ארכיון קטגוריה: שימור אתרים

החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?

נפש יהודי צופייה

היה זה בוקר נעים, בסוף הקיץ ראשית הסתיו. אליס ישבה בסוכת הגפנים שבחצר ביתה, בידה עיפרון פחם, על ברכיה מחברת סקיצות מהוה משימוש. מבטה היה לא יציב, מפוזר, מחפש דרכים לצאת הלאה משם, הלאה מחומת האבן הנמוכה שכיתרה את ביתה, הלאה מעצי הבוסתן ועצי הזית הזקנים בחצר, הלאה מבתיהם הצנועים של שכניה הדרוזים חביבי נפשה, שלמדה להכיר ולכבד מאז שהגיעה לכאן בשנה האחרונה. היא מתלבטת בינה לבינה. עדיין לא יודעת במה תתמקד, במה תתבונן ביתר תשומת לב, בהקשבה עמוקה, בריכוז קדוש שאין בו תנועה מלבד מחול חד פעמי של עיפרון פחם מטופף ומלטף, לוחש ובוחש ברצפת הדף הלבן שמתכסה כמו מעצמו בכתמי צורה וקו (או שמא זו ידה שלה שמחוללת? היא אינה בטוחה). בסוכה תלויים אשכולות אדומים שמגירים נתזי עסיס מתוקים על שמלתה הדקה, על עורה הבהיר, על שערותיה השחורות האסופות בקפידה בפקעת גבוהה על ראשה, מותירות תלתל מרדני ארוך כנחש קדמוני על עורפה הגבעולי, השקוף כמעט.
קצת הלאה משם, על המרפסת שבחזית הבית ישובים להם שניים: סר לורנס אוליפנט בעלה, ומזכירו האישי מר אימבר. נפתלי הרץ בשבילכם. בניגוד לאליס, מבטם שלהם דווקא ממוקד היטב ודומה כי אינו מחסיר אף פרט: לא את כף היד הדקה המונחת ברכות על קימורי שוקה, לא את גזרתה הנאה הניכרת מבעד לשמלתה, לא את השיער השחור האסוף כמקלעת שמש שחורה, לא את התלתל הסורר, הבודד. וכמובן שאינו מחסיר גם את העורף. אוי, את העורף הזה

***

בשוליו המערביים של הגרעין ההיסטורי של הכפר דלית אל-כרמל, לא הרחק מאזור בית הקברות הישן, יש בית עתיק בנוי בסגנון מאופק שהוקם בשנת 1884 ע"י סר לורנס אוליפנט כדי לשמש כבית קיץ לו ולאשתו אליס וסביבו בוסתן, כרם, מטע זיתים, באר עתיקה וחומת אבן נמוכה.
סֵר לורנס אוליפנט היה אחד האישים הרומנטיים ביותר של המאה ה- 19: סופר, עיתונאי, מדינאי, דיפלומט, איש מסעות, חוקר, חבר פרלמנט ובעל-עסקים. איש חזון ומעש גם יחד. הוא נולד בקייפטאון שבדרום אפריקה בשנת 1829 למשפחה סקוטית מיוחסת. את שנות נעוריו בילה בסרי לנקה (ציילון דאז). משפחתו עשתה את מרבית הונה מחווה לגידול צמחי תה. בשנת 1865 נבחר כחבר בפרלמנט הבריטי וב-1867 הצטרף לתנועה נוצרית מיסטית בשם "אגודת האחים לחיים חדשים" ושהה בקומונה בארצות הברית, במחיצת גורו כריזמטי בשם תומס לייק האריס שאף קיבל ממנו חלק נכבד מהונו. מטעמים רוחניים כמובן.

כשהיה בשליחות בפריז הכיר את אליס לה סטרנג', בת למשפחת אצולה אנגלית עשירה שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנה. למרות התנגדות משפחתה התאהבו ונישאו. בתחילה, נתן הגורו האריס את ברכתו לזיווג וקבע כי אליס היא תאומת נפשו של אוליפנט, אולם אחר כך שינה את דעתו. זה קרה קצת אחרי שפגש אותה בעצמו. כוחות תמירים הודיעו לו נחרצות שעליה לעזוב את בעלה ולחבור אליו להאריס, שהוא-הוא תאום נפשה האמיתי. כזו היתה השפעתה של אליס על בני המין החלש. לזכותו של אוליפנט ניתן לומר שהוא היה מיסטיקן-אידיאליסט חסר תקנה, אבל לא אידיוט גמור. הוא בחר לברוח מהגורו החמדן עם אשתו הצעירה ולנתק בהמשך כל קשר ישיר או עקיף עמו.
משיכתו של אוליפנט לתורות מיסטיות הובילו אותו לעוד הרפתקה יוצאת דופן לתקופתו: לעזור ליהודים נרדפי הפוגרומים במזרח אירופה. הוא טען שעל מנת לרפא את היהודים צריך לתת להם מולדת, בארץ הגלעד דווקא. כדי להוציא את חזונו מין הכוח על הפועל נפגש עם הסולטאן ושיטח בפניו את תוכניתו, וזה בתגובה זרק אותו מכל המדרגות, פחות או יותר. הוא כתב מאמרים נלהבים ב"ג'ואיש כרוניקל" בעד תוכניתו הגרנדיוזית, לקהל שעוד לא ידע ציונות מהי, ואף ניסה לרכוש קרקעות לאורך תוואי רכבת עתידית בין-יבשתית שרקח במוחו. גם אליס היפה נדבקה בחיידק הזה שלו והסכימה לעבור להתגורר עמו בפלשתינה הרחוקה והנידחת. במסעם מאירופה עברו דרך קושטא ופגשו יהודי צעיר מגליציה בשם נפתלי הרץ אימבר. בני הזוג התרשמו מעיניו היוקדות של הצעיר הפרוע והציעו לו להצטרף אליהם ולשמש להם מזכיר אישי.

ראשית הגיעו השלושה לחיפה ושכרו בית בשכונת הטמפלרים (כיום ברחוב בן גוריון 18 ). אחר כך אוליפנט ביקש לרכוש לעצמם בית נוסף, בסביבה קרירה, מבודדת ו"מיסטית" יותר– וכך החל הקשר המיוחד שלו עם הדרוזים בכרמל . ראשית ביקש לרכוש חלקת אדמה בעוספייה, אולם הנסיבות הובילו אותו למקום אחר: בנו היחיד של השייח' מדלית אל-כרמל נצטווה להתגייס לצבא העות'מאני או לחלופין, לשלם כופר בסכום 250 $, שהיה הרבה מעבר ליכולתו של האב לשלם. סר אוליפנט הסכים להיחלץ לעזרת השייח' בתמורה לבית צמוד קרקע, עם ארבעה כיווני אויר וחלקת אדמה צנועה של 120 דונם (לי זה עלה יותר). העסקה נחתמה ובני הכפר התגייסו בהמוניהם לבניית בית המידות שתוכנן בידי בני הזוג המלכותי. רצה הגורל והנה, כשחפרו את היסודות מצאו באדמה אבני בנייה, כותרות, אבני פסיפס, מטבעות ועוד ממצאים. הם עלו על חורבותיו של יישוב ביזאנטי קדום. במה שאפשר היה להשתמש השתמשו ואילו כל היתר – המלט, החלונות והדלתות נותר עליהם (לנו זה עלה יותר).

בית אוליפנט היה מבנה בן שתי קומות עשוי אבן ולו מרפסת מקורה בחזית. בקומת הכניסה היה חדר פנימי למבקרים בו נהגו לדון בענייני השעה, בקומה השנייה היו שני חדרי שינה, אחד לבני הזוג השני למזכירם האישי. משק הבית נוהל בידי משרתים מקומיים והאספקה הובאה בפרדות מהכפרים הסמוכים או מחיפה, לפי הצורך. בבית היתה תנועה מתמדת של אורחים ומבקרים, ורבים נשארו ללון בסוכות הפזורות בחצר או על גג הבית. מלבד לחובות האירוח, ליידי אוליפנט שקדה על לימודי ערבית כדי להיטיב לתקשר עם נשות הכפר. כך סייעה לתושבים לפתור את מצוקותיהם מול השלטונות העות'מאנים ומול בעלי הקרקעות הערביים שניכסו את אדמות האיכרים ששועבדו מפאת חובותיהם. באחד מדפי יומנה כתבה כי פגשה באותו היום: "איש דרוזי, ילד מוסלמי קטן ממצרים, קבצן גרמני, שני סוחרים יהודים ואיש תחזוקה סורי, מלבד מורה הדרך שהגיע לבקרני בהודעה מראש". לאורחים נהגו להגיש אורז מבושל, מלפפונים טריים ולחם. אליס ציינה כי "הטבח שלנו אמנם לא יצירתי במיוחד, אך יש לו מזג נוח".

בזמן שהותו בביתו שבדליית אל כרמל עסק סר אוליפנט בכתיבה. בין היתר כתב חיבור מיסטי בשם : Sympneumata ("לנשום יחד") שבו השתמש בין היתר בידע קבלי ובמילים עבריות שלמד ממזכירו האישי אימבר. ומה עשה אימבר בזמן הזה? ובכן גם הוא התעניין בתורות הח"ן ודן עם יושבי הבית ברעיונות הגנוזים בכתבים קבליים, לרבות ההכרה בדו-מניות האלוהות. הוא היה עסוק בדבר נוסף – פיתוח רגשות עזים כפלי אשת מעבידו. ביומנו כתב למשל : "בראותי אותה חשתי כי הלכתי שבי אחר אותו קסם שאין להסבירו". קסם זה המשיך לרדוף אותו שנים ארוכות, גם לאחר שנפרדו דרכם.

למען האמת, גם אדון אוליפנט היה שבוי לגמרי בקסמה במשך כל שנות הנישואין שלהם, שהיו מעט יוצאים מהרגיל. כששהה במחיצת הגורו, האמין כי אסור לו לקיים יחסים מיניים עם אשת חיקו משום שעדיפה ההתמזגות עם ה"מהות האלוהית" על פני ההתמזגות הגשמית. כששינה את דעתו, זה היה מאוחר מדי – אליס העדיפה לדבוק בתומתה. כשהלכה לעולמה בתחילת שנת 1886 סיפר לאשתו השנייה (שאיתה התחתן זמן קצר אחר כך, הוליד אתה בן ומיד נפטר גם הוא) : "ועל כן סיגלתי את הריסון העצמי כשישנתי עם אליס אהובתי היפה בזרועותיי במשך שתים-עשרה שנה בלא שתבעתי לעצמי זכויות של בעל".

***

– אז מה ידידי נפתלי, מה עושים?
– מה אני אגיד לך, סר. המצב לא פשוט. מאידך כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה, נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה…
– למה נפש יהודי, ומה אני, עז?
– דומה אדוני שדווקא את העזים היא מחבבת. אתמול ראיתי אותה מחוללת סביבם עם בנות הכפר במרעה. זה היה מחזה מרהיב.
– לו גם אני הייתי עז מרקדת. הסתכל היא הפסיקה לצייר. היא קמה והולכת. דומה ששוב היא יוצאת לטייל. יש לך מושג לאן?
– נדמה לי שלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה, סר.
– אני דואג לה מאד, היא כל עולמי… אבל אסור שתרגיש בכך. אני יוצא מחר לירושלים להיפגש עם הקונסול. אחזור בשבוע הבא. תשגיח עליה בשבילי נפתלי.
– אל דאגה אדוני. עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.
– אז מה עושים עכשיו, שנכנס הביתה? שלחו לי בקבוק ברנדי משובח, יבוא אישי מסקוטלנד. אולי הוא יפיג מעט את ענני הייאוש שבלבי.
– אל תיפול רוחך, סר. עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ. תקוותינו עוד לא אבדה.
– אמן. הללויה

רכבת עמק הבכא

יצאתי לצמח שעל גדות הכנרת לתעד את מתחם הרכבת או את מה שנותר ממנו. חמישה מבנים במתחם, שלושה מהתקופה העות'מאנית ושניים מתקופת המנדאט. את המבנים העות'מאנים קל לזהות – הם נבנו מאבני גזית בסגנון  טמפלרי חגיגי ומכובד ולא בכדי – היועץ הבכיר של הפרויקט היה הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, שאף זכה לתואר האצולה "פאשה" מידי הסולטאן . 

 

##

תיזהרי מהכלב.

מה כלב?

את לא רואה, יש פה כלב בכלוב.

למה נעלתם  את הכלב בבניין היסטורי שמיועד לשימור?

זה לא אנחנו. זה הווטרינר של המועצה המקומית. שמים אותם כאן בינתיים, לפני ששולחים אותם להסגר. אבל אל תדאגי מטפלים בו יפה. תראי יש לו אוכל, מים, הכל.

 

 ### 

את  הרכבת החיג'אזית המכונה גם "רכבת העמק" בנו העות'מאנים בשנת 1905 כדי להסיע  את עולי הרגל במצוות החאג' בדרכם לערים שבדרום ערב, אך עקב מחסור בכבישים סלולים הייתה לאמצעי התחבורה הראשי  מצפון הארץ עד לדמשק.  שלוש פעמים בשבוע עשתה את דרכה מחיפה לאל חמה וכעבור שלוש שנים מיום הפעלתה,  עלתה התדירות לפעם ביום. חמש תחנות עצירה הוקמו לאורך המסילה:  בתל שמאם (כפר יהושע), פולה (עפולה), ביסן (בית שאן), ג'סר א-מג'מע (קיבוץ גשר),  ובצמח. ברבות השנים נוספו תחנות עצירה נוספות לאורך הציר הקיים, בהשפעת צרכיי הישובים היהודיים שהתפתחו באזורי העמקים הצפוניים.

 

###

תגידי יש לך עוד הרבה פה?

לא עוד הרבה. שעה.

מה את עושה בדיוק?

מצלמת, מתעדת. כשאני אסיים פה, תוכלו לנעול וללכת, הבניינים האחרים פתוחים אז אני יכולה להסתדר לבד.

טוב אז נחכה.

 ###

 

 תחנת הרכבת בצמח הפכה לתחנת גבול בהסכמת הבריטים והצרפתים, למרות שהגבול המדיני בין פלשתינה-א"י לבין סוריה שהיתה תחת שלטון צרפת, נקבע באל חמה  8 ק"מ ממזרח לעיירה . צמח שגשגה והתרחבה ובמתחם הרכבת נבנו בין השאר –  בית מכס, מחסנים, חנויות, בתי מגורים לעובדים וגם מתקן סובב שנועד להפוך את כיוון הקטרים שהתחלפו בהמשך הנסיעה מעבר לגבול. הסוחרים והתושבים שבטבריה הסמוכה, ראו בשגשוגה של צמח הסגת גבול. במרץ 1928 ביקר בה אלפרד מונד, לימים הלורד מלצ'ט  ובעת ביקורו שטחו בפניו  פרנסי העיר את בעיותיהם ובהן ניתוקם מקו הרכבת. התזכיר חובר  בידי יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.

 

 ####

 ואיפה מצאתם אותו?

את מי אותו?

את הכלב.

נזירות מצאו אותו בהר האושר והביאו אותו לכאן.

מסכן. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

 

####

מחיר הכרטיס היה 19 גרוש מצרי למחלקה ג', 38 גרוש מצרי למחלקה ב', 57 גרוש מצרי למחלקה א' אך בפועל כל הנוסעים נתנו "בקשיש" לכרטיסן במקום לשלם. רוחב  פסי המסילה היה 105 ס"מ, ועל כן לא ניתן היה להסיעה על פסי המסילה רכבות "ברוחב תקני" (143 ס"מ) שהוקמו מאוחר יותר בידי הבריטים.  רכבת העמק היתה כלי התחבורה העיקרי לשיווק תוצרת האזור כולו וסוחרי דמשק נהגו לבוא בה כדי לקנות ולמכור כבשים, גבינת ושעורה.  דייגי  טבריה נהגו להביא את שללם לתחנה בצמח ולמוכרו לערים ולישובים הפרושים לאורך המסילה.

 

####

 תגידו כמה משאיות זבל נכנסות לפה כל יום?

לא יודע, עשרים-שלושים.

אני מקווה שלא יכסו עלינו לגמרי. אני חוששת  שלא אוכל לצאת מפה לעולם.

אל תדאגי, מקסימום נבוא לחלץ אותך עם המנוף של המועצה.

 

 ####

הנסיעה מחיפה לצמח ארכה שלוש שעות ויותר. מספרים שבאחד הימים נהג הקטר שוחח עם חמר שהילך בצד הדרך, זה מקרטע ונוסע מזה וזה  רוכב ומקטע מזה.  כעבור זמן מה, אמר החמר לנהג הקטר: הייתי ממשיך לשוחח אתך, אבל קצת ממהר, עלי להמשיך ברכיבה.

 

 ####

(כמה שעות מאוחר יותר)

וואווווו….

אל תבכה חומי. כלב טוב חומי.

ואוווווו….

אתה מבין חומי, אני לא יכולה לחלץ אותך, מצטערת. עובדי המועצה נסעו ולקחו אתם את המפתחות. נשארנו רק אתה ואני ושיירת משאיות הזבל שלא נחה לרגע. מזלך שאתה בתוך מבנה, לפחות אתה מוגן.

ואוווווו….

יהיה בסדר חומי,  אל תיילל. זוכר איך לא מזמן התהלכת חופשי ומאושר בהר האושר,  רק אתה, רוח הקודש והנזירות החביבות?

תראה מה הם עוללו למקום הזה. ההווה דפוק לגמרי ובינינו – גם העתיד לא מבטיח במיוחד. אבל אנחנו צריכים  לשאוב כוח מאיפשהו. חייבים להאמין שיהיה בסדר, כמו שהיה פעם מזמן.  יודע מה? אני הולכת לכתוב להם כזה דוח על מה שהיה פה, שהם לא יאמינו בכלל. גם אתה תהיה שם חומי, מבטיחה. אני אדאג באופן אישי שגם  לך יהיה מקום, גם אם צנוע, בהיסטוריה.

 

מפגשים בקסבה

למקום שבו גרתי בילדותי קראו "הקסבה". אמיתי. מין שכונה בלתי נתפסת מרחבית שנבנתה על גבעה צחיחה. נבנו בה מאות בתים ששולבו זה בזה כבלבירינט, חלקם הגדול חד- קומתיים, חלקם בתים מרתפיים שצריך לרדת אליהם במדרגות דרך חצר מרכזית וחלקם בתים שמתנשאים לגובה של 4 קומות. מצפון ומדרום  לגבעה הבנויה היו מדרגות אבן תלולות וגם שם לאורכן, שולבו בתים מדורגים שניצבו זה מעל זה. לגור בהם זה היה נחשב הכי שווה – כי היתה להם פיסת גינה שבה  ניתן היה להתרווח על כיסאות נוח בשבתות ובמועדים ולברך לשלום את העולים והיורדים שחולפים ממול.

מספרים שהאדריכלית שתכננה את המתחם בשלהי שנות ה- 60 התאבדה, אבל יש להניח שהיא סבלה מסיבוך נפשי עוד לפני כן. אנחנו היינו מהדיירים הראשונים  בקסבה, בזמן שקירות הבתים  היו עדיין לבנים ובוהקים ולא היה כביש או מכונית בכל השכונה. מלבד הפורד אסקורט שאבא שלי הביא מצרפת.  אחר כך סללו  כביש אספלט ארוך ותלול. גרגרי אבן קטנים ושחורים היו חודרים לנו מבעד לסנדלים ופוצעים לנו את כפות הרגליים.

ממזרח לכביש ניצב  "ההר", שהיה לא יותר מאשר גבעת טרשים מצולקת בסלעים וקוצים גבוהים אבל בחורף ובאביב פרחו בו אלף פרחים בכל מיני צבעים. לפעמים היינו מוצאים שם צב או גור כלב נטוש, שאותם היינו נושאים הביתה בתקווה שהיתה נכזבת תמיד – בבקשה להחזיר אותם לאיפה שנמצאו.

לאורך הכביש הראשי של הקסבה ניצבו "בלוקים" – מבנים בני ארבע קומות שנקראו על שם המשפחות החשובות שהתגוררו בהם. היה הבלוק של משפחת מימוני, הבלוק של משפחת זרביב, הבלוק של הפרסים והבלוק של האילמים. כל פעם שאימא שלי היתה פוגשת את גברת מימוני או גברת זרביב או גברת גפסו, היא היתה אומרת: בונג'ור מדאם זרביב! בונג'ור מדאם מימוני!  בונג'ור מדאם גפסו ! והן היו עונות בצרפתית – בוג'ור מדאם מסיקה, מה שלומך, מה שלום הילדים? והיא היתה אומרת הכל בסדר, תודה,  ואצלכם? והן היו אומרות: ברוך השם.

אבל עם האישה של הפרסים אימא שלי  לא החליפה מילה מעולם. וגם לא עם האילמים, אבל את זה עוד אפשר להבין. האבא הפרסי היה גרום וגבוה והוא נהג ללבוש חליפות כהות וכובע בד נוטה על צדו. בימי מלחמת יום כיפור הוא היה  הגבר היחידי בכל השכונה שנשאר לישון אתנו במקלט. האישה הפרסית  היתה יכולה לשבת שעות על גבי שעות מול החלון שבקומה השניה שבדרך פלא השקיף בדיוק על המרפסת שלנו, ולהתבונן בנו בלי לזוז במבט מלא עצבות ותוגה. לילדים שלה היו שמות מוזרים – כורש ודרווש ופאיזה. אבל גם לילדי השכנים שממול היו שמות מצחיקים – הם באו ממרוקו אבל דיברו ספרדית. בכל ערב אימא שלהם היתה יוצאת החוצה וצועקת במלא גרון בקולה המתנגן: מימי, ג'וג'ו, ארמנדו,  ביאנה הקסה ! ואנחנו היינו מחקים אותה וצועקים: מימי, ג'וגו' ארמנדו, פינוקיו !  ומתפקעים מצחוק.

בשולי הקסבה עמד מרכז מסחרי קטן ובו שתי חנויות מכולת: אחת של תורג'מן  המרוקאי והשניה של בנימין הגרוזיני. אצל בנימין אפשר היה לקנות בהקפה, היו לו כרטיסיות קטנות בתוך קופסה שחורה.  הוא נהג להרכיב  את המשקפיים שלו לפי הצורך – פעם על מצחו כדי לפקח על הילדים המתגודדים במקומות מועדים לפורענות  – כמו ליד המתקן של סוכריות התרנגול האדומות,  ופעם על אפו , כדי להיטיב לרשום את סיכומיו הסבוכים בכרטיסיות הדהויות.  אצל הגרוזיני הסתובבו הרבה ג'וקים  ואצל תורג'מן בעיקר מיני מכרסמים.

לפעמים בקיץ היינו מתקבצים עם הילדים של משפחת זרביב, ומשפחת מימוני ועם מימי וג'וג'ו וארמנדו ודוהרים במיחלקיים מאולתרים מקרשים וגלגלי עגלות מעוקמים  מקצה הקסבה ועד קצהו פורשים ידיים וצועקים במלאו גרון , בולעים את הרוח, נושמים את האוויר הצליל והחד שנמסך בו סלסול מואזין וצלצול פעמונים, בזמנים ידועים וקבועים, קצת לפני שמתחיל טלפלא או הצריף של תמרי, בשעה חמש ושלושים.

(הרשימה הזאת מוקדשת לשמעון גפסו, ראש עיריית נצרת-עלית, שגדל אתי בשכנות בקסבה).

 

גברת פישר

מאז ומתמיד אני קוראת לה גברת פישר. גרה בדלת הכניסה הסמוכה לדלתי, מאז שעברתי לפה, לפני יותר מ- 10 שנים. יודעת עליה מעט – אלמנה, ערירית, יש לה בן אחד  עם אופנוע של הרלי-דיוויסון , כמה נכדים וקעקוע עם מספר על היד. בשנים הראשונות שלי כאן, דיי חששתי ממנה, היה לה מנהג קבוע לתפוס אותי בחדר מדרגות ולבוא בטענות על כל  מה שלא בסדר: החתולים בחצר, טיב הניקיון  בחדר המדרגות, פועלו של ועד הבית , מחירי  הגז והחשמל – האם שמתי לב כמה הם עלו עכשיו? אך מדי פעם בפעם גיליתי גם גברת פישר אחרת  בעיקר לפני שהיתה יוצאת לחופשה בכפר נופש  באוסטריה או כשאחד מנכדיה היה  מגיע לביקור.

לפעמים  היתה דופקת בדלת בהיסוס מתנצל ומבקשת שאעזור לה לבדוק למה הטלוויזיה לא בסדר, או אם אפשר לעזור לה  לפתוח מכסה עקשני של  צנצנת ריבה. זה כבר שנתיים שהיא ממעטת לצאת מהבית – כאבי הגב הורגים אותה. 36 מדרגות היא צריכה לטפס כדי להגיע הביתה. חזרתי ואמרתי לה שלא תהסס לבקש ממני כל דבר שהיא צריכה, אבל היא היתה אומרת תודה רבה, תודה רבה,  כמו שמחה שיש מי שמוכן לעזור אבל בלי שום קשר – עליה להמשיך לעשות את שמוטל עליה לעשות – בנחישות, בכוח, בהתמדה כמו שורדת אמיתית. לפעמים הייתי נתקלת בה ברחוב סוחבת שקיות מהסופר, ואז היתה מסכימה שאקח אותן ואשא אותן עד למפתן דלת ביתה .

אתמול אחר הצהריים כשניסיתי לפענח את עלילותיו של מבנה  המיועד לשימור, נשמעה דפיקה רפה בדלת. היא עמדה שם עצובה ומבולבלת והושיטה לי את הטלפון הנייד שלה: אני לא מבינה מה זה הכיתוב הזה, היא אמרה. הסברתי לה שזו הודעת טקסט שאומרת שיבואו לחבר לה כבלים בחודש הבא. קניתי אתמול כורסא לטלוויזיה אבל היא לא נוחה, אי אפשר להישען עליה. אז תבקשי להחליף אותה, אמרתי לה. אז היא נאנחה ואמרה: נטלי, אנחנו צריכים להיפרד עכשיו, אני עוזבת. לאן? לדיור מוגן בגבעתיים, קשה, קשה. מילא אם הייתי עושה את זה בגיל 70 אבל אני בת 92. מחר יבואו המובילים, אני לא יודעת מה לעשות. אין לי כוחות. 40 שנה אני פה. אני לא מרגישה כל כך טוב היום.  המבט שלה היה עצוב ומוזר, הפנים שלה היו חיוורות והנשימה שלה קצרה. בואי שבי, תנוחי, להכין לך תה? אם את רוצה, אני לא רוצה להטריח אותך.

הכנתי ספל תה, הנחתי לצדו שתי חתיכות בוּלוּ (*) וחזרתי אליה. דומה שמצבה הדרדר מרגע לרגע: ידיה החלו לרעוד, נשימותיה היו מהירות ומבוהלות, עיניה עצומות. את רוצה שאתקשר לבן שלך? שאתקשר לרופא? היא נענעה בראשה לשלילה ואמרה יש לי כדורי הרגעה  שנתן לי הרופא. הוא אמר שאין רפואה מונעת לחרדה.  הם שם על השיש במטבח. אחרי שבלעה את הכדור השעינה את ראשה לאחור ואני הסתכלתי עליה בחשש, תוהה אם אני זוכרת משהו משיעורי  ההחייאה שעשיתי בקורס מכיות.

את זוכרת גברת פישר איך כשבאתי לגור פה היית יוצאת כל בוקר, עם שיער מטופח, לבושה טיפ-טופ?

היא פקחה את זוג עיניה  הטרוטות והסתכלה עלי. נדמה שזיק עמום ניצת בהן: כן. 14 שנה התנדבתי בעמותה לניצולי שואה של יוצאי הונגריה. עזרתי להם לקבל את הזכויות שהגיע להם.

ואת זוכרת איך נסעת  עם קבוצת קצינים מבה"ד 1 למסע בפולין לפני כמה שנים?

הקצין החינוך ראשי הזמין אותי. קראו לו הררי. איש כל כך נחמד. אחר כך הוא הזמין אותי לליל הסדר שהם ארגנו לחיילים הבודדים במלון אינטרקונטיננטל. ישבתי בשולחן שלו עם המשפחה, אשתו והילדים.  הוא שלח קצינה במיוחד בשבילי, עם אוטו שלקחה והחזירה אותי.  היה להם פרויקט לאימוץ של ניצולי שואה.

וכשהיית בפולין דיברת  מול  כל החיילים ?

כן, אבל לא הייתי לבד היו בקבוצה עוד כמה ניצולים. הייתי באוושוויץ-בירכנאו ומשם יצאנו לצעדה. מיום חמישי עד ליום ראשון.

לאן? וביני לביני חשבתי שהוא קצת הגזים ההררי הזה, ככה לתזז אנשים מבוגרים?

זה היה קשה מאד. היה שלג והשמש זרחה. מי שיכול היה ללכת הלך, מי שלא השאירו אותו שם. לא יודעת מה קרה להם.

מה הם לא חזרו אחר כך לקבוצה?

לא, הם מתו.

?

הם מתו כולם. קראו לזה צעדת המוות. אחר כך הגעתי לגרמניה לברגן-בלזן ושמה שחררו אותי האנגלים.

בת כמה היית אז?

בת 24.

ואז עלית לישראל?

לא רק ב- 61. בעלי הראשון, גם היה ניצול שואה מהונגריה. הוא מת כשהבן שלנו היה בן 11. אף פעם לא היה כל כך בריא. אחר כך התחתנתי עם פישר כשהבן שלי היה כבר גדול, אחרי צבא. הוא בא בעליית הנוער ב- 1933 מוינה. גם הוא לא היה כל כך בריא – היתה לו סכרת נעורים. הוא מת אחרי 15 שנים.

אבל היו לך שנים יפות פה, נכון?

נכון.

ועכשיו נהיה לך קצת קשה לחיות כאן לבד. תראי שיהיה לך נחמד שם בדיור המוגן. תפגשי חברות וחברים חדשים, ידאגו לך. יש שם רופא ואחות שבאים כל יום. לא תצטרכי לנסוע באוטובוס בשביל להגיע לקופת חולים.

נכון. מה יש לי פה? אין לי עם מי לדבר, כל החברות שלי כבר הלכו, אף אחד לא נשאר. אם אני רוצה לשמוע קול אנושי אני מדליקה את הטלוויזיה, אבל הטלוויזיה רק מדברת, היא לא בשביל לשמוע מה יש לי להגיד. ימים שלמים עוברים ואין מי שמתקשר אלי. תודה רבה על העוגיות, עשית אותן לבד? תראי הפסקתי לרעוד, הכדור התחיל לעבוד. עכשיו אני אלך לנוח קצת.

חזרתי לעמדת המחשב אל המבנה  המוזר שאני מתעדת עכשיו, ותהיתי איך החיים יודעים לזמן לפעמים צירופי מקרים פלאיים  שאין כל דרך להסבירם:  מבנה באוהאוס קלאסי שהתחיל כרעיון נקי  ופשוט, פרי יצירתו של  שמואל מסטצ'קין אחד האדריכלים החשובים שפעלו כאן בשנות ה- 50- וה-60. עם השנים החליט מי שהחליט לעשות במבנה  שינויים רבים – נוספו קירות גבס, דלתות נפתחו, מדרגות הוסרו  וחלונות שפנו לים הגדול נאטמו בתריסי פלסטיק וערמות של תיקיות מאובקות. השנים לא היטיבו עם המבנה כלל, הקונסטרוקציה איבדה מכוחה, הרעיון הלך והסתבך לכלל קקופוניה גמורה, פיקאסו נורא. בערך כמו הקיום שלנו כאן. זהו מבנה שהוקם לכבודה של גיבורה אחרת, יוצאת הונגריה, שאם היתה בחיים היתה יכולה להיות פחות או יותר בגילה של שכנתי גברת פישר – בית חנה סנש שבקיבוץ שדות ים.

 

 

  • מתכון לבוּלוּ – עוגיות יבשות תוניסאיות

שמים ערימת קמח בקערה (תלולית לא גבוהה ולא נמוכה)

מפזרים מעל  סיבוב של שמן, עדיף קנולה

שמים 2 ביצים אפשר 3

סוכר, ככה לפי העין

מפזרים קינמון, תמצית וניל, אבקת אפייה (לפי העין כנ"ל)

כמה חופני צימוקים ושקדים טבעיים חתוכים לפרוסות

מערבבים ולשים עד שנוצרת עיסה נעימה למגע, קצת דביקה אבל לא יותר מדי (במידה וכן, צריך להוסיף קמח).

מחממים תנור לחום בינוני

מכינים 3- 4 נקניקים ארוכים ושמים בתבנית משומנת

אופים כ- 20 – 30 דקות.

נותנים לבולו להתייבש עוד כמה שעות, עוטפים בנייר כסף ו מאחסנים בקופסה. בוצעים חתיכות וטובלים בקפה.

 

בצהרי היום. סדום

אחרי שנפרדנו מאנשי הארכיון בעין גדי, המשכנו בדרכנו דרומה לסדום.  קבענו להיפגש שם עם עופר,  הממונה על האזור  במועצה לשימור אתרי מורשת. למרות שכבר יצא לי לבקר באי-אילו אתרים עתיקים פחות-או יותר בימי חיי, האתר בסדום הוא מהמרגשים שפגשתי עד כה.  לי הוא מזכיר  עיירת כורים נטושה באיזה מערבון ספגטי שהזמן בה קפא מלכת. יש תחושה שבכל רגע נתון, יכולים לצוץ מבין הבקתות המתפוררות המכוסות אבק מדברי  – בלונדי , טוקו או "עיני מלאך"  רק כדי לסגור כמה עניינים לא פתורים בנוגע לזהב.  

המחנה  היה שקט ומנומנם כשהגענו בצהרי היום,  אבל ידעתי שכדאי מאד  לפקוח עין לכל צרה שלא תבוא.  כי צרות במקום הזה לא חסרו מהרגע שהחליטו על הקמתו ב-1 במאי 1934, ובעצם גם הרבה שנים לפני כן. הדרך היחידה  להגיע ולצאת מפה היתה דרך הים, וגם אז הנסיעה ארכה בין 7- 8 שעות במקרה הטוב. גם מים לשתייה לא היו, ניסו למצוא כל מיני פתרונות יצירתיים עד שהמלך עבדאללה הסכים שיעבירו מים ממעיין סמוך לא-צאפי שבעבר הירדן בצינור תת-קרקעי מעץ, תמורת העסקתם של כמה מאות עובדים בדואים במפעל. אבל ההסכם הזה לא צלח את המאורעות אחרי הסכם החלוקה מ- 1947. היו גם סכסוכים וקרבות קשים בין חלק מהעובדים לבין אנשי ההנהלה ווהיזם הראשי נובומייסקי. אנשי "הקבוצה המקובצת"  וביניהם יהודה אלמוג האשימו אותו בנטיות קפיטליסטיות, בהעדפת האינטרסים של ממשלת המנדט על פני האינטרסים של בני עמו וגם על זה שלא עשה דיי כדי לקדם את רעיון הקמת גרעין התיישבות עברית ראשונה בסדום.

אחרי מלחמת העצמאות הצרות רק הלכו וגברו – המפעל נכנס לתקופה של משבר כלכלי, הפועלים המקצועיים שהיו קודם – עזבו, עולים חדשים מצפון אפריקה  נשלחו למקום בעל-כורחם והתקשו לעמוד בדרישות שהוצבו להם, ובמקביל התחוללו גם צרות סביבתיות – הים שהיה פה קודם הלך ונסוג  וכיום בחלק הדרומי של ים המלח יש יותר שרידים של בריכות מלח מאובנות מאשר ים.

 עופר הראה לנו כיצד מתקדמות  עבודות  השימור של חדר האוכל ובית הביטחון. מסתבר שהקבלן עובד קשה כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים הגבוהים שהיו  לבנאים משנות ה- 30. בשלב הבא יעברו לשמר את בית  המנהל, 13 בקתות מגורים, חדר כיבוי האש, השירותים,  המקלחות,  מתחם המכבסה ואת המזח שמצפון למחנה.  הרבה עבודה. הכוונה הכללית היא להפוך באחד הימים את האתר למרכז מבקרים. 

למחרת בבוקר ביום שישי, קמנו מוקדם בכפוף לשעות ארוחת הבוקר, הצטיידנו בבגדים נוחים, נעליים גבוהות, כלי מדידה, דפים, בקבוקי מים (אין מים זורמים באתר) וגם בשני סנדביצ'ים  עם ביצה קשה שפילחתי מהמלון- 4- כוכבים -חצי פנסיון-הכל כלול-כולל ספא  (איך את עושה את זה, אין לך בושה? לא, אין לי.  אתה עוד תודה לי באמצע היום כשתמות מרעב ) – ויצאנו לדרך.

ראשית דבר הסברתי  לפרולטר מהם שלושת  הכללים החשובים  להצלחת המשימה שעומדת לפנינו והיא-  לתעד למעלה מ- 20 מבנים ביום עבודה אחד: סדר, סדר וסדר. צריך לבדוק אם כבר מדדו את הבניין – אם כן, מה טוב, נותר רק לצלם. הצילום מתבצע כך: אני מתקתקת והוא רושם: "צילום מס' 5 : בקתה 1 – חזית צפונית", "צילום מס' 6: פרט חלון,  קיר מערבי פנימי" וכן הלאה. מאד חשוב לדייק בסדר המספרים ובתיאורים, כי כשחוזרים הביתה מאד קשה לשחזר . בתום 400 ומשהו תמונות ו- 6 שעות נותר לנו רק להגיע למזח ולמדוד את השירותים.  שתי משימות לא פשוטות לסיומו של יום עבודה. המזח ממוקם קילומטר או שניים מצפון למחנה והוא מוקף תעלות, בריכות פתוחות ואדמה לא מי יודע מה יציבה. אבל גם את זה וגם את המדידה של שירותי הבול-קליעה צלחנו בשלום בלי לפול לאף בולען או מהמורה.

יצאנו מהמחנה קצת לפני שירדה השבת, כשהשמש כבר החלה לנטות מערבה מאחורי הר סדום. נעלנו את השער במנעול גדול ונתתי מבט אחרון בבתים המתפוררים שנצבעו בצללים ארוכים וכהים באופן שאינו  מבשר טובות.  בפתח אחת הבקתות יכולתי לראות איש  על כיסא נוח  מתנדנד קלות, שרגליו נשענות על הקיר,   ראשו השמוט מטה מוסתר בכובע בוקרים, על כתפיו פאנצ'ו  ארוך והוא ממתין באדישות לבאות.

 

שייח'-השייח'ים ושלושים ותשע נשותיו

תכנסי, בבקשה, בבקשה.., הוא אמר בחיוך ולחץ את ידי בלחיצת יד אמיצה וקצרה, לא לפני שסקר במהירות את לבושי כדי לוודא שאינני מסוג הנשים היהודיות שנמנעות מנגיעות יד אקראיות עם זרים גמורים.

תודה רבה אמרתי לו, וצעדתי בעקבותיו  בשביל המתעקל  לפתח ביתו בין שיחי נוי מטופחים, פסלי גן עשויים גבס וכלובים גדולים מאוכלסים בתוכים וציפורי שיר.  גן עדן נטוע בין ערמות אשפה בשולי המדבר, בעיר שנוסדה בידי הממשל רק בכדי לאכלס בה אחת ולתמיד את אלה שמסרבים להשתכן במגורי קבע מזה עידן ועדנים.

סליחה על הבלגן, אני צובע את הבית עם הבן שלי. אשתי נסעה לחו"ל ואנחנו עושים לה הפתעה.

נסעה לעשות חאג' ? אני מגלה טפח מידענותי על מנהגי מארחי

לשוויץ היא נסעה עם הילדה.

?

לבקר את ההורים שלה.

אה.

תשתי משהו? קפה?

בשמחה, אני אומרת.

הפוך?

מה הפוך?

יש גם אספרסו, אם את מעדיפה. הסתכלתי על  מכונת הלוואצה משוכללת שניצבה בגאווה על משטח השיש במטבח המצויד וחשבתי בצער שכך כנראה חולפת תהילת עולם. שיהיה אספרסו, אמרתי לו.

אחר כך בסלון המעוצב בסגנון בארוקי עשיר, התיישבתי עם ספל האספרסו ושמעתי סיפורים על משפחתו,  בני  שבט אל הוזייל: צאצאים של בני הלאל שבאו מחצי האי ערב עוד בימי החאליפים הגדולים והמצאו נחלות בארצות רבות מעירק ואיראן במזרח, דרך ירדן, סוריה, מצרים, לוב, טוניס, אלג'יר ומרוקו במערב.  את הפלחים הם הביאו לפה כדי שיעבדו בשבילם את השדות, כי הם לא בנויים לעבודה הזאת. גם שחורים מאפריקה הם הביאו. האסלאם רוב הזמן היה פחות חזק אצלם – חוקי המדבר גוברים על חוקי  השרעייה . אבל היום כולם נעשים יותר דתיים. גם אצל היהודים זה ככה.

האם יש מעמדות? בטח יש. פלח נחשב פחות מבדואי.  בדואי יכול להתחתן עם בת של פלח', אבל הפוך – זה לא מקובל. אם נגיד בא פלח לבקש את ידה של בת של בדואי, האבא לא יגיד לו לא ישר. גם אם אחד שחור יבקש. חארם, אצלנו אומרים שכמו שכל השיניים במסרק שווים – גם ככה האנשים בפני אלוהים.  אבל לאבא של הבת מותר לבקש כמה מוהר שהוא רוצה. והמוהר אצל הבדואים הוא מאד יקר. אבל אחרי 67 המצב השתנה. התחילו לייבא נשים בזול מהשטחים.

ואיך קרה שאשתי שוויצרית? טוב גרתי שם כמה שנים. היא מהצד הגרמני. בחורף הטמפרטורה מגיעה למינוס 20, אבל בסוף מתרגלים. כשהבאתי אותה לישראל, גרנו קודם בבת ים. רציתי להרגיל אותה למנטאליות לאט לאט, יעני. אחר כך עברנו לקריית גת ורק אחרי כמה שנים הגענו לרהט. היום אני מת לחזור לשוויץ אבל היא לא רוצה. טוב לה פה.

רוצה לשמוע על האבא שלי סלמאן אל הוזייל? הוא היה השייח' של כל השיח'ים. רק פעמיים  בהיסטוריה היה שייח' כזה שהיה מקובל על כל השבטים כמו האבא שלי. המלך חוסיין עליו השלום, היה כאן בתור ילד עם סבא שלו עבדאללה, עוד  לפני שהיתה ישראל. איך הוא התחתן עם 39 נשים? טוב, הוא היה צריך את זה כדי לחזק בריתות עם משפחות משבטים קרובים ורחוקים. אבל רק את האימא שלי, האחרונה מביניהן, הוא אהב באמת. עם כל הנשים הוא התגרש ורק אתה הוא חי 35 שנה.  השייח' חי מאה שנים בדיוק הוא נולד ב- 1882 ונפטר ב1982. ועכשיו רוצים להפוך את הבית שלו,  את הקאסר הנמצא פה קרוב  לבית מורשת לעדה הבדואית.

יש כאן מישהו שיכול להראות לי את הבית? אני שואלת והמארח שלי אומר בטח, הנה אחמד זה הבן של האח מספר 74 שלי.  וככה יצאנו לדרך הנכד שמי ידע מה מניינו בשושלת ואני, דרך חצרות תחומות בגדרות רעועות, ערמות אשפה, והרבה פרצופים סקרניים שביקשו לדעת בחיוך רחב מהי מטרת הביקור הממלכתי. כל אלה האחים שלך? אני שואלת והוא אומר: בני  דודים.

הגענו לקאסר – בית אבן בעל שתי קומות מט ליפול שידע ימים טובים יותר ובבמתארו הנוכחי רחוק מלהזכיר ארמון.  בשלב זה הצטרף אלינו נער צעיר שהילך כמה פסיעות מאחורי המלווה הרשמי שלי, שהילך כמה פסיעות מאחורי כי סדר צריך להיות פה.  החדר בקומה התחתונה או מה שנשאר ממנו, היה גדוש באשפה מכל סוג ומין, מפולות אבנים ולשלשת יונים. מה אתם עושים אתן? והילד הסביר:  מוכרים ב 10 שקל.  איש עסקים האח שלך אני אומרת למלווה והוא מתקן: זה בן דוד שלי.

למעלה השייח'  היה מקבל אורחים הוא אומר ומצביע על מדרגות האבן הרעועות והצרות שמובילות לקומה השניה, רוצה לעלות?  בטח, למה לא. הנוף המדברי שניבט מהקומה השניה הוכתם בפחונים ומבנים ארעים עשויים טלאי על טלאי ללא כל סדר מוגדר.  בחצרות הבתים הצמודים לקאסר בצבצו ראשי צאן, חמורים ותרנגולות לרוב. רק ביתו של הבן של האישה המועדפת נותר בתפארתו כנווה מדבר מוריק ומטופח בלב הישימון.

 

שני מכתבים

מכתב ראשון

בס"ד ט"ו טבת התשס"א

לכב' מר שלמה הילל יו"ר שימור אתרים ירושלים, יצ"ו

שלום רב לך אדוני "עטרת ישראל"

היום יום ראשון טו טבת שעה 20:30. התקשרתי אל כבודו טלפונית, ניסיתי לעדכן את כב' במצב בו נמצא ביה"כ העתיק של עולי חידאן ברח' מנשה קפרא 38-40 בעיר רחובות.

בתימן בעייירה חידאן העיר והאיר ביה"כ זה את יהדות חידאן וחכמיה, מקור השראה גדול לעמוסי בטן בחכמת תימן כלה, כשנשמעו פעמי משיח ב-1909 ננטש בית-הכנסת עם כל תכולתו מלבד ספרי התורה המקודשים ביותר ושנכתבו ע"י אנשי "קבלה" ידועי שם, אשר הגיעו לאניה הקיטור העמוסה   בגדלי התורה ומשפחותיהם בתשוקה הגדולה לארץ המובטחת לחננה כי בא מועד!

בעקבות חזון גדול הדורות משיח צדקנו, בהגעם לירכתי היבשה נתגלה להם הנס הגדול! כשהאחרונים נוחתים מהאניה עם ספרי התורה היחודיים הנשאים על כתפיהם בחרדת קודש של משפחת מדאר הידועה כמושכי עט סופר, רבנים, חכמי קבלה ידועי שם המוכיחים את נפלאות ד' רזיו וסודותיו, אך דרכה רגלם על היבשה בריחוק כ-15 אמה מהאניה קול שבר אדיר זעזע אותם מאחוריהם. האניה הריקה התפרקה לשניים ושקעה במימי הנמל. משם עקרו לעיר רחובות, ראשון לציון ופתח תקוה בהודיה גדולה על הנס הגדול הסבא ר' צדוק זצ"ל בעל בית הכנסת שאת רוב כספיו נתן כופר עבור הפמליה כלה 3 פחים כסף מזוקק טהור, בנותר בנה בשכונת שעריים בעיר רחובות את ביה"כ הזה אשר שימש את אותה עליה, מקור השראה לתלמידי בית הספר ולתיירים סקרניים רבים אשר הנציחו את המקום.

כבר בשנת 2000 התרעתי בעירייה על הסכנה הנשקפת למקום לראש העיר, למהנדס העיר, ולשימור אתרים אשר גילו התלהבות בהבטחות להגן על ביה"כ ולשמרו מכל רע למרות שידעתי אותם על הסכנה האורבת מהבית הסמוך, הקשור בקיר משותף העומד לקרוס.

אפפוני בהבטחות רבות! מכל פניותי הרבות הקימו סככה במסגרת שימור המקום מגשמים וסופות. כל ההבטחות התאדו לנגד עיננו הצורבות עומד בנין סינדיקוף ברח' יעקב משומר להפליא… הושקעו בו כספים רבים בסכומים כאלה יכלה העיריה לשחזר את ביה"כ ברח' מנשה קפרא 40, והיתה נהנית מהנותר. הרגשת הקיפוח מטופפת לנו על מצחנו, ביה"כ נותר דומם תחת השתיקה הגדולה! אנו מחפשים נשמה גדולה אשר תניע את גלגלי הצדק לקדושת המקום – ואשר תקרא ביה"כ גם על שמו. התקווה מתבוססת בליבנו- לישועה קרובה. לקיום מורשתנו כיהודים שווים… אני מצרף לכב' חלק מהדו שיח ותיעוד ביה"כ הנ"ל…

בברכת חיים טובים ובברכת כי בו ירבו ימך ויוסיפו לך שנות חיים רבות וטובות

XXX

____________________________________________________

מכתב שני

 

מינהל הנדסה

מחלקת בניה ציבורית

הנדון: מבנה ברח' מנשה קפרא 38

תיאור המבנה

מבנה ישן מאד חד קומתי, קירותיו בנויים מטיט ואבן.

המבנה נטוש . גג המבנה בנוי מקונסטרוקצית עץ ומקורה ברעפים, בחלקם מפורקים ושבורים ובמצב התפוררות, כולל קונסטרוקציה מעץ (רקוב) ותיקרה בתוך המבנה. סכנת התמוטטות חלונות ודלתות שבורים בחלקו קירות המבנה סדוקים. בחזית המבנה יש סדקים ברוחב של כ 5- 3 ס"מ מהקרקע ועד לגג המבנה.

יש חשש להתמוטטות של הקיר מסיבות שונות (רעידת אדמה) וכ"ו. נפילתו עלולה להיות על הכביש שהמבנה גובל עם רח' מנשה קפרא וקיימת סכנה לעוברים ולמכוניות מהתמוטטות חלקי הקיר. סביבת המבנה מוזנחת צמחיה וציוד אחר. המבנה מסוכן מבחינה הנדסית ומהווה סכנה בטיחותית לסביבה ולאנשים במבנה.

המלצות

מדובר במבנה מסוכן כמשמעו בחוק העזר בדבר חריגת מבנים מסוכנים. הנני ממליץ לבעלי הנכס על הריסתו. עד להריסתו יש לגדר את השטח, לאסור כניסה למקום בשילוט ולא לאפשר כניסת אדם אליו.

כל האחריות בעניין המבנה חלה על בעלי המבנה בלבד.

אין לעירייה כל אחריות לנושא.

בכבוד רב,

XXX

ובאותה הזדמנות אני שמחה להפנות אתכם לאתר הבית המחודש שלי שלמען בנייתו טרחתי אפילו ללמוד איך עובדים עם דרימוויבר. היה שווה את המאמץ.