Category Archives: שימור אתרים

בחזרה לסיפור

הרבה זמן עבר מאז ששיתפתי כאן על מה שקורה בעולם הזה שהולך ונעלם, עולם הבתים שקולם נאלם. בהרבה סבלנות ונחישות צריך לחזור ולדובב אותם, להשיב להם את צורתם הראשונית, השלמה, האופטימית בטרם התבלו, האפירו, התייאשו מהסובב אותם. יש לי שורת סיפורים שמחכים בסבלנות לתורם: כמו הסיפור על המאפייה השכונתית הקטנה בלב נחלת גנים ברמת גן שבעליה היו מוכרים את תוצרתם מדלת לדלת, מקמח אפור שאספו בדרך לא-דרך בימים שהכל  נמדד בהקצבה קמצנית. המאפייה הזו מזמן כבר איננה. בקומת הקרקע שלה מוכרים טלפונים סלולאריים ובקומת הגג- חדרים עם מיטות רחבות לפי שעה.

או בניין האבן בהדר הכרמל בחיפה שכבר כתבתי עליו פעם, ובזכות הפוסט ההוא קיבלתי מייל מרגש מהנכדה של האדריכל שתכנן את המבנה – חיים הרי, שהשלימה פרטים ביוגרפים חסרים  על הסב, אדריכל עם שאר רוח שפעל כאן בתחילת המאה, והאמין בדו-קיום עוד לפני שהפך למושג חבוט ומיושן. הנכדה של הרי ספקה גם פרט מרתק על השותף הסודי שלו לעסקי הבנייה  – חאלד אל עזאם ביי שלימים התגלגל לסוריה והתמנה שם לראש ממשלה. ובזכות הקישור הזה שנוצר כאן בבלוג, מנהל מחלקת השימור בעיריית חיפה האדריכל וליד כרכבי, פועל היום כדי להקים לכבודו ארכיון לעבודותיו בשיתוף בני משפחתו.

ויש את מושבות הביל"ויים בגדרה ובמזכרת בתיה, סיפורים על פקידי ברון אטומים, על ניסיונות לבנות פה רחובות רחבים בסגנון צרפתי תחומים בבתי אבן קטנים עם גג אדום וחלונות עץ מעוצבים שנפתחים החוצה – החוצה לאן? לשדות אספסת מוכי חום ואבק  מעל ביצות רוחשות יתושים ועלוקות. היה אחד שלא נזהר מספיק ושתה מהג'רה מים עם עלוקה שהתיישבה לו עמוק בגרון, ולא עזר לו שום דבר – הוא לא הצליח לבלוע אותה ולא להוציא וכך נפח את נשמתו בייסורים קשים ורק הבית שלו נשאר. פעם לגמרי במקרה, הצלחנו להגיע לנכד של אחד משני הביל"ויים הראשונים שתקעו יתד לרגלי הכפר קטרה בנר שני של חנוכה תרמ"ה (1884), במקום בו עתידה לקום גדרה, ואותו נכד הפליא לצייר את כל מה שזכר מבית סבו, כולל המרתף עם ערמת המזונות, חדרי המגורים עם המיטות הנמוכות, החצר עם חיות המשק – התרנגולים, הפרות.

ביקרנו בשנה האחרונה גם בכמה צריפי קיבוצים – צריף שהיה חדר אוכל, צריף שהיה בית לתריסר נח"לאים, צריף פונקציונאלי לכל בעלי התפקידים החשובים – מזכיר המשק, מרכז המשק, סדרן העבודה, המזכירה. ליד עמדת השולחן של מזכיר המשק השתמר פוסטר דהוי של פרחי ארצנו וליד השולחן של המזכירה טלפון אפור עם חוגה.

עוד מעט קט יעלם כל זה. שיני הטרקטורים עומדים לנגוס במה שבקושי שרד את שיני הזמן. פה ושם יישארו בועות מתוחמות היטב עם שילוט נאות – פה גר – פה היה – פה נותר. או שלא.

 IMG_0625

Made in Israel

אתמול בבוקר נסעתי לקיבוץ מענית שבפתחו של מעבר עירון, הידוע בשמו ואדי ערה. לפני שנה תיעדתי שם  בית ראשונים שעבר שימור ושחזור והנה קראו לי לתעד מבנה כזה נוסף. יודקה האחראי על הבינוי, צעיר נמרץ ופוחז בן שבעים בערך, אסף אותי בקלנועית שלו ממגרש החנייה שבין המרכולית לרפת. יש דברים שאפשריים רק בקיבוץ.

יודקה הראה לי את הבית הקודם שתיעדתי שעבר מתיחת פנים רציניות בגאווה גדולה. את הכול הם שחזרו כפי שביקשתי, במדויק אחד לאחד. אפילו הדלתות נראות אותו דבר. אחרי שהתפעלתי דיי המשכנו בנסיעה פראית ושיער מתבדר ברוח לבית הנוסף. את הבית הזה תכנן שמואל מסטצ'קין שהיה אדריכל חביב מאד בתנועה הקיבוצית בראשית ימי קום המדינה. שלא כמו בתי ראשונים בקיבוצים אחרים, בתי הראשונים בקיבוץ מענית נבנו, או נכון יותר לומר, צופו באבנים מסותתות שהובאו ממחצבה מקומית. הבנאים והסתתים באו מכפרי הסביבה וכאלה לא חסרו כידוע.

הבית שנתבקשתי לבדוק משמש כיום כארכיון. בפעם הקודמת שהייתי פה ישבתי עם רינה הארכיונאית  שסיפרה לי על ההיסטוריה של הקיבוץ מאז שעלה לקרקע בראשית שנות ה- 40. את הדברים המעניינים באמת, לא יכולתי לכתוב בתיק תיעוד. למשל,  על היחס לבני הגרעינים שבאו מעיירות פיתוח שהיו ברובם מזרחים. אחת מההבחנות המעניינות שלה היתה, שמי שהתנגד לקליטתם של "האלה שאינם משלנו",  חטף אותה בבומרנג  כשהבנים והבנות שלהם הפליגו למחוזות רחוקים באמת בעקבות מתנדבים ומתנדבות  הרבה יותר זרים. השיחה אתה היתה מרתקת. לא בכל יום יוצא לי לפגוש ארכיונאית עם תפיסת עולם כל כך מפוקחת ומדויקת.

אבל הפעם רינה לא היתה (מחלימה מניתוח) ובחדר הסמוך היתה חברה ותיקה אחרת. "מה זה את רואה סרטים כחולים"? הרעים יודקה בקולו כשנכנסנו לחדרה. למצער היה זה רק משחק סוליטר. נזכרתי איך פעם גם אני כשהייתי נח"לאית בקיבוץ, חששתי מכל שיתפסו אותי בשעת מעשה חסרת מעש חלילה. כאילו שכל נוכחותי חייבת להתרכז בדבר אחד: להיות יצרנית. להיות מועילה לחברה. להיות נמלה עמלנית שכל הזמן עסוקה. אולי עוד לא נגמלתי מזה לגמרי. הינה עוד משהו לעבוד עליו.

אחר כך נסעתי למועצה המקומית מנשה כדי לדבר עם האחראית על הפרוטוקולים והנהלים בועדות הבינוי. רציתי שתבהיר לי איזה מכתב הנחיות ששלחה ליודקה בתום הישיבה. היא אמרה: מה יש פה לא להבין, ואני בקול סמכותי התעקשתי: הסבירי לי למה אתם מתכוונים. הבעיה של הפקידים היא לא העדר רצון, אלא קהות חושים. זה מה שמונע מהם בדרך כלל, להסכים לעזור על הפעם הראשונה.

כשיצאתי משם פניתי ימינה לכיוון ואדי ערה, במקום לפנות שמאלה בחזרה למרכז. לא ידעתי אם יהיה שם מישהו ואם יש טעם בכלל, אבל המכונית נשאה אותי כמו מעצמה, למקום ההוא בצומת, איפה שהיה פעם בית וחצר בתוך חורשת אלונים עתיקה ששרדה בקושי את הדילול האכזרי של מהנדסי הרכבת החיג'אזית בתקופה העות'מאנית.

ערמת הריסות גבוהה ובה מוטלים בערבוביה שברי בלוקים, מוטות ברזל, דלתות עץ קרועות  ואריחי קרמיקה. קצת למעלה משם, בין עצי האלון יושבת אישה לא צעירה בשמלה פרחונית ומטפחת לבנה על ראשה. מה שהיה פעם בית פזור עכשיו בתוך סוכה – כמה מזרונים, טלוויזיה, שידה וערמות כביסה. ההרס מסביב הכה בפרצופי כמו אגרוף. כשהיא ראתה אותי היא התחילה לבכות. הלכתי לשבת על ידה, החזקתי בידה ומאחר ולא היה לי מה לומר – ביקשתי סליחה.

מבעד לדמעות שלה ולערבית הגרועה שלי שמעתי מה שקרה:  על הפריצה לבית בתשע וחצי בלילה בידי כוחות המשטרה וחיילי משמר הגבול בזמן שהם היו לבושים בפיג'מה, אפילו להחליף בגדים לא נתנו להם. הראש שלה היה גלוי. חראם. בקושי הסכימו שיוציאו את החפצים שלהם.  מאז הם ישנים בחוץ, תלויים בין שמים לארץ והיא לא תלך מפה. אבל יש לך ילדים נשואים, למה שלא תלכי לגור בבית שלהם? אני לא יכולה היא אומרת. מאז שהתחתנתי צעירה אני גרה פה. כל ערב הילדים והנכדים מגיעים עם האוכל כדי לשבור את צום הרמדאן. אומרים לי לבוא אתם, אבל אני מסכימה לבוא אליהם רק בשביל להתרחץ. ומה עם הבריאות שלך? חארם. היא מנגבת עוד דמעה ואומרת שאתמול מצאה נחש על יד המזרון שלה.

אחר כך סעיד בעל הבית הגיע והוא חזר ותאר בפני את הסאגה המשפטית הארוכה שעברה עליו,   מאז שרכש את החלקה ובנה עליה את ביתם לפני חמישים שנה בערך. רק השופט מצא מבית המשפט העליון, מצא שיש טעם לפגם בהריסת בית שעומד על תילו כל כך הרבה שנים. אבל גם הוא כמו האחרים, קבע שאת ההחלטה של הערכאות הנמוכות אין לשנות. שום דבר לא עזר להם, לא בתי המשפט, לא ראש המועצה ולא שימור אתרים.

היה חם ומפאת הרמדאן, הדיבור היה יבש, דחוס ומאובק. בכל פעם שקמתי ללכת הם רצו לספר לי עוד. על חברי הכנסת הערביים למשל, שבאו כדי ללקט עוד כמה קולות של מצביעים. מצאו להם על מי לתפוס טרמפ. הם היחידים בכל הכפר ובכל ואדי ערה שהצביעו לציפי לבני. סעיד  מאמין שהיא תצליח להביא לנו שלום. אשרי המאמין.

שם בקצה השני של ואדי ערה הידוע גם בשמו מעבר עירון, הגיע סבו של  האיש שלי לפני איזה מאה שנה. הוא היה רק ילד ולתקופה ההיא קראו "העלייה השנייה". למדתי דבר או שניים על מה שהיה אז, על מה שהם בנו פה, או לפחות ניסו לבנות. ובכל זאת, באף ארכיון לא הצלחתי למצוא איך על אף הרצון הטוב והכוונות שאין טובות מהן. איך מבלי דעת. קהות החושים הזאת.

20130804_125609

לבד בממשית

בשישי שעבר יצאנו מוקדם בבוקר לממשית. ממשית זהו אתר נבטי בנגב על דרך הבשמים, אבל אני נתבקשתי להגיע לשם כדי לתעד תחנת משטרה בריטית  שנקראה משטרת הרוכבים של כורנוב. הברטים הקימו את המשטרה בשנת 1936 על חורבות של מבנה עתיק כדי לפקח על תנועתם של המבריחים הבדואים ושל היהודים מחפשי הצרות והעניינים. איזה תפקיד נתנו להם. בנוסף, באין ברירה אחרת, הם אולצו לצאת לסיורים על כלי הרכב הזמינים באזור – גמלים.  ניסיתי לדמיין לעצמי את פניו של שוטר בריטי צעיר שנשלח למקום הזה בעל כורחו. לא להאמין מה שהם נאלצו לעבור פה.

כדי להגיע לממשית צריך לעבור דרך דימונה. כשהייתי בת 7 או 8 נסענו כל המשפחה לנואיבה שבסיני לבקר חברים צרפתים של ההורים שלי, זוג פריקים חייכנים שחיו שם כמה חודשים. זה לא היה פשוט לנסוע מנצרת עילית לסיני בתחילת שנות ה- 70  בקיץ במכונית צפופה נטולת מזגן. גם מפות לא בדיוק היו ולאבא שלי לא היה מושג איפה זה נואיבה. אבל נסענו והגענו איכשהו. זו היתה חופשה קסומה. בדרך חזרה הארוכה מאד יש לומר, עצרנו בעיירה מאובקת נידחת, אולי דימונה. הבטן שלי היתה כבר מכווצת מרעב. אחרי שיטוטים ארוכים מצאנו קיוסק קטן עם דלפק ואישה זעופת פנים ושחורת שער. אבא שלי שלף את הארנק מכיסו וביקש משהו לאכול האישה אמרה שאין כלום מלבד פיתות. פיתוח עם ממרח עריסה. זו היתה חוויה דואלית קשה. מאז בכל פעם שאני מגיעה לאיזשהו מקום שכוח-אל אני מיד נתקפת בחרדה שמא אמצא את עצמי שוב במצב של רעב מכרסם בלי יכולת שליטה על מה שמים לי בפיתה.

דימונה היא עיר מאד מקושטת. יש בה הרבה כיכרות ובכל כיכר יש פסל סביבתי מושקע עם כתובת. באחת מהן,  אפשר לראות את הרצל בגודל טבעי המשקיף מהמרפסת ומתחתיו כתוב: אם תרצו אין זו אגדה – דימונה. בשעה אחת בצהריים העיר נכנסת לתכונה  עצבנית שלפני שבת. כל המסעדות כבר סגורות. אין בית קפה פתוח ברחובות (האמת שגם ביתר ימות השבוע המצב לא מעודד בכלל). לאחר חיפוש קדחתני מצאנו מאפייה גדולה עם מיני בצקים  מופרדים לפי צורותיהם בהתאם להנחיות הרבנות הראשית. העמסנו מגוון עשיר בשקיות נייר, אחרי הכול יש לנו סופשבוע שלם לבלות בממשית ואין לסמוך על השוטרים הבריטים שיאכילו אותנו. יש פה איזו מסעדה באזור? שאלתי את הקופאית והיא אמרה, יש על יד YELLOW ביציאה. אבל היא בטח כבר סגורה עכשיו. השבת נכנסת מוקדם אצלכם ציינתי. ומה עם מכולת קרובה? אין, היא עונה. דימונה עיר דפוקה.

המשכנו מזרחה על כביש 25 ומהר מאד מצאנו את השלט המורה על הכניסה לגן הלאומי ממשית. האתר היה ריק מכל אדם ובהמה, מלבד גור חתולים קטנטן שקיבל את פנינו בשמחה. לא הבנתי איך הוא יכול לשרוד פה בכלל. קיוויתי שהוא אוהב בורקסים גבינה.

ואז משום מקום צץ ועלה בפנינו אבו ג'ודה, מנהל האתר. כולו בצבעי הסוואה המתמזגים עם סביבתו – חולצה ירוקה- אפורה של רשות הטבע והגנים, פנים אפורות ובלורית אפורה. עשיתי טעות של טירונית והושטתי לו את כף-ידי ללחיצה. הוא אמר שהוא מצטער, אבל לא לוחץ ידיים לנשים. לפעמים אני נוטה לשכוח איפה אני חיה. אחר כך הלכנו למתחם החניון, שם נתן לנו חדר מרווח עם ארבע מיטות, קומקום, מקרר, מזגן וטלוויזיית פלזמה ענקית שלא מחוברת לשום דבר. תנאים דה-לוקס ממש. בחוץ היו גם אוהלים ומטבח וספסלי עץ של קק"ל. אבו ג'ודה אמר שעכשיו זו לא העונה, אבל במשך השנה באים לכאן הרבה מטיילים, בעיקר תלמידי בתי ספר. אחרי שהתארגנו בחדר הלכנו לראות את המבנה שנתבקשתי לתעד. מבט קצר הספיק להבין שנכנסתי לתסבוכת גדולה. מישהו, מתישהו, איכשהו החליף חלק גדול מקירות החזית המקוריים בקירות חדשים, הוסיף בנייה חדשה בצדדים, החליף חלק ניכר מהדלתות והחלונות ועוד שיבושים. עכשיו לכי תנסי לפענח את צורתו של המבנה המקורי.

לפני שנפרדנו מאבו ג'ודה הלכנו אתו לקסיוק בכניסה לאתר כדי להצטייד בבקבוקי מים לשתייה ובארטיק קרח לקיבוצניק וגלידת שמנת לחתולה ולי. ואז הוא סגר עלינו את השער ונסע לדרכו ואנחנו נותרנו לבדנו באתר הנבטי בממשית עם שקיות בורקסים, כמה בקבוקי מים, גור חתולים נמרץ, צפלין שהשקיף מעלינו ועל מפעל הטקסטיל הסמוך, חורבות אבן של אנשים שחיו כאן מזמן-מזמן, רוחות תועות של נזירים ביזנטיים שטופי להט דתי, רוחות תועות של חיילים בריטים סמוקי שרב, אורות מנצנצים ממגורי הפחונים של הבדואים בגבעות שסביבנו, אורות  מנצנצים של אלפי כוכבים על מסך HD שחור, חד וענק.

         20130705_194853 20130705_193617 20130705_193808 20130706_084652

תסתכלו עליהם ותראו אותנו (או כרוניקה של הרס ידוע מראש)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

תסתכלו עליהם רגע,  שני אנשים לא צעירים יושבים בסלון ביתם. הוא בג'ינס וחולצה כהה, על רגליו נעליים סגורות, מולבנות מאבק. על ראשו כובע קסקט שחור. היא יושבת לצדו קרוב, על גופה שמלת תכלת ארוכה, על ראשה מטפחת לבנה קשורה מלפנים. היא נועלת נעליי בית ורודות. שניהם ישובים על ספת קטיפה בורדו. לפניהם שולחן נמוך עם שתי כוסות מיץ, ספל קפה קטן וצלחת עוגיות מעשה בית. מאחור וילון תחרה לבן בשתי שכבות. על אף התפאורה המוגנת, יש משהו מטריד בתמונה: המבט של בעלי הבית. מבט שנשלח הישר אלינו, במשהו שאפשר לפרש כמו דאגה עמוקה או אולי תחינה. אנחנו פה ולא תוכלו להתעלם מאתנו. אנחנו יושבים בביתנו אבל אין שום דבר בטוח ברהיטים האלה, בקירות, בגג שמעלינו. אנחנו פה אבל יש מי שהיה מעדיף שלא נהיה. פה  או בכלל. שנעלם איכשהו. שנתפוגג בתהום הנשייה שלכם. כי אנחנו לא חלק מהסיפור שלכם. לא חלק מהסיפור היפה שאתם כל כך אוהבים לספר לעצמכם. סיפור  יפה וצודק על ארץ מולדת, על אנו באנו ארצה, על נבנה ארצו וכל האלה. .

***

אקדים ואומר לכל הטוקבקיסטים נוטפי הארס: אני לא מה שנקרא "שמאלנית-קיצונית-יפת- נפש -אנרכיסטית" שמכלה את ימי ולילותיי בהפגנות אלימות. למצער, אני אדם נורמטיבי למדי, לא כזו שעולה על בריקדות. אולי זה מפאת גילי, אולי מפאת המתינות הבסיסית שנטועה בי עמוק, בשורשיי הים-תיכוניים. אולי תכונתי זו נובעת מהצורך  שלי לשקול לפני כל פעולה או מחשבה את הסיפור כולו, מכל היבט  אפשרי. כי תמיד אפשר לפרש לכאן ולכאן. אנשים מוחלטים מדי מעוררים בי רתיעה מסוימת וגם פחד. אני ממעטת להשתמש בסמני קריאה, אבל בסימני שאלה, כמעט כל הזמן.

דבר נוסף. אני מתפרנסת כל חיי מהסיפור של הארץ הזאת. הסיפור של אנשיה, שרידיה, בנייניה, אתריה. אני לא צריכה שיסבירו לי אותו. אני גם יודעת שכל סיפור, באשר הוא סיפור (או עדות, או ממצא), הינו רק שבריר אחד, חתיכת פאזל מקרית בתוך התמונה. לאף אחד אין חזקה על האמת המוחלטת או על הצדק המוחלט (אם הוא קיים בכלל). האחות המאוסה של הצדק היא הצדקנות. אני סולדת ממנה עמוקות. גם מההתחכמות ומההצטדקות אני סולדת. אני יודעת היטב שהן חיקוי זול והמוני לדבר האמתי – חכמה וצדק. אבל בזמנים שבהם האמת והצדק נדירים מאד, יש שמסתפקים בתחליפיהם הזולים. כמו סמי ההזיה הזמינים לכל כיס שנמכרים בפיצוציות.

***

הבית של משפחת אבו שרקיה נמצא כ- 50 מ' מדרום לנקודת המפגש שבין כביש  65 וכביש 6513  בצומת הכביש המוביל לברטעה/ קציר. השטח שעליו עומד הבית הכולל 12 דונם אדמה חקלאית. החלקה נרכש ע"י סעיד אבו שרקיה אי שם בתחילת שנות ה- 60. בדומה לרוב הבתים שנבנו כאן באותה תקופה זהו בית דו-קומתי צנוע מצופה אבן מקומית, העומד על עמודים. בתוכו חדר אירוח מרווח, מטבח גדול והרבה חדרים קטנים. מחוץ לבית יש דיר כבשים קטן, מטע זיתים ועצי אלון עתיקים.

בני המשפחה פנו אלי בינואר שנה שעברה, דרך רן חדוותי מפקח מחוז מרכז במועצה לשימור אתרים,  כפתרון כמעט אחרון, אחרי שכלו כל הקצים. הציעו להם להכין תיק תיעוד כדי לנסות לשכנע את הוועדה המחוזית שהבית ראוי לשימור. הם הניחו שאם הוועדה תאמץ את מסקנות התיק,  אפשר יהיה למנוע את צו ההריסה שהוצא עליו.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המשפחה: מוחמד אבו שרקיה סבו  של סעיד אבו שרקיה אבי המשפחה, היה רועה צאן שנולד בכפר ערערה. בשלב כלשהו המשפחה נדדה לחיפה, שם מצאו פרנסה בבית חרושת לייצור לבנים עבור מפעלי הבנייה של הצבא הבריטי. במלחמת העצמאות, עזבו את העיר ושבו לכפר. היו אלה ימים קשים . אביו של סעיד  נישא והחל לפרנס את משפחתו בדוחק מגידול ירקות ששיווק ל"תנובה" ו"טנא". כשבנו בכורו סעיד הגיע לגיל 13, בראשית שנות ה- 50, הוא נדד לת"א כדי לסייע בפרנסת משפחתו. הוא התגלגל לנחלת יצחק שבפאתי גבעתיים, שבאותה עת היתה  שכונה חקלאית עם משקי עזר קטנים. מזלו הטוב הוביל אותו לזוג ייקים ניצולי שואה, שלמה ושושנה לינדמן שאמצו אותו כעובד קבוע, אחרי שהציג את עצמו כעולה חדש תימני.

קודם עבד במשק החיי ואח"כ  במסגרייה. הם חשבו שנער בגילו צריך גם ללמוד ולא רק לעבוד ועל כן  שלחו אותו לבית הספר "מקס פיין" בגבעתיים. את שעות העבודה היה משלים לפני ואחרי הלימודים. סעיד התגורר בביתם והיה סמוך לשולחנם קרוב לעשר שנים, וזאת מבלי שידעו את זהותו האמתית. אחת לכמה חודשים נהג לנסוע לבני משפחתו בכפר כדי להביא להם את משכורתו שחסך. אני לא יודעת אם הם ידעו שהוא מתחזה ליהודי כדי לשרוד. ואולי הם העדיפו לא לדעת. סך הכל זה לא היה שוס גדול להיות ערבי בשנות ה- 60. האמת גם היום זה לא משהו בכלל.

בראשית שנות ה- 20 לחייו, נפרד ממשפחתו המאמצת (האם רגע לפני שנפרד מהם, העז סוף סוף לגלות להם את זהותו האמיתית? לא יודעת, הוא לא סיפר). אז חזר לערערה ופתח מסגריה בבית אחיו בקומה התחתונה. לאחר שחסך די ממון, רכש מגרש בחלקה שהיתה שייכת למשפחת יונס מהכפר ערה. כמו מרבית החלקות באזור, החלקה הוגדרה כשטח חקלאי ע"י רשויות המנהל.

ועכשיו קצת רקע היסטורי על המצב בכפרים הערביים בישראל בשנות ה- 60: באותה עת כפרי המשולש היו כפופים למשטר צבאי. מסיבה זו הם לא זכו לשום טיפול מצד המוסדות האזרחיים. מי שנזקק לאישורי בנייה, עבודה, עסק ומה לא, נדרש לכתת רגליו אל תחנת המשטרה המקומית שהיתה הכתובת הבלעדית לכל בקשה. תחשבו מה זה ללכת ולבקש משהו בתחנת משטרה היום. עכשיו תנסו לדמיין איך זה היה לפני 50 שנה.  יותר טוב: תנסו לדמיין בנוסף, שאתם ערבים שבקושי יודעים את השפה.

אבל לסעיד היה יתרון על פני האחרים: הוא גדל אצל יהודים והוא למד בבית ספר מקס פיין בגבעתיים. הוא חשב שהוא יודע להסתדר עם יהודים. הוא פנה אפוא למפקד התחנה במגדל העמק – רב פקד משה טפר,  הראה לו את חוזה הרכישה וביקש  אישור לבניית ביתו. רב פקד טפר התרשם לטובה מהצעיר הרהוט, ואמר לו שהוא יכול לבנות בכפוף לתוכניות בנייה. וכך בהמשך, כנהוג במקומותיהם, החלה בניית הבית בסיועם של מכרים ובני משפחה.  בשנת 1967 כשהושלמה הבנייה, נישא סעיד לבת דודו נזהא. בסמוך לבית הקים מסגריה שעליה התבססה עיקר פרנסתם. נזהא אשתו, טיפלה במשק הבית וגידלה את עשרת ילדיהם.

הצרות התחילו כמה שנים אחר כך. פתאום הודיעו להם שהאישור שנתן להם רב פקד טפר בשיחה שבע"פ, לא תופס וצריך אישור בכתב. אגב, רוב – רובם של הבתים הפרטיים בכפרי המשולש נבנו ללא התר בנייה. לך תבקש אישורי בנייה מוועדה אזרחית שלא קיימת. אישורים שבדיעבד הם לא נותנים, כי קודם צריך להרוס ורק אחר כך מדברים. זה המקום לפתוח סוגריים ולומר שהיה באפשרותו של בעל הבית "לסגור את הסיפור" כמקובל במחוזותינו בעזרת העברת מעטפה שמנה במזומן לכמה פקידים רבי השפעה במנהל. מה שנקרא אצלם השלמת הכנסה. אבל סעיד שספג לא מעט ממאמציו  הייקים, החליט שהוא הולך ישר, מבלי לעגל פינות. את האישורים הוא ישיג רק על פי חוק. חוץ מזה הוא סבר במידה רבה של צדק, שגם אם יסכים לתת שוחד לפקיד כזה או אחר, אין ערובה לכך שיקבל את מבוקשו. היום הוא יודע איזו טעות הוא עשה.

קצרה היריעה לפרט את מספר הצווים, הקנסות, המשפטים, הערעורים, המעצרים ותקופות המאסר שעברו על סעיד אבו שרקייה בגין הצורך הבסיסי הזה, לגור בבית שנבנה בחלקה השייכת לו לפי דין יותר מארבעים שנה. עד בג"צ הם הגיעו וגם שם דחו אותם מפאת הצדקנות ולא מפאת הצדק.

בנם  של סעיד ונזהא נאיף, גיאוגרף ומתכנן ערים בהכשרתו, הוא שר החוץ של המשפחה. הוא בחר בקריירה הזאת כדי לסייע במאבק הממושך והבלתי-נגמר של ההורים שלו. לפני שבאתי לפגוש אותם, הוא שלח לי מסמך מנומק עם סעיפים ותת-סעיפים שבו פרט את חשיבות הבית לאור מיקומו המיוחד. נאיף טען למשל, שקרבתו לשלושת הכפרים בסמוך לעורק תחבורה ראשי, הקנה לו מעמד מיוחד – מעין "בית מוכתאר".  מקום בו נהגו להיפגש כדי ליישב סכסוכים בתהליכי סולחה מסורתיים. כפריים רבים ראו בו מעין תחנת עצירה ומנוחה, בזמנים הם נהגו לנוע בפרדות או בכלי רכב ישנים.

***

ניסיתי באמת שניסיתי בכל יכולתי למצוא משהו לשימור בביתם של משפחת אבו שרקייה. האמת שלא נותר כמעט דבר מהבית המקורי שנבנה בשלהי שנות ה- 60.  החלונות, הדלתות, הרצפות הוחלפו כולם. טוב שהעיצוב הבסיסי נשמר. אחר כך התחלתי לחפש בחצר. מצאתי אלונים עתיקים. סעיד טען שכל השנים שמר עליהם מכל משמר. אמרתי לו: עצים זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות גבוהה לעצים ולערכי טבע. לאנשים – פחות. אחר כך החלתי לנבור בסקרים של רשות העתיקות.  סעיד הראה לי בקצה החלקה שלו סלעים מסותתים ופתחי מערות. אמרתי לו: עתיקות זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה למורשת העבר ולערכי תרבות. בעיקר של אנשים מתים.  יזמתי פגישה עם מנהלת תחום חינוך של רשות העתיקות באזור צפון. היא דווקא היתה מוכנה לעשות שם פעילויות לילדים במסגרת "חפירות קהילתיות". סעיד היה מוכן מצדו, להקצות חלק מהבית לפעילויות אלה. אפילו את כל הקומה התחתונה אם צריך. אמרתי לו: חינוך זה טוב. לפקידי ממשל יש רגישות רבה לחינוך. בעיקר של אנשים אחרים.

שתי ישיבות בוועדה המחוזית. שיחות עם ראש המועצה ועם המהנדסת הראשית. ניסיונות לרתום גופים נוספים ובהם אדריכלי שימור נודעים מהשורה הראשונה. מדי פעם טלפון לנאיף: איך הולך? והוא בתשובה: המצב לא טוב. אבל אנחנו לא מוותרים. לפני חודשיים עברנו בוואדי ערה, וראינו את הבית, בפאתי הכביש העולה לקציר, עדיין עומד על תילו, צנוע ומוסתר מאחורי עצי האלון העתיקים. היה בזה משהו מנחם ומרגיע. גלגלי הצדק טוחנים לאט ואולי גם גלגלי הרשעות. אני מבקש שיתנו לי לחיות פה , בשנים שעוד נותרו לי, אמר לי סעיד בשיחינו האחרונה. חמש שנים אולי עשר. אני כבר זקן ועייף במילא. ואשתו נזהא שחזרה מהמרעה עם הכבשים, החזיקה לי את היד ודיברה אלי בקולה הגרוני העמוק, הצרוד מעט, דיברה ודיברה בפנים עצובות, ואני שבקושי הבנתי מילה פה מילה שם, רק חזרתי ואמרתי לה:  יהיה בסדר, יהיה בסדר, באין דבר מוצלח יותר לומר. כי מה אני יודעת.

  ***

אתמול התפרסמה הודעה קצרה ב- YNET : "הריסת בית משפחת אבו שרקיה הלילה נעשתה תחת אבטחה של מאות שוטרים מתחנת עירון. הם חסמו את צומת ברטעה בכביש 65 בוואדי ערה במהלך ההריסה, שבוצעה בנימוק כי הבית נבנה ללא אישורים. למקום הגיעו מאות תושבים שגינו את המעשה והתעמתו עם כוחות המשטרה. בעקבות ההריסה הכריזה הוועדה העממית של ואדי ערה על שביתה כצעד מחאה ראשוני."

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

מבעד לפשפש באום רשרש

ביום הסוער ההוא נקלעתי שלא בטובתי לירושלים. גשם כבד, ברד וערפל ליוו אותי כל הדרך לפגישה שנקבעה באחד המשרדים הממשלתיים שעוסקים בתוכנית מורשת,  בגבעת רם. משם הייתי צריכה להגיע לפסגת זאב כדי להיפגש עם איזו גברת שצריכה תיעוד של בית הוריה שבמזכרת בתיה, כולל רפת מימי העלייה הראשונה. בפתח הדלת עוד בטרם הפסקתי להגיד שלום צלצל הנייד. המהנדס הראשי במועצה לשימור אתרים אמר שהם צריכים תיעוד דחוף באום רשרש. איפה? אום רשרש. אילת. צריך להכין הצעה כולל הוצאות נלוות, דחוף לשבוע הבא.  בזמן שהמארחת הנדיבה חיממה לי מרק (לא האמנתי שתבואי במזג אויר כזה היא אמרה), שלחתי הודעה לקיבוצניק: תתכונן. יש לנו משימה לא קלה.

בחמישי בבוקר, בשבוע שלאחריו, כבר הייתי במטוס בדרך לאילת מצוידת בשמותיהם של שני אנשים שאני צריכה להיפגש אתם ומושג מעורפל על המקום שנתבקשתי לתעד. האתר כך הסתבר, ממוקם על יד הטיילת סמוך ל'קניון מול הים'. אם כבר מבנה היסטורי, רצוי שיהיה קרוב לאטרקציה תיירותית מכובדת. בית מקדש רוחש פעילות ואלפי מאמינים, שבאים בשעריו וקורבנות שלמים בידם. אלי, אלי, סלח לי על  חטאי הרבים:  טרם זכיתי לכיסוי ארנב לאייפון 5, ילדי הקט מסתובב ללא ג'ינס מעודכן. הסבל קשה מנשוא ורשימת החטאים ארוכה היא. אבל הכוהנים המשרתים בקודש עושים מלאכתם נאמנה ומקבלים את הקורבנות, התרומות והמעשרות מאלפי המאמינים החוטאים באדישות שלווה. התור הולך ומתארך ואלוהי הצריכה תמיד רעב.

אום רשרש היתה תחנת משטרה מימי המנדט ובה כמה בקתות בוץ עשויות בפשטות. עוד מימי העות'מאנים היו כאן תחנות שיטור ופיקוח על תנועתם של אורחות גמלים וסוחרים מירדן וממדבר סיני – כמו למשל, במעבר טאבה או בראס אל נקב. בימי מלחמת העצמאות נכבשה התחנה באום רשרש בידי חיילי חטיבת הנגב במבצע "עובדה", ושם הונף גם דגל הדיו, במרץ 1949 . בשנות ה- 50 המקום עבר לידי קיבוץ אילות שבנו בה אכסניה ובראשית שנות ה- 60, היה למחסה לכל מיני עוברי אורח לא מבויתים שכונו "ביטניקים" שפקדו בהמוניהם את חופי אילת. בשנת 1969 העירייה החליטה לעשות מעשה ושלחה דחפורים כדי להרוס עד עפר את בקתות הבוץ . בזכות התארגנותם המהירה וההירואית של כמה משוגעים לדבר וביניהם גם חבר מועצת העירייה עזרה כהן (מחבר הספר "לא סתם חושות"), נמנעה הריסתה של הבקתה האחרונה. הם שילבו ידיים ועמדו נחושים מול כף הדחפור, ולא כמטאפורה. וכך נותרה לפלטה הבקתה האחרונה של אום רשרש בין קניון 'מול הים' ל'ישרוטל הכול כלול', אך מצבה היום לא-מי-יודע-מה : פתחיה נסתמו בבלוקים וקירותיה צופו בטיח צימנט עבה ובדבק אפוקסי. החדשות הטובות הן שיש כוונות לשמרה ולשקמה מחדש.

הריסת הביקתות

אחרי שסיימתי לתעד ולמדוד את הבקתה, עשיתי צ'ק-אין במלון ויצאתי לפגוש את שמוליק. דיברנו קודם בטלפון והוא אמר שיש לו הרבה חומר אצלו בבית ושאני צריכה להביא אתי מחשב נייד. שמוליק הוא אחד מוותיקי אילת שהיה צלם במקצועו ובשלב מאוחר יותר, לקח על עצמו את ארגון הארכיון העירוני. יש לו שיער לבן ארוך, שרשרת עם חרפושית על צוואר, קול עמוק חנוק מסיגריות ואוסף בלתי נתפס של  תמונות היסטוריות. קירות ביתו מעוטרים בציורים מקוריים של אמנים חשובים ובהם גם ציונה תג'ר שהיתה דודתו. תוך כדי דפדוף בארכיון הממוחשב שלו גיליתי תמונות של מבנים היסטוריים אחרים שאני עובדת עליהם. היה מרתק.

משם המשכתי לפגישה בבית הדוקטור. אנחנו מכירים משהו כמו שלושים שנה, מאז שהבן שלו היה חבר  שלי בתיכון. הוא איש מיוחד מאד הדוקטור: ידען גדול, קורא בלתי נלאה ואספן של פרטים היסטוריים שוליים לגמרי. את לימודי הרפואה שלו הוא עשה באיטליה ועל כן זה היה אך טבעי שאתייעץ אתו כשכתבתי את הספר הראשון שלי.  חשבתי שאם הוא יאשר – אדע שזה שווה קריאה ואפשר להמשיך בתהליך. בעזרתו מיקדתי כמה פרטים חשובים הנוגעים לכיווני הרוחות בים התיכון, או לאורחות חייהם של עשירי פומפיי בתקופה הרומית. הדוקטור הוא איש של פרטים ועקרונות. אני זוכרת את המבט הזועף שהיה נותן בנו, בי ובבן שלו, כשהיינו חוזרים משולהבים וסמוקים מאיזו מסיבת כיתה סוערת. הוא טען שבימי ורתר הצעיר היו נוהגים אחרת.

אבל  תמיד ידעתי שמתחת למעטה הבלורית והזקן הלבנים מסתתרת איזו נשמה גדולה ורגישה. פעם נתקלתי בו קצת אחרי הצבא, כשהייתי בדרכי לבקר את הורי בנצרת. אמרתי לו שאני שוקלת ללמוד פסיכולוגיה או ארכיאולוגיה והוא  פסק: לכי על ארכיאולוגיה, וזאת מסיבה פשוטה:  if you want to shoot- shoot don't talk  לאמור שכל עשייה עדיפה בעיניו מברברת. לפני שש שנים ביקרתי בביתו לאחרונה. אשתו שגם היתה אישה יוצאת דופן במינה, נפטרה בפתאומיות ורבים מחברי הילדות מנצרת הגיעו להלוויה. כמה מאתנו נשארו גם לשבעה ובהם כמה מחבריו הטובים של החבר שלי לשעבר, שהיו במקרה או שלא, גם חברים שלי לשעבר. היה מעיק.

באותו ערב הגיע הקיבוצניק ולמחרת בבוקר היינו צריכים לפגוש איזה פלמחניק במיל'. בצהריים שבנו לבקתה הבודדה של אום רשרש והשלמנו את התיעוד הנדרש. אחר כך ניסינו למצוא דרכים להשתחל למבנה דרך הפשפש. אספנו קרשים מאתר בניין סמוך ובנינו סולם מאולתר. הקיבוצניק חשש שיבוא איזה פקח וידרוש לדעת מה אנחנו עושים פה. אבל עשרות רבות של אנשים חלפו על פנינו בצהרי יום שישי ואיש מהם לא התרגש במיוחד מניסיונות החדירה שלנו אל תוככי בקתת הבוץ הבודדה של אום רשרש.

 בערב הוזמנו לארוחת שישי אצל משפחת פדידה.  הוא ילד חוץ מבאר שבע שאומץ בקיבוץ של הקיבוצניק, היא בת משק מקורית, ולהם שלושה ילדים. פדידה משיט יכטות לפרנסתו ואשתו מורה בחינוך מיוחד. הוא – חי את החיים בפול גז, בהתלהבות גדולה, עד תומם, היא – מתונה, רגועה וממעיטה בדיבור. לפני הארוחה הוא חילק כיפות והצהיר: אצלנו עושים קידוש ואחר כך מתנשקים. אמרתי לו שגם אצל התוניסאים נוהגים כך. אחר כך בחצר עם כוסית ערק, השלושה העלו זיכרונות מימי עלומיהם בקיבוץ. פדידה דיבר על הזדמנויות הנדל"ן שיש עכשיו בקיבוצים ועל זה שהם שוקלים לחזור לגור שם, לא כחברי משק חלילה, אלא בקונסטלציה אחרת. אנחנו נשמע אותם, הם ישמעו אותנו ונראה איך מתקדמים מכאן. בכלל צריך כל הזמן להתקדם. בנאדם צריך שתהיה לו מטרה בחיים, מסלול, כיוון להתקדמות. הסכמתי אתו, וסיפרתי לו על כוונות ההתקדמות שלי, וככה התקדמנו בדיבורים. שני הקיבוצניקים חייכו והקשיבו בקשב רב. דומה שלא היה להם עניין מיוחד בהתקדמות. אולי זה בגלל שככה חינכו אותם, לצניעות, לאור האידיאל ההוא שצריך להסתפק במה שיש וזהו, או אולי להיפך – משום שסיפקו להם יותר מדי  מהכול ובגלל זה נותרו אצלם פחות מדי שטחים ריקים ורעבים. פדידה וכנראה גם אני, מונעים באותו דחף שאינו ניתן לכיבוי – להעז, לפרוץ, להתנסות, לקום, לפול ושוב לקום ולנסות. הריק שנפער בנפשו של כל בן מהגרים,  בן כל משפחה שלא מרגישה עצמה שייכת, הוא שמתהווה להתמלא , על אף כל הקשיים.

כשהקפיץ אותנו בחזרה למלון, פדידה סיפר שבתור ילד ממשפחה הרוסה משכונה ד' בבאר שבע שגם עבר כמה וכמה מוסדות, הוא חש כשהגיע לקיבוץ, כאילו נחת בגן עדן עלי אדמות. ומאוחר יותר, כשפגש את משפחתה של אשתו לעתיד, הוא החליט בינו לבינו שכך הוא רוצה לבנות את משפחתו שלו. שלא תיטעה אמרתי לו, מתחת לכל משפחה יש סיפור. צריך רק לקלף קצת, או להשתחל פנימה דרך הפשפש ואז מתגלים סודות רבים ונסתרים מהעין. כל המשפחות הותיקות האלה שבנו את המדינה, מה הם היו עושים בלעדנו, תגיד? חושבים את עצמם למי-יודע-מה ובסוף אנחנו אלה ששדרגנו אותם.

כניסה copy

אבולוציה הפוכה

השבוע נסעתי ברכבת לבאר שבע כדי להיפגש עם איזה יזם שרכש שורת חנויות בלב העיר העתיקה. נאמר לו שלפני שיוכל לעשות שינוי כלשהו במבנים, עליו להזמין מישהו שיכין עבורו תיק תיעוד, וכאן אני נכנסת לתמונה. היזם שהוא גם עורך דין במקצועו (פייר, הולך טוב יחד), הציע לאסוף אותי מהתחנה המרכזית של באר שבע.  אני מזדמנת לעיר הזו מדי פעם, בעיקר לאוניברסיטה, אבל מזה שנים שלא ביקרתי בתחנה המרכזית שלה. חוץ מהרכבת, לא הרבה השתנה שם. שיפודיה מאובקת, נהגי מוניות תוקפניים, בדואיות מכוסות פנים, מדרכות ומגרשים שחציים הרוסים.

כפי שהיה אפשר לצפות, היזם הגיע במכונית שרד שחורה ולבש חליפה שחורה כדין. אומרים שבישראל יש יותר עו"ד מאשר בכל מדינה מערבית אחרת, אחד על כל 183 איש ומספרם למרבה הדאגה, רק הולך וגדל מדי שנה בשנה. בקצב הזה, מה יהיה עלינו.  ואולי בעצם כבר הגענו לנקודת אל-חזור בהיבט אבולוציוני? מן  הראוי לחוקק חוקים שיגבילו את ההתרבות חסרת הרסן הזו, אבל מאידך, אין הרבה סיכוי שהעו"ד האמונים על חקיקת החוקים, יפעלו כדי להגביל את מספרם באופן יזום. זה לא מתקבל על הדעת, מבחינה ביולוגית לפחות.

בכניסה למתחם החנויות ההיסטוריות פגשנו את עופר יוגב מנהל מחוז דרום במועצה לשימור אתרי מורשת שליווה אותי בכמה פרויקטים קודמים באזור. אבל למרות שראיתי לא מעט אתרים משונים  במהלך חיי, שום דבר לא הכין אותי למה שנגלה לעיני כשהעו"ד-היזם פתח בפנינו את דלתות הברזל של החנויות. אבל לפני כן – תיאור קצר על איך הן נראות מבחוץ: קיר חזית עם פתח קשות בנוי אבן גיר ורדרדה ושחוקה כנראה מהתקופה עות'מאנית ובצמוד 3 חזיתות בנויות אבן בהירה וקשה,  מסותתת היטב עם פתחים מלבניים שזמנן כנראה, מהתקופה הבריטית. בקצה ניצב מבנה פחונים, אסבסט וגבבה שמיוחס כנראה, לתקופה הפרהיסטורית.

שער החנות הנעולה נפתח אט-אט. החדרים נראו מוזנחים וחשוכים לחלוטין. לאחר שעיניי התרגלו לחשכה, הבחנתי בשינויים הרבים שנעשו בהם – אין להניח כי נראו כך בתקופה העות'מאנית או אפילו הבריטית. קשתות מחודדות מעוצבות בשורת אריחים זולים בגוון חום-ואפור ועמודים מובלעים למחצה מעטרים את קירות הגבס שסוגרים את החלל מבפנים, ללא סימן לאבן המפוארת שנראית בחוץ. הלאה משם, שורת חדרונים אפלוליים ובאמצע -מחיצות עם סימני צנרת אינסטלציה שהוסרה ממקומה. לעזאזל, מה זה המקום הזה? ההכרה חלחלה בי לאט אבל בטוח. היזם והמפקח שתקו והנהנו בראשם. כן, כן זה בדיוק מה שאת חושבת… תחושת מחנק משונה לפתה את גרוני. צילמתי מהר ככל שיכולתי (לא היה פשוט בגלל העדר מוחלט של תאורה פנימית), ומיהרנו לצאת משם. יש תופעות היסטוריות שמעידות על רגרסיה תרבותית חמורה ושורת החנויות המהודרת בלב העיר העתיקה של באר שבע, היא בהחלט דוגמה טובה לכך.

אחר כך יצאנו החוצה כדי להשקיף על המתחם המוזנח ולשמוע מה יש בדעתו של העו"ד-היזם לעשות בו, אם כי זה לא בעיה להעלות אותו מהמקום הנמוך שבו הוא נמצא עכשיו. אחרי שהדברים הוסברו ונידונו עם היבטים לכאן ולכאן,  עופר הציע שנלך לאכול  סנדביץ' תוניסאי. העו"ד-היזם הציע שנלך בלעדיו ושאני אבוא אליו אח"כ למשרד. בניגוד למצופה ממני, ביקשתי וקיבלתי סנדביץ' בלי חריף בכלל. בתום הארוחה עופר הסיע אותי למשרדו של היזם שנמצא אגב, בתוך מבנה היסטורי מרשים עשוי אבן ששומר בקפידה.

שם במשרד, שמעתי פרטים על נסיבות הרכישה של הנכס ועל הזדמנויות הנדל"ן שמתגלגלות בעיר בזמן האחרון. העו"ד-היזם ביקש מאחת המזכירות שתצלם עבורי תוכניות ומסמכים חשובים, פעולה שדרשה מאמץ רב-שלבי מרוכז מכל הנוכחים. אחר כך סוכמו התנאים, נחתמו הניירות, נשלפו הפנקסים וכולם יצאו מרוצים.  משם יצאתי לדרך. כלומר בערך, כי לא ממש ידעתי איפה אני ולאן אני אמורה ללכת. אחרי שביררתי את הפרטים הבסיסיים האלה בקרב העוברים והשבים, הגעתי למרכז העיר, אל המקום שבו נמתח מדרחוב ארוך ומדכדך תחום בכמה שפודיות, קיוסקים וחנויות עם תצוגת מכנסי טרנינג במחיר מציאה.  כמובן שלא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי 3 במאה. שניים לי ואחד לקיבוצניק.

מהורהרת התיישבתי לי במושבי שברכבת, מנסה לעשות סדר בתמונות שהתערבלו בראשי מאז אותו הבוקר. לפעמים נדמה לי שמצאתי לי מקצוע שהוא לא בדיוק מהעולם הזה. אני סוג של בעלת אוב. בכל מקום שאני הולכת, אני פוגשת את מי שהיה שם לפני: קודם היו העות'מאנים שהקימו לעצמם עיר מפוארת עם חנויות. אחר כך הגיעו הבריטים. בזמן שהם שלטו אנשים המשיכו להשתמש במה שהיה לפני מתוך תחושת כבוד. הם גם בנו מבנים חדשים וחנויות נוספות, שונים אך עם היגיון שמותאם לסביבתו. ואז לפתע הגיע מי שהגיע שבחר לשנות את הכל ולהמציא סגנון פסאודו-אוריינטאלי מחומרים זולים בפעולה שגובלת בפשע אסטטי כנגד האנושות. שלא נדבר על המוצרים שהוצעו למכירה באותן חנויות משופצות. אבל אותן הרי לא מצפים שאכניס כסעיף בתיק התיעוד.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

החנויות מבחוץOLYMPUS DIGITAL CAMERAOLYMPUS DIGITAL CAMERA

החנויות מבפנים

תיק תיעוד אישי

בשנתיים האחרונות יצא לי להכין תיקי תיעוד ללא מעט מבנים בקיבוצים. אמנם הנושא הזה לא ממש זר לי כי הייתי נח"לאית בעברי, אבל לפעמים אני זקוקה בכל זאת לאיזו השלמת מידע ממקורות פנימיים יותר   ולכאן נכנס בנזוגי המכונה "הקיבוצניק", שהוא כידוע לא סתם קיבוצניק, אלא קיבוצניק דור שלישי.

תגיד, כתבו שהפרה השדופה שבחצר כנרת נתנה 40 ליטר בכל חליבה, זה נראה לך הגיוני? לא יכול להיות ! רוחמה בשיאה נתנה 50 ליטר והיא היתה כפולה ממנה בגודל!  אני לא רואה איפה חדר השירותים בתוכנית של בית הילדים בגשר הישנה, מה, לא היו לכם בתי שימוש? עד גיל מסוים היו לנו רק סירים. אבל היו שירותים ומקלחות משותפים מחוץ לבתים.  אתה יכול להסביר לי מה זה הדבר הזה?  זה מתקן מבטון לשים בו נעליים כי גם ככה הצריפים היו קטנים מדי והאחרונות מועטים. ועוד כהנה וכהנה הבהרות והסברים על עולם ונעלם שכמעט ולא נותר ממנו דבר היום. אם רק היה לי שריד כזה מתקופת הברונזה או אפילו מתקופת הברזל, הייתי יכולה לעשות פלאים מהקריירה הארכיאולוגית שלי.

לפני כשבועיים נתבקשתי להכין תיק תיעוד על בית הביטחון "באורים הישנה". הבנזוג שלי נוהג להצטרף אלי כעוזר מתעד ועושה זאת בשמחה, אך הפעם הוא שמח באופן מיוחד – כי הוא נולד בקיבוץ הזה. כלומר, בערך. כמו בהרבה קיבוצים, יש מקום אחד שאליו עלו ביום ההקמה – בחופזה, ללא מחשבה יתרה בתנאי הנוף, הביטחון  והסביבה ויש את הנקודה השנייה, שהיא-היא הנקודה שבה נמצא הקיבוץ היום. מאז שעזב את המקום לפני חמש שנים בערך, הוא מיעט לבקר בו. יותר מדי משקעים וזיכרונות.  והנה עכשיו הוא מגיע כדי לתעד את מה שהיה שם בתקופת הילדות המוקדמת, התמימה והמזוככת,  לפני שהכול התחרבש להם. זה יכול להיות נושא טוב לסרט.

בשעה 9:00 בבוקר התייצבנו אצל אילנה שהיא סוג של בולדוזר בלתי נלאה. היא זו שיזמה את כל הפרויקט וגם במקרה, היתה המטפלת ומאוחר יותר המורה של הבנזוג שלי בבית הספר.  אורים הישנה, המכונה "גרין" הוקמה באוקטובר 1946 כחלק ממבצע התיישבות של 11 הנקודות בנגב, ואחרי כשנתיים הם הועברו מטעמי ביטחון צפונה, למקומו הנוכחי. האתר ההיסטורי היה למטווח שדה ומשום כך לא נותרו בו מבנים מהתקופה ההיא מלבד כמה רצפות, בסיס של מגדל מים ובית ביטחון דו-קומתי שנראה כמו חריץ של גבינה שוויצרית. צה"ל הרי היה צריך להתאמן על משהו.

אילנה הכינה לנו קפה ובפלות, שאותן הקיבוצניק טבל בספלו כנהוג במחוזותיהם. אחר כך הגיע נוניק,  סייר לבן-בלורית וחד-עין עם ידע מקיף בכל נושא ועניין. אילנה ונוניק סיפרו לנו על ההיסטוריה של המקום ואני רשמתי את עיקרי הדברים במחברת. הם אמנם לא היו באורים הישנה, אבל הם מכירים את הסיפורים דרך החברים הותיקים יותר, שלמרבה הצער, רובם כבר הלכו לעולמם. אילנה הגיעה לאורים בראשית שנות ה- 50 ונוניק קצת אחריה. גם האימא של הקיבוצניק הגיעה לשם באותו פרק זמן, מקיבוצה שבמשמר העמק. נוניק סיפר שהוא זוכר שהיה לה חבר בשם יוסף שהיה נשוי לאמריקאית. איך זה? תהינו, והוא הסביר שהם נהיו חברים אחרי שאשתו עזבה את הקיבוץ. ואחר כך? אחר כך, הגיע אבא שלך. איזה טיפוס הוא היה? בוהמיין, מצחיק, בכלל לא הבנו מה הם עושים ביחד. הוא היה ההיפך הגמור שלה. קצת אחרי שנולדת הוא עזב, ומעולם לא חזר לכאן.

עלינו על הטנדר של נוניק ונסענו לאתר. מרחבים שטוחים של מדבר צהבהב, מאובק, שכוח אל ואדם.  נוסעים ונוסעים בכבישים ארוכים וריקים, ומסביב דממה. ברוכים הבאים לשישים אחוז משטחה של מדינת ישראל. אנחנו יורדים מהכביש ונוסעים בדרך עפר תחומה לאורכה בערימת חול גבוהה. הגנה מפני הבדואים מסביר נוניק. להקת עגורים נחה בשדה תפוחי אדמה, צוברת כוחות להמשך דרכה. בהמשך, להקת כלבים משוטטים נטפלת אלינו, עשרות כלבים רצים ונצמדים אל גלגלי הרכב, נובחים בטירוף, פיהם מגיר ריר לבן. אני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר– הכלבים הנובחים או הגלגלים הקרובים אליהם. נוניק מסביר שהבדואים זרקו אותם וכיום באבולוציה הפוכה, הם שכחו שכבר בויתו לפני אלפני שנים וחזרו להיות פראים, כלהקת  זאבים.

ולבסוף גם הכלבים-הזאבים התעייפו ואנחנו המשכנו לנסוע במדבר הצחיח עד שהגענו לאורים הישנה, או למה שנותר ממנה. אחרי שצילמנו את השרידים המעטים פנינו דרומה, אל הנקודה הקדם-ראשונה, שאליה עלו או נכון יותר לומר נתקעו, ראשוני המתיישבים בתאריך הרשמי של העלייה לקרקע. המשאיות התחפרו  בחולות ובלית ברירה הם נאלצו להישאר שם יומיים-שלושה עד שהצליחו לחלץ אותם כדי לעבור אל הנקודה הנכונה, שנראית צחיחה ונטושה באותה מידה. במקום הזה יש כיום אבן עם כתובת שחברי הקיבוץ הקימו לכבוד חגיגות המשק ה-25 למניינם.

כשחזרנו לקיבוץ אחרי הצהריים, הלכנו לארכיון. הארכיונאית שקיבלה הוראות מוקדמות מאילנה, באה להראות לנו איפה כל דבר נמצא, איחלה לנו בהצלחה והשאירה אותנו לבד. הקיבוצניק פתח ודפדף בקלסרים וערם לצדי תמונות ומכתבים חשובים, ואני שקעתי לי במחברת-יומן כתובה ביד שעל כריכתה נכתב: "שיחות  חברים 1945- 1946". בזמן הזה החברים בקבוצה התגוררו ברעננה  בתנאי קומונה ועבדו  במושבים ובמשקים הסמוכים.  לצערי, הצלחתי לקרא רק חלק מהמחברת, ואת הדפים שתפסו את עיני סרקתי ושמרתי כדי להתעמק בהם בהמשך. אוצר בלום של החלטות הרות-גורל, ויכוחים נוקבים, טרוניות מרות, עקשנות אידיאולוגית, מרי של אינדיבידואליסטים ומה לא. והינה רק טעימה להדגמה:

א.      עניין עיינות (1945)

אהרון א. זאב (המדריך שם) אמר באמת שהבנות תסיימנה ותאבואנה. אך מזמן אין אנו עומדים בקשר אתם. מה עם הקשר ??! גם בגניגר ובן-שמן מתאוננים שלא כך הקשר צריך לפעול. יש מקום לביקור בעיינות.

ברוך ל. מציע שאהרון יסע לעיינות.

אהרון .  פעם נכשלתי שם. תבחרו באחר! אין לי כל שיח עם בחורות.

החלטה. אהרון נוסע.

משה א. פנה להקציב לו 30 גרוש לחודש לאגודת הסרבנים (פציפיסטים).

אהרון. במקרה זה אני רוצה להעיר, שלא יתכן שחבר בזה לא יקבל על עצמו שום חלק בעול המשק והחברה (ע"י קבלת תפקיד). איני מבין, איך יכולים לחיות בתוך חברינו, ליהנות מכל שירותיה, בלי לתת שכם.

מרדכי. מתנגד מבחינה כספית.

שושנה. בעד.

ברוך. אני חושב שצריך לתת למשה את ההזדמנות הזאת, אבל להוריד מהסכום.

יעקוב. לא יכולים לתת לחברים להשתתף בכל מיני אגודות.

דוד. יש מסגרת ידועה, אגודות או מפלגות שלפי השקפתנו הציונית-סוציאליסטית. למטרה זו אנו לא יכולים לתת סכום כזה.

עמנואל. הפעם לא נוכל להיכנס לשאלת חופש הפרט. נדמה לי שהשקפותיו של משה אינן כ"כ רחוקות מהשקפתנו. אבל במקרה הזה צריך לצמצם בהרבה ולהתאים את הפנייה ליתר ההוצאות שלנו.

מקבלים את הפנייה של משה.

***

יעקב. ראשית על הגיוס בשבת. יש לברר אם יש בכלל להתגייס לעבודה בשבת. אנו עדיין במושבה ואין לנו משק עובדים קשה בחוץ ומוסרים שבת לתורנות. יש לברר אם עלינו להתגייס נוסף לזה לעבודה. צריכים להחליט על זה ולא ועדת עבודה. נחליט כאן שהגיוס זה חשוב. נשאלת השאלה למה דווקא בשבת? למותר לדבר על חשיבות השבת. יש גם אצלנו חברים שקיבלו חינוך מסורתי ובשבילם השבת צריכה להיות שבת. אם הגיוס הכרחי אז נעשה אותו אחרי העבודה באמצע השבוע. יש להכריח את "השויצרים" שלא יטיילו בשבת בבגדי עבודה. ואם נחליט לא לעבוד או אז יש לנצל את השבת לתרבות וע"י זה גם ייסעו פחות…

***

פניה של ועדת-חברים

נודע לנו שלכמה חברים יש כסף פרטי, והם משמשים לכל מיני קניות. אין אפשרות להמשיך ככה. או שיש לכולם או שלא יהיה לאף אחד. היו מקרים שחברים יצאו מהמושבה ואכלו "דברים טובים", קנו מתנות וכו'. היה מקרה שהקופה לוותה כסף מחברה.

ברוך ל. צריך לעקור את הנגע הזה מהשורש. החברים צריכים להבין שעם בואם לקבוצה הם מקבלים צורת חיים של רכוש משותף.

משה א. יש מקרים שמישהו צריך את הכסף, ועל כן שומר עליו. אני אף פעם לא קיבלתי כסף ואחרים יצאו לקנות שוקולדה ושתו גזוז. אבל לא תוכל לעשות כלום, כל עוד שהחברים בעצמם אינם חושבים את זה לרע.

צבי. לא פעם אחת זה בא בשיחה. אני חושב שלחבר שיש כסף צריך לעשות לו משפט חברים.

***

לפנות ערב יצאנו מהארכיון של קיבוץ אורים חמושים במידע גדול ורב-ערך, עשרות מסמכים ותמונות בשחור-לבן מההיסטוריה הרחוקה והקרובה יותר. צילומים של אורים הישנה בטרם המבנים היו למטרות ירי של הצבא, תמונות של ותיקים בענפי המשק, ילדים ראשונים בבית הילדים, חגים בחדר האוכל, חתן-כלה מובאים אחר כבוד על טרקטור מעוטר בכפות תמר. מצאנו גם תמונה של הקיבוצניק בנעוריו ממתין  בתחנת האוטובוס וגם הסכם קצר ולאקוני שכותרתו "פוירשטיין-את – פוירשטיין" שבו הוסכם כי האב יעזוב ללא כל התחייבות ואילו הקיבוץ ייקח על עצמו את הטיפול בשני הילדים כל עוד האם נשארת. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. איך אפשר להפריד בין הסיפור הכללי לסיפור הפרטי בחברה שחרטה על דגלה לרתום את כל מאוויי הפרט לטובתה.

אחר כך הלכנו לבקר את אימא שלו ואת בעלה השני שגידל אותם מאז שהיה בן ארבע. הביקור אצלם לא דומה לביקורים שאני מכירה מהבית ובכל זאת, על דרך המליצות,  אין מה לעשות- אימא זו אימא. אני יודעת שהיא תוצר ראשוני ועל כן חבול ופגוע של הניסוי החברתי הגדול והיומרני הזה,  ועם הזמן פיתחתי הבנה וחמלה כלפיה. היא מה שהיא. נדמה לי שגם היא די מחבבת אותי, אף שלפני שנים הזהירה את בניה שלא יעזו להביא לה כלה מרוקאית. תוניסאית, מרוקאית, מה זה חשוב, כולנו אותו דבר הרי. אבל זה היה מזמן, לפני המפץ הגדול, לפני ההתפכחות מפני האמת האחת, הבלעדית, המוחלטת. ועכשיו אל מול השברים – נגזר עלינו לחיות זה לצד זה, להשלים עם שברי הזהויות הפצועות שלנו. לאחות ולרפד אותן כדי שנירפא וכדי שנתפייס מתוך קירבה, חיוך ורוך.

היום ואז

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

משטרת באר טוביה

לפעמים קורה שאני נדרשת לתעד מבנה מסובך מכדי להבינו. ואז בשטח,  אני משתדלת לצלם הרבה ולשרטט הרבה, גם אם אני לא מבינה בכלל מה אני רואה. רק אחר כך, בבית מול המחשב, הרשימות  והדפים המקושקשים מתחילה עבודת הפענוח. עבודה איטית, לרוב אינטואיטיבית, עם קפיצות חוזרות ונשנות לפנים ולאחור, מצד אחד לצד שני, פנימה והחוצה, נעה בין מבטים, זוויות, חזיתות, יודעת שכל אחד מהם הוא רק חלק מהתמונה הכוללת, שהולכת ומתהווה לנגד עיני בהשתנות מתמדת, וגם היא לכשעצמה אינה אלא שיקוף חלקי ואפילו שגוי במידה מסוימת, מתמונה רחבה יותר,  שאי אפשר לתפוס באמת, רק רסיסי ייצוגים ממנה.

בפאתי מושב באר טוביה יש מבנה משטרה שהקימו הבריטים באמצע שנות השלושים המכונה גם משטרת בית דארס או משטרת בטאני-שרקי,  על שם הכפרים שעמדו בקרבתו עד למאורעות מלחמת העצמאות. במתחם הנטוש מבנה משטרה ראשי, אורווה ומין מבנה מקורה קטן ששימש כנראה כמוסך.

בניין התחנה  נבנה מבטון מחוזק בברזל ומזכיר בצורתו מבצר רב-עוצמה. בקומת הקרקע מספר אגפים שחוברו בחדר פיקוד אמצעי שתפקד כחמ"ל. בקומה השניה ניצב מגדל תצפית, שמשקיף ממרום שבתו על כל מה שתחתיו, כמו שהבריטים עצמם נהגו לעשות.

מי שנכנס אל הבניין הראשי בשנות ה- 30 היה נתקל בחדר לא גדול עם דלפק קבלה מוצב על במה מוגבהת. מאחורי  הדלפק היו  מין הסתם, מכשירי קשר, מרכזיה, יומן אירועים וגם שוטר בריטי עם שפם. אם היה  לך מזל  באותה משמרת שירת גם שוטר מקומי שהבין עברית או ערבית או את שתי השפות גם יחד, שיכול היה לתרגם לשוטר עם השפם מדוע באת להטריד את מנוחתו. סביב חדר המבואה היו חדרי משרדים, אולם קנטינה רחב ידיים, חדרי אחסון וגם  תא מעצר מוצנע עם חלון צר ומסורג היטב . לא משהו לשאוף אליו. ביציאה מתא המעצר נמתח מסדרון צר וחשוך שהוביל לתאי שירותים ומקלחת. בשלב כלשהו נוסף לבניין המשטרה אגף מגורים חדש שנסמך עליו כטלאי. לשם כך קירות הוסרו, מחיצות נוספו, פתחים נאטמו או נפרצו ודומה שאי-סדר כללי החליף את הסדר הסימטרי הישן. קצת מפתיע.  בכל זאת, אנחנו מדברים פה על האימפריה הבריטית, דאם.

אחרי כמה ימים של עבודה מאומצת הצלחתי להפריד בין הקירות הראשונים לאחרונים, בין המקורי הסדור למאוחר הסתור. קיר מול קיר, פתח מול פתח,  יש לחלץ את הסדר מתוך הכאוס,  לערוך הפרדה בין העקבי לבין כל מה שהוא לא כך. כל הבנה דורשת הבחנה ומיון ושרטוט מחודש של גבולות ברורים. זה – זה זה, וזה – זה לא. ולבסוף, שמסתיימת מלאכת ההבחנה, נשארים לפעמים עם תהיות שבשום אופן אי אפשר להתאים לאיזושהי קטגוריה. כמו למשל,  מה עלה בגורלם של הסוסים של משטרת בית טוביה והאם הם זכו לתנאים טובים מאלו שהיו לאסירים בתא המעצר? איזה עיתונים קראו החיילים  ששוכנו בבניין הנטוש בראשית שנות ה- 60 ומה עלה בגורלו של החייל דוד תג'ר משערים שהשתחרר ב- 23.9.61 ?

       

החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?

יוד'קה

הנה פה היה הבית שלי ופה היה שיח בוגנוויליה ענק, ופה היתה רפת שמה החבאנו את הסליק מפני הבריטים. רפת אורגינל.

אורגינל מאז?

אורגינל מאז.

והחלונות, התריסים של הבית – גם אורגינל?

אורגינל.

איזה יופי של עבודה, כבר לא עושים דברים כאלה. מתי הגעתם לפה?

זו היתה הנחלה של ההורים שלי. סבא רבא שלי הגיע לנס ציונה באלף שמונה-מאות–שמונים בערך, בעלייה הראשונה. סבא שלי היה מראשוני אגודת הפועלים וגם אבא שלי נולד שם, איפה שרחוב ת"א. אחר כך ההורים קנו את הנחלה בכפר אהרון, בכסף מלא בלי עזרה מהברון. כלום לא היה פה, כלום. לא בית ספר, לא חנות. כל פעם שאימא שלי היתה צריכה משהו מהחנות הייתי צריך ללכת שלושה קילומטר הלוך ושלושה קילומטר חזור.

ומה עם בית ספר?

ערבי אחד היה מביא אותי לבית ספר בנס ציונה, שהיה מאד רחוק.

במכונית?

איזה מכונית, עם חמור. חמור חכם מאד הוא היה. ידע את הדרך לבד. נהג לעצור בכל התחנות בלי שהיו אומרים לו מילה. כשהיינו מגיעים לבית היה ממתין מאחורי המטבח עד שיפרקו ממנו את המצרכים ורק אחר כך היה הולך לפינה שלו, מתחת לעץ התות, לאכול ולנוח. עץ תות אורגינל. או, הינה אדון סם. בעל הבית החדש. מכרתי לו את הנכס לפני חמישים שנה.

או, הנה אדון יוד'קה. בעל הנחלה. עם מי יש לי הכבוד?

תכיר, היא באה לעשות סקר בתים ישנים בכפר אהרון. המועצה לשימור רוצים להרוס את כל מה שהוספתם פה. רוצים להחזיר את הכול כמו שהיה פעם. תגיד, למה חתכת את הגזע של התות?

מה אני אגיד לך, הוא כבר היה חולה. כבר שנים שהוא לא נותן פרי. השתלט לי על החצר ותפס הרבה מקום. כשבאתי לפה כולם אמרו לי סם, איזה טעות עשית… מה זה המקום הזה, אין פה כלום. רציתי לשכור דירה אצל הוכברג ויוד'קה תפס אותי בדרך. שאל אותי: כמה רוצים ממך? אמרתי ככה וככה. אז הוא אמר: גנבים. תוסיף עוד משהו ותקנה את כל הבית שלי. ואני אמרתי בסדר.

זה היה בית טוב. עשית עסקה טובה.

עסקה טובה? כשאשתי באה מדרום אפריקה וראתה את הבית היא התחילה לבכות. חשבתי שזה משמחה והסתבר לי שלא. תביני, שמה היה לנו בית-בית. הבטחתי לה שנשאר פה רק חצי שנה ואחר כך נעבור לאן שתבחר. אבל הנה נשארנו חמישים שנה. לפני שנתיים הבת שלנו בנתה את בית שלה איפה שהיה הפרדס פעם.

זה היה פרדס טוב. חבל שייבשתם אותו.

מה אני מבין בפרדסים? זוכר כשסגרנו את העסקה אימא שלך ביקשה לבוא לקטוף את הפרי שנשאר על העצים? אימא שלך היתה אישה מיוחדת במינה. אני זוכר אותה יושבת מתחת לתות עושה כביסה.

בכלום כסף מכרתי לך את הבית.

לא היה פה כלום. שממה. כולם אמרו סם הזה משוגע. איך קורצ'יק עבד עליו.

עשית עסקה טובה מאד. כמה שווה המגרש היום?

שווה הרבה. השכנים מכרו את המגרש שלהם ביותר ממיליון.

נו, רואה? אני הייתי שמח להישאר פה אבל לאשתי היה מאד קשה. היתה צריכה לקום בחמש בבוקר כדי להספיק להגיע לבית הספר.  גם לא היתה חנות. ובנוסף היא פחדה, היה אז מצב בטחוני קשה. אבל טוב ידידי, אנחנו צריכים להמשיך מפה לראות בתים אחרים. היה נעים מאד לפגוש אותך.

לאורך רחוב איתמר בן אב"י פרושים בתי ותיקים נוספים: כאן גרה משפחת הוכברג וכאן גרינשפון ופה רבינוביץ. רק מעטים מהם שימרו את פניהם, רובם הפכו עם השנים לבתי מידות למתעשרים חדשים. ממערב לכביש איפה שהיו פרדסים נבנים דופלקסים מלגו עם גגות רעפים  במחיר מציאה. בקצה השביל גבעה, כמו אי ירוק בודד בלב מפלצת הנדל"ן הרעבתנית. יוד'קה, צעיר בן 84 , יוצא לבדוק אם יש שביל גישה. את באה ? הוא צועק לי מראש הגבעה ואני מדדה אחריו מנסה להדביק את צעדיו הבטוחים, המהירים. פה היתה בריכה שאליה היו זורקים אותנו הילדים כדי שנלמד לשחות. פה מסביב היו פרחים מכל מיני סוגים. כבר לא נשארו הרבה מהן, מלבד כלניות. הנה הן. ידעתי שלפחות הכלניות יישארו למרות כל הזבל שזורקים פה הקבלנים.

אנחנו ממשיכים משם בנסיעה איטית אל בית הבק אבדול רחמן שעל ראש הגבעה המשקיפה על ואדי חנין. נהגים קצרי רוח צופרים לנו מאחור, אין להם זמן לשמוע סיפורים או להתבונן מסביב. צריך להספיק להגיע בזמן ממקום למקום, מבית לגו אחד לבית לגו אחר, למהר. אין זמן, אין זמן, תיסע כבר, זקן. אבל דומה שיוד'קה אינו מתרגש, הוא ממשיך לספר על הביקור של המלך עבדאללה אצל הבק, על הדוד שעבד כגנן פרטי בנחלת הבית המפואר שלו. תראי הוא אומר ומאט קצת, רחוב בן גוריון, כל זה היו פרדסים שלו. גם פה משמאל,  כל השטח הזה. היה מביא ערבים ממצרים שיעבדו  בקטיף עונתי. לא ביקרתי בבית הזה משנת 1945. בזכות דוד שלי הגנן, יכולתי להיכנס גם לכל האגפים, גם לאגף  הבנות.

היו לו כמה נשים?

לא, אישה אחת היתה לו. הם לא היו לבושים כמו ערבים אלא כמונו, בסגנון מערבי. הבנות שלהם למדו פסנתר ממורה שהגיעה מהמושבה. גם הבנים היו מאד מלומדים, הכרתי היטב את הצעיר שבהם. למה הם עזבו? הם עזבו עם כל הערבים. זה היה מוזר לחזור לפה בסוף המלחמה ולראות את כל הבתים שלהם נטושים. אני חושב שזה קרה משתי סיבות: היה את הסיפור של דיר יאסין, שהפחיד אותם והיה את הדברים שאמרו להם גייסות ערב שהבטיחו לתת להם את כל הבתים והרכוש של היהודים, אם יצאו לכמה חודשים כדי לפנות את השטח למלחמה. אני לא יודע מה יותר השפיע.

ולפני כן היחסים עם הערבים היו טובים?

היו טובים מאד. מי שירה עלינו לא היו השכנים מוואדי חנין. הם היו ערבים מהשטחים.

ואתה יודע ערבית?

איזה שאלה, בוודאי. כל מי שגר במושבה ידע ערבית. את יודעת לערבים יש מנהג אורחים כזה שקודם מקבלים בתה מתוק מדבש כאות שמחה ואחר כך, לפני שהולכים נותנים קפה חזק ומר, כסמל לעצבות על לכתו של האורח.

אנחנו מחנים בחניון  שלמרגלות ביתו של הבק של ואדי חנין איפה שנמצא היום נווה רבקה, מוסד שיקומי ובית חולים פסיכיאטרי. אנחנו שואלים את השומר בכניסה אם אפשר להיכנס והוא אומר, אפשר אבל בלי לצלם. ליתר ביטחון הוא לוקח את המצלמה שלי ומפקיד אותה בתא עם מנעול. אתה יודע שהאדון הזה ביקר פה לאחרונה לפני יותר משישים שנה?  פעם אחרונה שהוא ביקר פה כיבדו אותו בקפה טוב.

השומר מסתכל עלינו ספק באדישות ספק בתמיהה ואומר: גברת עכשיו מקבלים פה רק תרופות.