ארכיון קטגוריה: שוטטויות

החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?

רכבת עמק הבכא

יצאתי לצמח שעל גדות הכנרת לתעד את מתחם הרכבת או את מה שנותר ממנו. חמישה מבנים במתחם, שלושה מהתקופה העות'מאנית ושניים מתקופת המנדאט. את המבנים העות'מאנים קל לזהות – הם נבנו מאבני גזית בסגנון  טמפלרי חגיגי ומכובד ולא בכדי – היועץ הבכיר של הפרויקט היה הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, שאף זכה לתואר האצולה "פאשה" מידי הסולטאן . 

 

##

תיזהרי מהכלב.

מה כלב?

את לא רואה, יש פה כלב בכלוב.

למה נעלתם  את הכלב בבניין היסטורי שמיועד לשימור?

זה לא אנחנו. זה הווטרינר של המועצה המקומית. שמים אותם כאן בינתיים, לפני ששולחים אותם להסגר. אבל אל תדאגי מטפלים בו יפה. תראי יש לו אוכל, מים, הכל.

 

 ### 

את  הרכבת החיג'אזית המכונה גם "רכבת העמק" בנו העות'מאנים בשנת 1905 כדי להסיע  את עולי הרגל במצוות החאג' בדרכם לערים שבדרום ערב, אך עקב מחסור בכבישים סלולים הייתה לאמצעי התחבורה הראשי  מצפון הארץ עד לדמשק.  שלוש פעמים בשבוע עשתה את דרכה מחיפה לאל חמה וכעבור שלוש שנים מיום הפעלתה,  עלתה התדירות לפעם ביום. חמש תחנות עצירה הוקמו לאורך המסילה:  בתל שמאם (כפר יהושע), פולה (עפולה), ביסן (בית שאן), ג'סר א-מג'מע (קיבוץ גשר),  ובצמח. ברבות השנים נוספו תחנות עצירה נוספות לאורך הציר הקיים, בהשפעת צרכיי הישובים היהודיים שהתפתחו באזורי העמקים הצפוניים.

 

###

תגידי יש לך עוד הרבה פה?

לא עוד הרבה. שעה.

מה את עושה בדיוק?

מצלמת, מתעדת. כשאני אסיים פה, תוכלו לנעול וללכת, הבניינים האחרים פתוחים אז אני יכולה להסתדר לבד.

טוב אז נחכה.

 ###

 

 תחנת הרכבת בצמח הפכה לתחנת גבול בהסכמת הבריטים והצרפתים, למרות שהגבול המדיני בין פלשתינה-א"י לבין סוריה שהיתה תחת שלטון צרפת, נקבע באל חמה  8 ק"מ ממזרח לעיירה . צמח שגשגה והתרחבה ובמתחם הרכבת נבנו בין השאר –  בית מכס, מחסנים, חנויות, בתי מגורים לעובדים וגם מתקן סובב שנועד להפוך את כיוון הקטרים שהתחלפו בהמשך הנסיעה מעבר לגבול. הסוחרים והתושבים שבטבריה הסמוכה, ראו בשגשוגה של צמח הסגת גבול. במרץ 1928 ביקר בה אלפרד מונד, לימים הלורד מלצ'ט  ובעת ביקורו שטחו בפניו  פרנסי העיר את בעיותיהם ובהן ניתוקם מקו הרכבת. התזכיר חובר  בידי יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.

 

 ####

 ואיפה מצאתם אותו?

את מי אותו?

את הכלב.

נזירות מצאו אותו בהר האושר והביאו אותו לכאן.

מסכן. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

 

####

מחיר הכרטיס היה 19 גרוש מצרי למחלקה ג', 38 גרוש מצרי למחלקה ב', 57 גרוש מצרי למחלקה א' אך בפועל כל הנוסעים נתנו "בקשיש" לכרטיסן במקום לשלם. רוחב  פסי המסילה היה 105 ס"מ, ועל כן לא ניתן היה להסיעה על פסי המסילה רכבות "ברוחב תקני" (143 ס"מ) שהוקמו מאוחר יותר בידי הבריטים.  רכבת העמק היתה כלי התחבורה העיקרי לשיווק תוצרת האזור כולו וסוחרי דמשק נהגו לבוא בה כדי לקנות ולמכור כבשים, גבינת ושעורה.  דייגי  טבריה נהגו להביא את שללם לתחנה בצמח ולמוכרו לערים ולישובים הפרושים לאורך המסילה.

 

####

 תגידו כמה משאיות זבל נכנסות לפה כל יום?

לא יודע, עשרים-שלושים.

אני מקווה שלא יכסו עלינו לגמרי. אני חוששת  שלא אוכל לצאת מפה לעולם.

אל תדאגי, מקסימום נבוא לחלץ אותך עם המנוף של המועצה.

 

 ####

הנסיעה מחיפה לצמח ארכה שלוש שעות ויותר. מספרים שבאחד הימים נהג הקטר שוחח עם חמר שהילך בצד הדרך, זה מקרטע ונוסע מזה וזה  רוכב ומקטע מזה.  כעבור זמן מה, אמר החמר לנהג הקטר: הייתי ממשיך לשוחח אתך, אבל קצת ממהר, עלי להמשיך ברכיבה.

 

 ####

(כמה שעות מאוחר יותר)

וואווווו….

אל תבכה חומי. כלב טוב חומי.

ואוווווו….

אתה מבין חומי, אני לא יכולה לחלץ אותך, מצטערת. עובדי המועצה נסעו ולקחו אתם את המפתחות. נשארנו רק אתה ואני ושיירת משאיות הזבל שלא נחה לרגע. מזלך שאתה בתוך מבנה, לפחות אתה מוגן.

ואוווווו….

יהיה בסדר חומי,  אל תיילל. זוכר איך לא מזמן התהלכת חופשי ומאושר בהר האושר,  רק אתה, רוח הקודש והנזירות החביבות?

תראה מה הם עוללו למקום הזה. ההווה דפוק לגמרי ובינינו – גם העתיד לא מבטיח במיוחד. אבל אנחנו צריכים  לשאוב כוח מאיפשהו. חייבים להאמין שיהיה בסדר, כמו שהיה פעם מזמן.  יודע מה? אני הולכת לכתוב להם כזה דוח על מה שהיה פה, שהם לא יאמינו בכלל. גם אתה תהיה שם חומי, מבטיחה. אני אדאג באופן אישי שגם  לך יהיה מקום, גם אם צנוע, בהיסטוריה.

 

מפגשים בקסבה

למקום שבו גרתי בילדותי קראו "הקסבה". אמיתי. מין שכונה בלתי נתפסת מרחבית שנבנתה על גבעה צחיחה. נבנו בה מאות בתים ששולבו זה בזה כבלבירינט, חלקם הגדול חד- קומתיים, חלקם בתים מרתפיים שצריך לרדת אליהם במדרגות דרך חצר מרכזית וחלקם בתים שמתנשאים לגובה של 4 קומות. מצפון ומדרום  לגבעה הבנויה היו מדרגות אבן תלולות וגם שם לאורכן, שולבו בתים מדורגים שניצבו זה מעל זה. לגור בהם זה היה נחשב הכי שווה – כי היתה להם פיסת גינה שבה  ניתן היה להתרווח על כיסאות נוח בשבתות ובמועדים ולברך לשלום את העולים והיורדים שחולפים ממול.

מספרים שהאדריכלית שתכננה את המתחם בשלהי שנות ה- 60 התאבדה, אבל יש להניח שהיא סבלה מסיבוך נפשי עוד לפני כן. אנחנו היינו מהדיירים הראשונים  בקסבה, בזמן שקירות הבתים  היו עדיין לבנים ובוהקים ולא היה כביש או מכונית בכל השכונה. מלבד הפורד אסקורט שאבא שלי הביא מצרפת.  אחר כך סללו  כביש אספלט ארוך ותלול. גרגרי אבן קטנים ושחורים היו חודרים לנו מבעד לסנדלים ופוצעים לנו את כפות הרגליים.

ממזרח לכביש ניצב  "ההר", שהיה לא יותר מאשר גבעת טרשים מצולקת בסלעים וקוצים גבוהים אבל בחורף ובאביב פרחו בו אלף פרחים בכל מיני צבעים. לפעמים היינו מוצאים שם צב או גור כלב נטוש, שאותם היינו נושאים הביתה בתקווה שהיתה נכזבת תמיד – בבקשה להחזיר אותם לאיפה שנמצאו.

לאורך הכביש הראשי של הקסבה ניצבו "בלוקים" – מבנים בני ארבע קומות שנקראו על שם המשפחות החשובות שהתגוררו בהם. היה הבלוק של משפחת מימוני, הבלוק של משפחת זרביב, הבלוק של הפרסים והבלוק של האילמים. כל פעם שאימא שלי היתה פוגשת את גברת מימוני או גברת זרביב או גברת גפסו, היא היתה אומרת: בונג'ור מדאם זרביב! בונג'ור מדאם מימוני!  בונג'ור מדאם גפסו ! והן היו עונות בצרפתית – בוג'ור מדאם מסיקה, מה שלומך, מה שלום הילדים? והיא היתה אומרת הכל בסדר, תודה,  ואצלכם? והן היו אומרות: ברוך השם.

אבל עם האישה של הפרסים אימא שלי  לא החליפה מילה מעולם. וגם לא עם האילמים, אבל את זה עוד אפשר להבין. האבא הפרסי היה גרום וגבוה והוא נהג ללבוש חליפות כהות וכובע בד נוטה על צדו. בימי מלחמת יום כיפור הוא היה  הגבר היחידי בכל השכונה שנשאר לישון אתנו במקלט. האישה הפרסית  היתה יכולה לשבת שעות על גבי שעות מול החלון שבקומה השניה שבדרך פלא השקיף בדיוק על המרפסת שלנו, ולהתבונן בנו בלי לזוז במבט מלא עצבות ותוגה. לילדים שלה היו שמות מוזרים – כורש ודרווש ופאיזה. אבל גם לילדי השכנים שממול היו שמות מצחיקים – הם באו ממרוקו אבל דיברו ספרדית. בכל ערב אימא שלהם היתה יוצאת החוצה וצועקת במלא גרון בקולה המתנגן: מימי, ג'וג'ו, ארמנדו,  ביאנה הקסה ! ואנחנו היינו מחקים אותה וצועקים: מימי, ג'וגו' ארמנדו, פינוקיו !  ומתפקעים מצחוק.

בשולי הקסבה עמד מרכז מסחרי קטן ובו שתי חנויות מכולת: אחת של תורג'מן  המרוקאי והשניה של בנימין הגרוזיני. אצל בנימין אפשר היה לקנות בהקפה, היו לו כרטיסיות קטנות בתוך קופסה שחורה.  הוא נהג להרכיב  את המשקפיים שלו לפי הצורך – פעם על מצחו כדי לפקח על הילדים המתגודדים במקומות מועדים לפורענות  – כמו ליד המתקן של סוכריות התרנגול האדומות,  ופעם על אפו , כדי להיטיב לרשום את סיכומיו הסבוכים בכרטיסיות הדהויות.  אצל הגרוזיני הסתובבו הרבה ג'וקים  ואצל תורג'מן בעיקר מיני מכרסמים.

לפעמים בקיץ היינו מתקבצים עם הילדים של משפחת זרביב, ומשפחת מימוני ועם מימי וג'וג'ו וארמנדו ודוהרים במיחלקיים מאולתרים מקרשים וגלגלי עגלות מעוקמים  מקצה הקסבה ועד קצהו פורשים ידיים וצועקים במלאו גרון , בולעים את הרוח, נושמים את האוויר הצליל והחד שנמסך בו סלסול מואזין וצלצול פעמונים, בזמנים ידועים וקבועים, קצת לפני שמתחיל טלפלא או הצריף של תמרי, בשעה חמש ושלושים.

(הרשימה הזאת מוקדשת לשמעון גפסו, ראש עיריית נצרת-עלית, שגדל אתי בשכנות בקסבה).

 

החברות הסוריות שלי

פגשתי אותן באחד המושבים ברמת הגולן, כשהגעתי לשם עם החבר אחרי הצבא. הצבנו לעצמנו מטרה: לעשות כמה שיותר כסף לפני הלימודים ; האמצעי היה קטיף תפוחים. למרות שכבר היה לי רקע עשיר בעבודות שונות ומשונות מזמן שירותי בנח"ל, שום דבר לא הכין אותי לקושי בעבודה ההיא: 8 – 9 שעות ביום על הרגליים,  תרמיל עמוס תפוחים תלוי כל הזמן בין הצוואר לשכם, והידיים שצריכות לפעול כמו תמנון היפראקטיבי  כדי להספיק כמה שיותר מהר למלא את הארגז.

אחרי כמה שבועות הבוס המושבניק החליט לקדם אותי לתפקיד אחראית חולייה  ואת החבר לטרקטוריסט שמביא ומרוקן את המיכלים לפני שקילה ופריקה. ככה הפכתי להיות אחראית על קבוצה של קוטפות צעירות מהכפר הדרוזי בוקעתה שברמת הגולן שהיו ברובן בנות 13-18.

למרות שהרבה שנים עברו מאז, אני עוד זוכרת את שמותיהן – עדייה, מהני, עתיד'ל ועפיפה , כולן מהחמולה של משפחת שאמס. עדייה הבכורה היתה אחראית ונמרצת. זו שממהרת לנזוף ולדרבן את אחיותיה מתוקף מעמדה. אחריה בגיל – מהני, היפה בבנות. צמת זהב משתפלת על כתפה ברישול, חיוכה צופן סוד. כל תנועה שעשתה לוותה  בחן נשי המודע לערכו –בזמן שהיתה עובדת, נחה, או מקוששת  זרדים להכנת התה שהוגש בכוסות זכוכית קטנות. תהיתי  אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את אותן תנועות. לאחות הבאה עתיד'ל היה כיסוי ראש לבן ודק. אחיותיה הסבירו לי שזה מפני שהיא "דתייה". למרות הערבית הגרועה והמקרטעת שלי  והעברית הגרועה ומקרטעת שלה, הצלחנו בכל זאת לתקשר וללמוד זו מזו. זכורה לי שיחה נדירה שקיימתי אתה  על עניינים שהס מלהזכיר: על בית התפילה שהיא הולכת אליו ועל ספר סודי שרק האיש החכם מורשה לקרא בו. היא גם אמרה לי שכשהיא תתחתן, היא תבקש מבעלה  לא ללדת הרבה ילדים. רק 3-4. כי אישה צריכה לעשות עוד דברים. היא גם אמרה שחבל שאבא שלה הוציא אותה מבית הספר. היא כל כך אהבה ללמוד. קרן אור ארוכה האירה מבין עצי התפוח את פניה החוורות והחולמניות שדמו בעיני  לדיוקן של נזירה קדושה.  כמה אומץ וחוכמה גיליתי בשיחות ההן אתה.

היתה עוד אחות אחת ממש צעירה בת 12 אולי, אבל אני לא זוכרת את שמה והיו עוד כמה אחיות שטרם יצאו לעבודה, כי הן היו בסה"כ 9 בנות ובן זקונים אחד. בעוד כמה שנים כשיגדלו, אביהן ישלח גם אותן לעבוד בקטיף תפוחים במושבים של היהודים. אבל את הבן הוא לא ישלח כי יש לו רק אחד.

בקבוצה היו גם בנות אחרות כמו בת דודתם רווקה  בת 30, עפיפה "החטיירה" . עדיה אמרה שהיא עובדת כמו  עשרה גברים ובגלל זה אף אחד בכפר לא רוצה להתחתן איתה. עפיפה שהשלימה כנראה עם מצבה, נראתה מבוגרת בהרבה משלושים שנותיה:  לבושה בשכבות של בגדים מסמורטטים, על ראשה מטפחת ובפיה המהיר לרגוז מענות וטענות רבות שהוטחו בקולה הצפצפני הגבוה. רק עלי היא לא היתה מתרגזת כי  הייתי כאמור,  "הראיסה".  

באחד הימים שאלתי את עדייה איפה מהני היא הסבירה לי שהיא חולה היום וגם מחר לא תבוא. בשבוע הבא אני אהיה חולה יומיים. איך את יודעת שתהיי חולה בשבוע הבא? התפלאתי,  והיא אמרה ככה, יודעת ומשכה בכתפה. אחרי שתיקה קלה אמרה לי: אני רוצה לשאול אותך שאלה, ניטאלי… למה את אף פעם לא חולה? ולמה את רוצה שאני אהיה חולה? השתוממתי. כי ככה. כל הנשים חולות, לפחות פעם בחודש. אההה, חייכתי, המחלה הזאת… טוב זו לא ממש מחלה, כלומר לא משהו שמחייב מנוחה גמורה. היא לא הבינה אותי ואני אז, לא הבנתי אותה. כמה  שנים אחר כך הפנמתי  שדווקא היא הצודקת ולא הפרסומת ההיא שדרבנה אותנו הנשים לרוץ, לקפוץ, לשחות ולשמוח 365 ימים בשנה.

והיו עוד דברים שהן ניסו להבין דרכי כמו איך זה שאני עם החבר ככה, ואנחנו לא נשואים?… ומה אבא שלי אומר על זה? ושאצלם זה חארם, חס וחלילה אסור לעשות מה שעושים בלילה אם לא מתחתנים. והתדהמה שפשטה בפניהן כשאמרתי להן כבדרך אגב, שלא ממש חייבים רק בלילה. אפשר גם ביום.

אבל על דבר אחד לא הצלחנו להסכים בשום אופן: על זה שאסד האב הוא אריה גיבור ושסוריה עדיפה על ישראל. לעדיה הלוחמנית בעלת המודעות הפוליטית המפותחת, היו דעות נרצות ביותר בעניין זה, וזאת למרות שלטענת אביהן תחת שלטון הסורי אי אפשר היה להשיג מוצרי יסוד כמו סוכר ואורז כמו בזמן של הישראלים. אבל הוא לא צודק. אנחנו הצעירים יודעים שכל הדרוזים  הם סורים, ושכל הגולן הוא סורי ושיום אחד ישראל תסתלק מכאן. כדאי מאד שהסורים ידעו מראש שהדרוזים היו בעדם כל הזמן הזה.

ביום העבודה האחרון שלנו במושב הן עשו לי מסדר סיום חגיגי. כשדמעות  בעיניהן נפרדו ממני אחת אחת והגישו לי מתנות שהביאו אתן – חבילת פיתות בגודל סדינים, צנצנת כדורי לבנה צפים בשמן זית סמיך, מחרוזת צבעונית וסיכה מפלסטיק עם פרח ורוד. מהני הכינה תה ומשקה תפוחים טרי (לוקחים תפוח ירוק מזן גרנד-סמיט ומועכים אותו בזהירות עם תפוח אחר עד שחלקו הפנימי מתרכך ומתמלא  במיץ). לפני שעלינו למכונית הצטלמנו כולנו למזכרת. הן אמרו לי תבואי לבקר אותנו בכפר שלנו ואני אמרתי תבואו לבקר אותי בחיפה, אבל ידענו שזה כבר לא יקרה אף פעם: כי המרחק בין בוקעתה לחיפה גדול מדי.

ערב אחד שלוש שנים מאוחר יותר, אימא שלי קיבלה טלפון מוזר: בחורה עם מבטא ערבי שבקושי יודעת עברית שאלה אותה מה שלומי. היא  רצתה לדעת אם אני בסדר ואם אפשר לעזור לי או למשפחה שלנו. אלו היו הימים הארוכים והמתוחים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה. לא ידענו אם סדאם חוסיין יפזר עלינו גז עצבים, גז חרדל או שסתם יורו לנו להתכסות בניילונים  ולשתות הרבה מים. לא, היא לא השאירה מספר. התקשרתי למוקד 166 של בזק וביקשתי שיאתרו  את מספר הטלפון של משפחת שאמס בכפר בוקעתה. איזה שאמס? שאל המוקדן.  לחצי מהכפר יש את השם הזה.

 

 

 

 אני עם עדיה משמאל ומהני מימין

בצהרי היום. סדום

אחרי שנפרדנו מאנשי הארכיון בעין גדי, המשכנו בדרכנו דרומה לסדום.  קבענו להיפגש שם עם עופר,  הממונה על האזור  במועצה לשימור אתרי מורשת. למרות שכבר יצא לי לבקר באי-אילו אתרים עתיקים פחות-או יותר בימי חיי, האתר בסדום הוא מהמרגשים שפגשתי עד כה.  לי הוא מזכיר  עיירת כורים נטושה באיזה מערבון ספגטי שהזמן בה קפא מלכת. יש תחושה שבכל רגע נתון, יכולים לצוץ מבין הבקתות המתפוררות המכוסות אבק מדברי  – בלונדי , טוקו או "עיני מלאך"  רק כדי לסגור כמה עניינים לא פתורים בנוגע לזהב.  

המחנה  היה שקט ומנומנם כשהגענו בצהרי היום,  אבל ידעתי שכדאי מאד  לפקוח עין לכל צרה שלא תבוא.  כי צרות במקום הזה לא חסרו מהרגע שהחליטו על הקמתו ב-1 במאי 1934, ובעצם גם הרבה שנים לפני כן. הדרך היחידה  להגיע ולצאת מפה היתה דרך הים, וגם אז הנסיעה ארכה בין 7- 8 שעות במקרה הטוב. גם מים לשתייה לא היו, ניסו למצוא כל מיני פתרונות יצירתיים עד שהמלך עבדאללה הסכים שיעבירו מים ממעיין סמוך לא-צאפי שבעבר הירדן בצינור תת-קרקעי מעץ, תמורת העסקתם של כמה מאות עובדים בדואים במפעל. אבל ההסכם הזה לא צלח את המאורעות אחרי הסכם החלוקה מ- 1947. היו גם סכסוכים וקרבות קשים בין חלק מהעובדים לבין אנשי ההנהלה ווהיזם הראשי נובומייסקי. אנשי "הקבוצה המקובצת"  וביניהם יהודה אלמוג האשימו אותו בנטיות קפיטליסטיות, בהעדפת האינטרסים של ממשלת המנדט על פני האינטרסים של בני עמו וגם על זה שלא עשה דיי כדי לקדם את רעיון הקמת גרעין התיישבות עברית ראשונה בסדום.

אחרי מלחמת העצמאות הצרות רק הלכו וגברו – המפעל נכנס לתקופה של משבר כלכלי, הפועלים המקצועיים שהיו קודם – עזבו, עולים חדשים מצפון אפריקה  נשלחו למקום בעל-כורחם והתקשו לעמוד בדרישות שהוצבו להם, ובמקביל התחוללו גם צרות סביבתיות – הים שהיה פה קודם הלך ונסוג  וכיום בחלק הדרומי של ים המלח יש יותר שרידים של בריכות מלח מאובנות מאשר ים.

 עופר הראה לנו כיצד מתקדמות  עבודות  השימור של חדר האוכל ובית הביטחון. מסתבר שהקבלן עובד קשה כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים הגבוהים שהיו  לבנאים משנות ה- 30. בשלב הבא יעברו לשמר את בית  המנהל, 13 בקתות מגורים, חדר כיבוי האש, השירותים,  המקלחות,  מתחם המכבסה ואת המזח שמצפון למחנה.  הרבה עבודה. הכוונה הכללית היא להפוך באחד הימים את האתר למרכז מבקרים. 

למחרת בבוקר ביום שישי, קמנו מוקדם בכפוף לשעות ארוחת הבוקר, הצטיידנו בבגדים נוחים, נעליים גבוהות, כלי מדידה, דפים, בקבוקי מים (אין מים זורמים באתר) וגם בשני סנדביצ'ים  עם ביצה קשה שפילחתי מהמלון- 4- כוכבים -חצי פנסיון-הכל כלול-כולל ספא  (איך את עושה את זה, אין לך בושה? לא, אין לי.  אתה עוד תודה לי באמצע היום כשתמות מרעב ) – ויצאנו לדרך.

ראשית דבר הסברתי  לפרולטר מהם שלושת  הכללים החשובים  להצלחת המשימה שעומדת לפנינו והיא-  לתעד למעלה מ- 20 מבנים ביום עבודה אחד: סדר, סדר וסדר. צריך לבדוק אם כבר מדדו את הבניין – אם כן, מה טוב, נותר רק לצלם. הצילום מתבצע כך: אני מתקתקת והוא רושם: "צילום מס' 5 : בקתה 1 – חזית צפונית", "צילום מס' 6: פרט חלון,  קיר מערבי פנימי" וכן הלאה. מאד חשוב לדייק בסדר המספרים ובתיאורים, כי כשחוזרים הביתה מאד קשה לשחזר . בתום 400 ומשהו תמונות ו- 6 שעות נותר לנו רק להגיע למזח ולמדוד את השירותים.  שתי משימות לא פשוטות לסיומו של יום עבודה. המזח ממוקם קילומטר או שניים מצפון למחנה והוא מוקף תעלות, בריכות פתוחות ואדמה לא מי יודע מה יציבה. אבל גם את זה וגם את המדידה של שירותי הבול-קליעה צלחנו בשלום בלי לפול לאף בולען או מהמורה.

יצאנו מהמחנה קצת לפני שירדה השבת, כשהשמש כבר החלה לנטות מערבה מאחורי הר סדום. נעלנו את השער במנעול גדול ונתתי מבט אחרון בבתים המתפוררים שנצבעו בצללים ארוכים וכהים באופן שאינו  מבשר טובות.  בפתח אחת הבקתות יכולתי לראות איש  על כיסא נוח  מתנדנד קלות, שרגליו נשענות על הקיר,   ראשו השמוט מטה מוסתר בכובע בוקרים, על כתפיו פאנצ'ו  ארוך והוא ממתין באדישות לבאות.

 

במעמקי ההרודיון עם מדריך קוראני

מעולם לא הצלחתי להבין את ירושלים ואת ההיגיון הסבוך שלה. מבחינה  גיאוגרפית בעיקר. בעיר ילדותי נצרת יש שתי שכונות: צפונית ודרומית ובאמצע- כביש. הגיוני. בת"א הכי קל להסתדר כי במערב יש ים ושאר הכיוונים מסתדרים פחות או יותר בהתאם. בחיפה שגם בה גרתי, יש ים שאפשר להגיע אליו רק מהעיר התחתית, יש את שכונות הכרמל שמשקיפות מעל ויש את נווה שאנן בקצה השממה המבודדת. אי אפשר להתבלבל. רק ירושלים כמו ירושלים היא מתוסבכת לגמרי: בליל אינסופי של עשרות שכונות על כל גבעה ועמק. בכל פעם שאני מצליחה להגיע בשלום ליעדי אני רואה בזה סוג של נס.

בשישי האחרון התקיים בהרודיון סיור לכבודו של פרופ' אהוד נצר שנפל בעת מילוי תפקידו. מאחר ולא ביקרתי באתר הרבה שנים- החלטתי להירשם אליו, אפילו שלא הכרתי את המארגנים.  ראיתי בזה גם סוג של מחווה אישית למורה ומעל לכל – לאדם שהיה באמת, יוצא דופן בנוף המקומי.

הדרך מת"א להרודיון, עוברת כידוע בירושלים. מאחר והיה צריך להגיע לאתר בשעה 8:00 בבוקר, החלטתי לשנן ערב קודם את המסלול. אבל זה לא ממש עזר. כשהגעתי לרחביה פניתי בכל הרחובות שלא הייתי צריכה לפנות בהן וגרמתי למהומת עולמים ולאינספור צפירות של נהגים ירושלמים עצבניים. אחר כך התקשר חבר ירושלמי במיל' שעשה מאמצים  לחלץ אותי מהתסבוכת. את ממש קרובה ליציאה הוא אמר, תפני לכיוון דרום-מזרח. הסתכלתי על השמים המעוננים שטפטפו מעל ואמרתי שהוא בטח צוחק עלי. איפשהו קרוב למושבה הגרמנית, כשכבר הייתי בייאוש גדול, עצרתי את המכונית ושאלתי את האיש הראשון שעמד בצד הכביש איך מגיעים לרמת רחל. בעצם, איך מגיעים להרודיון תיקנתי כשגיליתי שהנ"ל  הוא למעשה הארכיאולוג גיא שטיבל, שחפר עם נצר במצדה ובעוד כמה מקומות. שטיבל חייך ואמר לי לעשות u-turn. אם יש ניסים בעולם – אז הם קורים בירושלים.

בדרך להרודיון עוברים במחסום צבאי ובשורת כפרים אפורים ודלים למראה. רוב המכוניות שנוסעות בכביש המתפתל והצר נושאות לוחיות זיהוי בצבע אפור דהוי. פעם מזמן אחרי אוסלו,  לוחיות הזיהוי היו עליזות וצבעוניות: ורוד לחברון, תכלת לרמאללה. עברו חלפו להן ימי האופטימיות, נשארנו עם המצב. לאחר נסיעה קצרה מגלים את הגבעה המלאכותית שעליה ניצב ההרודיון במלא תפארתו. פונים שמאלה בכיכר מאולתרת עם עמדת שמירה נטושה, ומיד אחר כך מתחילים להעפיל בהר דרך כביש צר מלהכיל  בתקווה שאף אחד לא יחליט לרדת למטה באותה שעה.

הגעתי לאתר כמעט בזמן. המדריך שלא ידעתי עליו דבר, בדיוק נתן סקירה מפורטת על ההיסטוריה הפרטית של אהוד נצר. הוא אמר שאהוד התחיל את הקריירה שלו בתור ארכיטקט ולכן את הד"ר בחר לעשות על הארכיטקטורה  מהתקופה ההרודיאנית במצדה.  אבל עם השנים הוא התקרב יותר למקצוע והיה  לארכיאולוג של ממש. ואני חשבתי ממתי מפרידים בין הדברים – שהרי ארכיאולוגיה היא תמיד גם וגם. האנשים בקבוצה הקשיבו למדריך ברוב קשב – לגברים היו כיפות סרוגות ושפמים והנשים הבודדות לבשו שכבות של חצאיות ומכנסיים.

השמיים היו סגריריים ומדי פעם בפעם טפטפו עלינו, אבל אלו לא מנעו מהמדריך להאריך בהסברים על שיפולי הגבעות, הנקיקים  והואדיות. היו גם הסברים על הכפרים הפלסתינים  ש"תקועים" לדבריו בנוף של בתי הלגו עם הגגות האדומים. בשלב זה כבר הבנתי שבאשר אבדתי –אבדתי. לפעמים צריך לעשות דרך ארוכה בבוקר חורפי רק כדי לשמוע מישהו שאי אפשר להסכים אתו. אחר כך התחזק הגשם והקבוצה התקבצה במבנה הרוטונדה של בית המרחץ. שם שמענו הרצאה מלומדה על יוספוס פלביוס, המרד הגדול וכיבוש יודפת. אז  כבר איבדתי את סבלנותי לגמרי ויצאתי לשוטט באתר. בקצה אחד השבילים נתקלתי  בקבוצת מטיילים מלוכסני עיניים מצוידים במטריות, מעילי גשם ומצלמות ענק. המדריך שלווה את הקבוצה נראה קפצני וידען והוא הצביע על המבנים הפזורים בשטח תוך כדי תנועה נמרצת. הקהל מצדו ענה לו בקריאות מתוזמנות היטב של: אוֹוֹוֹ ו- אהההה. שמחתי שסוף-סוף מצאתי לי מדריך כלבבי.  מיד חברתי אליהם וירדתי אתם למערכת המסתור מימי בר כוכבא.  כמו כולם רצתי בעקבותיו, הקשבתי להסבריו התמציתיים, הנהנתי בהתלהבות  וקראתי אוֹוֹוֹ ו- אהההה. אחד מחברי הקבוצה חייך אלי ואמר שהם קוראנים מניו-יורק, סטודנטים  ללימודי תנ"ך.

המקום הזה מאד מעניין אבל הוא עצוב מאד הוא אמר. בגלל הפרופסור שנהרג בזמן החפירה? לא בדיוק הוא ענה –  המקום הזה עצוב כי הרבה אנשים מתו כאן, הרבה דם נשפך. אם כך אין לך מה להתרגש. כל הארץ הזו עצובה באותה מידה.

 

שייח'-השייח'ים ושלושים ותשע נשותיו

תכנסי, בבקשה, בבקשה.., הוא אמר בחיוך ולחץ את ידי בלחיצת יד אמיצה וקצרה, לא לפני שסקר במהירות את לבושי כדי לוודא שאינני מסוג הנשים היהודיות שנמנעות מנגיעות יד אקראיות עם זרים גמורים.

תודה רבה אמרתי לו, וצעדתי בעקבותיו  בשביל המתעקל  לפתח ביתו בין שיחי נוי מטופחים, פסלי גן עשויים גבס וכלובים גדולים מאוכלסים בתוכים וציפורי שיר.  גן עדן נטוע בין ערמות אשפה בשולי המדבר, בעיר שנוסדה בידי הממשל רק בכדי לאכלס בה אחת ולתמיד את אלה שמסרבים להשתכן במגורי קבע מזה עידן ועדנים.

סליחה על הבלגן, אני צובע את הבית עם הבן שלי. אשתי נסעה לחו"ל ואנחנו עושים לה הפתעה.

נסעה לעשות חאג' ? אני מגלה טפח מידענותי על מנהגי מארחי

לשוויץ היא נסעה עם הילדה.

?

לבקר את ההורים שלה.

אה.

תשתי משהו? קפה?

בשמחה, אני אומרת.

הפוך?

מה הפוך?

יש גם אספרסו, אם את מעדיפה. הסתכלתי על  מכונת הלוואצה משוכללת שניצבה בגאווה על משטח השיש במטבח המצויד וחשבתי בצער שכך כנראה חולפת תהילת עולם. שיהיה אספרסו, אמרתי לו.

אחר כך בסלון המעוצב בסגנון בארוקי עשיר, התיישבתי עם ספל האספרסו ושמעתי סיפורים על משפחתו,  בני  שבט אל הוזייל: צאצאים של בני הלאל שבאו מחצי האי ערב עוד בימי החאליפים הגדולים והמצאו נחלות בארצות רבות מעירק ואיראן במזרח, דרך ירדן, סוריה, מצרים, לוב, טוניס, אלג'יר ומרוקו במערב.  את הפלחים הם הביאו לפה כדי שיעבדו בשבילם את השדות, כי הם לא בנויים לעבודה הזאת. גם שחורים מאפריקה הם הביאו. האסלאם רוב הזמן היה פחות חזק אצלם – חוקי המדבר גוברים על חוקי  השרעייה . אבל היום כולם נעשים יותר דתיים. גם אצל היהודים זה ככה.

האם יש מעמדות? בטח יש. פלח נחשב פחות מבדואי.  בדואי יכול להתחתן עם בת של פלח', אבל הפוך – זה לא מקובל. אם נגיד בא פלח לבקש את ידה של בת של בדואי, האבא לא יגיד לו לא ישר. גם אם אחד שחור יבקש. חארם, אצלנו אומרים שכמו שכל השיניים במסרק שווים – גם ככה האנשים בפני אלוהים.  אבל לאבא של הבת מותר לבקש כמה מוהר שהוא רוצה. והמוהר אצל הבדואים הוא מאד יקר. אבל אחרי 67 המצב השתנה. התחילו לייבא נשים בזול מהשטחים.

ואיך קרה שאשתי שוויצרית? טוב גרתי שם כמה שנים. היא מהצד הגרמני. בחורף הטמפרטורה מגיעה למינוס 20, אבל בסוף מתרגלים. כשהבאתי אותה לישראל, גרנו קודם בבת ים. רציתי להרגיל אותה למנטאליות לאט לאט, יעני. אחר כך עברנו לקריית גת ורק אחרי כמה שנים הגענו לרהט. היום אני מת לחזור לשוויץ אבל היא לא רוצה. טוב לה פה.

רוצה לשמוע על האבא שלי סלמאן אל הוזייל? הוא היה השייח' של כל השיח'ים. רק פעמיים  בהיסטוריה היה שייח' כזה שהיה מקובל על כל השבטים כמו האבא שלי. המלך חוסיין עליו השלום, היה כאן בתור ילד עם סבא שלו עבדאללה, עוד  לפני שהיתה ישראל. איך הוא התחתן עם 39 נשים? טוב, הוא היה צריך את זה כדי לחזק בריתות עם משפחות משבטים קרובים ורחוקים. אבל רק את האימא שלי, האחרונה מביניהן, הוא אהב באמת. עם כל הנשים הוא התגרש ורק אתה הוא חי 35 שנה.  השייח' חי מאה שנים בדיוק הוא נולד ב- 1882 ונפטר ב1982. ועכשיו רוצים להפוך את הבית שלו,  את הקאסר הנמצא פה קרוב  לבית מורשת לעדה הבדואית.

יש כאן מישהו שיכול להראות לי את הבית? אני שואלת והמארח שלי אומר בטח, הנה אחמד זה הבן של האח מספר 74 שלי.  וככה יצאנו לדרך הנכד שמי ידע מה מניינו בשושלת ואני, דרך חצרות תחומות בגדרות רעועות, ערמות אשפה, והרבה פרצופים סקרניים שביקשו לדעת בחיוך רחב מהי מטרת הביקור הממלכתי. כל אלה האחים שלך? אני שואלת והוא אומר: בני  דודים.

הגענו לקאסר – בית אבן בעל שתי קומות מט ליפול שידע ימים טובים יותר ובבמתארו הנוכחי רחוק מלהזכיר ארמון.  בשלב זה הצטרף אלינו נער צעיר שהילך כמה פסיעות מאחורי המלווה הרשמי שלי, שהילך כמה פסיעות מאחורי כי סדר צריך להיות פה.  החדר בקומה התחתונה או מה שנשאר ממנו, היה גדוש באשפה מכל סוג ומין, מפולות אבנים ולשלשת יונים. מה אתם עושים אתן? והילד הסביר:  מוכרים ב 10 שקל.  איש עסקים האח שלך אני אומרת למלווה והוא מתקן: זה בן דוד שלי.

למעלה השייח'  היה מקבל אורחים הוא אומר ומצביע על מדרגות האבן הרעועות והצרות שמובילות לקומה השניה, רוצה לעלות?  בטח, למה לא. הנוף המדברי שניבט מהקומה השניה הוכתם בפחונים ומבנים ארעים עשויים טלאי על טלאי ללא כל סדר מוגדר.  בחצרות הבתים הצמודים לקאסר בצבצו ראשי צאן, חמורים ותרנגולות לרוב. רק ביתו של הבן של האישה המועדפת נותר בתפארתו כנווה מדבר מוריק ומטופח בלב הישימון.

 

מאחורי הרעלה

מזה כמה חודשים שהצרפתים גועשים ונרעשים בשל סוגיה חשובה ביותר: האם לאסור על כמה מאות נשים ללבוש את הבורקה  במקומות ציבוריים? בהצעת החוק שהעלה הנשיא סרקוזי נקבע שאישה שתיתפס ברחוב כשפניה מכוסים, היא תקבל מהשוטרים  קנס על סך 150 יורו ו/ או  שיעור באזרחות.

אנשי רוח, פוליטיקאים ופעילים חברתיים נדרשו להביע את דעתם בנושא  – האם החוק נועד להגן על ערך השוויון ברפובליקה, או דווקא לפגוע בו ? האם הנשים שמכסות את פניהן עושות זאת מתוך רצון חופשי או מתוך כפייה?, האם האסלאם היא פרקטיקה לגיטימית של ציבור דתי גדול, השני בגודלו באירופה, או שזו אידיאולוגיה פוליטית, מעין  סוס טרויאני  תמים למראה המסתיר זמנית, לוחמים נחושים וחדי חרב? הסיפור הזה הרבה יותר רחב מסך חלקיו. מעניין שם עכשיו.

מה שמזכיר לי סיפור שאירע לי לפני כמה שנים כשביקרתי במצרים עם חבר שהיה לי אז:  על מה שקרה לנו כשהגענו לאבידוס כבר כתבתי בפוסט אחר, אבל לסיפור ההוא היה המשך: חסן, אחד מבעלי המסעדה /  מלון- האוהלים שאליו הגענו, החליט לקחת אותנו תחת חסותו במשך כמה ימים, עד שהחבר התאושש מהתקרית המצערת ההיא. כשאמרנו שאנחנו מתכוונים  לחזור לקהיר הוא אמר שיבוא אתנו כי במילא התכוון לנסוע לשם באותו סוף שבוע. כמו רבים במצרים, גם הוא מתגורר במקום עבודה מרוחק במשך רוב ימות השנה, ומגיע לבקר את משפחתו אחת לכמה חודשים. 

חסן עזר לנו לרכוש כרטיסים לרכבת, דאג לנו למקומות ישיבה נוחים ועשה פרצוף של שומר ראש זעוף כדי להדוף את המבטים הסקרניים של שאר הנוסעים. כשנזקקתי לשירותים, חסן קם ממקומו והתלווה אלי, דאג שאלך ואשוב בשלום למקומי.  "אני לא מבין למה הוא צריך לעשות את זה ", תהה האיש שלצדי, אבל  לי זה דווקא היה ברור כשמש: בלבאנט כמו בלבאנט – לא משאירים דברי ערך ללא השגחה במקומות ציבוריים.

לפני שנפרדו קבענו שנבוא אליו למחרת לארוחת צהריים. באותו בוקר ביקרנו במסגד הגדול  אל אזהר ומשם לקחנו מונית אל השכונה שבה  התגורר. הוא חיכה לנו חגיגי ונרגש וביקש שנתלווה אליו כדי לקנות דגים לארוחה. בקרן אחד הרחובות ניצבה  חנות  בסטה עם דגי נילוס ארוכים ודקים, פלטת גריל, ושורה ארוכה של אנשים שחיכו בסבלנות. המוכר  נטל  דג אחרי דג, חתך את בטנם  לאורך,  דחס פנימה תערובת של ירקות קצוצים ועשבי תיבול והניח אותם על הפלטה. בתום הבישול, עטף את הדגים  השמנוניים בנייר עיתון והגיש אותם ללקוחותיו.

השכונה שבה התגורר חסן היא מסוג השכונות הטיפוסיות לפרוורי קהיר של מעמד הביניים: מדרכות הומות אדם, ילדים, נשים בבורקה, כלבים משוטטים, ערמות אשפה מוטלות באין מפריע בצדי הכביש, תעלות פתוחות  וריחות עזים. המעבר אל פנים הבית מהווה היפוך גמור של כל מה שמתרחש בחוץ –  שקט, נקי ומרוהט בהידור – שטיחים רכים ועבים,  שידות עץ עם פיתוחים בארוקיים והמון אגרטלים מוזהבים עם פרחי פלסטיק בכל מיני צבעים.

המארח כיוון אותנו לסלון והושיב אותנו על ספה תלת מושבית מול שולחן מוארך נמוך רגליים. אישה מכוסה בבורקה ובידה מגש גדול  נכנסה פנימה,  ברכה אותנו והחלה לכסות את השולחן בעשרות צלחות קטנות עמוסות  מטעמים. המארח הפציר בנו לא לוותר על שום צלחת, ולנסות מהכל. אחת לרבע שעה בערך , שבה האישה כדי לפנות את הצלחות  שהתרוקנו ולהחליפן בחדשות.  ככה זה נמשך שעתיים בערך, עד שלא יכולנו יותר לנשום. רק אז הגיע סוף-סוף המגש האחרון, זה עם הפינג'אן המהביל וספלי הקפה הקטנים שאליו הוספנו את קופסת הבקלוות שהבאנו אתנו.

רק אז יצאו הנשים ממקום מחבואם במטבח  והצטרפו אלינו: אמו של חסן,  אשתו, אחותו ועוד שכנה. האם לבשה שמלה שחורה כיאה לאלמנה, ופניה היו גלויות ונעימות. האישה של חסן שעובדת כמורה בבית ספר,  דיברה אנגלית טובה למדי. כולם רצו לשמוע מה דעתנו על מצרים ואיך החיים באמריקה ובפריז. ראוי לציין שכשהחלטנו לצאת לטייל לבד במצרים, בחרנו להשתמש בדרכוננו הזרים מטעמים אסטרטגיים, כך שלא היה להם מושג מאיפה אנחנו באמת. כך  יכולנו לשוחח אתם בחופשיות "על המצב", מבלי לחשוש ממתחים אפשריים. גילינו למשל, שמובארק  מכונה בפי בני עמו  " La Vache qui rit " על שם הגבינה המותכת, משום שהוא נתפס כאיש מדושן עונג, שמן וטיפשי.  עוד גילינו שהם חושבים שסאדאת היה חכם מרוב מנהיגי ערב – עובדה שהצליח להוציא מהישראלים את כל השטחים בחזרה. השכנה אמרה שאין סיכוי שהסורים שלא נדבר הפלשתינאים, יקבלו מהם שלום במחיר הזה ובאותם תנאים נוחים.

האם את רוצה לראות תמונות מהחתונה שלנו? שאלה אשתו של חסן, ואני אמרתי בטח, בשמחה. אלבום מפואר  נפרש אז לפני,  ואתו הסברים מפורטים על כל תמונה ותמונה. היתה לך שמלה מאד יפה אמרתי, והצבעתי  על תמונה של אישה  צעירה ומאופרת בתסרוקת גבוהה. אבל זו לא אני, זו אחותי , ציינה בפני האישה שמאחורי הרעלה.

***

והנה עוד סוג של רעלה 

***

שנזכה כולנו לשנה טובה של גילוי פנים ולב.

Peepshow

ממתינה לקו 4 בתחנת האוטובוס ברחוב אלנבי, חצות עוד מעט. מבעד לחלונות התחנה אפשר לראות חלק מהבניינים שמאחורי, וגם את אורות הניאון הכחולים בשלט הקבוע בחזית המועדון הכי אקסקלוסיבי בעיר. יש פיגורה טלוויזיונית נחשבת ביותר שלאחרונה כתבה ספר שלם על המקום הזה. המבקרים שיבחו את סגנון הכתיבה שעשוי טלאי על טלאי, מעשה מחשבת של משפטים טעונים וקצרים שאין כמותם לתאר את חיי האנשים שמתנקזים בביב השופכין האפל והמצחין הזה. שומרי הסף למשל. והלקוחות כמובן. והנשים העובדות, שלמען האמינות הספרותית הסופר בחר להכיר את חלקן באופן אישי. 

כתב פלילים ממולח הצליח לזהות שם לפני שנה בערך, קצין בכיר מאד שנחשב ללקוח נאמן וקבוע. כמה חבל שהסופר לא זכה לגלות אותו לפני כתב הפלילים. אפשר היה להוסיף עוד דמות ססגונית לעלילה הסבוכה ממילא, דמות מנוסה במשפטים קצרים ובין לבין בשתיקות ארוכות מלאות משמעות.  
 
בחזית המועדון עומדים שני שומרי סף. כמובטח הם מדברים ברוסית ונראים משועממים לגמרי. צלילי מוסיקה לא מוגדרת בוקעים מבעד לדלת האטומה  והשחורה. הצלילים מתעצמים לרגע, הדלת נפתחת ואישה צעירה לבושה במשהו שנראה כמו בגד יד עם הרבה נצנצים יוצאת משם החוצה אל תוך הלילה הקר. אי אפשר לעבוד ככה היא אומרת לשומרים. יש לה שער שחור ארוך, גוף מלא ואת הפנים שלה אני לא מצליחה לראות. שני שומרי הסף מהמהמים משהו באדישות ומקנחים בשתיקה ארוכה מתבקשת. הרעש שוב מתגבר, הדלת נפתחת והנערה נעלמת פנימה בחזרה.
 
חבורת צעירים מגיעה מקצה הרחוב ונעצרת מול פתח המועדון. הם נראים מהוססים ונבוכים, מתלבטים בינם לבינם מה לעשות. קשה לדעת אם הם תיכוניסטים או חיילים בחופשה, אבל מה שבטוח שהם עדיין לא השתחררו מכבלי העדר. אחד מהם פונה בדברים אל שומר הסף ומבקש לדעת כמה עולה. אחר כך הוא שב לחבריו ומתייעץ אתם. אחד מהם לא נראה לו כל העסק הזה, והוא מחליט להתרחק אך דומה שחבריו לא מוכנים לוותר עליו בקלות רבה כל כך: הם מקיפים אותו, מניחים יד על שכמו, מנסים לפייס את דעתו, להבין מה הבעיה שלו בעצם.  רק נבלה פה קצת, מה יש. הוא נראה נחוש, מסרב בתוקף, על ראשו אפשר לראות כיפה סרוגה קטנה מהודקת בסיכה. הקולות והאורות מתחלפים ללא הרף על פניהם של הצעירים כמו היו צופים במופע אימים מהלך כשפים, שמושך ומרתיע אותם לסרוגין. הם שוב מתכנסים לדיון נוסף ופונים בדברים אל הפליט שסרך – מדברים לליבו עד שלאט לאט הוא מתחיל להתרצות. עוד כמה דקות עוברות והנה סוף-סוף הוא מצטרף אליהם, גורר רגליים כבדות.
עכשיו כל החברים נעמדים בשורה לפני  שומרי הסף, שולפים ארנקים, ממתינים לבדיקה שגרתית  ולהוראות שימוש. רגע לפני שהם נעלמים פנימה מבעד לדלת השחורה, הוא מניע את ראשו כה וכה כמוטרד מפני עין  נסתרת שעוקבת אחר מעשיו, ואז הוא מסיר את הכיפה מעליו, מקפל ומנשק אותה במהירות, ומטמין אותה עמוק בכיס מכנסיו.                    

ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה

בכל  יום כיפור אני נוהגת להכין לעצמי ערמת ספרים קטנה שמלווים אותי מי בדפדוף, מי בקריאה חלקית מי בקריאה רצופה, מרדת הלילה של ערב החג ועד לזמן תפילת נעילה. הקריאה במצב צום אינה דומה לקריאה במצב צבירה אחר. הריכוז תלוי במידת המחשבות והמחשבות הולכות אחר הגוף שחזק משניהם. פעם הגוף מבקש מים, פעם אוכל ופעם הוא סתם עייף. אבל כשאני מצליחה להתעלות על טרוניותיו ודרישותיו הרבות, נותרת בהירות של מחשבה צרופה, מזככת.

הפעם הכנתי לי כל מיני סיפורי אגדות:  הסיפורים הנאים של ר' ישראל הבעש"ט, ש"י עגנון,  הסיפור הנורא על יוסף דילה ריינה וגם את עוגיות המלח של סבתא סולטנה (ותודה לחכם צבי שעשה לו מנהג קבוע להעביר אלי ספרים מספרייתו המפוארת בכל הזדמנות).

את תהילה של עגנון קראתי לאחרונה כשלמדתי בתיכון. למרות השנים הרבות שעברו מאז, התיאור המופלא על הזקנה הצדקת מירושלים, נותר חי וצרוב בי כמו זיכרון על אדם אהוב. הסיפור הזה לכאורה סיפור פשוט הוא, אבל הוא בנוי כולו רבדים רבדים וכל משפט בו סדור ועמוק להפליא. גם המילים שביודעין לא נכתבו בו, נוכחות בעוצמה גדולה. ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה, אומרת תהילה למספר בזמן גילוי שורש סוד כל האסונות שפקדו את חייה.  תהיתי כיצד עגנון הרהיב לשים בפיה מין משפט יוצא דופן שכזה?  כמו מחק באחת דורות על גבי דורות של פלפולי חכמים ודיונים עמוקים בדבר שכר ועונש בעולם הזה. ואפילו אין זה אלא מקרה היא אומרת. כי מי אני שאפענח ואקשור בין פעולה למעשה? ובכל זאת: הרי יש להרהר בזה, היא מבקשת מהמספר ומאתנו. מן המלצה כללית כזו, לא יותר.

אחר כך עברתי "לפנים מן החומה" שגם שם גיבוריו הם מספר בן דמותו של הסופר ואישה פלאית אחת המעוררת בו השתהות גדולה. באחד הימים הוא פוגש בלאה, אישה חכמה ויפה, שמסכימה להתהלך אתו בין סמטאותיה של ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, עד שהמרחק ביניהם מצטמצם בהדרגה ונמוג. הרבה סיפורים ומעללים הוא מגולל באוזניה במשך כל אותו היום, והיא רק מקשיבה בסבלנות ועונה לו בדיבור מתון. הוא מכסה על תחושותיו העזות בפטפוט יתר והיא כמו שולי שמלתה הארוכה, מרימה רק מעט, רק את מה שהיא בוחרת לגלות. בשלב כלשהו במהלך הסיור, הוא לוקח אותה לחדר נסתר קרוב לשער העיר כדי שתוכל לנוח מעט על הספסל. בזמן שהיא נשכבת עליו ועוצמת את עיניה, הוא צופה בה נפעם ואז נושק על שפתיה. סופו של דבר שהוא מצר מאד על המעשה הזה ששינה באחת את יחסיהם מכאן והלאה. מאחר והוא אינו מצליח לתקן את המעשה שנעשה, הוא בוחר לצייר את היום כולו כמין חלום  שהתרחש רק בדמיונו, חלום שרצוף כולו בסמלים ודימויים על היחס שבין הגוף לנשמה. בפחזותי דימיתי שהיא אני היא ואני היא הוא וכל אשר אני חפץ רשאי אני לעשות בה ועשיתי אותו מעשה עמדה ופירשה ממני. המעשה נעשה משום שטעה לחשוב כי גופו ונשמתו אחד הם. אבל לא כך הוא: עדיין לא הגיעו הימים שאין הפרש בין זכר לנקבה, הוא קובע בעצב. עוד לא הגענו לשם. 
    
לקראת אחר הצהריים נפרדתי מספריי והלכתי לסמטה הסמוכה לבן יהודה 161 לתפילת נעילה. בקצה הסמטה ישנו גן ובו פזורים ספסלים וגם רחבה קטנה מרוצפת. מצד אחד עומד בית כנסת האשכנזי "רמה"  ומצד שני כמה פסיעות ממנו, בית הכנסת הספרדי "אוהל מועד". ראשית עליתי לעזרת הנשים בבית הכנסת "רמה" לראות אם חברתי נילי יושבת שמה. כמה עשרות נשים צדקניות השקיפו על המתפללים מלמעלה. נדמה שכולן עיצבו את תסרוקתן אצל אותו ספר שכונתי שהפך את ראשן למין קסדת אופנוע נוקשה מעוטרת במפית מלמלה עגולה וקטנה שבימים כתיקונן הונחה אולי מתחת לפורצלנים שעל המזווה בביתן. בבית הכנסת "רמה" שררה מין תחושת נכאים קלה. אולי היה זה בגלל מספרם המועט של המתפללים או הניגונים שהעציבו את לבי או בגלל האור הצהבהב החיוור שהשתלשל ממנורות התקרה. הגיל הממוצע של האנשים במקום עמד על 65 או אפילו יותר. ואפילו אין זה אלא מקרה הרי יש להרהר בזה.

ירדתי משם והלכתי לבית הכנסת הספרדי שממול. הדרך למדרגות הקומה השניה נחסמה בעגלות תינוקות, ילדים שמוטי כיפות שקיפצו כאחוזי אמוק ובאימהות יגעות. בחדר המדרגות עמד ריח עז של תמצית ורדים שבמקומותינו נוטים ליחס לו סגולות הטובות לעוררות הנפש, אבל בי הריח הזה מעורר רק בחילה. עזרת הנשים היתה דחוסה עד אפס מקום. נעמדתי בקצה החדר בין שתי נשים שהחזיקו בסידור תפילה– אחת לא הפסיקה לדפדף ולשאול "איפה אנחנו", השניה כמו ויתרה מראש, רק שמטה אותו בעייפות בחיקה. הקשבתי למילים שעלו אלינו מכוורת המתפללים שלמטה, וניסיתי כמיטב יכולתי לכוון את הדפים בסידורים פעם של שכנתי מימין ופעם של שכנתי משמאל, לסירוגין. בתום תפילת הנעילה ותקיעת השופר, נותרתי עוד קצת זמן למעלה והסתכלתי כיצד המתפללים סוגרים את סידוריהם, מקפלים את טליתותיהם, מאגדים את חפציהם, לוחצים את ידי חבריהם ומקנחים במחוות נשיקה על אצבעותיהם שלהם. אחדים נגשו לבימת הארון והתלחשו עם הספרים שהסתתרו מאחוריהם כמו ביקשו לומר להם באופן אישי משהו נוסף, סודי, שיישאר רק ביניהם.

ברחבה שבקצה הגן שבסמטת בין יהודה התערבבו אנשים משני בתי הכנסת, זה האשכנזי וזה הספרדי. הם לחצו ידיים זה לזה, התנשקו על הלחיים ואחלו זה לזה "גמר חתימה טובה". בכניסה לבית הכנסת האשכנזי העמידו שולחן ועליו בקבוקי מים קרים וכוסות פלסטיק. "אמחייה" אמרה אישה אחת כשגמרה לגמוע מהמים וחברתה החרתה אחריה: "ממתי שמים פה בקבוקי מים? פעם ראשונה!", ואני לא ידעתי אם היא באה בטרוניה על הבקבוקים שישנם או על אלה שנעדרו כל השנים מפניה.    
 
בדרך הביתה חשבתי על כל ההפרדות והתיחומים שקיבלו אותי בערב הזה ברחבת שני בתי הכנסת ושתי העזרות שבסמטת בן יהודה. ואולי עדיין לא הגיעו הימים שאין הפרש בין התחומים, חשבתי לי.