רשויות החוק והמשפט.  כי אל מול שתי מילים טעונות וערכיות כל כך כמו "כבוד" ו"משפחה" – מהו כבר רצח קטן אחד ?

מעניין שתוך דור אחד, מערכת היחסים בין האחים עוברת היפוך מוחלט. את הקשר הבל ינתק בין  התנהגותן של הבנות (או מידת מתירנותן המינית) לבין כבודם של הבנים במשפחתן, מחליפה גישה הפוכה של ריחוק וניכור. בעוד שהבת יוצאת מיד לדרך כדי למלא את השליחות שהוטלה עליה בצוואת האם, הבן מסרב לשתף פעולה ומתעלם מבקשותיהן של אמו ואחותו. כל הסיפור הזה נראה תמוה ומיותר וכל מה שהוא רוצה זה להיות כמו כולם: לא להיות יוצא דופן, לא להראות משונה בעיני אחרים, לא לעשות מעשים שיוציאו אותו מגדר הכלל.

האחות יוצאת לבדה ומעדכנת אותו בטלפון הנייד במה שקורה אותה בדרך. הוא מגיב בשתיקות זעופות מצדו השני של הקו. רק לאחר זמן מה, הוא מתרצה ומחליט להצטרף אליה כדי למלא אחר החלק שלו במשימה – למצוא את האב. ההסכמה שלו להצטרף למסע היא הסכמה להתבונן פנימה, לתוך מוקד הכאב של הווייתו שנוצרה יש מאין על חורבות עברה של אמם.

ויש דיאלוג אוניברסאלי נוסף, רחב יותר שנוגע במהות הדתות המונותיאיסטיות שצמחו כאן באזורינו. דתות שכבר מאות בשנים מקיימות דו-שיח של חרשים. ולמרות זאת הם הרי כל כך דומות זו לזו: כולן מהללות ומאדירות את כוחו ומעמדו של האב העליון, המוחלט הצודק תמיד. את  האל שהוא גם אב וגם בן וגם רוח הקודש. אל אחד ויחיד שהוא הכי אכבר מכולם. אל  שהוא הכי חזק והכי טוב והכי צודק ובד בבד הכי רחום וחנון. ואולי כפי שכתב בצדק המשורר עמחי: "אלמלא האל מלא רחמים,  היו הרחמים בעולם ולא רק בו."

על המקף

מזה זמן שאני מהרהרת בו, בסימן הקטן הזה. לכאורה זהו סימן נטול חשיבות, צץ ומופיע כבדרך אגב, מחבר בין מילים ושמות שאינם בהכרח קשורים זה לזה. ולמרות הכול, הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה.

משנישאתי לפני כשנה,  תהיתי אם ראוי  שאוסיף לי אחד משלי. מה יש? המון נשים מתהדרות בו, יש כאלה שיש להן כמה – ר' מקרה ג'ודי ניר-מוזס-שלום וכו'. אישה עם מקף היא  לא רק אישה נשואה סתם, היא אישה נשואה עם מודעות עצמית. קו ברור ונחרץ קושר בין עברה המפואר לבין עתידה המשופר, בין משפחתה הקודמת למשפחתה החדשה, בין מה שהיתה עד עכשיו לבין מה שהיא אמורה להיות מעתה ואילך. אם התמזל מזלה והמקף מחבר בין שמות שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אז היא בכלל זוכה בכל הקופה ("אני יודעת קיפוח עדתי מהו –  אני חיה עם אחד כזה בבית" טוענת גב' ליפשיץ-אבוטבול, "באמת? אין דברים כאלה, זה הכל בראש שלך" , מתריסה גב' אבוטבול-ליפשיץ לעומתה).

מעניין לבחון גם את הדינאמיקה שבשמות המשפחה של א/נשים מצליחנים שמפרסמים את מחקריהם והגיגיהם ברבים. בעוד ששמות הגברים נותרים קבועים תמיד מהרגע שעמדו על דעתם, שמות הנשים מצביע על שינויים משפחתיים שפוקדים אותן מעת לעת –  כאן היא עדיין בשם רווקותה ("כל כך הרבה שנים, מה קורה אתה?"),  פה נוסף המקף ("התחתנה סוף-סוף בשעה טובה!"), ולפעמים קורה שבהמשך, אופס, נעלם המקף כלא היה ("התגרשה, מסכנה").   

אני לא יודעת איך היו נראים חיי אם הייתי מתהדרת במקף ולא פחות חשוב גם בשם מתאים שנלווה לו. האם  זה היה משנה במשהו את ותחושותיי הפנימיות ואת הכרתי בערך עצמי ? בוודאות לא. אבל האם זה היה משנה במשהו את האופן שבו נתפסתי כלפי חוץ, בזירה הציבורית? נדמה לי שכן. ובכמה מקרים אפשר לומר אפילו  ברמת ודאות גבוהה. אנחנו חיים בחברה ריבודית ומתייגת שבה השם הוא בראש וראשונה הצהרת שייכות לשבט, לסטאטוס מעמדי כזה או אחר.

אז תיאורטית אני יכולה  להוסיף לי עכשיו שם חדש ומקף. אבל  במקרה שלי, הבחירה היא לא פשוטה בכלל. יש  יותר מדי אפשריות, חמש  אם רוצים לדייק:

המועמד הראשון המוביל הוא השם תמנע– שם משפחתו הרשמי של בן זוגי. שם עברי ושורשי לכל הדעות, עם קונוטציה מדברית וטאצ' ארכיאולוגי. נטלי מסיקה-תמנע נשמע לא רע, האמת. מי זוכר שתמנע היתה האימא של עמלק. אבל השם תמנע למרות שורשיותו התנ"כית, הוא שם נטול כל הקשר משפחתי: מדובר בשם  משפחתו  של אביו החורג של בן זוגי.  הוא עברת אותו מהשם מונצ'ק כשעלה לארץ מאנגליה. איך הגיע ממונצ'ק לתמנע, אלוהים יודע.

אפשרות נוספת היא לאמץ מחדש את השם שאתו נולד – פויירשטיין, ע"ש אביו הביולוגי שהחליט לוותר על חיי הקיבוץ המשמימים  בערבות הנגב בטרם בן זוגי למד את המילה "אבא" . אמנם לא מגיע לו, אבל נטלי מסיקה-פויירשטיין זו אופציה מעניינת, אין מה לומר.  מה גם שהשם הזה מתחרז  עם שמות חשובים אחרים כגון: איינשטיין (גם המדען וגם הזמר), אפשטיין  (האמרגן של הביטלס),  אקשטיין (הגיטריסט שהולך לבית שאן), גולדשטיין (לא הרוצח, ההוא מהדוח שחזר בתשובה ברוך השם) ופינקלשטיין (הארכיאולוג מת"א). בקיצר אני יכולה להתחבר לאחת מתת-משפחות האבן על ענפיהם השונים. ויש גם בונוס- מדובר במשפחה ברלינאית מכובדת, כלומר, יקים ממש. ויקים כידוע, זה הכי נחשב.

אבל בכך לא מסתיימת הדילמה, כי יש עוד שני שמות פוטנציאליים במלאי: הראשון המקורי – צילביץ'  שם הסב מצד האם שהגיע לארץ עם הוריו מליטה כשהיה בן שנתיים בערך. אמרו לו שאם יוריד את הכיפה השמים יפלו לו על הראש. הוא  החליט לבדוק  את התיאוריה הלכה למעשה ומיד אח"כ הצטרף לשומר הצעיר. גם שאר האחים הלכו בדרכו –  אחד יצא עם טרומפלדור לגליל  וכמה אחרים הלכו להקים את תל  עדשים. ברוח הימים ההם, עברת הסב את שם משפחתו לצאלון. היום הוא קבור בחלקת הראשונים בקיבוצו שבמשמר העמק, במרחק קבר מחברו הטוב יעקב חזן.

לאור כל האמור לעיל ומסיבות נוספות שקצרה היריעה מלפרט, החלטתי לשמור על השם שאתו באתי לעולם. אין לי שום צורך למצוא לי שם עברי – חלוצי- אוטנטי נוסף. אין לי גם שום צורך במקף בשליש השני של שמי. אני לא צריכה להוכיח את השתייכותי לשבט, למעמד, לנרטיב שאיננו שלי.  אני נטלי מסיקה ונטלי מסיקה אשאר. לפחות ההשלכות על כך , לטוב ולרע,  הן שלי רק שלי.

 

מנפלאות הבלוגיספריה

וההוכחה – התגובה שקיבלתי לפני שעה קלה על  הפוסט האחרון מלפני כמה ימים.

החברות הסוריות שלי

פגשתי אותן באחד המושבים ברמת הגולן, כשהגעתי לשם עם החבר אחרי הצבא. הצבנו לעצמנו מטרה: לעשות כמה שיותר כסף לפני הלימודים ; האמצעי היה קטיף תפוחים. למרות שכבר היה לי רקע עשיר בעבודות שונות ומשונות מזמן שירותי בנח"ל, שום דבר לא הכין אותי לקושי בעבודה ההיא: 8 – 9 שעות ביום על הרגליים,  תרמיל עמוס תפוחים תלוי כל הזמן בין הצוואר לשכם, והידיים שצריכות לפעול כמו תמנון היפראקטיבי  כדי להספיק כמה שיותר מהר למלא את הארגז.

אחרי כמה שבועות הבוס המושבניק החליט לקדם אותי לתפקיד אחראית חולייה  ואת החבר לטרקטוריסט שמביא ומרוקן את המיכלים לפני שקילה ופריקה. ככה הפכתי להיות אחראית על קבוצה של קוטפות צעירות מהכפר הדרוזי בוקעתה שברמת הגולן שהיו ברובן בנות 13-18.

למרות שהרבה שנים עברו מאז, אני עוד זוכרת את שמותיהן – עדייה, מהני, עתיד'ל ועפיפה , כולן מהחמולה של משפחת שאמס. עדייה הבכורה היתה אחראית ונמרצת. זו שממהרת לנזוף ולדרבן את אחיותיה מתוקף מעמדה. אחריה בגיל – מהני, היפה בבנות. צמת זהב משתפלת על כתפה ברישול, חיוכה צופן סוד. כל תנועה שעשתה לוותה  בחן נשי המודע לערכו –בזמן שהיתה עובדת, נחה, או מקוששת  זרדים להכנת התה שהוגש בכוסות זכוכית קטנות. תהיתי  אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את אותן תנועות. לאחות הבאה עתיד'ל היה כיסוי ראש לבן ודק. אחיותיה הסבירו לי שזה מפני שהיא "דתייה". למרות הערבית הגרועה והמקרטעת שלי  והעברית הגרועה ומקרטעת שלה, הצלחנו בכל זאת לתקשר וללמוד זו מזו. זכורה לי שיחה נדירה שקיימתי אתה  על עניינים שהס מלהזכיר: על בית התפילה שהיא הולכת אליו ועל ספר סודי שרק האיש החכם מורשה לקרא בו. היא גם אמרה לי שכשהיא תתחתן, היא תבקש מבעלה  לא ללדת הרבה ילדים. רק 3-4. כי אישה צריכה לעשות עוד דברים. היא גם אמרה שחבל שאבא שלה הוציא אותה מבית הספר. היא כל כך אהבה ללמוד. קרן אור ארוכה האירה מבין עצי התפוח את פניה החוורות והחולמניות שדמו בעיני  לדיוקן של נזירה קדושה.  כמה אומץ וחוכמה גיליתי בשיחות ההן אתה.

היתה עוד אחות אחת ממש צעירה בת 12 אולי, אבל אני לא זוכרת את שמה והיו עוד כמה אחיות שטרם יצאו לעבודה, כי הן היו בסה"כ 9 בנות ובן זקונים אחד. בעוד כמה שנים כשיגדלו, אביהן ישלח גם אותן לעבוד בקטיף תפוחים במושבים של היהודים. אבל את הבן הוא לא ישלח כי יש לו רק אחד.

בקבוצה היו גם בנות אחרות כמו בת דודתם רווקה  בת 30, עפיפה "החטיירה" . עדיה אמרה שהיא עובדת כמו  עשרה גברים ובגלל זה אף אחד בכפר לא רוצה להתחתן איתה. עפיפה שהשלימה כנראה עם מצבה, נראתה מבוגרת בהרבה משלושים שנותיה:  לבושה בשכבות של בגדים מסמורטטים, על ראשה מטפחת ובפיה המהיר לרגוז מענות וטענות רבות שהוטחו בקולה הצפצפני הגבוה. רק עלי היא לא היתה מתרגזת כי  הייתי כאמור,  "הראיסה".  

באחד הימים שאלתי את עדייה איפה מהני היא הסבירה לי שהיא חולה היום וגם מחר לא תבוא. בשבוע הבא אני אהיה חולה יומיים. איך את יודעת שתהיי חולה בשבוע הבא? התפלאתי,  והיא אמרה ככה, יודעת ומשכה בכתפה. אחרי שתיקה קלה אמרה לי: אני רוצה לשאול אותך שאלה, ניטאלי… למה את אף פעם לא חולה? ולמה את רוצה שאני אהיה חולה? השתוממתי. כי ככה. כל הנשים חולות, לפחות פעם בחודש. אההה, חייכתי, המחלה הזאת… טוב זו לא ממש מחלה, כלומר לא משהו שמחייב מנוחה גמורה. היא לא הבינה אותי ואני אז, לא הבנתי אותה. כמה  שנים אחר כך הפנמתי  שדווקא היא הצודקת ולא הפרסומת ההיא שדרבנה אותנו הנשים לרוץ, לקפוץ, לשחות ולשמוח 365 ימים בשנה.

והיו עוד דברים שהן ניסו להבין דרכי כמו איך זה שאני עם החבר ככה, ואנחנו לא נשואים?… ומה אבא שלי אומר על זה? ושאצלם זה חארם, חס וחלילה אסור לעשות מה שעושים בלילה אם לא מתחתנים. והתדהמה שפשטה בפניהן כשאמרתי להן כבדרך אגב, שלא ממש חייבים רק בלילה. אפשר גם ביום.

אבל על דבר אחד לא הצלחנו להסכים בשום אופן: על זה שאסד האב הוא אריה גיבור ושסוריה עדיפה על ישראל. לעדיה הלוחמנית בעלת המודעות הפוליטית המפותחת, היו דעות נרצות ביותר בעניין זה, וזאת למרות שלטענת אביהן תחת שלטון הסורי אי אפשר היה להשיג מוצרי יסוד כמו סוכר ואורז כמו בזמן של הישראלים. אבל הוא לא צודק. אנחנו הצעירים יודעים שכל הדרוזים  הם סורים, ושכל הגולן הוא סורי ושיום אחד ישראל תסתלק מכאן. כדאי מאד שהסורים ידעו מראש שהדרוזים היו בעדם כל הזמן הזה.

ביום העבודה האחרון שלנו במושב הן עשו לי מסדר סיום חגיגי. כשדמעות  בעיניהן נפרדו ממני אחת אחת והגישו לי מתנות שהביאו אתן – חבילת פיתות בגודל סדינים, צנצנת כדורי לבנה צפים בשמן זית סמיך, מחרוזת צבעונית וסיכה מפלסטיק עם פרח ורוד. מהני הכינה תה ומשקה תפוחים טרי (לוקחים תפוח ירוק מזן גרנד-סמיט ומועכים אותו בזהירות עם תפוח אחר עד שחלקו הפנימי מתרכך ומתמלא  במיץ). לפני שעלינו למכונית הצטלמנו כולנו למזכרת. הן אמרו לי תבואי לבקר אותנו בכפר שלנו ואני אמרתי תבואו לבקר אותי בחיפה, אבל ידענו שזה כבר לא יקרה אף פעם: כי המרחק בין בוקעתה לחיפה גדול מדי.

ערב אחד שלוש שנים מאוחר יותר, אימא שלי קיבלה טלפון מוזר: בחורה עם מבטא ערבי שבקושי יודעת עברית שאלה אותה מה שלומי. היא  רצתה לדעת אם אני בסדר ואם אפשר לעזור לי או למשפחה שלנו. אלו היו הימים הארוכים והמתוחים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה. לא ידענו אם סדאם חוסיין יפזר עלינו גז עצבים, גז חרדל או שסתם יורו לנו להתכסות בניילונים  ולשתות הרבה מים. לא, היא לא השאירה מספר. התקשרתי למוקד 166 של בזק וביקשתי שיאתרו  את מספר הטלפון של משפחת שאמס בכפר בוקעתה. איזה שאמס? שאל המוקדן.  לחצי מהכפר יש את השם הזה.

 

 

 

 אני עם עדיה משמאל ומהני מימין