ארכיון קטגוריה: שוטטויות

מתנחל על סף ביתי

בשבוע שעבר התעוררתי באישון לילה כשקולות מצוקה מטרידים את שנתי. אף שלא היו אלה קולות בני-אדם היה נדמה לי ששמעתי: אני מסכן, אני בודד, קר לי, אני רעב ! בחוץ ירד גשם זלעפות. המחשבה לצאת מהמיטה החמימה ולחפש את מקור היללות עברה בראשי והתפוגגה מיד. אז הלכתי לאמבטיה ותחבתי שתי חתיכות צמר גפן באוזניים. אחר כך עצמתי עיניים וקיוויתי לטוב – מה שאני לא רואה ולא שומעת, הרי לא קיים. מה, לא?

למחרת בבוקר, בהפוגת הגשמים, יצאתי כהרגלי לרכב על אופניים בפארק הירקון. אנשים  בכביש חלפו מולי במכוניות, פניהם חתומות, זמנם קצר והם משופעים בדאגות. זמן ודאגות.  מהראשון יש מעט מדי מהשני יש יותר מדי ולמעשה ההיפך הוא הנכון. הרי יש לנו את כל הזמן שבעולם והדאגות – למה זה טוב?

כשחזרתי הרגשתי משהו קטן ואפור מטפס לי על הנעל ומשם אל מעלה השוק האחורי. גור חתולים רטוב, נחוש ורעשני, מקור היללות מליל אמש. אמרתי לו: חכה רגע, אלך להביא לך אוכל, אבל הוא לא היה מוכן לחכות ובטח לא להישאר בחוץ. ברגליו הקטנות קיפץ אחרי במדרגות, תוך כדי יללות בלתי פוסקות וניסיונות להשתחל שוב ושוב מתחת לנעליי כדי לזכות בחיכוך מזדמן דמוי ליטוף. סוג של מתאבד כזה.

ואז הגענו לפתח הדלת ותהיתי ביני לביני מה לעשות. בפנים חיה לה בשלווה ובנועם מלכה לבנה ששולטת בממלכתה 15 שנים רצופות, וגם בי הנתינה הכי נאמנה שלה. אל רוב בני האדם מלבד דיירי הבית הקבועים, היא מתייחסת כאל כורח מטריד אך נסבל. אבל אל יצורים ממלכת החי היא מתייחסת באפס סובלנות –ג'וקים, פרפרי לילה, זבובים ושאר חרקים ורמשים שהתרע למזלם להיקלע לתחום מושבה, מוצאים את עצמם מפורקים לגורמים, בעינויים שלא היו מביישים את האינקוויזיציה הספרדית. גם בעלי כנף אחרים היא לא סובלת. לפעמים היא עומדת ומשקיפה עליהם מהמרפסת תוך כדי השמעת גרגורים ואיומים בוטים: אם גם לי היו כנפיים הייתי קורעת אתכם. בפעמים המעטות שבהן יצא לה להיתקל בחתולים או בכלבים אצל דדי הווטרינר, היא גילתה כלפיהם חוסר נימוס משווע, כולל נהמות, העלבות אישיות ושריטות כואבות על החוטם.

 לא היתה לי שום כוונה להשליך את היללן האפור הישר אל גוב האריות ועל כן הפצרתי בו שיישאר מאחורי הדלת עד שאסדיר את העניינים עם בעלת הבית, ששעות אלה מוקדשות אצלה בדרך-כלל לשנת יופי של בוקר, טרום- שנת-יופי-של-צהריים. הוא לעומת זאת, החליט לסרב פקודה. שטח כבוש לא ישוחרר, יהודי לא מגרש יהודי. הייתי צריכה לפעול מהר. החזקתי אותו ביד אחת, בשנייה פתחתי את הדלת. הפרינססה שרבצה על הספה, הרימה את ראשה בעצלתיים ונתנה בי מבט קצר ומנומנם. זה שום דבר, הבטחתי לה, המשיכי לישון.  ניגשנו למטבח. הגור קפץ מטה מבין זרועותיי והתנפל ברעבתנות על צלחת הגרגרים שבפינה. בשלב זה נרשמה תנועה מסוימת מכיוון הספה. מי זה אוכל מהדייסה שלי? באמת אף אחד, הבטחתי. אבל אי אפשר היה לטעות בקולות הגרגור, הלעיסה והזלילה של היצור. המלכה עשתה את דרכה אלינו חרש-חרש מקווצת ודרוכה ככדור. אפילו שבחישוב חתולי היא כבר בת יותר ממאה, סנילית היא לא. מה זאת אומרת, המשיכי לישון, זה כלום?

עם נהמת האיום הראשונה חטפתי אותו מהצלחת לגובה בטוח מפני פגיעה ישירה וכואבת. והוא הממזר, השקיף עליה מלמעלה למטה כשפיו עדיין מלא בפרורי גזל, ממצמץ כלפיה בעיניו הגדולות כאומר: את-לא-יכולה-לתפוס-אותי!  היה בו משהו מנוער הגבעות – חצוף ושלם בצדקת דרכו. לפני שהברחתי אותו החוצה אספתי במהירות קערת מים, צלוחית אוכל, קופסת נעליים ריקה, פיג'מה משומשת ועכבר מבד וסידרתי לו מאחז בלתי-חוקי על יד דלתה של גברת פישר שכנתי. לפני כמה חודשים היא עברה לדיור מוגן ועד שיתייצב שוק הנדל"ן בגוש דן, הבית עומד ריק.

הגור האפור הסתגל במהירות למצב החדש. ביום הוא מסתובב בחצר, בלילה הוא הולך לישון עם עכבר הבד בקופסת הנעליים ובין לבין הוא עובר דלת – דלת בחדר המדרגות ודורש בפנים נוגות: הביאו לי אוכל ! אני רעב ! אני רעב !

20121225_133133

אבולוציה הפוכה

השבוע נסעתי ברכבת לבאר שבע כדי להיפגש עם איזה יזם שרכש שורת חנויות בלב העיר העתיקה. נאמר לו שלפני שיוכל לעשות שינוי כלשהו במבנים, עליו להזמין מישהו שיכין עבורו תיק תיעוד, וכאן אני נכנסת לתמונה. היזם שהוא גם עורך דין במקצועו (פייר, הולך טוב יחד), הציע לאסוף אותי מהתחנה המרכזית של באר שבע.  אני מזדמנת לעיר הזו מדי פעם, בעיקר לאוניברסיטה, אבל מזה שנים שלא ביקרתי בתחנה המרכזית שלה. חוץ מהרכבת, לא הרבה השתנה שם. שיפודיה מאובקת, נהגי מוניות תוקפניים, בדואיות מכוסות פנים, מדרכות ומגרשים שחציים הרוסים.

כפי שהיה אפשר לצפות, היזם הגיע במכונית שרד שחורה ולבש חליפה שחורה כדין. אומרים שבישראל יש יותר עו"ד מאשר בכל מדינה מערבית אחרת, אחד על כל 183 איש ומספרם למרבה הדאגה, רק הולך וגדל מדי שנה בשנה. בקצב הזה, מה יהיה עלינו.  ואולי בעצם כבר הגענו לנקודת אל-חזור בהיבט אבולוציוני? מן  הראוי לחוקק חוקים שיגבילו את ההתרבות חסרת הרסן הזו, אבל מאידך, אין הרבה סיכוי שהעו"ד האמונים על חקיקת החוקים, יפעלו כדי להגביל את מספרם באופן יזום. זה לא מתקבל על הדעת, מבחינה ביולוגית לפחות.

בכניסה למתחם החנויות ההיסטוריות פגשנו את עופר יוגב מנהל מחוז דרום במועצה לשימור אתרי מורשת שליווה אותי בכמה פרויקטים קודמים באזור. אבל למרות שראיתי לא מעט אתרים משונים  במהלך חיי, שום דבר לא הכין אותי למה שנגלה לעיני כשהעו"ד-היזם פתח בפנינו את דלתות הברזל של החנויות. אבל לפני כן – תיאור קצר על איך הן נראות מבחוץ: קיר חזית עם פתח קשות בנוי אבן גיר ורדרדה ושחוקה כנראה מהתקופה עות'מאנית ובצמוד 3 חזיתות בנויות אבן בהירה וקשה,  מסותתת היטב עם פתחים מלבניים שזמנן כנראה, מהתקופה הבריטית. בקצה ניצב מבנה פחונים, אסבסט וגבבה שמיוחס כנראה, לתקופה הפרהיסטורית.

שער החנות הנעולה נפתח אט-אט. החדרים נראו מוזנחים וחשוכים לחלוטין. לאחר שעיניי התרגלו לחשכה, הבחנתי בשינויים הרבים שנעשו בהם – אין להניח כי נראו כך בתקופה העות'מאנית או אפילו הבריטית. קשתות מחודדות מעוצבות בשורת אריחים זולים בגוון חום-ואפור ועמודים מובלעים למחצה מעטרים את קירות הגבס שסוגרים את החלל מבפנים, ללא סימן לאבן המפוארת שנראית בחוץ. הלאה משם, שורת חדרונים אפלוליים ובאמצע -מחיצות עם סימני צנרת אינסטלציה שהוסרה ממקומה. לעזאזל, מה זה המקום הזה? ההכרה חלחלה בי לאט אבל בטוח. היזם והמפקח שתקו והנהנו בראשם. כן, כן זה בדיוק מה שאת חושבת… תחושת מחנק משונה לפתה את גרוני. צילמתי מהר ככל שיכולתי (לא היה פשוט בגלל העדר מוחלט של תאורה פנימית), ומיהרנו לצאת משם. יש תופעות היסטוריות שמעידות על רגרסיה תרבותית חמורה ושורת החנויות המהודרת בלב העיר העתיקה של באר שבע, היא בהחלט דוגמה טובה לכך.

אחר כך יצאנו החוצה כדי להשקיף על המתחם המוזנח ולשמוע מה יש בדעתו של העו"ד-היזם לעשות בו, אם כי זה לא בעיה להעלות אותו מהמקום הנמוך שבו הוא נמצא עכשיו. אחרי שהדברים הוסברו ונידונו עם היבטים לכאן ולכאן,  עופר הציע שנלך לאכול  סנדביץ' תוניסאי. העו"ד-היזם הציע שנלך בלעדיו ושאני אבוא אליו אח"כ למשרד. בניגוד למצופה ממני, ביקשתי וקיבלתי סנדביץ' בלי חריף בכלל. בתום הארוחה עופר הסיע אותי למשרדו של היזם שנמצא אגב, בתוך מבנה היסטורי מרשים עשוי אבן ששומר בקפידה.

שם במשרד, שמעתי פרטים על נסיבות הרכישה של הנכס ועל הזדמנויות הנדל"ן שמתגלגלות בעיר בזמן האחרון. העו"ד-היזם ביקש מאחת המזכירות שתצלם עבורי תוכניות ומסמכים חשובים, פעולה שדרשה מאמץ רב-שלבי מרוכז מכל הנוכחים. אחר כך סוכמו התנאים, נחתמו הניירות, נשלפו הפנקסים וכולם יצאו מרוצים.  משם יצאתי לדרך. כלומר בערך, כי לא ממש ידעתי איפה אני ולאן אני אמורה ללכת. אחרי שביררתי את הפרטים הבסיסיים האלה בקרב העוברים והשבים, הגעתי למרכז העיר, אל המקום שבו נמתח מדרחוב ארוך ומדכדך תחום בכמה שפודיות, קיוסקים וחנויות עם תצוגת מכנסי טרנינג במחיר מציאה.  כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי 3 במאה. שניים לי ואחד לקיבוצניק.

מהורהרת התיישבתי לי במושבי שברכבת, מנסה לעשות סדר בתמונות שהתערבלו בראשי מאז אותו הבוקר. לפעמים נדמה לי שמצאתי לי מקצוע שהוא לא בדיוק מהעולם הזה. אני סוג של בעלת אוב. בכל מקום שאני הולכת, אני פוגשת את מי שהיה שם לפני: קודם היו העות'מאנים שהקימו לעצמם עיר מפוארת עם חנויות. אחר כך הגיעו הבריטים. בזמן שהם שלטו אנשים המשיכו להשתמש במה שהיה לפני מתוך תחושת כבוד. הם גם בנו מבנים חדשים וחנויות נוספות, שונים אך עם היגיון שמותאם לסביבתו. ואז לפתע הגיע מי שהגיע שבחר לשנות את הכל ולהמציא סגנון פסאודו-אוריינטאלי מחומרים זולים בפעולה שגובלת בפשע אסטטי כנגד האנושות. שלא נדבר על המוצרים שהוצעו למכירה באותן חנויות משופצות. אבל אותן הרי לא מצפים שאכניס כסעיף בתיק התיעוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

החנויות מבחוץOLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

החנויות מבפנים

לחנך את הכלב

יום שישי בצהריים אחרי שיעור יוגה. כל התאים בגוף פעורים ורגישים. בדרך הביתה אני עוברת דרך חצר בית ספר יסודי הומה ילדים. קריאות, צופרי מכוניות וגם כלב אחד שחור קשור ברצועה לגדר, נובח בקולי קולות. ילדה חיוורת פנים, שערה הארוך אסוף על עורפה ניגשת החלטית אל כלב הנובח. הילקוט הגדול העמוס על גבה משווה לה צורה צבית. שקט! היא פוקדת על הנובח, שקט! והוא מתעקש לצרף את קולו הייחודי למהומת האלוהים הכללית. שקט ! היא שוב פוקדת והפעם מחזקת את דבריה במשיכות בוטות של הרצועה שסביב צווארו ובסטירות על חוטמו הארוך והשחור. לבי מתכווץ בכאב. והכלב בשלו – חוטף ונובח, חוטף ונובח, והילדה מחטיפה ופוקדת, מחטיפה ופוקדת.

הילדים על יד השער לוטשים את עיניהם בילדה בסקרנות והשתהות. גם להם יש ילקוטים גדולים המשווים להם צורה צבית. שנים נתקים מהחבורה וקרבים אליה בריצה: תפסיקי להרביץ לו תיכף ומיד! מכריז האחד, אם לא תפסיקי אני אתקשר למשטרת-צער בעלי חיים, מאיים השני. יש לו פנים קטנות ונחושות שמכוסות ברובן משקפיי פלסטיק כהות. הילדה, מופתעת מתגובתם, קופאת על מקומה.  גם שאר הילדים ממתינים דרוכים. השנים שנחלצו לעזרתו של הכלב, ממתינים גם הם נחושים ורציניים, אצבעם קלה לחייג למשטרת-צער בעלי-חיים, אם זה מה שנדרש מהם. גם הכלב הנובח משתתק, ממתין. עיניו השחורות נבונות ורכות. מבטה של הילדה מתחמק מעיניו ומעיניהם של חבריה, נישא אי-שם נבוך, מבולבל ותוהה לעבר נקודה רחוקה בין קו הרקיע לקו גגות הבתים המהוגנים שבשכונה המטופחת והירוקה שבצפון תל אביב. אני מתמלאת צער עליה.

אמצע יולי. איש בוער. 120 אחוזי לחות.

רציתי לקחת קצת פסק זמן מכתיבה בבלוג, אבל שום דבר אחר לא מסתדר לי לכתוב היום. איש אחד ניסה לשרוף את עצמו למוות ברחוב קפלן בתל אביב, באמצע חודש יולי, בערב מהביל במיוחד,  עם 120 אחוזי לחות.

  יש לי מנהג מגונה כזה, כבר שנים, לאחר לכל מקום אפשרי כמעט, אפילו שאני מנסה להיגמל. אז בגלל זה פספסתי את היציאה המאורגנת של החבר'ה ממאהל נודאו וגם את  הכנת השלטים. גם אם הייתי מגיעה בזמן מין הסתם לא הייתי מכינה לי אחד. או שהייתי מכינה לי שלט לבן.

אני הולכת ברגל מחלקו הצפוני של אבן-גבירול עד לקצהו הדרומי, משהו כמו 3 ק"מ. לא דבר של מה-בכך בהתחשב בכובד החום  של מדרכות האספלט והלחות העומדת באויר. כבכל מוצאי שבת, הרחוב הומה , שוקק חיים – סועדים ממלאים את בתי הקפה, את המסעדות, את הקיוסקים המצוידים במסכי פלאזמה, את  המרכולים הממוזגים שפתוחים כל הזמן  7/24 . צעירים שזופים במכנסיים קצרים מתגודדים בפתחי פאבים, בירה בידם,  מאד מוצאים חן אחד בעיני השני. בניגוד להפגנות הקודמות שהיו כאן בשנה שעברה,  הערב לא מורגשת תכונה מיוחדת מלבד אולי, תנועת ערה יותר של רוכבי אופניים בנתיב המסומן לכיוון דרום. אפילו השוטרים וטירוני מג"ב שעומדים או יושבים על גדרות הבטון בפינת קפלן נראים משועממים לגמרי. גם הם מזיעים כמו כולם.

ערב קודם, התכנסנו לקבלת שבת בשדרת נורדאו פינת אבן גבירול כמנהגנו בקודש. קצת פרשת השבוע, אחר כך קידוש, קצת אוכל, יין, מוסיקה – אני ואתה נשנה את העולם,   אבל גם  Mad world . מגיעים כל מיני אנשים רובם מתגוררים באזור  –  מי בבתים משלהם, מי בשכירות, מי על ספסל בפארק או מתחת לגשר. קהילה קטנה  שצמחה לה באמצע הרחוב. לפעמים הרב יהושע מבית כנסת "קולות", מגיח לרגע כדי לנגן איזה ניגון של קרליבך ולחלוק אתנו מילים טובות ואיזה דבר חוכמה, ממהר להסתלק לפני שיורדת השבת. לפעמים אנשים עוברים בשדרה בדרך מהים או בדרך לארוחה, נעצרים, מצטרפים או מסתכלים עלינו בתמיהה וממשיכים בדרכם. בשישי האחרון עברה לידינו מכונית ענק מפוארת, הנהג האט, חייך אלינו בחמימות  ונופף בידו ענודת הרולקס. גם הוא בעד צדק חברתי. למה לא.

   במורד רחוב קפלן בואכה עזריאלי הצטופפו כמה אלפי אנשים סביב כמה במות עם מיקרופונים. יש שדיברו על ההפרטה ברכבת, יש שדיברו על מצבם של הפסיכולוגים בשירות הציבורי, יש שדיברו על כאבים אחרים שרובצים להם על הלב. אחרים הכינו מיצגים – ראיתי שם את ספיידרמן ("חולדאי, רק גיבורים יכולים לחיות בעיר הזאת") וגם גביר לבן מדושן עונג שמכה אביון שחור שמדבש על אופניים ("נו סע כבר, סע כבר, יא עצלן").  הרחוב  נראה מבולבל, פזור דעת, כמו בקרנבל  Burning Man. יותר מדי צרות בבת אחת.

אחרי שעה קלה, החלטתי לחזור על עקבותיי. עוד 3 ק"מ ושלושת-רבעי שעה של הליכה יגעה ברחובות העיר העמוסה בנהנתנות לחה. כמעט יוצאת מגדרה כדי למצוא חן בעיני עצמה. מבעד לאוזניות האייפון אני שומעת צפירות – מכונית משטרה שועטת בכביש ואחריה אמבולנס. מעניין מה קרה עכשיו.  לא נורא, עוד שלושת-רבעי-שעה אני מגיעה. בית. מקלחת. מיטה.

החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?

מעשה בקבצן וקיבוצניק

יום שישי בערב. קבלת שבת של חברי מאהל נורדאו- פינת איבן גבירול. מישהו מנגן בגיטרה, מישהי נותנת דרשה, פרשנות אישית לפרשת השבוע, היא פרשת נוח. אחרי המבול, אלוהים מתחרט וקובע שכלום כבר לא יעזור לנו ולו, יצר האדם רע מנעוריו ועל כן מותר לנו להתחיל לאכול בשר. עוד קצת עדכונים על ה"מצב", ההסכמים שקוימו ולא קוימו עם שלטונות העירייה, פעילויות לשבוע הקרוב, מה קורה עם ההפגנה מחר.

בשולחנות נערמים להם מגשי האוכל. כל אחד מביא משהו וכולם חולקים עם כולם. טוב לא בדיוק כולם. יש כאלה שמגיעים לכאן מהשוליים של השוליים ואין להם מה לחלוק מלבד את רעבונם. בארוחות השבת האחרונות יש יותר ויותר כאלה ואני לא מצליחה להפסיק להתעסק במחשבה הטורדנית שאופיינית לנשים מסוגי – אולי לא עשיתי מספיק אוכל? אולי הייתי צריכה להוסיף עוד תבנית?

עם יינתן האות ההמונים שועטים על שולחנות ההגשה, חוטפים צלחות חד פעמיות, בוצעים חלקי פשטידה , חופרים בתבשילי קדרה, מערימים סלסולי כרוב וחסה. מי שאוכל מספיק מהר  יכול להספיק לסיבוב שני. מי שחשקה נפשו בסיבוב שלישי ימצא בעיקר קערות ומגשי אלומיניום  מנוגבים עד תום.

אני מסתכלת באנשים הרכונים על צלחתותיהם  ועל כסאות הפלסטיק שהעירייה הואילה לתרום למאבק החברתי, ומזהה אותו מבין היושבים. בן שלושים בערך, שער מתולתל ארוך ובהיר,  רזה, לבוש תמיד באותם בגדים: מכנסיים פרחוניות עד לברכיים, חולצה אפורה קצרה, לרגליו כפכפי אצבע. יש לו גם תיק גב אדום דחוס עד להתפקע בספרים. כבר חצי שנה בערך, אולי יותר שאני רואה אותו עם הלבוש והתיק הזה – לרוב ישוב על אחד הספסלים בפארק הירקון, לפעמים קורא באחד מספריו. ומאז שהתחילו קבלות השבת בשכונה, הוא מגיח מתוך האפלה , תמיד בצד, ממתין עד שתינתן האות לגשת לשולחנות ולהתכבד,  מתיישב עם צלחתו שנערמה עד גדותיה, לועס לאט, בריכוז, ממעט להרים את עיניו.

תראה  איך החולצה שלו כבר שקופה כמעט, אני אומרת לקיבוצניק, והוא אומר: כן, נראה לי שקר לו. שאתן לו את הסווצ'ר שלי? אני בוחנת את חלקו האחורי ואומרת– אין מצב שאתה נותן לו את הסווצ'ר שלי אבא שלי. חוץ מאשר התחתונים והגרביים, כל הבגדים בארון של הקיבוצ'ניק חתומים בתגית עם מספר. מה דעתך שנביא לו בגדים? בטח , יש לי הרבה בגדים מיותרים, אומר האיש שתכולת ארונו כרבע מתכולת החלק שלי.

בינתיים אני מדברת קצת עם ר', חבר של חברה שאני מכירה מזה שנים. איש מוזר ומעניין הר' הזה. שער אפור פרוע, אופניים בלויות, מבט חולמני. איש בלי גיל, משהו בין חמישים לשישים. הוא מהאנשים המעטים שנולדו בת"א ועדיין גרים בה.   הוא אומר שזה בגלל שרק התל אביבים הדפוקים נשארים. אין לו אישה אבל יש לו שני ילדים ביולוגיים ומספר לא ידוע של ילדים מאומצים. שובל  ארוך של אנשים צעירים, אבודים, מבולבלים מצאו בביתו מקלט במשך השנים. עכשיו הם התחילו לבוא עם הנכדים והאמת שאין לו כוח, בגילו הוא רוצה פרטיות. למחייתו עסק בדייג ובנוכלות זעירה, מכר פה, קנה שם, התגלגל, הסתבך קצת עם המשטרה. אבל עכשיו הוא לא עובד יותר. יצא לפנסיה. מעדיף לבלות את ימיו בים ולטפח את תחביבו העיקרי מגיל ילדות: להתפשט בפרהסיה בכל הזדמנות אפשרית. פעם כשעוד היה נער, חטף מכות רצח מאבא שלו שאמר לו: מילא שאתה מתפשט בבן יהודה,  מתפשט ברחוב טרומפלדור, ברחוב גורדון – אבל היום אמרו לי שראו אותך באלנבי. עד לשם הגעת? אבל זה לא השפיע עליו. גם המצילים בחוף גאולה מכירים אותו שנים.  הם מוכנים לתת לו ללבוש שקית פלסטיק בתור בגד ים רק מהסוג השחור, האטום.

אני רואה בקצה העין את הקיבוצניק והקבצן משוחחים קצרות. זה בסדר, הוא מסכים לבוא אתנו, הוא אומר לי. אנחנו נפרדים מחברינו לצדק חברתי  ויוצאים  לדרך. איך קוראים לך,  אני שואלת והוא אומר מקסים. אני מזהה מבטא רוסי כבד ומין חשש בולט, אולי מהקיבוצניק, אולי ממני,  אולי בכלל מאנשים. כמה זמן אתה גר ככה בפארק אני שואלת והוא אומר, מי סופר. אני מתעקשת, בכל זאת, כמה? שנה וחצי. ומתי עלית לארץ? לפני שנתיים. מרוסיה? כן. עבודה יפה עשו אתו מוסדות הקליטה של מדינת ישראל. ואיך זה מרגיש לחיות ככה, שואל הקיבוצניק ועיניו נוצצות בבדל קינאה. בזמן האחרון יש לו קראש רציני על אקהרט טול שכידוע קיבל הארה וחיי כהומלס בגן ציבורי כמה שנים לפני שכתב את הספר כוחו של הרגע הזה. או שמא להיפך? קודם חי כהומלס ורק אחר כך קיבל הארה? לא ברור. אבל מקסים לא מוכן לחלוק אתנו שום דיבור על רוחניות פנימית ומוארת בנוגע למצבו הנוכחי: זה לא פיקניק, הוא קובע נחרצות ובכך מסכם את הנושא למגינת לבו של הקיבוצניק. ההליכה שלו מהוססת, הכתפיים שלו מכונסות פנימה. אני מרגישה אשמה על שתי שכבות הבגדים שמגנים עלי מפני צינת הסתיו. שנה וחצי בפארק. איך הוא שרד את החורף?

אנחנו עובדים ברחובות השקטים שבצפון הישן של ת"א. שכונה בורגנית מבוססת במידה, מטופחת, מודעת לערכה ויחד עם זאת, נטולת פוזה. כמעט. בראש שלי מתגלגלים כמה תסריטים אפשריים: להגיד לו לחכות רגע למטה, לעלות הביתה לחפש לו בגדים, או לתת לקיבוצניק לעשות את זה בזמן שאני נשארת אתו? מצד שני – הוא עוד יכול לרוקן לכבודו את כל הבגדים שיש לו בארון. אז אולי נעלה שנינו ונשאיר אותו לבד? ואם הוא ייבהל ויברח? אבל שני אלה אינם ערים לדילמה הקשה. הם צועדים בטבעיות עד לפתח דלת הכניסה, ממתינים שאוציא את המפתח, ממשיכים אחרי במדרגות. מעניין שאין לו ריח רע, בשביל מישהו שלא החליף בגדים יותר משנה.

בפתח הדלת אני משתהה לרגע, מנסה לגרש מראשי מחשבות אפלות וסיפורי אימה. רק השבוע קרה כך וכך רחוב וחצי מפה. מה אנחנו עושים אתו בכלל? החתולה מקבלת את פנינו כרגיל, ביללות תלונה והאורח יוצא אליה בחיבה וגעגוע, מרים אותה בידיו  מאמץ אותה לליבו. היא נענית לו בגרגורים ואני מתפלאת : היא אינה חובבת  זרים, ולא מסכימה שירימו אותה בידיים מלבדי. זה מרגיע אותי קצת, היא החיישן הכי טוב שיש לי בחיים: את כל האנשים שלא חיבבה מהרגע הראשון – למדתי לא לחבב בהמשך דרכי.

אנחנו ניגשים לחדר השינה והקיבוצניק שולף מהמגרות חולצות טריקו עם כתובות של מרוצים ומרתונים, סווצ'רים דהויים ממוספרים, מכנס טרנינג, גרביים, תחתונים. הוא מגיש לאורח את הערימה והאורח אומר לו תודה. רוצה להתקלח? יש מים חמים. הוא מסתכל עליו בהפתעה גלויה וגם אני. הוא הולך להביא לו מגבת מהארון ואני מתיישבת בסלון מודאגת, מה הלאה ומה קורה לי. תמיד חשבתי על עצמי טובות, לפחות עד עכשיו. חשבתי שאני פועלת להיטיב כמיטב יכולתי. אבל מיטב יכולתי הוא דל ומחושב ובעיקר פחדני. אני מגיעה למסקנה שאם הייתי לבד לא הייתי מעיזה להציע לזר דבר מלבד המינימום הנדרש, ממרחק בטוח, מחוץ למרחב המוגן שלי.   ואולי אני מחמירה עם עצמי. בכל זאת,  אישה אני וכאישה מוטל עלי מגיל צעיר לשמור נפשי. לשמור ולהישמר בעיקר מפני זרים.

הוא התקלח ארוכות, בהפסקות קצובות. נדמה שניסה את כל אוסף הסבונים, השמפו ומרככי  השיער שנחו על המדפים. או אולי זה מה שהיה נדמה לי. כשהתארך השקט בצידה השני של הדלת התחלתי לדאוג שוב. אולי משהו קרה לו ? הקיבוצניק אומר שאני סתם לחוצה, שהכול בסדר. מה את אומרת, שנציע לו קפה?

סוף-סוף הוא יוצא מהמקלחת, אפוף אדי ניחוח חמימים, תלתליו אסופים במגבת שכרוכה כטרבון על ראשו. פניו חלקות ומבהיקות (מהקרם פנים שלי?), ולראשונה הוא חושף משהו שיכול להתפרש כחיוך מרוצה. הוא לבוש  בבגדיו הישנים ובודק בקפידה את ערמת הבגדים  שהקיבוצניק מעמיד לפניו: חולצות טריקו קצרות זה בסדר, את הסווצ'ר האפור הוא לובש מיד בסיפוק גלוי, את מכנסי הטרנינג הוא מחזיר. הוא לא טיפוס של הומלס עם טרנינג.

אחר כך מהמרפסת, אני צופה בגבו  שהולך ונעלם במורד הרחוב, בתרמילו האדום, בשקית הבגדים הלבנה האחוזה בידו, בתלתליו הארוכים היפים, בהליכתו האיטית והמדודה, עדיין נבוכה ומבוישת, אך קצת פחות רדופה.

העם הזה הוא (גם) אני

אינני חובבת הפגנות. יש משהו בהליכה מאורגנת מדי, עם המון רב מדי ועם סיסמאות קצובות מדי – שלא עושה לי טוב. אפשר לספור על יד אחת את מספר ההפגנות שהשתתפתי בהן בעשור האחרון. היתה הפגנה נגד עסקת הטיעון בעניינו  של  קצב, היתה הפגנת הזדהות נגד הרצח בברנוער, היתה עצרת למען גלעד שליט. אולי היה עוד משהו נקודתי, אבל אני לא זוכרת. מפוליטיקה אני נמנעת בכל כוחי. בשתי מערכות הבחירות האחרונות אפילו שקלתי לא להצביע בכלל. בסוף, אחרי מסכת שכנועים של חברים ומשפחה מלאתי את חובתי האזרחית. בבחירות האחרונות  הצבעתי למפלגה שלא עברה בכלל את אחוז החסימה, ובבחירות לפני כן, סתמתי את האף ושלשתי את הפתק, בלי שום אמונה או תקווה.

התקופה הכי פוליטית בחיי התחילה מיד אחרי רצח רבין. באותו לילה הלכתי לסרט במגדל האופרה  עם חברה (לזכותנו אפשר לומר שלפחות ראינו סרט איכותי – את "עישון"), ובדרך חזרה ברחוב אלנבי לא הבנו למה כל מוניות השירות שהיו ריקות למחצה, חולפות על פנינו במהירות. בסוף אחת מהן בכל זאת עצרה וכשהתיישבתי יכולתי לשמוע את הקריין ברדיו מפרט בקול דרמטי תחנות חשובות בחייו של רבין. לכול היושבים היו פנים המומות ורציניות עד אימה ואני שלא הבנתי מה קורה שאלתי– מה קרה, זה היומולדת שלו היום?

ורק כדי לכפר על עוונותיי ומצפוני  שייסר אותי קשות באותו שבוע, מצאתי את עצמי מצטרפת לראשונה בחיי לקבוצה חדשה שנקראה "דור שלום". זה התחיל כמשהו תמים עם חולצות וסטיקרים ירוקים ונגמר בפיקאסו מחפיר. אחת ממטרות הקבוצה (חוץ מלקבל תרומות נאות), היה לקרב בין חלקי העם. לכן הקימו קבוצת הדברות בין "חילונים" (כעשר רווקות בשנות השלושים לחייהן) לבין "דתיים" (כעשרים תלמידי חכמים חלקם בעלי משפחות חלקם רווקים,  ממרכז הרב, סניף רמת-גן).  תאמינו לי,  שום הדברות לא יצאה משם. כבר מהתחלה הוברר לכולנו שהשיח המאולץ שהוחלט עליו מלמעלה לא יביא אותנו לשום מקום. הבחורים בכיפות הסרוגות עלו עלינו בכל – בכמות, ברטוריקה, בצדקנות. בסוף לא נותר לנו אלא לדון על שני נושאי ליבה: האם כולנו עם אחד (הבנים – כן, כי ככה כתוב בתורה, הבנות- לא, עובדה שאתם לא מתעניינים בתרבות שלנו), וגם מי רצח  את רבין (הבנים – קונספירציה של השב"כ, הבנות – אתם והרבנים שלכם וכל הימין).

 אחרי שנה של שיחות סרק שלא הלכו לשום מקום הוחלט שנצא לטיול ערב בעיר הקודש כדי לגשר בין חלקי העם. פגשנו מדריך ידען שערך לנו סיור מעניין מאד שבו כל אחת ואחד נתבקש לחוש את עוצמת החיבור של נשמתו הצודקת אל סלע קיומו. בתום הסיור בגן הארכיאולוגי שבמרכז דוידסון, עצרנו מול רחבת הכותל. תלמידי מרכז הרב ביקשו כמה דקות הפסקה כדי ללכת להתפלל והאחראית על הקבוצה מטעם דור שלום אמרה שאין זמן והאוטובוס מחכה ושצריך ללכת. הבחורים זעמו ואמרו שאין יהודי שיכול לעבור ליד הכותל מבלי להתפלל ולו לדקות ספורות,  והבנות טענו שבטח שכן,  עובדה, גם אנחנו מתאפקות. בדרך חזרה עמד אוויר רע ומעיק בחלל האוטובוס. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו כקבוצה.  מדי פעם בפעם עוד היו מתקשרים אליי  ומבקשים שאבוא לעזור "לעשות טלפונים". מטה ההנהלה כבר עבר למשרדים מרווחים וממוזגים עם קירות זכוכית שהפרידו בין נושאי התפקידים. הרגשתי שכל המקום הזה מסריח מזיוף והחלטתי להפסיק להגיע לשם. שנה או שנתיים אחר כך, אפשר היה למצוא את כל החכמולוגים עם העיגולדים שישבו מעבר לזכוכית, מופיעים בטלוויזיה בתור יועצים אסטרטגיים בכירים ועלק "אוטנטיים",עבור כל מיני פוליטיקאים , אנשי שררה וטייקונים.

***

אינני חובבת הפגנות ומצעדים, אבל אתמול צעדתי עם רבים אחרים ברחובות תל אביב. אני יכולה לצעוד בקבוצה אבל אני מעדיפה לצעוד לא ממש באמצע אלא יותר בצד, איפה שפחות צפוף ויש יותר מרחב. גם עם הסיסמאות  לא פשוט לי, מודה. בינתיים התחלתי להשתפר עם תנועות הידיים. אמש יצאתי עם כמאה איש מהמאהל בנורדאו. ביום שישי לפני שבוע היו שם ארבעה אוהלים והיום כמעט מאתיים. בערב שבת ערכו שולחנות ארוכים עם מפות לבנות, יין,  ואינספור  מגשי אלומיניום שאנשים הביאו מהבית או קיבלו ממסעדות ומאפיות בשכונה. המחאה הזאת יצאה בגלל יוקר המחייה והנה מסתבר שאפשר לאכול טוב בזיל הזול, כמעט בחינם. המחאה הזאת יצאה בגלל מחירי הדיור והנה מסתבר שאפשר להתקיים גם ברחוב. המחאה הזאת יצאה בגלל שכל פרט ופרט חש עצמו קורס תחת הנטל – והנה מסתבר שהתנועה היא בכלל הפוכה, מהפנים החוצה, בקבוצה אדירה.

***

אל הצועדים שבמאהל נורדאו הצטרפו עוד ועוד אנשים בדרך. כשנפגשנו עם מאהל בן גוריון היו כבר כמה אלפים. ואז חצינו את קפלן ונפגשנו עם באי רוטשילד  שבאו כנחשול ענק מצד ימין, וכך נתקענו בלי יכולת לזוז בתוך אשד זועף של מפלים. מפלי האיגואסו הישראליים. חברה לקחה את ידי ופלסה עבורנו את הדרך פנימה לכיוון הבמה, אבל זה היה בלתי אפשרי להתקדם שלא לומר להגיע לשמה. הדחיסות, החום, הלחות, הלהט היוקד. זה היה מלחיץ. מאיפה הגיעו כל האנשים האלה ואיפה הסופרטנק שצריך אותו?

באמצע הדרך הבנתי  שאי אפשר להתקדם וגם אי אפשר לסגת. אני תקועה בתוך הקלחת הרותחת הזאת ואין טיפת אוויר שיכול להקל על הנשימה והדחיסות. קלסטרופוביה. היה נדמה לי שאני הולכת להתעלף.  החלטתי להתעשת ולהתחיל ללכת בהליכת צב, עקב בצד אגודל, לכיוון הנגדי לאבן גבירול עד שסוף-סוף הצלחתי לחלץ את עצמי בשלום. כשהגעתי הביתה הדלקתי את מחשב כדי לראות את ההופעה של שלמה ארצי. מזל שצילמו לטובת האלפים הרבים שנותרו מאחור. הקיבוצניק שנמנע מאירועים המוניים אפילו עוד יותר ממני, כבר היה שקוע בשינה עמוקה.  בימים האחרונים הוא מסתובב גאה כמו טווס, ואומר לכל מי שמוכן לשמוע שהוא היה הראשון שצפה שתחולל פה מהפכה עממית, עוד  שהתחילו ההפיכות במדינות ערב. נכנסתי למיטה ולחשתי  לו באוזן בשקט – היי,  תתעורר, אתה לא תאמין מה קורה שם, המהפכה שלך מצליחה!

רכבת עמק הבכא

יצאתי לצמח שעל גדות הכנרת לתעד את מתחם הרכבת או את מה שנותר ממנו. חמישה מבנים במתחם, שלושה מהתקופה העות'מאנית ושניים מתקופת המנדאט. את המבנים העות'מאנים קל לזהות – הם נבנו מאבני גזית בסגנון  טמפלרי חגיגי ומכובד ולא בכדי – היועץ הבכיר של הפרויקט היה הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, שאף זכה לתואר האצולה "פאשה" מידי הסולטאן . 

 

##

תיזהרי מהכלב.

מה כלב?

את לא רואה, יש פה כלב בכלוב.

למה נעלתם  את הכלב בבניין היסטורי שמיועד לשימור?

זה לא אנחנו. זה הווטרינר של המועצה המקומית. שמים אותם כאן בינתיים, לפני ששולחים אותם להסגר. אבל אל תדאגי מטפלים בו יפה. תראי יש לו אוכל, מים, הכל.

 

 ### 

את  הרכבת החיג'אזית המכונה גם "רכבת העמק" בנו העות'מאנים בשנת 1905 כדי להסיע  את עולי הרגל במצוות החאג' בדרכם לערים שבדרום ערב, אך עקב מחסור בכבישים סלולים הייתה לאמצעי התחבורה הראשי  מצפון הארץ עד לדמשק.  שלוש פעמים בשבוע עשתה את דרכה מחיפה לאל חמה וכעבור שלוש שנים מיום הפעלתה,  עלתה התדירות לפעם ביום. חמש תחנות עצירה הוקמו לאורך המסילה:  בתל שמאם (כפר יהושע), פולה (עפולה), ביסן (בית שאן), ג'סר א-מג'מע (קיבוץ גשר),  ובצמח. ברבות השנים נוספו תחנות עצירה נוספות לאורך הציר הקיים, בהשפעת צרכיי הישובים היהודיים שהתפתחו באזורי העמקים הצפוניים.

 

###

תגידי יש לך עוד הרבה פה?

לא עוד הרבה. שעה.

מה את עושה בדיוק?

מצלמת, מתעדת. כשאני אסיים פה, תוכלו לנעול וללכת, הבניינים האחרים פתוחים אז אני יכולה להסתדר לבד.

טוב אז נחכה.

 ###

 

 תחנת הרכבת בצמח הפכה לתחנת גבול בהסכמת הבריטים והצרפתים, למרות שהגבול המדיני בין פלשתינה-א"י לבין סוריה שהיתה תחת שלטון צרפת, נקבע באל חמה  8 ק"מ ממזרח לעיירה . צמח שגשגה והתרחבה ובמתחם הרכבת נבנו בין השאר –  בית מכס, מחסנים, חנויות, בתי מגורים לעובדים וגם מתקן סובב שנועד להפוך את כיוון הקטרים שהתחלפו בהמשך הנסיעה מעבר לגבול. הסוחרים והתושבים שבטבריה הסמוכה, ראו בשגשוגה של צמח הסגת גבול. במרץ 1928 ביקר בה אלפרד מונד, לימים הלורד מלצ'ט  ובעת ביקורו שטחו בפניו  פרנסי העיר את בעיותיהם ובהן ניתוקם מקו הרכבת. התזכיר חובר  בידי יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.

 

 ####

 ואיפה מצאתם אותו?

את מי אותו?

את הכלב.

נזירות מצאו אותו בהר האושר והביאו אותו לכאן.

מסכן. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

 

####

מחיר הכרטיס היה 19 גרוש מצרי למחלקה ג', 38 גרוש מצרי למחלקה ב', 57 גרוש מצרי למחלקה א' אך בפועל כל הנוסעים נתנו "בקשיש" לכרטיסן במקום לשלם. רוחב  פסי המסילה היה 105 ס"מ, ועל כן לא ניתן היה להסיעה על פסי המסילה רכבות "ברוחב תקני" (143 ס"מ) שהוקמו מאוחר יותר בידי הבריטים.  רכבת העמק היתה כלי התחבורה העיקרי לשיווק תוצרת האזור כולו וסוחרי דמשק נהגו לבוא בה כדי לקנות ולמכור כבשים, גבינת ושעורה.  דייגי  טבריה נהגו להביא את שללם לתחנה בצמח ולמוכרו לערים ולישובים הפרושים לאורך המסילה.

 

####

 תגידו כמה משאיות זבל נכנסות לפה כל יום?

לא יודע, עשרים-שלושים.

אני מקווה שלא יכסו עלינו לגמרי. אני חוששת  שלא אוכל לצאת מפה לעולם.

אל תדאגי, מקסימום נבוא לחלץ אותך עם המנוף של המועצה.

 

 ####

הנסיעה מחיפה לצמח ארכה שלוש שעות ויותר. מספרים שבאחד הימים נהג הקטר שוחח עם חמר שהילך בצד הדרך, זה מקרטע ונוסע מזה וזה  רוכב ומקטע מזה.  כעבור זמן מה, אמר החמר לנהג הקטר: הייתי ממשיך לשוחח אתך, אבל קצת ממהר, עלי להמשיך ברכיבה.

 

 ####

(כמה שעות מאוחר יותר)

וואווווו….

אל תבכה חומי. כלב טוב חומי.

ואוווווו….

אתה מבין חומי, אני לא יכולה לחלץ אותך, מצטערת. עובדי המועצה נסעו ולקחו אתם את המפתחות. נשארנו רק אתה ואני ושיירת משאיות הזבל שלא נחה לרגע. מזלך שאתה בתוך מבנה, לפחות אתה מוגן.

ואוווווו….

יהיה בסדר חומי,  אל תיילל. זוכר איך לא מזמן התהלכת חופשי ומאושר בהר האושר,  רק אתה, רוח הקודש והנזירות החביבות?

תראה מה הם עוללו למקום הזה. ההווה דפוק לגמרי ובינינו – גם העתיד לא מבטיח במיוחד. אבל אנחנו צריכים  לשאוב כוח מאיפשהו. חייבים להאמין שיהיה בסדר, כמו שהיה פעם מזמן.  יודע מה? אני הולכת לכתוב להם כזה דוח על מה שהיה פה, שהם לא יאמינו בכלל. גם אתה תהיה שם חומי, מבטיחה. אני אדאג באופן אישי שגם  לך יהיה מקום, גם אם צנוע, בהיסטוריה.

 

מפגשים בקסבה

למקום שבו גרתי בילדותי קראו "הקסבה". אמיתי. מין שכונה בלתי נתפסת מרחבית שנבנתה על גבעה צחיחה. נבנו בה מאות בתים ששולבו זה בזה כבלבירינט, חלקם הגדול חד- קומתיים, חלקם בתים מרתפיים שצריך לרדת אליהם במדרגות דרך חצר מרכזית וחלקם בתים שמתנשאים לגובה של 4 קומות. מצפון ומדרום  לגבעה הבנויה היו מדרגות אבן תלולות וגם שם לאורכן, שולבו בתים מדורגים שניצבו זה מעל זה. לגור בהם זה היה נחשב הכי שווה – כי היתה להם פיסת גינה שבה  ניתן היה להתרווח על כיסאות נוח בשבתות ובמועדים ולברך לשלום את העולים והיורדים שחולפים ממול.

מספרים שהאדריכלית שתכננה את המתחם בשלהי שנות ה- 60 התאבדה, אבל יש להניח שהיא סבלה מסיבוך נפשי עוד לפני כן. אנחנו היינו מהדיירים הראשונים  בקסבה, בזמן שקירות הבתים  היו עדיין לבנים ובוהקים ולא היה כביש או מכונית בכל השכונה. מלבד הפורד אסקורט שאבא שלי הביא מצרפת.  אחר כך סללו  כביש אספלט ארוך ותלול. גרגרי אבן קטנים ושחורים היו חודרים לנו מבעד לסנדלים ופוצעים לנו את כפות הרגליים.

ממזרח לכביש ניצב  "ההר", שהיה לא יותר מאשר גבעת טרשים מצולקת בסלעים וקוצים גבוהים אבל בחורף ובאביב פרחו בו אלף פרחים בכל מיני צבעים. לפעמים היינו מוצאים שם צב או גור כלב נטוש, שאותם היינו נושאים הביתה בתקווה שהיתה נכזבת תמיד – בבקשה להחזיר אותם לאיפה שנמצאו.

לאורך הכביש הראשי של הקסבה ניצבו "בלוקים" – מבנים בני ארבע קומות שנקראו על שם המשפחות החשובות שהתגוררו בהם. היה הבלוק של משפחת מימוני, הבלוק של משפחת זרביב, הבלוק של הפרסים והבלוק של האילמים. כל פעם שאימא שלי היתה פוגשת את גברת מימוני או גברת זרביב או גברת גפסו, היא היתה אומרת: בונג'ור מדאם זרביב! בונג'ור מדאם מימוני!  בונג'ור מדאם גפסו ! והן היו עונות בצרפתית – בוג'ור מדאם מסיקה, מה שלומך, מה שלום הילדים? והיא היתה אומרת הכל בסדר, תודה,  ואצלכם? והן היו אומרות: ברוך השם.

אבל עם האישה של הפרסים אימא שלי  לא החליפה מילה מעולם. וגם לא עם האילמים, אבל את זה עוד אפשר להבין. האבא הפרסי היה גרום וגבוה והוא נהג ללבוש חליפות כהות וכובע בד נוטה על צדו. בימי מלחמת יום כיפור הוא היה  הגבר היחידי בכל השכונה שנשאר לישון אתנו במקלט. האישה הפרסית  היתה יכולה לשבת שעות על גבי שעות מול החלון שבקומה השניה שבדרך פלא השקיף בדיוק על המרפסת שלנו, ולהתבונן בנו בלי לזוז במבט מלא עצבות ותוגה. לילדים שלה היו שמות מוזרים – כורש ודרווש ופאיזה. אבל גם לילדי השכנים שממול היו שמות מצחיקים – הם באו ממרוקו אבל דיברו ספרדית. בכל ערב אימא שלהם היתה יוצאת החוצה וצועקת במלא גרון בקולה המתנגן: מימי, ג'וג'ו, ארמנדו,  ביאנה הקסה ! ואנחנו היינו מחקים אותה וצועקים: מימי, ג'וגו' ארמנדו, פינוקיו !  ומתפקעים מצחוק.

בשולי הקסבה עמד מרכז מסחרי קטן ובו שתי חנויות מכולת: אחת של תורג'מן  המרוקאי והשניה של בנימין הגרוזיני. אצל בנימין אפשר היה לקנות בהקפה, היו לו כרטיסיות קטנות בתוך קופסה שחורה.  הוא נהג להרכיב  את המשקפיים שלו לפי הצורך – פעם על מצחו כדי לפקח על הילדים המתגודדים במקומות מועדים לפורענות  – כמו ליד המתקן של סוכריות התרנגול האדומות,  ופעם על אפו , כדי להיטיב לרשום את סיכומיו הסבוכים בכרטיסיות הדהויות.  אצל הגרוזיני הסתובבו הרבה ג'וקים  ואצל תורג'מן בעיקר מיני מכרסמים.

לפעמים בקיץ היינו מתקבצים עם הילדים של משפחת זרביב, ומשפחת מימוני ועם מימי וג'וג'ו וארמנדו ודוהרים במיחלקיים מאולתרים מקרשים וגלגלי עגלות מעוקמים  מקצה הקסבה ועד קצהו פורשים ידיים וצועקים במלאו גרון , בולעים את הרוח, נושמים את האוויר הצליל והחד שנמסך בו סלסול מואזין וצלצול פעמונים, בזמנים ידועים וקבועים, קצת לפני שמתחיל טלפלא או הצריף של תמרי, בשעה חמש ושלושים.

(הרשימה הזאת מוקדשת לשמעון גפסו, ראש עיריית נצרת-עלית, שגדל אתי בשכנות בקסבה).

 

החברות הסוריות שלי

פגשתי אותן באחד המושבים ברמת הגולן, כשהגעתי לשם עם החבר אחרי הצבא. הצבנו לעצמנו מטרה: לעשות כמה שיותר כסף לפני הלימודים ; האמצעי היה קטיף תפוחים. למרות שכבר היה לי רקע עשיר בעבודות שונות ומשונות מזמן שירותי בנח"ל, שום דבר לא הכין אותי לקושי בעבודה ההיא: 8 – 9 שעות ביום על הרגליים,  תרמיל עמוס תפוחים תלוי כל הזמן בין הצוואר לשכם, והידיים שצריכות לפעול כמו תמנון היפראקטיבי  כדי להספיק כמה שיותר מהר למלא את הארגז.

אחרי כמה שבועות הבוס המושבניק החליט לקדם אותי לתפקיד אחראית חולייה  ואת החבר לטרקטוריסט שמביא ומרוקן את המיכלים לפני שקילה ופריקה. ככה הפכתי להיות אחראית על קבוצה של קוטפות צעירות מהכפר הדרוזי בוקעתה שברמת הגולן שהיו ברובן בנות 13-18.

למרות שהרבה שנים עברו מאז, אני עוד זוכרת את שמותיהן – עדייה, מהני, עתיד'ל ועפיפה , כולן מהחמולה של משפחת שאמס. עדייה הבכורה היתה אחראית ונמרצת. זו שממהרת לנזוף ולדרבן את אחיותיה מתוקף מעמדה. אחריה בגיל – מהני, היפה בבנות. צמת זהב משתפלת על כתפה ברישול, חיוכה צופן סוד. כל תנועה שעשתה לוותה  בחן נשי המודע לערכו –בזמן שהיתה עובדת, נחה, או מקוששת  זרדים להכנת התה שהוגש בכוסות זכוכית קטנות. תהיתי  אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את אותן תנועות. לאחות הבאה עתיד'ל היה כיסוי ראש לבן ודק. אחיותיה הסבירו לי שזה מפני שהיא "דתייה". למרות הערבית הגרועה והמקרטעת שלי  והעברית הגרועה ומקרטעת שלה, הצלחנו בכל זאת לתקשר וללמוד זו מזו. זכורה לי שיחה נדירה שקיימתי אתה  על עניינים שהס מלהזכיר: על בית התפילה שהיא הולכת אליו ועל ספר סודי שרק האיש החכם מורשה לקרא בו. היא גם אמרה לי שכשהיא תתחתן, היא תבקש מבעלה  לא ללדת הרבה ילדים. רק 3-4. כי אישה צריכה לעשות עוד דברים. היא גם אמרה שחבל שאבא שלה הוציא אותה מבית הספר. היא כל כך אהבה ללמוד. קרן אור ארוכה האירה מבין עצי התפוח את פניה החוורות והחולמניות שדמו בעיני  לדיוקן של נזירה קדושה.  כמה אומץ וחוכמה גיליתי בשיחות ההן אתה.

היתה עוד אחות אחת ממש צעירה בת 12 אולי, אבל אני לא זוכרת את שמה והיו עוד כמה אחיות שטרם יצאו לעבודה, כי הן היו בסה"כ 9 בנות ובן זקונים אחד. בעוד כמה שנים כשיגדלו, אביהן ישלח גם אותן לעבוד בקטיף תפוחים במושבים של היהודים. אבל את הבן הוא לא ישלח כי יש לו רק אחד.

בקבוצה היו גם בנות אחרות כמו בת דודתם רווקה  בת 30, עפיפה "החטיירה" . עדיה אמרה שהיא עובדת כמו  עשרה גברים ובגלל זה אף אחד בכפר לא רוצה להתחתן איתה. עפיפה שהשלימה כנראה עם מצבה, נראתה מבוגרת בהרבה משלושים שנותיה:  לבושה בשכבות של בגדים מסמורטטים, על ראשה מטפחת ובפיה המהיר לרגוז מענות וטענות רבות שהוטחו בקולה הצפצפני הגבוה. רק עלי היא לא היתה מתרגזת כי  הייתי כאמור,  "הראיסה".  

באחד הימים שאלתי את עדייה איפה מהני היא הסבירה לי שהיא חולה היום וגם מחר לא תבוא. בשבוע הבא אני אהיה חולה יומיים. איך את יודעת שתהיי חולה בשבוע הבא? התפלאתי,  והיא אמרה ככה, יודעת ומשכה בכתפה. אחרי שתיקה קלה אמרה לי: אני רוצה לשאול אותך שאלה, ניטאלי… למה את אף פעם לא חולה? ולמה את רוצה שאני אהיה חולה? השתוממתי. כי ככה. כל הנשים חולות, לפחות פעם בחודש. אההה, חייכתי, המחלה הזאת… טוב זו לא ממש מחלה, כלומר לא משהו שמחייב מנוחה גמורה. היא לא הבינה אותי ואני אז, לא הבנתי אותה. כמה  שנים אחר כך הפנמתי  שדווקא היא הצודקת ולא הפרסומת ההיא שדרבנה אותנו הנשים לרוץ, לקפוץ, לשחות ולשמוח 365 ימים בשנה.

והיו עוד דברים שהן ניסו להבין דרכי כמו איך זה שאני עם החבר ככה, ואנחנו לא נשואים?… ומה אבא שלי אומר על זה? ושאצלם זה חארם, חס וחלילה אסור לעשות מה שעושים בלילה אם לא מתחתנים. והתדהמה שפשטה בפניהן כשאמרתי להן כבדרך אגב, שלא ממש חייבים רק בלילה. אפשר גם ביום.

אבל על דבר אחד לא הצלחנו להסכים בשום אופן: על זה שאסד האב הוא אריה גיבור ושסוריה עדיפה על ישראל. לעדיה הלוחמנית בעלת המודעות הפוליטית המפותחת, היו דעות נרצות ביותר בעניין זה, וזאת למרות שלטענת אביהן תחת שלטון הסורי אי אפשר היה להשיג מוצרי יסוד כמו סוכר ואורז כמו בזמן של הישראלים. אבל הוא לא צודק. אנחנו הצעירים יודעים שכל הדרוזים  הם סורים, ושכל הגולן הוא סורי ושיום אחד ישראל תסתלק מכאן. כדאי מאד שהסורים ידעו מראש שהדרוזים היו בעדם כל הזמן הזה.

ביום העבודה האחרון שלנו במושב הן עשו לי מסדר סיום חגיגי. כשדמעות  בעיניהן נפרדו ממני אחת אחת והגישו לי מתנות שהביאו אתן – חבילת פיתות בגודל סדינים, צנצנת כדורי לבנה צפים בשמן זית סמיך, מחרוזת צבעונית וסיכה מפלסטיק עם פרח ורוד. מהני הכינה תה ומשקה תפוחים טרי (לוקחים תפוח ירוק מזן גרנד-סמיט ומועכים אותו בזהירות עם תפוח אחר עד שחלקו הפנימי מתרכך ומתמלא  במיץ). לפני שעלינו למכונית הצטלמנו כולנו למזכרת. הן אמרו לי תבואי לבקר אותנו בכפר שלנו ואני אמרתי תבואו לבקר אותי בחיפה, אבל ידענו שזה כבר לא יקרה אף פעם: כי המרחק בין בוקעתה לחיפה גדול מדי.

ערב אחד שלוש שנים מאוחר יותר, אימא שלי קיבלה טלפון מוזר: בחורה עם מבטא ערבי שבקושי יודעת עברית שאלה אותה מה שלומי. היא  רצתה לדעת אם אני בסדר ואם אפשר לעזור לי או למשפחה שלנו. אלו היו הימים הארוכים והמתוחים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה. לא ידענו אם סדאם חוסיין יפזר עלינו גז עצבים, גז חרדל או שסתם יורו לנו להתכסות בניילונים  ולשתות הרבה מים. לא, היא לא השאירה מספר. התקשרתי למוקד 166 של בזק וביקשתי שיאתרו  את מספר הטלפון של משפחת שאמס בכפר בוקעתה. איזה שאמס? שאל המוקדן.  לחצי מהכפר יש את השם הזה.

 

 

 

 אני עם עדיה משמאל ומהני מימין