ארכיון קטגוריה: מזרח/מערב

רחל כפול עשר= אלתרמן אחד

הבחירה בדמויות ובסמלים המופיעים על אמצעי התשלום אינה בחירה של מה בכך. לפני  כשנה המליצה ועדה נכבדת לעטר את השטרות החדשים שיונפקו החל משנת 2012 בדיוקנם של תיאודור הרצל, דוד בן גוריון, יצחק רבין ומנחם בגין . משפחת בגין התנגדה בתוקף. שר האוצר פסל את ההצעה כי לא נכללה בה אף אישה. אחר כך קמה עוד ועדה שהציעה  שמות חלופיים והפעם של משוררים ואנשי רוח מהשורה הראשונה : רחל המשוררת  (לשטר של  20 ₪), טשרניחובסקי (לשטר של 50 ₪), את לאה גולדברג (לשטר 100 ₪) ואת נתן אלתרמן (לשטר של 200 ₪).

 אבל בזאת לא הסתיים העניין:  השר סילבן שלום ופעילים בקשת המזרחית קבלו על כך שכולם אשכנזים,  דניאל הרשקוביץ', מהבית היהודי קבל על כך שכולם חילונים. למה שלא ישימו את יהודה הלוי או איבן גבירול? אישים ראויים לכל הדעות,  רק יש בעיה קטנה  עם ההצעה – לא השתמרו תמונות אוטנטיות של אותם נכבדים.

ומכן עולה השאלה המתבקשת: מדוע אנשי הועדה  לא עשו מאמץ מינימאלי  למצוא דמות שתענה על כל הדרישות:  שתהיה גם אשת רוח , גם מזרחית, גם דתית וגם חילונית- מסורתית (במידה).  מישהי שתייצג נאמנה את העבר ואת העתיד, את הנוף הקיים ואת תנובת הארץ שאליה שב עם ישראל אחרי אלפיים שנות גלות?  מישהי קונקרטית וסימבולית כאחד.  מישהי ייצוגית אך לא מתנשאת.  מישהי שתעורר אמון, ביטחון ויציבות במערכת המוניטארית של בנק ישראל.

ואז נזכרתי שדווקא יש אחת כזאת. מצאתי אותה בקופסת הפלאות של סבא שלי עליו השלום, בשטר של 5 פרנק של בנק אלג'יריה / תוניסיה משנת 1933.  ובכן, כך נראה השטר:

בצדו האחד אישה בבורקה (הס מלהזכיר !) בימים שהצרפתים  עוד לא ראו בה הפרה בוטה של זכויות אזרח, נושאת מגש פירות בידה האחת.  האישה ניצבת בנוף נמל אופייני לערים רבות ברחבי הים התיכון: ספינות דייגים עוגנות במזח, בתי מחסנים, מגדלור, קשתות נשענות על עמודים גבוהים.

את צדו השני של השטר מעטרת דמות של אישה גלוית פנים ויפת מראה  שמצנפת בד קשורה ברישול על ראשה. היא ספק מחייכת ספק רצינית. את אוזניה מעטרים עגלים ארוכים וענק רחב לצווארה. מבטה של האלמונית נישא  למרחק בנחישות וגאווה המודעת לערכה. יש לה הרי ממי ללמוד – על טביעת המים שבריבוע השקוף  שלצידה  משתקפת דמותה של אישה חזקה לא פחות:  האלה האם, אלת הפריון, אלת הירח הפניקית – תנית.

 

 

 

 

 

 

הרהורים על ענייני מגדר, פריפריה ושאר ירקות בין כותלי האוניברסיטה

כשהייתי בת עשר בערך, יצאנו באחת השבתות כל המשפחה במכונית מקרטעת מנצרת ע' לחיפה.  ולא סתם חיפה – אלא למקום מאד –מאד חשוב, כפי שהסביר לנו אבא. בתום  נסיעה מיגעת בכבישים מפותלים במעבה החורש, הגענו סוף-סוף למקום נטוש שבמרכזו הזדקר מגדל אימתני עשוי בטון, זכוכיות ואבן . מין פרונקל ענק ומשונה באמצע שום מקום.

אני מאד מקווה שמישהו מכם יגיע לפה יום אחד,  הצהיר  אבא בפאתוס אופייני. אני מאמין שאתה  תגיע הוא אמר לאחי הגדול  (אלא מה,  התלמיד המצטיין, חביב המורות), את אולי… (כלומר אני- חולמנית ומפוזרת, אבל עם פוטנציאל), ואתה, טוב… לא כולם חייבים ללמוד (אחי הקטן, ברדקיסט עם דיפלומה, שרק מכבי תל אביב  היתה לו בראש).

 קצת יותר מ- 10 שנים לאחר הדרשה על ההר, יצאתי מהמושב ברמת הגולן ליום עיון והרשמה לאחר שהתקבלתי ללימודי ארכיאולוגיה ואמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. אחרי ששוטטתי קצת במסדרונות ואספתי טפסים כנדרש, יצאתי החוצה לדשא שמול המגדל הגבוה כדי להשקיף על הנוף עוצר הנשימה שנשקף מההר. כשנשכבתי על הדשא שמחתי ביני לביני על שבחרתי ללמוד במקום כל כך פסטוראלי  שאפשר להתנמנם בו בכל פעם שעולה הצורך.

אבל בשלוש השנים שעברו עלי מאז  לא זכיתי ליהנות מיתרותיה הברורים של האוניברסיטה הנ"ל. רק התרוצצות מבוהלת בין כיתה מוכת ניאון לאחרת, תמיד טרודה, תמיד ממהרת, כי אין זמן, יש הגשות ומבחנים ועבודות  ובין לבין צריך להספיק להתפרנס – פעם לצייר ממצאים לאיזה פרויקט, פעם למלצר בפאב  אפלולי בדאון טאון חיפה עד 5 לפנות בוקר.

את ההחלטה הנמהרת להמשיך במסלול לתואר שני באוניברסיטה העברית ולתואר שלישי באוניברסיטת ת"א, אפשר להסביר כאיזה סוג של מזוכיזם לשמו. או אולי חיפשתי דרך להוכיח לעצמי או לדרשן על ההר, או לכל מי שפקפק בי מהיום שעמדתי על דעתי החולמנית והמבולבלת – שאם אני רוצה, אני יכולה. גם שני האחים שלי עברו מסלולים ארוכים דומים, גם  האח שלא ציפו ממנו הרבה סיים תואר שני בפקולטה לחקלאות. 

כשקראתי השבוע על הסאגה המתמשכת בחוג לסוציולוגיה התמלאתי ברגשות מעורבים. הסיפור הזה מעורר הרבה תגובות כי כולנו הרי ינקנו מאותם מיתוסים וסיפורים עסיסיים – החל  מפיגמליון  ואגאלאתיאה, דרך גברתי הנאווה,  אילוף הסוררת ואפילו "אישה יפה". בצד אחד יש גבר שניחן בכל המעלות האפשריות,  בצד שני – אישה בעייתית כביכול, שצריך להפוך לבנאדם בתהליך ארוך. מה שחמור בעיני מכל הוא לא הרומן עצמו, כי מה לעשות, דברים כאלה קורים בכל מקום שיש בו אנשים בוגרים, אלא המעשה של המרצה לרוץ ולספר לחבר'ה.  תכונה ישראלית מאד מאד לא מצודדת. 

ולגבי הפער בגיל, במוצא ובמעמד האקדמי שהובאו כהוכחה ליחסי מרות בין המרצה למתלוננת: מילא הפערים בגיל ובמעמד האקדמי שאותם עוד אפשר להבין, אבל מה עניין המוצא העדתי או העובדה שבן דיין גדלה בפריפריה? כבת פריפריה לבת פריפריה – אני מרשה לעצמי לומר שעוד לא נמצא המקום על פני כדור הארץ שמאציל על יושביו תבונה יתרה. אבל קדושה – זה משהו אחר, זו כבר תכונה אנושית. כשעבדתי בפומפיי סיפרתי לסטודנט אירי כבדרך אגב, שגדלתי בנצרת והוא בתגובה, אחז בידי וכמעט בכה מהתרגשות. וכל החיים הייתי בטוחה שהסוכנות היהודית קפחה אותנו כשעלינו לארץ, רק בגלל שאנחנו מסיקה. והנה נהפוך הוא- שלחו אותנו להתגורר בקרם שבקרם, במקום שמזוהה עם האיש המפורסם בעולם, קצת כמו ליוורפול, שגם שם כידוע, צמחו כמה מופלאים ששמם יצא למרחוק.

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" התריעו חז"ל. לעניות דעתי  דווקא אלה ש"לא זכו באור מין ההפקר", הם אלה שיש להם סיפור יותר מעניין לספר. להיות דור ראשון  של פורצי דרך ולא משנה באיזה תחום, הרבה יותר שווה בעיני מאשר ללכת בכל נתיב סלול אחר. חוץ מזה,  ישראל היא לא בדיוק אנגליה או צרפת עם שושלות של  "כסף ישן" ובני אצולה מדורי-דורות. אם "נחפור" קצת אחורה נגלה שרוב-רובם של  הפרופסורים המובילים בארץ, הם מהגרים / פליטים או צאצאים של מהגרים /  פליטים חסרי כל,   שהוריהם (וודאי אמותיהם),  לא החזיקו תארים ותעודות, או מורים פרטיים באחוזות משפחתיות.

נכון, יש הרבה מה לתקן. האוניברסיטה מעצם טבעה היא מוסד מיושן, שמתנהל בכבדות, לפי קודים ותפיסות עולם שאבד עליהם הכלח. השיח המעניין באמת מתנהל היום מחוצה לה – בקבוצות לימוד, במוסדות עצמאיים, בתקשורת ובמדיה החברתית. אולי זו התועלת העקרית שצמחה מהסיפור הזה – בן דיין הוכיחה לארן שלמרות שלכאורה נתוני הפתיחה שלו היו גבוהים משלה בכל הפרמטרים – היא זו שהצליחה לגבור עליו בנקודות. בא נקווה שהנצחון הזה לא יעלה לה ביוקר.

צעקה תוניסאית

הערב החלטתי לשוטט קצת ברשת כדי לדוג איזו תובנה חדשה על המתחולל בימים אלה בארץ מולדתם של הורי והורי-הורי לפניהם ואלה שקדמו להם. אף שמעולם לא הייתי בה, אין לי ספק שיום אחד עוד אזכה לבקר בתוניס אל-חדארה ("תוניס הירוקה"), כפי שהיא מכונה בפי הערבים. כלומר, אם לא יקרה משהו קיצוני, כמו מהפכה אסלאמית או משהו כזה.

זה התחיל כשמוחמד בועזיזי מהנדס מובטל שעסק לפרנסתו במכירת ירקות בעגלה מקרטעת, סרב לשלם דמי כופר ("פרוטקשן" בלעז) לשוטר מקומי שנטפל אליו. כתוצאה מכך הנ"ל החליט להחרים את עגלתו ואף להראות לו את נחת זרועו. לבועזיזי היה רישיון רוכלות כדת וכדין ולכן ביקש להתלונן נגד השוטר המושחת בפני מושל העיר. אבל למושל כמובן, היו דברים יותר חשובים לעשות מאשר לטפל בזוטות כגון זה. ר' נחמן אמר שאין ייאוש בעולם, אבל דומה שבעולמו של בועזיזי ושל 8 הנפשות שנסמכו עליו למחייתן, דווקא תקווה לא היתה בנמצא כלל. אז הוא החליט להצית את עצמו, וכך התחיל כל הבלגן.

כדי לנסות להמשיך להבין עוד קצת מה קורה, עשיתי עוד כמה שיטוטים הפעם ביוטיוב. מהפכות מצטלמות היטב בטלפונים ניידים, כי זה יוצר תחושה אוטנטית בלב הצופים. אפשר לראות למשל, קהל עצום ורב קורא קריאות קצובות נגד המשטר, אפשר לקרא סיסמאות מאולתרות על גזרי נייר באנגלית, ערבית וצרפתית. מדי פעם מצלמים מישהו נואם בזמן שאחרים מקשיבים באהדה ומוחאים כף. האנשים נראים עירוניים, מרביתם צעירים, חלק ניכר מהם נשים. רק מעטות עוטות מטפחות על ראשן. דומה שמדובר במהפכה של בורגנים.

באחד הקטעים שהועלו ליוטיוב רואים אישה כפרייה לא צעירה עם כיסוי ראש ארוך ולבן וסוודר גס. היא מדברת בתנועות ידיים גדולות במין ניגון שהוא ספק קינה ספק שירה. הקהל סביבה מקשיב לה בתשומת לב רבה. חלקו עוטה גלימות שחורות של עורכי דין עם סרט אדום בדש אולי לזכר בועזיזה. אני לא מבינה על מה האישה מקוננת אבל בדבריה אני מזהה כמה מילים: "וואלד", "פוּלוּס" , "פוֹלצייה" "עטיני" – מילים שמהן נרקמות סיפורי הייסורים של כל העניים כולם.

בטלוויזיה הצרפתית הראו קטע מהביקור הממלכתי שערך הנשיא בן עלי בבית החולים באחד מהימים שבהם בועזיזי פרפר בין חיים למוות, לפני שנפטר מפצעיו. צוות גדול של רופאים ואחיות קבלו את פניו וספרו לנשיא ולפמלייתו על מצבו של החולה, שנראה כמו גרסה מקומית של הגיבור מ"הפצוע האנגלי" – מומיה לבנה עטופה תכריכים, שוכבת ללא תנועה במיטה. חדי העין יכולים לראות שמתחת לעור השרוף, מסתתר רק בן אדם.
הנשיא ודאי פקד עליהם לעשות הכל כדי להציל את האיש. הרחובות התחילו לגעוש ולקצוף, ההמונים מבקשים לפרוק את זעמם על עוולות חייהם – השחיתות הפוליטית, יוקר המחייה, האבטלה, העוני –  זה מה שחסר לו עכשיו. הנשיא מן הסתם זימן גם את מושל העיר לנזיפה חמורה והורה לו להשיב את העגלה על תכולתה לבעליה. מושל העיר הבטיח לטפל בזה במיידי כמובן. זו לא אשמתו, זה השוטר אשם. ובכלל מה הבועזיזי הזה עשה כזה עניין: כוּלה עגבניות, כוּלה.

שייח'-השייח'ים ושלושים ותשע נשותיו

תכנסי, בבקשה, בבקשה.., הוא אמר בחיוך ולחץ את ידי בלחיצת יד אמיצה וקצרה, לא לפני שסקר במהירות את לבושי כדי לוודא שאינני מסוג הנשים היהודיות שנמנעות מנגיעות יד אקראיות עם זרים גמורים.

תודה רבה אמרתי לו, וצעדתי בעקבותיו  בשביל המתעקל  לפתח ביתו בין שיחי נוי מטופחים, פסלי גן עשויים גבס וכלובים גדולים מאוכלסים בתוכים וציפורי שיר.  גן עדן נטוע בין ערמות אשפה בשולי המדבר, בעיר שנוסדה בידי הממשל רק בכדי לאכלס בה אחת ולתמיד את אלה שמסרבים להשתכן במגורי קבע מזה עידן ועדנים.

סליחה על הבלגן, אני צובע את הבית עם הבן שלי. אשתי נסעה לחו"ל ואנחנו עושים לה הפתעה.

נסעה לעשות חאג' ? אני מגלה טפח מידענותי על מנהגי מארחי

לשוויץ היא נסעה עם הילדה.

?

לבקר את ההורים שלה.

אה.

תשתי משהו? קפה?

בשמחה, אני אומרת.

הפוך?

מה הפוך?

יש גם אספרסו, אם את מעדיפה. הסתכלתי על  מכונת הלוואצה משוכללת שניצבה בגאווה על משטח השיש במטבח המצויד וחשבתי בצער שכך כנראה חולפת תהילת עולם. שיהיה אספרסו, אמרתי לו.

אחר כך בסלון המעוצב בסגנון בארוקי עשיר, התיישבתי עם ספל האספרסו ושמעתי סיפורים על משפחתו,  בני  שבט אל הוזייל: צאצאים של בני הלאל שבאו מחצי האי ערב עוד בימי החאליפים הגדולים והמצאו נחלות בארצות רבות מעירק ואיראן במזרח, דרך ירדן, סוריה, מצרים, לוב, טוניס, אלג'יר ומרוקו במערב.  את הפלחים הם הביאו לפה כדי שיעבדו בשבילם את השדות, כי הם לא בנויים לעבודה הזאת. גם שחורים מאפריקה הם הביאו. האסלאם רוב הזמן היה פחות חזק אצלם – חוקי המדבר גוברים על חוקי  השרעייה . אבל היום כולם נעשים יותר דתיים. גם אצל היהודים זה ככה.

האם יש מעמדות? בטח יש. פלח נחשב פחות מבדואי.  בדואי יכול להתחתן עם בת של פלח', אבל הפוך – זה לא מקובל. אם נגיד בא פלח לבקש את ידה של בת של בדואי, האבא לא יגיד לו לא ישר. גם אם אחד שחור יבקש. חארם, אצלנו אומרים שכמו שכל השיניים במסרק שווים – גם ככה האנשים בפני אלוהים.  אבל לאבא של הבת מותר לבקש כמה מוהר שהוא רוצה. והמוהר אצל הבדואים הוא מאד יקר. אבל אחרי 67 המצב השתנה. התחילו לייבא נשים בזול מהשטחים.

ואיך קרה שאשתי שוויצרית? טוב גרתי שם כמה שנים. היא מהצד הגרמני. בחורף הטמפרטורה מגיעה למינוס 20, אבל בסוף מתרגלים. כשהבאתי אותה לישראל, גרנו קודם בבת ים. רציתי להרגיל אותה למנטאליות לאט לאט, יעני. אחר כך עברנו לקריית גת ורק אחרי כמה שנים הגענו לרהט. היום אני מת לחזור לשוויץ אבל היא לא רוצה. טוב לה פה.

רוצה לשמוע על האבא שלי סלמאן אל הוזייל? הוא היה השייח' של כל השיח'ים. רק פעמיים  בהיסטוריה היה שייח' כזה שהיה מקובל על כל השבטים כמו האבא שלי. המלך חוסיין עליו השלום, היה כאן בתור ילד עם סבא שלו עבדאללה, עוד  לפני שהיתה ישראל. איך הוא התחתן עם 39 נשים? טוב, הוא היה צריך את זה כדי לחזק בריתות עם משפחות משבטים קרובים ורחוקים. אבל רק את האימא שלי, האחרונה מביניהן, הוא אהב באמת. עם כל הנשים הוא התגרש ורק אתה הוא חי 35 שנה.  השייח' חי מאה שנים בדיוק הוא נולד ב- 1882 ונפטר ב1982. ועכשיו רוצים להפוך את הבית שלו,  את הקאסר הנמצא פה קרוב  לבית מורשת לעדה הבדואית.

יש כאן מישהו שיכול להראות לי את הבית? אני שואלת והמארח שלי אומר בטח, הנה אחמד זה הבן של האח מספר 74 שלי.  וככה יצאנו לדרך הנכד שמי ידע מה מניינו בשושלת ואני, דרך חצרות תחומות בגדרות רעועות, ערמות אשפה, והרבה פרצופים סקרניים שביקשו לדעת בחיוך רחב מהי מטרת הביקור הממלכתי. כל אלה האחים שלך? אני שואלת והוא אומר: בני  דודים.

הגענו לקאסר – בית אבן בעל שתי קומות מט ליפול שידע ימים טובים יותר ובבמתארו הנוכחי רחוק מלהזכיר ארמון.  בשלב זה הצטרף אלינו נער צעיר שהילך כמה פסיעות מאחורי המלווה הרשמי שלי, שהילך כמה פסיעות מאחורי כי סדר צריך להיות פה.  החדר בקומה התחתונה או מה שנשאר ממנו, היה גדוש באשפה מכל סוג ומין, מפולות אבנים ולשלשת יונים. מה אתם עושים אתן? והילד הסביר:  מוכרים ב 10 שקל.  איש עסקים האח שלך אני אומרת למלווה והוא מתקן: זה בן דוד שלי.

למעלה השייח'  היה מקבל אורחים הוא אומר ומצביע על מדרגות האבן הרעועות והצרות שמובילות לקומה השניה, רוצה לעלות?  בטח, למה לא. הנוף המדברי שניבט מהקומה השניה הוכתם בפחונים ומבנים ארעים עשויים טלאי על טלאי ללא כל סדר מוגדר.  בחצרות הבתים הצמודים לקאסר בצבצו ראשי צאן, חמורים ותרנגולות לרוב. רק ביתו של הבן של האישה המועדפת נותר בתפארתו כנווה מדבר מוריק ומטופח בלב הישימון.

 

תיק תעוד

פעם בשבוע אני עורמת את כל מה שיש לי השולחן – תיקים, דפים מקושקשים, מחברת משימות עם שורות מסומנות במרקר צהוב, גלילי תוכניות, רשימות ומדידות, דיסקים , תמונות ושברי ממצאים. את הכל אני מפנה לקצה כדי להכין את התיק תיעוד הפרטי שלי.

יש כללים להכנת תיק תיעוד, כללים שנקבעו ע"י משרד הפנים. התיק צריך לכלול נתונים כללים, נתונים סטטוטוריים, רקע היסטורי ותרבותי, תיאור מצב קיים כולל חזיתות, חתכים, פרטים אדריכליים חיצוניים ופנימיים, שיטות בנייה, חומרים, מפגעים ומצב פיזי נוכחי. לבסוף צריך לכתוב סיכום, ורשימת מקורות.

את החומר לתיק התיעוד האישי שלי, אני אוספת במחברת ספיראלה סגולה. על השולחן אני עורכת את כל מה שיכול לעזור בהכנת התיק: ספרים של י' צור, ח' סעדון, ד' קארפי, א' ממי, א' קאמי. תמונה ישנה אחת מ 1886 , ועוד כמה תמונות, ספרי תפילה ישנים שהיו שייכים לסבא-של סבא שלי וגם העתק מהיומן האישי שלו. אני רושמת במחברת בעט ציפורן ישן שמצאתי אחרי שנפטר. זה מרגיש מוזר לכתוב בעט כזה – יש זמן קצוב לכתיבה, בהתאם למידת הדיו שנאסף בכל טבילה. לפעמים זה מספיק למשפט או רישום קטן אחד, לפעמים אפשר להמשיך ולהמשיך כאילו העט שואב כוחות ממעיין נסתר. יש גם את העניין הזה עם ההפסקות הקצובות למחשבה בזמן טבילת הציפורן, הניעור העדין, ההמתנה – איך ממשיכים מפה הלאה?  וגם העניין הזה עם הכתמים שנוצרים מדי פעם בלי כוונה בשולי הדף, צורות רורשאך משונות שגם להן יש מה לומר.

אז התחלתי לאסוף נתונים כללים, על הסטטוטוריים אני עוד לא סגורה. הרקע ההיסטורי והתרבותי הוא גדול ורחב, בחלקו מוכר, בחלקו זר. הכנתי דף נפרד לאמרות לשון ופתגמים, בדף אחר-  רשימת דמויות: מתי נולדו, איך נראו, מה אהבו, מה עשו, מתי הלכו לעולמן. הדברים שקרו לאנשים  שלא בטובתם – שליטים עלו וירדו, חוקים נחקקו, הסכמים נחתמו, מעצמות באו והלכו והשאירו את חותמן, הפכו את חייהם מבלי לשאול לדעתם. אני מנסה לפענח את היומן שהשאיר- לסבא שלי היה כתב יד קטן ומוקפד, אותיות מחוברות בשפה שהתרגלתי לשמוע בעיקר. הוא מזכיר את השפעת הספרדית משנת 1916, את התנור המבושם שעליו סבתו נהגה לייבש את הכביסה, את סיפורי "אלף לילה ולילה" שספרו להם לפני השינה. את מה שקרה במלחמה הגדולה ובזו היותר גדולה שבאה אחריה. היחס האימבוולנטי לתרבויות שמהן הוא ינק. יומן חיים שלם ורק עכשיו 10 שנים לאחר שנפטר, אני מרגישה שאני יכולה לנסות לפתוח מעט.
ויש גם סיפורים אחרים שאני מלקטת מספרי מחקר – כמו הסיפור על השחקנית-זמרת היהודייה  שהקדימה את זמנה, שיחקה בתפקידי גברים, חלקה את חייה עם מאהבים צעירים וסירבה להיענות לחיזוריו של אדם עשיר ונחוש שכמו בשירו של אלכסנדר פן, לא יכול היה לשאת  אותה שוחקת במסיבת מרעים בלעדיו ועל כן שרף את ביתה עליה.  המונים התאבלו על מותה ואפילו הפסיקו לכבודה לזמן קצוב את צום הרמדאן. ויש גם את השחקנית שירשה אותה – בת לאב מוסלמי ואימא יהודיה שניהלה להקת ריקוד מצליחה (איך רקדו ב1930?), שבאה מהעיר שבה נולדו בני משפחתי (אה-אה ! מצאתי נקודת חיבור !).

בין לבין יש המוני תאריכים, גם בהם צריך לעשות סדר מתישהו. לקשור בין האישי לכללי וחוזר חלילה. מלאכת פענוח וקישור. משם לעבור לרישום חתכים, פריטים חיצוניים ופנימיים, מפגעים של קירות ממוטטים חלקית וחלונות מנופצים וסדוקים. יש הרבה שכבות צבע, שכבות המכסות זו את זו – כל צבע מוחה את קודמו ובו בעת משקף אותו בניגוד  לרצונו. צריך לשים את הדעת גם לחומרי הגלם ולשיטות הבנייה – האם מקומיים הם או מיובאים? האם המבנה יכל לו לזמן, או שהזמן כילה אותו ומה שנותר עכשיו הוא רק שלד, שלד אכול רימה שמתיימר לספר סיפור שלא היה ולא נברא. ימים יגידו.

 

אוריינטליזם- צילום משפחתי

במרכז התמונה זוג אנשים – איש ואישה מול חזית מבנה  גבוה בעל חלונות גדולים. האיש לבוש לפי קודים מערביים: לראשו מגבעת מעוגלת, לגופו חליפה מחויטת, חולצה לבנה ועניבה דקה. לרגליו נעלי עור שחורות. האיש עומד מול הצלם בעמידה מתריסה, רגלו הימנית מושטת קדימה ושתי ידיו נחות צדי גופו. פניו מעוטרות בזקן לבן, גזוז ומטופח ופניו רציניות מאד, זועפות כמעט. 

משמאלו נוגעת-לא נוגעת אשתו של האיש, ישובה על כיסא בעל משענת שתומך בגופה המלא. האישה לבושה בסגנון לבוש אופייני לנשות המקום מזה דורות:  כותונת  ארוכת שרוולים ומעליה חולצה לבנה נוספת ששרווליה הרחבים מגיעים למעלה ממרפקיה ועליונית כהה עשויה בד עבה דמוי קטיפה עם פתח מחודד מלפנים. מבעד למכנסי הגלבייה הלבנה  והרחבה   מבצבצים כפות רגליה הקטנות העטויות נעלי עור מחודדות. על ראשה של האישה מטפחת דקה והמכסה חלקית את שערה האסוף מאחור. לעיניה משקפיים עגולות והיא מישירה את מבטה אל המצלמה בנינוחות, בחיוך מרומז.

אם מסתכלים היטב מבחינים שהם לא לבד בצילום, יש שתי דמויות נוספות – האחת, עומדת משמאלה של האישה. ניתן לזהות את שובל שמלתה הלבנה  וגם חלק מזרועהּ הכהה השלובה מלפנים. אותה דמות נמצאת שם כצופה בבני הזוג וברור שאיש לא התכוון להכניס אותה לתמונה. יתכן והיא אחת מעוזרות הבית של בני המשפחה. דמות נוספת היא הצלם שמטיל צל כהה על מרצפות האבן הקטנות סמוך לכף רגלה של האישה היושבת. לאיש כתפיים רחבות ויתכן שהוא חבש לראשו מין כובע ברט.  המצלמה עצמה הועמדה על חצובה במרחק מה בינו ובין הדמויות המצולמות.

הדמויות: יוסף וזהרה זיתון ההורים של הסבא שלי אהרון

המקום: פתח ביתם של בני הזוג בביזרט שבתוניסיה

הזמן: שנות ה- 20 או ה-30 של המאה הקודמת 

הנסיבות ההיסטוריות: כמעט 50 שנה אחרי ראשית הקולוניאליזם הצרפתי  וכ- 30 שנה אחרי הצילום הזה.

מאחורי הרעלה

מזה כמה חודשים שהצרפתים גועשים ונרעשים בשל סוגיה חשובה ביותר: האם לאסור על כמה מאות נשים ללבוש את הבורקה  במקומות ציבוריים? בהצעת החוק שהעלה הנשיא סרקוזי נקבע שאישה שתיתפס ברחוב כשפניה מכוסים, היא תקבל מהשוטרים  קנס על סך 150 יורו ו/ או  שיעור באזרחות.

אנשי רוח, פוליטיקאים ופעילים חברתיים נדרשו להביע את דעתם בנושא  – האם החוק נועד להגן על ערך השוויון ברפובליקה, או דווקא לפגוע בו ? האם הנשים שמכסות את פניהן עושות זאת מתוך רצון חופשי או מתוך כפייה?, האם האסלאם היא פרקטיקה לגיטימית של ציבור דתי גדול, השני בגודלו באירופה, או שזו אידיאולוגיה פוליטית, מעין  סוס טרויאני  תמים למראה המסתיר זמנית, לוחמים נחושים וחדי חרב? הסיפור הזה הרבה יותר רחב מסך חלקיו. מעניין שם עכשיו.

מה שמזכיר לי סיפור שאירע לי לפני כמה שנים כשביקרתי במצרים עם חבר שהיה לי אז:  על מה שקרה לנו כשהגענו לאבידוס כבר כתבתי בפוסט אחר, אבל לסיפור ההוא היה המשך: חסן, אחד מבעלי המסעדה /  מלון- האוהלים שאליו הגענו, החליט לקחת אותנו תחת חסותו במשך כמה ימים, עד שהחבר התאושש מהתקרית המצערת ההיא. כשאמרנו שאנחנו מתכוונים  לחזור לקהיר הוא אמר שיבוא אתנו כי במילא התכוון לנסוע לשם באותו סוף שבוע. כמו רבים במצרים, גם הוא מתגורר במקום עבודה מרוחק במשך רוב ימות השנה, ומגיע לבקר את משפחתו אחת לכמה חודשים. 

חסן עזר לנו לרכוש כרטיסים לרכבת, דאג לנו למקומות ישיבה נוחים ועשה פרצוף של שומר ראש זעוף כדי להדוף את המבטים הסקרניים של שאר הנוסעים. כשנזקקתי לשירותים, חסן קם ממקומו והתלווה אלי, דאג שאלך ואשוב בשלום למקומי.  "אני לא מבין למה הוא צריך לעשות את זה ", תהה האיש שלצדי, אבל  לי זה דווקא היה ברור כשמש: בלבאנט כמו בלבאנט – לא משאירים דברי ערך ללא השגחה במקומות ציבוריים.

לפני שנפרדו קבענו שנבוא אליו למחרת לארוחת צהריים. באותו בוקר ביקרנו במסגד הגדול  אל אזהר ומשם לקחנו מונית אל השכונה שבה  התגורר. הוא חיכה לנו חגיגי ונרגש וביקש שנתלווה אליו כדי לקנות דגים לארוחה. בקרן אחד הרחובות ניצבה  חנות  בסטה עם דגי נילוס ארוכים ודקים, פלטת גריל, ושורה ארוכה של אנשים שחיכו בסבלנות. המוכר  נטל  דג אחרי דג, חתך את בטנם  לאורך,  דחס פנימה תערובת של ירקות קצוצים ועשבי תיבול והניח אותם על הפלטה. בתום הבישול, עטף את הדגים  השמנוניים בנייר עיתון והגיש אותם ללקוחותיו.

השכונה שבה התגורר חסן היא מסוג השכונות הטיפוסיות לפרוורי קהיר של מעמד הביניים: מדרכות הומות אדם, ילדים, נשים בבורקה, כלבים משוטטים, ערמות אשפה מוטלות באין מפריע בצדי הכביש, תעלות פתוחות  וריחות עזים. המעבר אל פנים הבית מהווה היפוך גמור של כל מה שמתרחש בחוץ –  שקט, נקי ומרוהט בהידור – שטיחים רכים ועבים,  שידות עץ עם פיתוחים בארוקיים והמון אגרטלים מוזהבים עם פרחי פלסטיק בכל מיני צבעים.

המארח כיוון אותנו לסלון והושיב אותנו על ספה תלת מושבית מול שולחן מוארך נמוך רגליים. אישה מכוסה בבורקה ובידה מגש גדול  נכנסה פנימה,  ברכה אותנו והחלה לכסות את השולחן בעשרות צלחות קטנות עמוסות  מטעמים. המארח הפציר בנו לא לוותר על שום צלחת, ולנסות מהכל. אחת לרבע שעה בערך , שבה האישה כדי לפנות את הצלחות  שהתרוקנו ולהחליפן בחדשות.  ככה זה נמשך שעתיים בערך, עד שלא יכולנו יותר לנשום. רק אז הגיע סוף-סוף המגש האחרון, זה עם הפינג'אן המהביל וספלי הקפה הקטנים שאליו הוספנו את קופסת הבקלוות שהבאנו אתנו.

רק אז יצאו הנשים ממקום מחבואם במטבח  והצטרפו אלינו: אמו של חסן,  אשתו, אחותו ועוד שכנה. האם לבשה שמלה שחורה כיאה לאלמנה, ופניה היו גלויות ונעימות. האישה של חסן שעובדת כמורה בבית ספר,  דיברה אנגלית טובה למדי. כולם רצו לשמוע מה דעתנו על מצרים ואיך החיים באמריקה ובפריז. ראוי לציין שכשהחלטנו לצאת לטייל לבד במצרים, בחרנו להשתמש בדרכוננו הזרים מטעמים אסטרטגיים, כך שלא היה להם מושג מאיפה אנחנו באמת. כך  יכולנו לשוחח אתם בחופשיות "על המצב", מבלי לחשוש ממתחים אפשריים. גילינו למשל, שמובארק  מכונה בפי בני עמו  " La Vache qui rit " על שם הגבינה המותכת, משום שהוא נתפס כאיש מדושן עונג, שמן וטיפשי.  עוד גילינו שהם חושבים שסאדאת היה חכם מרוב מנהיגי ערב – עובדה שהצליח להוציא מהישראלים את כל השטחים בחזרה. השכנה אמרה שאין סיכוי שהסורים שלא נדבר הפלשתינאים, יקבלו מהם שלום במחיר הזה ובאותם תנאים נוחים.

האם את רוצה לראות תמונות מהחתונה שלנו? שאלה אשתו של חסן, ואני אמרתי בטח, בשמחה. אלבום מפואר  נפרש אז לפני,  ואתו הסברים מפורטים על כל תמונה ותמונה. היתה לך שמלה מאד יפה אמרתי, והצבעתי  על תמונה של אישה  צעירה ומאופרת בתסרוקת גבוהה. אבל זו לא אני, זו אחותי , ציינה בפני האישה שמאחורי הרעלה.

***

והנה עוד סוג של רעלה 

***

שנזכה כולנו לשנה טובה של גילוי פנים ולב.

להציל את סקינה

סקינה מוהמדי-אשטיאני אלמנה בת  43 ואם לשני ילדים עצורה כבר 5 שנים בבית הכלא באיראן משום שדיינים מזוקנים עם מצנפות בד על הראש, קבעו פה אחד שהיא נואפת. עם סיום הרמדאן  (אמש), בית המשפט יבקש לממש את גזר דינה: מוות בסקילה.

 התיק נגד סקינה נתפר בתפרים שאינם מותירים מקום לספקות: נאספו  עדויות מפי עדים נקיי כפיים וברי לבב נטולי אינטרסים אישיים כלפי רכושה של האלמנה. גם הוכחות רבות נאספו נגדה, הוכחות שאינן מותירות ספק– האישה אשמה. אפילו הצהרה של הנאשמת יש להם חתומה כדת וכדין, אז מה אם היא כתובה בשפה שהיא לא מבינה (פרסית בעוד שהיא דוברת ניב כורדי).

הנואפת גם הודתה במעשיה בפני האומה האיראנית כולה, וכי צריך יותר מזה?  אז מה אם הבן שלה טוען שדבריה הוקראו מתוך דף ושאמו עוברת עינויים על בסיס יומיומי. המופקרת הזאת עוד העזה להצטלם במגזין "הטיימס" הלונדוני ללא חיג'אב – מעשה שמין הראוי לדון אותה לעוד 99 מלקות, אם אפשר לפני הסקילה. אז מה אם התמונה היא בכלל לא שלה, אלא של  גולה איראנית החיה בשבדיה ופעילת זכויות אדם. מספיק שהבריטים רשמו מתחת לתמונה הזאת את שמה. 

לנו היהודים, שמורה זכות יוצרים מפוקפקת על שיטת הענישה הזאת כאחת מארבע מיתות בית דין שנהגו ליישמה כלפי אנשים שחטאו בין השאר בחילול שבת, זנות או משכב זכר. אבל ביהדות כמו ביהדות, הסקילה לא היתה סקילה סתם ונקבעו לה שלבים ברורים: ראשית היו משליכים  את החוטא מגג גבוה (4 מ' לפחות), אם האומלל לא היה שובר את מפרקתו ובדרך פלא שורד, אז היו קוראים לעדים שראו אותו בקללתו ומצווים עליהם להטיל אבן גדולה על לבו. ואם גם זה לא היה עוזר – כל העם היה מתבקש להשלים את המלאכה. יש מעט דוגמאות לאנשים שהוצאו להורג בדרך זו, ויש הטוענים שהסייגים הרבים הפכו את ההרשעה לבלתי אפשרית כמעט. מאידך, ראוי להזכיר בהקשר זה יהודי צדיק וחשוב בהיסטוריה שטען כלפי אדם שרצה לרגום אישה שהואשמה בזנות: "אתה אם אין חטא בקרבך, תוכל לרגום אותה ראשון".

מזה כחודש שהאנשים טובים מכל העולם פועלים כדי להציל את סקינה. פעילי זכויות אדם יצאו בתחילת חודש אוגוסט בערים גדולות באנגליה, ארה"ב, קנדה, גרמניה, אוסטרליה, צרפת וארצות אחרות כדי להביע את מחאתם ולהחתים עוברים ושבים על עצומה הקוראת לביטול גזר דינה. הגדיל לעשות הפילוסוף הצרפתי ברנר הנרי-לוי שהקדיש למאבק הזה את מיטב כישרונו והשפעתו הפוליטית.  עוד אנשי רוח, פוליטיקאים, שחקנים ואנשי ציבור אחרים נרתמו אתו  למאבק זה. נפתחה קבוצה בפייסבוק, ויש גם אתר אינטרנט שנקרא free Sakineh שבו נאספו עד כה למעלה מ- 300,000 חתימות. מעניין שרק אצלנו הסיפור של סקינה לא מעורר עניין כמעט – לא בקרב פעילים חברתיים, פוליטיים או דתיים. אולי זה משום שמדובר בסך הכול בעוד אישה עטופה בבד שחור ונשים כאלה כידוע, הן רואות אבל בלתי נראות.

 

 

איך עובד ראש של אישה

כשחושבים על דמות של רב יהודי בגלויות של פעם – מיד עולה תמונה של ישיש צנוע,  הממעט בדיבורי סרק, עונה רק אם דוחקים בו ממש ותשובותיו לרוב  עמוקות ומעורפלות במידה, שהרי את המציאות אפשר לפרש פעם כך ופעם כך.  רק אלוהים יודע הכל.

ובכן לא עוד. בשנים האחרונות צמחה לה תופעת הרבי-סלב, המגה-רב, או ה- Rabi-Standup. הצלחתם המסחררת עולה על הצלחותיהם של כל השחקנים בהצגות-היחיד בארץ.  גם ההפקות שלהם זולות יחסית – אין צורך בתסריט, במאי, איש תאורה, מלביש ושאר אביזרים. רק תפאורה דלה, במה ריקה, שולחן ועליו בקבוק מיץ וכוס פלסטיק, מיקרופון ומערכת הגברה מינימאלית. בשונה מהופעות של סטנדפיסטים מין המניין, הרבי-סטנדפיסט, נהנה מאהדה אוטומטית של הקהל עוד לפני שסיפר בדיחה מוצלחת אחת. כמו סטנדפיסטים מקצוענים אחרים דוגמת ג'רי סיינפלד או עדי אשכנזי, גם הרבי-סטנדאפ משתמש בהומור כדי לדון בדברים מאד רציניים:  רצונותיו של הקב"ה, גורלו של עם ישראל או  הבית היהודי.  בכל מה שנוגע לתפקידן של הנשים ביהדות, הרי שבמשך דורות על גבי דורות הן הודרו מכל לימוד ושיח פומבי והדברים הנוגעים לחייהן, לגופן או למעמדן  – הובררו רק בין תלמידי חכמים לבין עצמם.  אבל  הנה גם לעמך ישראל, ובכלל זה גם לנו לנשים, מותר סוף-סוף לשמוע את דעתם המלומדה של רבנים  בכל מיני סוגיות מעניינות.

השבוע לגמרי במקרה, נקלעתי לקישור של סרטון שבו מופיע  הרב אבנר קוואס. מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן, אבל עושה רושם שהאיש ניחן כישרון דרמתי נדיר.  עילוי אמיתי. הרב הוא מומחה גדול לנושא שלום בית וזוגיות.  מטבע הדברים, בסיפורים שהוא מביא יש מקום נרחב למימיקות, מחוות גוף מוגזמות וחיקויים עסיסיים ומשעשעים. בסרטון שהועלה ליוטיוב הנושא את הכותרת:  "תכונות האישה", הרב קוואס מבטיח כבר בתחילת דבריו שבמהלך השיעורים הבאים (המתפרשים על פני 12 קטעים), נלמד סוף-סוף "איך בנוי ראש של אישה".

זו כמובן לא הפעם הראשונה שאני נחשפת לסוג כזה של מידע על ההבדלים המהותיים שמשני עברי המגדר: קראתי את המין השני ("אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית אישה"), את דרך גבר של ד' דיידה (כולנו חולקים מהות גברית ומהות נשית שלהם  צרכים שונים) ולפני כמה שנים אפילו הייתי במופע של אבי קושניר להציל את איש המערות ("האנושות נחלקת לשני מינים: נשים וחארות"). 

אז למה בכל זאת, מופע הסטנד-אפ של הרב קוואס גרם לי יותר חוסר נחת מאשר שעשוע? האם זה בגלל ההכרזה המוקדמת שאפשר לנתח ולפרק "ראש של אישה" משל היה זה מנוע דיזל בידי מכונאי? או אולי המבט הזה של הקהל המצחקק  תמיד ובולע את דבריו בשקיקה,  ללא בדל ביקורת או טרוניה? אבל נדמה לי שמה שהרגיז אותי באמת היו נושאי הסיפורים הבאנליים: הנשים  תמיד בבית, במטבח, בבישולים ובילדים והגברים לעומת זאת חוזרים מהעבודה עייפים, מתמודדים עם הבוס, עם הפקיד בבנק, ובין לבין מצטווים  להסכים לרצות את גחמות נשותיהן, שמעצם טבען לא מפסיקות לעשות הרבה רעש  (וראו את משל הפחית המשקשקת ברעש כאשר שמים בתוכה  עצם שממנה נבראה האישה, מול פחית שקטה מלאה  בעפר, שממנו כידוע  נוצר הגבר).

ישעיהו ליבוביץ סבר שההשג הגדול ביותר של המין האנושי הוא במהפך של התרבות החברתית – מתרבות גברית לתרבות  כלל אנושית. למרבה הצער השג מהפכני זה טרם מורגש במקומות רבים בעולם, אולי משום שיש רבים שסוברים שהאישה מדברת יותר מדי.

 והנה קישור לאמן גדול באמת, שיר לכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

 

 

"אור לגויים" – משפחת מסיקה כמשל

לפני יומיים נישאו  צ'לסי קלינגטון עם ב"ל  מארק מזבינסקי היהודי. לצד הברכות והקולולויים נשמעים קולות אחרים שמצרים על אובדן  נקודות "משלנו" לטובת "הגויים" במשחק בייסבול שנמשך כבר אלפיים שנה. פעם קבוצה אחת חובטת ופעם הקבוצה היריבה נמצאת בשדה ההגנה, ועדיין לא רואים את קצה קצהו של הסוף במשחק הארוך והכואב הזה.

 למעט ציבור החרדים, יהודים מן הישוב לא יעלו בדעתם "לקרוע קריעה"  אם בן או בת המשפחה יחליטו להינשא לגויי, כפי שעשה למשל, הצדיק טובייה זכור לטוב. "העיקר שיהיה בנאדם", או "העיקר שיהיו מאושרים",  יגידו בדרך כלל בני המשפחה, גם אם בינם לבינם יצרו על כך שהנ"ל לא נישא עם אחד או אחת  "משלנו". אבל מה פירושו של "השלנו" הזה ומה נותר ממנו היום?  אך לפני דור או שניים,  "שלנו" היה מי שנולד למשפחה מאותם עיר/ ארץ / עדה/ רקע אידיאולוגי-תרבותי. ואילו היום במציאות האמורפית שבה אנו חיים, לא נותר הרבה מכל אלה, מלבד בקבוצות מסוימות כמו חרדים או אנשים מהאלפיון העליון.

 לאבא שלי יש 4 אחים שכולם גרים בצרפת. הוא היחיד שהחליט להיעלב באופן אישי מדבריו של דה-גול על אופיים הבעייתי של  יהודים ועל כן, יום אחד בסוף 1969, פשוט החליט לקחת את אמי, את שני אחי ואותי מביתנו שטוף השמש בניס להרים מוכי הרוח בנצרת-עלית. בבחירתו זו התווה במידה מכרעת את כל הבחירות שעמדו לפנינו כאנשים בוגרים. ארבעת אחיו שנותרו בצרפת, אולצו להתמודד עם סוגיות שונות לגמרי בכל מה שנוגע לסביבתם התרבותית, ולהלן תמצית סיפורם:

אח מס' 2:  נישא כמו זוג הורי עם אשת נעוריו שאותה הכיר בביזרט שבתוניסיה. השניים הגרו לצרפת בסוף שנות ה- 50 והולידו שני בנים. הצעיר מביניהם עדיין רווק  ("עכשיו השארת אותי לבד במערכה", הוא אמר לי בטרוניה אך לפני חודשיים). לבן הבכור יש סיפור מורכב: אשתו מגדירה את עצמה כקתולית אדוקה, למרות שאמה היא בת למשפחת לוי שהתגוררה בחבל אלזאס מזה דורות, ובדרך לא-דרך הצליחה איכשהו לשרוד את מאורעות השואה.  כשהאם נשאה לצרפתי המירה את דתה לנצרות ופיתחה התנגדות עזה ליהדות. מאחר ובצרפת נישואין אזרחיים הם חובה וחתונה דתית היא רק בחירה, בן דודי ואשתו החליטו לאחר הטכס האזרחי לקבל  ברכה מאיש דת, ולאן הלכו בת לוי ובן מסיקה? לקבל ברכה מהכומר בכנסייה.   

אח מס' 3 :  נישא כמו שני אחיו הקודמים לחברת נעוריו מהעיר שבה נולדו. יש להם בן ובת שנישאו עם יהודים בני מהגרים מצפון אפריקה. סיפור די באנאלי ולא הכי מעניין.

אח מס' 4:  האח הזה שהיה גיאולוג במקצועו והרפתקן חובב טבע, נפטר בגיל 32 בנסיבות טרגיות. באמצע גיל ה- 20 נישא לצרפתייה שמוצאה מאיזה כפר נידח בפרובנס. כשהוא בא לראשונה לבקר את הוריה, זוג בורים ועמי ארצות, חותנתו לעתיד חיפשה נואשות את הקרניים ואת הזנב שלו שאותם הסתיר בעורמתו כיאה לכל יהודי מצוי. לשניים נולדו בת ובן, שניהם כמובן נחשבים "גויים גמורים".    

אח מס' 5: הוא הארחי פרחי  של המשפחה – ידו בכל ויד כל בו: מתווך נדל"ן של בתים שאיש לא מאמין שאפשר למכור, קבלן שיפוצים בחסד וסוחר ממולח.  באחד הימים החליטו שלטונות המס לשים עליו עין ושלחו פקידת שומה חמורת סבר שתבחן בתשומת לב את ספרי החשבונות שלו. לא נדרש זמן רב כדי לגלות שרב הנסתר על הגלוי. דוד מספר 5  מאז ומעולם היה אדם רב תושייה ותחבולות על כן בחר באופצייה הפחות גרועה מבחינתו – להתחתן אתה. פקידת השומה קפצה על המציאה  וגם אחיה הכומר ואחותה הנזירה. סוף-סוף משהו במשפחה שלהם שמתחתן עם יצור בשר ודם. לדוד מס' 5 ולאשתו יש בן ובת.

 אז מה היה לנו כאן?

5 אחים, 3 התחתנו עם יהודיות ו-2 עם גויות. 11 בנים ובנות, 7 מהם שייכים לקבוצה "שלנו" ו-4 לקבוצה "שלהם". ומה לגבי הדור הבא של הנכדים? ובכן, כאן הסיפור ממשיך להסתבך:  לבן הבכור של דוד מס' 2 ולאשתו בת-לוי במיל' יש 3 ילדים. לפני כשנתיים בן-דודי הגיע עם בנו לטיול בישראל כשהוא היה בן 8 בערך, לאחר שהבן ביקש זאת כמתנת יום הולדת. אחי הבכור שאחראי על הטקסים והסדר במשפחה, ארגן קבלת שבת מפוארת עם קידוש ותפילה והסביר לילד כל מילה ומילה. בסוף אותה שבת הילד החליט לחזור בתשובה, הכריז על עצמו יהודי וכשהם חזרו לצרפת דרש מאביו שירשום אותו לתלמוד תורה. גם שתי אחיותיו הצעירות לא אחרו וגם הם נתקפו בקדחת יהודית לא מוסברת. כל יום ראשון הילדים צועדים במרץ ללמוד תורה ורק האימא הולכת לבד לכנסייה. הבן דוד שלי נשאר בבית לראות טלויזיה, אין לו עניין לא בזה ולא בזה.

 אצל הארחי-פרחי ואשתו פקידת השומה נרשמה גם כן הצלחה מסוימת למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים משהו: כשהבן נולד הדוד הביא הביתה רב כדי שיעשה לו ברית מילה (הרב הסכים לחתוך רק לא לעשות ברכה), וכשלילד מלאו 13 שנה, הוריו ערכו לו בר-מצווה מפוארת. כולם התרגשו מאד, גם הדודה הנזירה והדוד הכומר שגם נתן דרשה. 

 ומה לגבי הילדים והנכדים של הגיאולוג, דוד מספר 4 ? הבן הוא אתיאיסט מוחלט שאינו מתעניין באף דת, יש לו בת זוג אתיאיסטית כמוהו ושתי ילדות. הבת הגדולה התחתנה עם מישהו ששם משפחתו דה-לה קרואה (צלב) ויש להם בן ושתי בנות. למרות שפגשתי אותה פעמיים-שלוש מאז שבגרה, אני חשה אליה קרבה גדולה: לפרנסתה היא עובדת כאחות בחדר ניתוח  וכתחביב היא נוהגת לאסוף חיות פצועות בכל מקום שאליו היא הולכת. לפני כמה ימים היא שמה בפייסבוק תמונה של חיה לא ברורה שנראית כמו הכלאה בין קיפוד לגור חזירי בר. היא מצאה אותה פצועה על אם הדרך והביאה אותה הביתה. הילדים הכינו לגור בית בארגז ודומה שמצבה הולך ומתייצב בימים האחרונים. מזה כמה שנים שהבת של דוד מס' 4 רוצה להתגייר, אבל הרבנים האורתודוקסים בצרפת מערימים עליה אינספור קשיים ומהמורות. בפעם האחרונה כשנפגשנו  היא אמרה לי שבכל פעם שהיא רוצה לבקש משהו מאלוהים, היא מדליקה נר ומתפללת בלב "כמו שעושים אצלנו, היהודים".