שתי תוניסאיות בצהרי היום

שתי תוניסאיות עייפות יושבות בסלון, בצהריי יום שבת. פניהן מופנות זו אל זו, עיניהן עצומות למחצה. משגיחות. כמו שני אקדוחנים מיומנים סבלנות לא חסרה, הן ממתינות לראשונה שתמצמץ. אדי חום בוקעים מהמדרכה ועולים מעלה, מטשטשים את קו הים ואת קו הרקיע הנשקף מהחלון המחודד בקשת שעוטר בזכוכית טורקיז וארגמן. הראשונה נאנחת קלות, קודם בינה ובינה כמין הכנה ואחר כך בקול צפירה רמה כרכבת המזהירה את הנוסעים הממתינים בתחנה: אההההה….אההההה יא ראב. אחר כך דממה, לא כלום.  חברתה-צרתה פוקחת חצי עין, בולעת את רוקה ושולפת במהירות מניפה צבעונית גדולה. בתנועות נמרצות וקצובות היא חובטת באוויר שסביבה, מנערת ומדרבנת, מפצירה ומזרזת, זוז כבר זוז, יא עצלן, יא בארד. במי היא מפצירה – באוויר, בחום הקיץ, בחברתה?  אבל זו שכבר שתי עיניה פקחות עכשיו כדי להיטיב לעקוב אחר המתרחש מולה, אינה נותרת חייבת: היא ממשיכה בשלה, פולטת לאוויר העומד בחלל החדר אנחות חזקות ומאיימות, מתוקצבות היטב: אההההה… ….אההההה יא אומי, ….אההההה יא ראב…

הדלת נפתחת. נער צעיר פוסע חרישית בחדר. הוא לבוש גאלביה לבנה כדרכם של הפלחים, פניו נעימות וכהות. בדרכו האטית הוא ניגש להיטיב את הכריות הפזורות על מיטות ההסבה, נושא בידו כלים שנערמו על טס הנחושת הנמוך שניצב כגבול בין שתי הנשים הכבדות, בין זו הנאנחת  מעומק לבה לבין זו המנפנפת בכובד ידה.  דומה שכניסתו מפיחה בשתיים חיות חדשה, מעיין נעורים מתחדש לכוח סבלן שאין נורא ממנו בכל העולם. אבל הוא הבארד, העצלן, הפרחח, אינו שם את ליבו אליהן. ממשיך בשלו כאילו המחזה שמוצג לפניו ברוב כישרון ופיוט אינו מעניין אותו כלל. כפוי טובה, רשע. בלית ברירה הן מחליטות לשנות טקטיקה, בפעם הקודמת זה עבד – צריך לרמוז לו לכסיל במצמוצי שפתיים ובתנועות עיניים רבות משמעות לעבר תנור הפחמים, לעבר קומקום הנחושת עם הפיה המשתפלת, לעבר כוסות החרסינה הקטנות שמונחות ללא שימוש ראוי על מדף הכלים שבמטבח.

היא החוטאת רוצה להחטיא אותי אבל אני לא אתן לה, חושבת האחת בליבה והשנייה כמו לא נותרת חייבת – לא מספיק שנתתי לבתה את בני הטוב והיפה– היא רוצה לגזול גם את מקומי בעולם הבא? שהיא תבקש מהנער, החצופה…אההההה, יא רב, יא רב…ואחרי רגע דומה שהיא כבר אינה יכולה עוד לשאת בסבל ובלחישה כואבת  ממלמלת ספק לעצמה, ספק לנער, ספק ליריבתה הערמומית ממנה  שנותנת בה חיוך ניצחון קטן – אהההה יא אומי… אההההה יא ראב….כמה טוב היה אילו יכולתי לשתות ספל קפה עכשיו…

(מבוסס על סיפור אמיתי ששמעתי מדודי דניאל מסיקה)

(ציירה : חברתי קטי דוזיל, ליסבון)

החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?

ההדרה שבתוכי

תחנה 1: טרום לידה

הוא יהיה יפה התינוק החדש שלנו בסדינים הוורודים המקושטים במלמלה לבנה, הוא אמר בגיחוך והיא ענתה לו: מה פתאום. בת תהיה לי, בת. לא עזרו ההסברים שאצל המסיקה, בנות הן מצרך נדיר. חמישה בנים הולידו סבתא קמי וסבא ז'וז'ף ועוד שלושה נכדים נכון לאותו יום. כולם ממין זכר, אגב. סבתא קמי הבטיחה לקנות עגלה מפוארת לראשון שיביא לה נכדה, אבל עד עכשיו כולם, אחד-אחד כשלו. אולי זה בגלל שהיא מתגעגעת לתינוקת היחידה שנולדה לה מזמן, בזמן המלחמה, כשנאלצו לעזוב את עירם עם בוא הגרמנים לתוניסיה. בדרך חלתה התינוקת בטיפוס ולא שרדה. ועכשיו סבתא קמי מבקשת בכל לשון של בקשה: הבו לי נכדה! מאיפה הרעיון שדווקא היא תצליח הפעם, הרי באותן שנים אי אפשר היה לדעת. אבל היא ידעה. וכך סידרה מיטה עם סדינים ורודים ותיק עם חליפת צמר ורודה ונעליים ורודות לתינוקת שלה. כי ורוד זהו צבע של בת.

תחנה 2: ילדות

בבוקר היא עושה לי קוקיות עם סרטים בצבע תואם לשמלה. בשבת הסרטים הם תמיד בלבן. יש גם נעלי לקה שחורות וגרביים עם שולי מלמלה עדינה. אני לא אוהבת שהיא מסרקת אותי כך, עם הקו הישר שנחצה מהודק מבסיס העורף עד לקודקוד, חצי לימין חצי לשמאל. על חזי כמו שמש גדולה, שרשרת עם מגן דוד מוזהב שאותו אני לועסת מדי פעם. היא אוחזת בידי כשאנחנו  הולכים כל המשפחה לבית הכנסת. כשמגיעים, אני עולה אתה לקומה השנייה משקיפה על אבי ועל שני אחיי ועל שאר המתפללים שנמצאים בקומה למטה, קרוב-קרוב לארון הקודש ולספרי התפילה. שם – הבמה עם השחקנים הראשיים וכאן הקהל. אבל ההצגה משעממת ואני יורדת למטה לרחבת בית הכנסת שם מתגודדים להם כל ילדי השכונה. גם אחי הצעיר ממני בשנה מצליח לחלץ עצמו משם. אנחנו מחליטים לעשות תחרות טיפוס על הסלעים הגבוהים שתוחמים את החצר מסביב, נראה מי יגיע קודם. נעלי הלקה מחליקות, השמלה הלבנה מצרה את צעדיי, הקוקיות מהודקות לוחצות על הקרקפת, אבל אני לא מוותרת. אני אראה לו שאני יותר יכולה. בתום התפילה הנשים יורדות למטה, מהדסות ומפטפטות כלהקת אווזות:"מה בישלת לשבת"? "כמה הילדים גדלו, לא הכרתי אותם". אנחנו מתאספים קבוצות קבוצות, משפחות משפחות, העברית היא שפת הקודש, הצרפתית – שפת החול. אני יורדת מהסלעים כמנצחת ונתקלת במבטה המבועת של אמי: הברכיים שלי סרוטות מקוצים, הקוקיות פרומות, סרט לבן אחד כבר אבד. גם השמלה הלבנה כבר לא לבנה כל כך. "ma fille " היא אומרת וסופקת כפיה בייאוש  ma fille".

תחנה 3: נעורים

זה קורה לפתע פתאום, בלי שום התראה מראש והנה כבר אי אפשר כמו מקודם. יש לך נוכחות חדשה, אחרת. גם הגוף, הריח, אפילו המבט משתנה. משהו קורה וזה לא בשליטתי. אני מבולבלת. אומרים שאין מה לעשות, ככה זה בטבע, צריך לקבל את זה וזהו. לניצני התודעה החדשה נוספת הזהרה בטאבו: שמי לב ילדה, את בשר איילה טרי. מוטב שתשמרי לנפשך, יש הרבה זאבים שם בחוץ.

תחנה 4: קיבוץ

פעם ראשונה מחוץ לבית בגיל 18 וקצת. מבקשים שנסמן איפה נרצה לעבוד בחצי השנה הקרובה: אני רושמת העדפה ראשונה פרדס, העדפה שנייה – לול. בפרדס נותנים לי לטפל בייחורים. שעות מסתובבת לי בין העצים, עוקבת אחרי גדילתם של גבעולים רכים שמצמחים מבין הגזעים. כשנגמרת העבודה בפרדס שולחים אותי ללול. אנחנו צוות מצומצם רק מרכז הלול ואני. בבוקר צריך לאסוף אפרוחים ותרנגולות מתים בתוך שקית זבל גדולה ואח"כ לנקות את כלי המים, לטפל במובילי המזון ולפזר נסורת חדשה. אני מחבבת את העבודה הזאת ואת האפרוחים שלי. מסגלת הליכה עם בעיטות קלות מקדימה כדי שלא אדרוך עליהם בלי כוונה. באחד הימים סדרנית העבודה ביקשה שאתחיל לעשות תורנויות צהרים בגני ילדים. אבל לא ביקשתי לעבוד שם אני אומרת, והיא מודיעה חגיגית: כל הבנות עובדות בבתי ילדים ולך אין שום פריבילגיה מיוחדת. העבודה בבית הילדים מדכדכת אותי. צריך לסדר כביסה בארונות, לשטוף רצפות, לסדר משחקים, למרוח פרוסות לחם שחור בממרח שוקולד. המטפלות כמעט ואינן מדברות אתי. אחרי שבוע אני הולכת לסדרנית  ואומרת שאין מצב שאני נשארת שם. אני חוזרת לאפרוחים שלי בלול.

תחנה 5: צבא

הרופא במחלקה האורטופדית אמר שאני צריכה להתחיל טיפולים ברמב"ם, חשש לשברי הליכה, גיד קרוע בכף רגל אחת, וסחוסים שחוקים בשתי הברכיים. משהו הגזים כנראה עם תוכנית האימונים שלנו בקורס מ"כיות כי יש 30% פציעות. אני מגיעה לרמב"ם מתיישבת על הספסל בין פצועי אימונים האחרים מהצנחנים ומגולני, חיילת יחידה בין חיילים. אנחנו משווים תגי יחידה, דרגות, סרטים ואותות. אני מאד גאה במגל ובחרב שלי ובדרגותיי הטריות. אין ספק- היה שווה לסבול. בתום הטיפול אני צולעת ברגליים מתוחות כקביים, נגשת לקיוסק הקרוב וקונה לי חפיסת סיגריות במקום לבכות. אחר כך מתיישבת על ספסל, מוציאה סיגריה ומגלה שאין לי מושג איך מעשנים.

תחנה 6: אוניברסיטה

החוג לארכיאולוגיה הוא חוג לא קל, מזהיר הפרופסור לארכיאולוגיה קלאסית בשנה הראשונה. הוא למד באוקספורד ויש לו גינונים מוגזמים ודיבור מתנשא, כיאה לתחום התמחותו. הוא מזהיר אותנו מפני העבודה הקשה בחפירות, מפני הלכלוך האבק והבוץ. הוא גם מבקש להודיע חגיגית לכל הבנות שהגיעו לחוג למדעי הרוח באוניברסיטה רק כדי למצוא חתן – שיסירו דאגה מלבן. הסטטיסטיקה אומרת שחלק גדול מהן, יתחתנו עד לסוף התואר הראשון, או מיד אחריו. אני מקשיבה לו ולא מבינה על מה הוא מדבר: למה שמישהי תרצה לבוא לכאן רק כדי למצוא חתן כשאפשר למצוא אוצרות אמיתיים בתרבות רומא-יוון.

תחנה 7: עבודה

פעם ראשונה שנותנים לי לנהל חפירה בעצמי עם מנהל עבודה ממג'דל שמס ועוד 3 עובדים. יש שורת קברים פניקיים שצריך לתעד ולחפור לאורך אמת המים בסמוך למוזיאון לוחמי הגטאות, שם בונים אגף ילדים חדש במקום שפעם באופן מקרי לגמרי עמדה תופת. העובדים הדרוזים  מסורים ומלאי מוטיבציה. בהפסקת הצהריים אנחנו חולקים חוויות מהצבא ופיתות עם חמוצים, ירקות ולבנה. בתום אחד הימים הם אומרים לי את מאד נחמדה והכול, אבל תדעי לך שזה לא קל לנו לעבוד פה. אנחנו לא רגילים לקבל מאישה הוראות.

תחנה 8: עוד אוניברסיטה

בחדרו של ראש החוג משוחחת אתו על הצעת המחקר שאני צריכה להגיש לדוקטורט וגם על עתידי המקצועי בכלל. את יודעת שעוד שנה-שנתיים יתפנו שתי משרות במכון ? השרטטות הותיקות שלנו יוצאות לפנסיה ואני חושב עלייך כאופציה, כלומר, אם הכול ילך על מי מנוחות. אבל שום דבר לא הלך על מי מנוחות. לא הצעת המחקר, לא היחסים עם ראש החוג, לא התוכניות שהיו לו לגבי. אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 9: רווקות

טיסות למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, נסיעות באישון לילה ברכבת, דהירה בכביש חשוך ממקום אחד למשנהו. נוסעת, נוסעת. בדרך קבע יש בתא המטען אוהל ושק שינה, שיהיה. יעדים ברורים יותר ויעדים ברורים פחות. אינספור כישלונות מפוארים וגם כמה ניסיונות שצלחו. היתה פעם שכמעט, והיתה פעם שאולי, והיו פעמים שממש לא והיו פעמים שהתחילו בקול תרועה ונגמרו בקול ענות חלושה. כל הזמן בתנועה כי אי אפשר להישאר במקום אחד.  אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 10: חתונה

שבת חתן-כלה בבית הכנסת הקונסרבטיבי שמאחורי דיזנגוף סנטר. הרב רוברטו קורא לי לעלות לתורה לכבוד המאורע שנחגג יומיים לפני כן. הוא מעמיד אותי לצדו, קרוב-קרוב לספר המגולגל, הפתוח. אני מגלה שמעולם לא עמדתי כל כך קרוב אליו – אני יכולה לקרא כל אות, כל סימן ואפילו להניח את כף ידי על הקלף. החזן ממשיך בקריאת הפיסקה ועוצר ואני מתבקשת להקריא את הברכה. מלפני בקהל יושבים הוריי, הדודים והדודות מצרפת, בני דודיי ואחיי ממין זכר –  חלקם נרגשים חלקם נעים בחוסר נוחות. גם האיש שלי מסתכל עלי, מעודד אותי במבטו למרות שבתור סוציאליסט דור-שלישי הוא נמנע מבתי כנסת ומדתות בכלל. אני רוצה לחבק את המגילה, להניח עליה את לחיי, לנשום אותה לתוכי קצת. סוף-סוף, היא ואני קרובות כל כך. נדמה שטיפסתי על הסלע האחרון, על אף נעלי הלקה המחליקות, השמלה הצרה והקוקיות הלוחצות – תראו, תראו. היא טיפסה על הסלע האחרון שעוד נותר ועכשיו תורה עכשיו.

נפש יהודי צופייה

היה זה בוקר נעים, בסוף הקיץ ראשית הסתיו. אליס ישבה בסוכת הגפנים שבחצר ביתה, בידה עיפרון פחם, על ברכיה מחברת סקיצות מהוה משימוש. מבטה היה לא יציב, מפוזר, מחפש דרכים לצאת הלאה משם, הלאה מחומת האבן הנמוכה שכיתרה את ביתה, הלאה מעצי הבוסתן ועצי הזית הזקנים בחצר, הלאה מבתיהם הצנועים של שכניה הדרוזים חביבי נפשה, שלמדה להכיר ולכבד מאז שהגיעה לכאן בשנה האחרונה. היא מתלבטת בינה לבינה. עדיין לא יודעת במה תתמקד, במה תתבונן ביתר תשומת לב, בהקשבה עמוקה, בריכוז קדוש שאין בו תנועה מלבד מחול חד פעמי של עיפרון פחם מטופף ומלטף, לוחש ובוחש ברצפת הדף הלבן שמתכסה כמו מעצמו בכתמי צורה וקו (או שמא זו ידה שלה שמחוללת? היא אינה בטוחה). בסוכה תלויים אשכולות אדומים שמגירים נתזי עסיס מתוקים על שמלתה הדקה, על עורה הבהיר, על שערותיה השחורות האסופות בקפידה בפקעת גבוהה על ראשה, מותירות תלתל מרדני ארוך כנחש קדמוני על עורפה הגבעולי, השקוף כמעט.
קצת הלאה משם, על המרפסת שבחזית הבית ישובים להם שניים: סר לורנס אוליפנט בעלה, ומזכירו האישי מר אימבר. נפתלי הרץ בשבילכם. בניגוד לאליס, מבטם שלהם דווקא ממוקד היטב ודומה כי אינו מחסיר אף פרט: לא את כף היד הדקה המונחת ברכות על קימורי שוקה, לא את גזרתה הנאה הניכרת מבעד לשמלתה, לא את השיער השחור האסוף כמקלעת שמש שחורה, לא את התלתל הסורר, הבודד. וכמובן שאינו מחסיר גם את העורף. אוי, את העורף הזה

***

בשוליו המערביים של הגרעין ההיסטורי של הכפר דלית אל-כרמל, לא הרחק מאזור בית הקברות הישן, יש בית עתיק בנוי בסגנון מאופק שהוקם בשנת 1884 ע"י סר לורנס אוליפנט כדי לשמש כבית קיץ לו ולאשתו אליס וסביבו בוסתן, כרם, מטע זיתים, באר עתיקה וחומת אבן נמוכה.
סֵר לורנס אוליפנט היה אחד האישים הרומנטיים ביותר של המאה ה- 19: סופר, עיתונאי, מדינאי, דיפלומט, איש מסעות, חוקר, חבר פרלמנט ובעל-עסקים. איש חזון ומעש גם יחד. הוא נולד בקייפטאון שבדרום אפריקה בשנת 1829 למשפחה סקוטית מיוחסת. את שנות נעוריו בילה בסרי לנקה (ציילון דאז). משפחתו עשתה את מרבית הונה מחווה לגידול צמחי תה. בשנת 1865 נבחר כחבר בפרלמנט הבריטי וב-1867 הצטרף לתנועה נוצרית מיסטית בשם "אגודת האחים לחיים חדשים" ושהה בקומונה בארצות הברית, במחיצת גורו כריזמטי בשם תומס לייק האריס שאף קיבל ממנו חלק נכבד מהונו. מטעמים רוחניים כמובן.

כשהיה בשליחות בפריז הכיר את אליס לה סטרנג', בת למשפחת אצולה אנגלית עשירה שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנה. למרות התנגדות משפחתה התאהבו ונישאו. בתחילה, נתן הגורו האריס את ברכתו לזיווג וקבע כי אליס היא תאומת נפשו של אוליפנט, אולם אחר כך שינה את דעתו. זה קרה קצת אחרי שפגש אותה בעצמו. כוחות תמירים הודיעו לו נחרצות שעליה לעזוב את בעלה ולחבור אליו להאריס, שהוא-הוא תאום נפשה האמיתי. כזו היתה השפעתה של אליס על בני המין החלש. לזכותו של אוליפנט ניתן לומר שהוא היה מיסטיקן-אידיאליסט חסר תקנה, אבל לא אידיוט גמור. הוא בחר לברוח מהגורו החמדן עם אשתו הצעירה ולנתק בהמשך כל קשר ישיר או עקיף עמו.
משיכתו של אוליפנט לתורות מיסטיות הובילו אותו לעוד הרפתקה יוצאת דופן לתקופתו: לעזור ליהודים נרדפי הפוגרומים במזרח אירופה. הוא טען שעל מנת לרפא את היהודים צריך לתת להם מולדת, בארץ הגלעד דווקא. כדי להוציא את חזונו מין הכוח על הפועל נפגש עם הסולטאן ושיטח בפניו את תוכניתו, וזה בתגובה זרק אותו מכל המדרגות, פחות או יותר. הוא כתב מאמרים נלהבים ב"ג'ואיש כרוניקל" בעד תוכניתו הגרנדיוזית, לקהל שעוד לא ידע ציונות מהי, ואף ניסה לרכוש קרקעות לאורך תוואי רכבת עתידית בין-יבשתית שרקח במוחו. גם אליס היפה נדבקה בחיידק הזה שלו והסכימה לעבור להתגורר עמו בפלשתינה הרחוקה והנידחת. במסעם מאירופה עברו דרך קושטא ופגשו יהודי צעיר מגליציה בשם נפתלי הרץ אימבר. בני הזוג התרשמו מעיניו היוקדות של הצעיר הפרוע והציעו לו להצטרף אליהם ולשמש להם מזכיר אישי.

ראשית הגיעו השלושה לחיפה ושכרו בית בשכונת הטמפלרים (כיום ברחוב בן גוריון 18 ). אחר כך אוליפנט ביקש לרכוש לעצמם בית נוסף, בסביבה קרירה, מבודדת ו"מיסטית" יותר– וכך החל הקשר המיוחד שלו עם הדרוזים בכרמל . ראשית ביקש לרכוש חלקת אדמה בעוספייה, אולם הנסיבות הובילו אותו למקום אחר: בנו היחיד של השייח' מדלית אל-כרמל נצטווה להתגייס לצבא העות'מאני או לחלופין, לשלם כופר בסכום 250 $, שהיה הרבה מעבר ליכולתו של האב לשלם. סר אוליפנט הסכים להיחלץ לעזרת השייח' בתמורה לבית צמוד קרקע, עם ארבעה כיווני אויר וחלקת אדמה צנועה של 120 דונם (לי זה עלה יותר). העסקה נחתמה ובני הכפר התגייסו בהמוניהם לבניית בית המידות שתוכנן בידי בני הזוג המלכותי. רצה הגורל והנה, כשחפרו את היסודות מצאו באדמה אבני בנייה, כותרות, אבני פסיפס, מטבעות ועוד ממצאים. הם עלו על חורבותיו של יישוב ביזאנטי קדום. במה שאפשר היה להשתמש השתמשו ואילו כל היתר – המלט, החלונות והדלתות נותר עליהם (לנו זה עלה יותר).

בית אוליפנט היה מבנה בן שתי קומות עשוי אבן ולו מרפסת מקורה בחזית. בקומת הכניסה היה חדר פנימי למבקרים בו נהגו לדון בענייני השעה, בקומה השנייה היו שני חדרי שינה, אחד לבני הזוג השני למזכירם האישי. משק הבית נוהל בידי משרתים מקומיים והאספקה הובאה בפרדות מהכפרים הסמוכים או מחיפה, לפי הצורך. בבית היתה תנועה מתמדת של אורחים ומבקרים, ורבים נשארו ללון בסוכות הפזורות בחצר או על גג הבית. מלבד לחובות האירוח, ליידי אוליפנט שקדה על לימודי ערבית כדי להיטיב לתקשר עם נשות הכפר. כך סייעה לתושבים לפתור את מצוקותיהם מול השלטונות העות'מאנים ומול בעלי הקרקעות הערביים שניכסו את אדמות האיכרים ששועבדו מפאת חובותיהם. באחד מדפי יומנה כתבה כי פגשה באותו היום: "איש דרוזי, ילד מוסלמי קטן ממצרים, קבצן גרמני, שני סוחרים יהודים ואיש תחזוקה סורי, מלבד מורה הדרך שהגיע לבקרני בהודעה מראש". לאורחים נהגו להגיש אורז מבושל, מלפפונים טריים ולחם. אליס ציינה כי "הטבח שלנו אמנם לא יצירתי במיוחד, אך יש לו מזג נוח".

בזמן שהותו בביתו שבדליית אל כרמל עסק סר אוליפנט בכתיבה. בין היתר כתב חיבור מיסטי בשם : Sympneumata ("לנשום יחד") שבו השתמש בין היתר בידע קבלי ובמילים עבריות שלמד ממזכירו האישי אימבר. ומה עשה אימבר בזמן הזה? ובכן גם הוא התעניין בתורות הח"ן ודן עם יושבי הבית ברעיונות הגנוזים בכתבים קבליים, לרבות ההכרה בדו-מניות האלוהות. הוא היה עסוק בדבר נוסף – פיתוח רגשות עזים כפלי אשת מעבידו. ביומנו כתב למשל : "בראותי אותה חשתי כי הלכתי שבי אחר אותו קסם שאין להסבירו". קסם זה המשיך לרדוף אותו שנים ארוכות, גם לאחר שנפרדו דרכם.

למען האמת, גם אדון אוליפנט היה שבוי לגמרי בקסמה במשך כל שנות הנישואין שלהם, שהיו מעט יוצאים מהרגיל. כששהה במחיצת הגורו, האמין כי אסור לו לקיים יחסים מיניים עם אשת חיקו משום שעדיפה ההתמזגות עם ה"מהות האלוהית" על פני ההתמזגות הגשמית. כששינה את דעתו, זה היה מאוחר מדי – אליס העדיפה לדבוק בתומתה. כשהלכה לעולמה בתחילת שנת 1886 סיפר לאשתו השנייה (שאיתה התחתן זמן קצר אחר כך, הוליד אתה בן ומיד נפטר גם הוא) : "ועל כן סיגלתי את הריסון העצמי כשישנתי עם אליס אהובתי היפה בזרועותיי במשך שתים-עשרה שנה בלא שתבעתי לעצמי זכויות של בעל".

***

– אז מה ידידי נפתלי, מה עושים?
– מה אני אגיד לך, סר. המצב לא פשוט. מאידך כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה, נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה…
– למה נפש יהודי, ומה אני, עז?
– דומה אדוני שדווקא את העזים היא מחבבת. אתמול ראיתי אותה מחוללת סביבם עם בנות הכפר במרעה. זה היה מחזה מרהיב.
– לו גם אני הייתי עז מרקדת. הסתכל היא הפסיקה לצייר. היא קמה והולכת. דומה ששוב היא יוצאת לטייל. יש לך מושג לאן?
– נדמה לי שלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה, סר.
– אני דואג לה מאד, היא כל עולמי… אבל אסור שתרגיש בכך. אני יוצא מחר לירושלים להיפגש עם הקונסול. אחזור בשבוע הבא. תשגיח עליה בשבילי נפתלי.
– אל דאגה אדוני. עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.
– אז מה עושים עכשיו, שנכנס הביתה? שלחו לי בקבוק ברנדי משובח, יבוא אישי מסקוטלנד. אולי הוא יפיג מעט את ענני הייאוש שבלבי.
– אל תיפול רוחך, סר. עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ. תקוותינו עוד לא אבדה.
– אמן. הללויה

חצי שנה מתנחלת

בעברי הרחוק מאד שמור פרק מיוחד שנמשך חצי שנה כמתנחלת  במאחז צורף שמוקם איפשהו בין הכפר צוריף לבית אומר שבנפת חברון. הייתי אז מ"כית צעירה בנח"ל, בת 19 וקצת. בשיחת השיבוץ שעשתה  לי הקח"נפית במפקדת הנח"ל ביפו הוסבר לי שלמ"כית בהיאחזות יש תפקיד חשוב במיוחד – היא האחראית הישירה והבלעדית לשלומן ותפקודן של החיילות, כמפקדת יחידה היא צריכה להסתדר עם שאר הצוות הפיקודי הגברי וגם מצופה ממנה  לנהל ולהעשיר את חיי התרבות והפנאי של החיילים, ברוח נח"ל היכון.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי למאחז ופגשתי את שאר הצוות: שני מ"כים שבוזים, רס"ר שטוף זימה  ומ"פ חסר ניסיון  ומבוהל חמוש בכיפה סרוגה. המסכן נאלץ  לראשונה בחייו להתערבב עם חילונים גמורים ועוד מהזן הבעייתי מכולם: חברי גרעין של השומר הצעיר, חלקם עולים חדשים מדרום אמריקה שונאי מרות ומדים, וחלקם בני גרעין מהקיבוץ האנרכיסטי סמר.

מאחר וגדלתי בסביבה הררית מוקפת בישובים ערביים, חשבתי שאני אסתדר כאן יופי, מה כבר יכול להיות. אלא שלא. ההבנה שמאחז בשטחים זה משהו אחר, חלחלה אל תודעתי הנטולה כל הבנה פוליטית, לאט ובהדרגה, בהתבוננות מרוחקת,  תמהה. הדבר הראשון שגרם לי לחוסר נוחות היה הנסיעה בתוך רחובות הכפר צוריף בכל פעם שיצאנו או נכנסנו למאחז. זו היתה נסיעה במשאית צבאית ענקית ומסורבלת שרוחבה כרוחב רחובו הצר של הכפר. תרנגולות קיפצו בבהלה, פעוטות דלוקי עיניים לבושי סחבות בהו בנו במבטם האטום ולעתים קרובות נאספו בזרועות אימותיהן רגע לפני שהמשאית עברה על פניהם, כמפלצת ענק, מבלי להאט כמעט. הדרכים לבית הוריי אם מעפולה, אם מטבריה, אם ממגדל העמק – עברו באינספור כפרים ערביים, אבל הם לא נראו כך. אנחנו לא נסענו כך. והיה גם העניין הזה עם הניתוק המוחלט מהסביבה. גדרות תיל, שביל פטרול , שער ,  מחסום ושומר קבוע, ובאמצע הר טרשים קירח עם כמה קרוונים, אסבסטונים למקלחות ושירותים, וחדר אוכל מרכזי. משנכנסים פנימה למאחז -אין יוצא ואין בא, אלא אם מישהו מוזמן בתוקף תפקידו המיוחד. אי אפשר לומר שחייתי קודם במקומות מי-יודע-מה תוססים ופתוחים לעולם (14 שנים בנצרת-עלית, 10 חודשים בקיבוץ בית גוברין ועוד כמה חודשים במחנה 80) – אך בידוד וניתוק כמו שחוויתי במאחז צורף – לא חוויתי עד אז ומאז במשך כל חיי. אבל הבידוד הסביבתי, הניכור והניתוק הרגשי היו רק החלק הקל– מה שהיה נורא באמת הוא מה שהם עוללו לנפש.

**

"הייתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחברה שלך בגדה בך… ברצון הייתי מתחילה איתו מיד בטיפול פסיכולוגי בידיעה שהחבר'ה האלה מסוכנים מאוד ברגע שנותנים להם יד חופשית. האשמה היא בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, לא את האדם עצמו… מה שמפחיד הוא ששיטות כאלה יכולות לצאת מכוח שליטתו של האדם ולשלוט בו בכוח שטני, במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת".

את הדברים האלה כתבה אתי הילסום ביומנה (שפורסם לראשונה בעברית בשנת 1981 בספר "השמים שבתוכי"), לאחר מפגש עם פקיד גיסטפו זועם ואלים במרץ 1942. האנושיות של הילסום שבאה לידי ביטוי בצחוקה הגלוי לסיטואציה שנכפתה עליה, הכניסה את האיש למתח וחרדה אדירים דווקא משום שסירבה להיכנע למשחק התפקידים שנקבע במאורעות השעה, משחק שבו לעולם אנשי השררה עולים בכוחם על קורבנותיהם הכנועים והמשותקים מאימה. והינה הילסום מציעה כאן היפוך תפקידים: המוסריות האנושית היא- היא הכוח האמיתי והיחידי שקיים ועל כן, איש הגיסטפו הוא בעצם הדמות החלשה שנזקקת לרחמיה. בוא חמודי, למה שלא תספר לי על הילדות הקשה שלך, על הוריך, על החברה שבגדה בך, אולי נמצא דרך לחבוש במילים רכות וחומלות את הפצעים שלך כדי ששוב לא תזדקק לגילויי אלימות ואיבה.

**

בחודש-חודשיים הראשונים בהיאחזות עוד עשיתי מאמצים להיות חיובית, פטריוטית ופרודוקטיבית כמו שציפתה ממני הקח"נפית. ערכתי מסדרים ב-6 בבוקר מול  קבוצה עוינת של נערות מרדניות במדים שנלבשו ברישול מעל לפיג'מה ושיער בלתי-תיקני בעליל,  דיברתי אל ליבן שמאס בי כבר מהתחלה ודאגתי לשבץ כל אחת ואחת ליום עבודה– אם בחדר האוכל (אבטלה סמויה קשה), אם במטבח (אין עם מה, לא הגיעה אספקה), אם בשמירה בחדר הקשר (אף אחד במילא לא מתקשר לפה, כי למי אכפת) ואם בעבודות נוי  וניקיון (במדרכות הבטון  התחומות באדמה סלעית תחוחה)  או טיפול במשק חי (חמור בדיפרסיה קשה, כבשה צולעת, ושלוש תרנגולות). אני זוכרת שניסינו לארגן גם "ערבי תרבות" שבהם המ"פ ביקש להרצאות על מורשת קרב או על חגי ישראל. מיותר לציין שהם לא זכו לעניין כלשהו מצד חיילי  המאחז שניסו להתחמק מהם בכל דרך אפשרית, כולל בהארכה חשודה של שעות השמירה.

אחרי שלושה חודשים התחלתי להרגיש את אותה הרגשת מחנק כובלת שערערה בי כל חלקה טובה. תושבי הכפרים זרעו בנו מבטי שטנה בכל פעם שעברנו דרך כפריהם, החיילים שנאו אותנו המפקדים ואותי בתוכם, כי יצגנו בעיניהם את הממסד הצבאי שכפה עליהם שהייה במקום שבו התנגדו לשהות מלכתחילה, אנחנו המפקדים שנאנו את החיילים על שכפו עלינו שירות רווי מתחים מיותרים על אף כוונותינו הטובות, וכולנו שנאינו  את המפקדה שאף פעם לא התעניינה בנו או שלחה לנו די אספקה.

תקופת ההתנחלות שלי במאחז צורף שבנפת חברון היתה התקופה האפלה בחיי. כשיצאתי משעריו בתום חצי שנה ארוכה מנשוא, בנסיעה לילית שקטה באוטובוס צבאי שהסיע אותנו לירושלים, גמלה בתוכי החלטה שהפרק הזה ישכח ממני, יישאר נעול על סורג ובריח ולעולם לא אדבר על מה שחוויתי שם. סוג של פוסט טראומה. למזלי הטוב – נשלחתי מיד אחר כך לקיבוץ גונן עד לסוף השירות, שהיה לי מקום מרפא ופיצוי. אבל כשקראתי מה שקרה השבוע בענתות, כולל בכמה פוסטים כאן ברשימות, עלו לי פתאום תמונות מאותו פרק שכוח וקודר בעברי הרחוק.

מי שבוחר לחיות את חייו מאחורי גדר תיל גבוהה, שער חסום ושומר חמוש, מי שאינו מסוגל או יכול לקיים קשר סביר ומכבד עם שכניו, מי שמתנכר למהותו הגבוהה שאינה ניתנת לערעור (באם יבחר לכנותה מהות אלוהית, הומניסטית, רוחנית או בכל שם אחר ) – אין להתפלא שבזמן קצר מאד, לא יותר מחודשים ספורים, יתחיל בתהליך אבולוציה – אבל הפוך, כנגד הזמן.

אם מה שפורסם הוא אמת, הרי שיתכן  מאד ותושבי ענתות כבר חצו מזמן את עידן "האדם הנבון" (Homo sapiens, הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס) שהחל את דרכו במחוזותינו לפני כ- 100,000 שנה, והם כבר מדשדשים להם עמוק באפלת  ימיו של "האדם המיומן" (ההומו הבליס Homo Habillis), שפעל לפני כשני מליון שנה בערך, וכינויו  מעיד  על כישוריו הבלעדיים : לייצר כלי מלחמה ממוטות עץ ואבן. מעתה אין צורך להשקיע זמן ומאמץ בפיתוח מאיץ חלקיקים שיפריח תיאוריות קודמות על מסעות בזמן . העבר הפריהיסטורי, הקדם-תבוני נוכח לגמרי, הוא נמצא ממש כאן, רק חמש דקות מכפר סבא  ובמחיר מציאה.

המקרה המוזר של הפקח בשעת לילה

אתמול בשעה 8 בערב התקבלה הודעה בדף הפייסבוק של מאהל נורדאו: הגיעו פקחים לפנות אוהלים. כל מי שיכול – שיבוא! מיד קפצנו מכיסאנו, נעלנו כפכפי אצבע ומיד ירדנו לפינת הרחובות נורדאו-איבן גבירול שמזה שבועות ארוכים מהווה לנו כעין בית שני.

השדרה מפינת רחוב מרים החשמונאית מערבה כבר היתה ריקה מאוהלים, חזרה לצביונה השליו, הבורגני. על הספסלים שבשוליה ישבו לובשי מדים, פקחי עיריית תל אביב ושוטרי הסיירת הירוקה. קצת הלאה משם התקבץ הגרעין הקשה של מאהל נורדאו ובו רחלי – אישה בת 65 שמהשבוע הראשון ישנה כאן בכל לילה. טיפוס-טיפוס זאת. בחזית האוהל שלה קיבעה צמחי נוי בעציצים משלל דמויות שפיסלה ללא ליאות בימיה ולילותיה. אתמול בערב היתה כאן אתי אנקרי והיא נתנה לה עציץ גמל. לרחלי יש בית באזור הזה, אבל כמו פנסיונרים רבים אחרים, היא צריכה לעשות החלטות קשות בכל חודש כי בפנסיה שהיא מקבלת אי אפשר לקנות גם בסופר, גם בבית מרקחת וגם לשלם מסים. ויש לה גם עשרה ילדים מאומצים, אולי יותר, כל מיני נכאים ונדכאים שאיש לא מתעניין בהם וגם להם היא דואגת, מסייעת ככל שיכולתה משגת.

אמרו לנו לצבוע בגועש שלטים נגד חולדאי ונגד הפינוי בכלל. מסתבר שבערב הקודם חילקו פרחים ופליירים צהובים ומתוקים כדבש וכמה שעות מאוחר יותר, לפנות בוקר,  הגיחו פקחים עם משאיות זבל ועובדים סודנים באפודים זוהרים, שהסתערו על המאהל, שברו וזרקו אוהלים רבים על ציודם. מזל שהתעוררתי, כמעט זרקו אותי לחירייה ! קוננה רחלי. ואני בכלל לא התפלאתי על האסטרטגיה המתוכננת היטב שעיקרה חנופה חסרת בסיס וכוחנות בוטה. אלו הם בדיוק שני הפסים המקבילים שבהם אנחנו מסיעים את עגלת חיינו  העמוסה על בסיס יומיומי .

קריאת תופי הטם-טם בפייסבוק החלו לעשות את שלהם ולאט לאט התחילו להתקבץ עוד ועוד אנשים. השדרה קושטה  בעשרות שלטים מצויירים בגועש. דווקא ניסיונות הפינוי הם שהפיחו רוח חדשה ולוחמנית במקום שהלך ודעך מעצמו אחרי ההפגנה הגדולה. מישהו העביר הבהרות מהיועצים המשפטיים של המאבק: מחר בבוקר יבקשו צו מניעה ובינתיים חשוב לאייש כל אחד מ- 37 האוהלים שנותרו בשטח. מישהו אחר העביר רשימת שמירה וביקש לדעת מי מוכן להישאר לישון באוהל. הפרולטר שלי מיד התנדב, אני אמרתי שאני גמורה מעייפות, שישים אותי בסימן שאלה. אחר כך הגיע בחור עצבני ונמרץ בכובע קסקט ומגפון שמסר עדכונים מהחזית שבכיכר העירייה, חזית רוטשילד כולל כמה הודעות חשובות מהרמטכ"לית דפני. כשגילה שפינו את האוהל שלו החליט להקים לו אוהל חלופי על אפם וחמתם של הפקחים שישבו והמתינו על הספסל. כצפוי הפעולה גררה אחריה סדרת מעשים על גבול קומי-טרגי: הדביקו לו דוח על האוהל עם דרישה לפינוי מיידי תוך 24 שעות, אחרי רבע שעה הזעיקו תגבורת ולקראת 11 בלילה,  פרצו לשדרה עשרה בחורים חסונים במדים אפורים, כובעי מצחייה ומכשירי קשר רועשים כדי לפנות מיידית את המטרד הכבד מנשוא למשאית אשפה שהוזעקה במיוחד. הבחור צעק והתווכח אתם – אמר שזה אוהל שלו, שאין להם זכות לגנוב אותו, שיביאו צו פינוי משפטי כי הפעולה שלהם לא חוקית, אבל כלום לא עזר. עשרת הנועזים שהסתננו עמוק בעורף האויב, בצעו את מלאכתם על הצד הטוב ביותר ושבו בשלום לבסיסם ושללם בידיהם.

אחרי שהלכו נשארנו עם השלטים והשוטרים הירוקים שהיו שם מתחילת הערב. לראשונה בחיי ראיתי דו-שיח אמנם של חרשים עדיין, אבל דו-שיח בכל זאת, בין נציגי החוק לבין כלל הציבור שמבקש למחות על עוולותיו ואיוולתו. ביקשנו להבין את ההיגיון שמנחה אותם, את ההיגיון שמנחה את שולחיהם. יש מלא נרקומנים, זונות, עבריינים הסביר אחד מהם. תראה לי אחד כזה כאן.  את לא מבינה, ברוטשילד, לא פה. אם כך למה לפנות בנורדאו? כי מה את רוצה שחלק ישאירו וחלק לא? יש חוק אחד לכולם. למשמע דברי ההיגיון הצרופים האלה נאלמתי דום. אם צריך לבער עשבים שוטים, או ליתר דיוק, למנוע מהם לצמוח בשולי החברה – אז שימצאו דרך לעשות זאת. אבל למה להתאמץ? בשם עיקרון הצדק והשוויון – עדיף לשרוף את השדה כולו.

המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב

ב' זה אוהל- הגרסה הצה"לית

חדשות מהחזית הצפונית

אתמול בערב הופיע במאהל נורדאו פרשן הספורט אריה מלינייאק. הוא בא להסביר לנו דבר או שניים על הדברים שהוא מבין בהם: אימון ופרשנות ספורט. קהל השומעים הורכב מערב רב של אימהות עם ילדים קטנים, סטודנטים חיוורי פנים, צעירות בטייץ שיצאו משיעור יוגה,  ואנשים רבים שהשיבה זרקה בשערם. לא בדיוק הקהל הרגיל לפרשנות ספורט.

מלינייאק ממוקד ורהוט,  פרט בפני הקהל כמה אמיתות פשוטות: בחיים כמו בכל משחק ספורטיבי, צריך לקבוע כללים בסיסיים – איפה משחקים, כמה זמן, למה צריך לחתור ומהם החוקים. הוא סבור שמה שקורה פה הוא נפלא. משהו שבעוד 30 שנה יכנס לספרי ההיסטוריה.  זוהי המחאה החשובה ביותר שצמחה בישראל מאז שנות ה-70 אבל הבעיה שהיא לא מספיק ממוקדת לדעתו. אתם יודעים מה אתם רוצים בכלל? הרעים בקולו וסטודנט ממושקף ענה לו: אנחנו רוצים שיסתכלו עלינו בעיניים ויבינו שאי אפשר יותר ככה להמשיך. מלינייאק אמר טוב, הבנתי, נתן בו מבט ממושך ושאל: זהו, הסתכלתי לך בעיניים. עכשיו טוב לך, תגיד?

תראו מה עשו עם מחאת הקוטג'. אמרו יקר לנו קוטג' והורידו מ-7 ₪ ל-6.5 ומי שספג את ההפסד הם לא תנובה או רשתות השיווק. מה עשיתם בזה? אם הייתם קובעים מחיר יעד – מחליטים למשל, שלא קונים קוטג' עד שהמחיר יורד ל-4 שקלים, היו מגיעים לזה בקלות. צריך לעשות את זה גם עם מחירי הדיור. מה זה ההפקרות הזאת? אם כולם באמת היו עוזבים את הבתים השכורים שלהם ועוברים לגור באוהלים, אז לבעלי הבתים לא היתה כל ברירה אחרת, אלא להוריד מחירים. הצעירים בקהל גיחכו קצת בינם לבינם: מה השתגענו? אתה יודע כמה זמן לקח לנו למצוא אותה? שטח כבוש לא יוחזר, גם לא במחיר דמים.

אחריו עלה פרופ' דן בן דוד כלכלן, מרצה באוניברסיטת ת"א וראש מכון טאוב למחקר מדיניות חברתית. הוא הביא מצגת פוור פונט שהוקרנה על מסך מאחורי הספסל בשדרה.  מצבנו העגום קיבל ביטוי נחרץ בשלל גרפים צבעוניים – הנה כל המדינות המפותחות,  ה- 7G , OECD, והינה אנחנו. איפה שצריך להיות למעלה כמו השקעות בחינוך, בריאות, תחבורה וכו' – אנחנו הכי נמוך, ואיפה שצריך להיות מאוזן או נמוך כמו פערי שכר למשל, אנחנו הכי גבוה. באמת כל הכבוד לנו, מצטיינים אבל הפוך. פרופ' בן דוד מפרסם דוח כזה כל שנה, והולך עם המצגות וגרפים שלו לכל מקום אפשרי – ועדות, כנסים מקצועיים, חברי כנסת, שרים, מי לא. כולם מהנהנים ומודים  שהמצב ללא ספק חמור מאד ולא עושים שום דבר. לדעתו המדינה שלנו על סף קריסה. מכל הליקויים , נושא החינוך נראה לו החמור מכל. ישראל מדורגת במקום הנמוך ביותר בהשגיי התלמידים במבחן הליבה בהשוואה למדינות המערב. גם אם מורידים מהשכלול את התלמידים הערבים והחרדים שהם כבר כמעט –  50%. הראשונים רוצים ללמוד ולהשתפר אבל לא מספקים להם כלים טובים מספיק והשניים לא רוצים, למרות שהמערכת דווקא מעוניינת להשקיע בהם. פרופ' בן דוד חזר ואמר שהוא אינו איש פוליטי, אלא כלכלן. אבל הוא סבור שצריך לעשות פה סדר רציני .  לא יכול להיות שהרשויות המקומיות במגזר הערבי ימנו מנהלי בית ספר לפי הקרבה לחמולה ולא עפ"י יכולתם המקצועית או ההישגית. המגזר החרדי נמצא אפילו במצב גרוע מזה. למה חרדים בברוקלין, באנטרופן ובלונדון לומדים מתמטיקה, ספרות ומדעים בזמן שיש להם  פטור גורף דווקא במדינת היהודים?

עננה כבדה ריחפה אתמול מעל קהל המתקבצים ברחוב נורדאו פינת איבן גבירול. דובר כאן על דברים רציניים שעומדים על הפרק,  והקהל הגיב בהתאם– "אתם אנשי האקדמיה, למה לא הייתם פה לפני כן, במאבק של הניצולי שואה?" התריסה מישהי לפרופסור, "למה ילדים שלא מבינים את החומר בכיתה מקבלים הכל א' בתעודה?" הקשה ילד קטן. אדם מבוגר וזעוף כנביא עמד דקות ארוכות והקריא דף שהדפיס בבית: "רצו להקים מדינה ליהודים כדי לתת לנו ביטחון והנה ישראל היא המדינה הכי מסוכנת ליהודים, רצו שנהיה אור לגויים ותראו מה מראים לנו בטלוויזיה, רצו שנבנה בית לאומי  ואני שואל אתכם זה בית זה ? זה בררה!"

הסתכלתי על האנשים סביבי וניסיתי להבין שוב בפעם האלף, מה קורה פה בכלל. זה לא סיפור של סטודנטים, של מעמד ביניים, או  של צעירים חסרי דירה. זהו מאבק איתנים של עם שלם נגד השיטה. איש איש וכאבו, איש איש וצרתו. יציאת מצרים גדולה אל הלא נודע. האם נצליח להתגבר על הכמיהה לסיר הבשר, לעריצות האדונים,  לצרכנות האינסופית, לתחושת הקורבנות הנעימה והמוכרת? יצאנו באישון לילה  בעקבות מנהיגים עילגים וחסרי ניסיון אך חדורים באמונה קדושה. במשך היום אנחנו נעים ממקום למקום סוחבים את משא חיינו ובכל ערב אנחנו מתכנסים מחדש  על ספסל ציבורי לאורו של פנס רחוב, בין אוהלים רעועים מטים ליפול, כדי לחלוק זה עם זה דאגות, מהוווים וקערת פסטה בכלים חד-פעמיים.  אף אחד לא יודע כמה זמן עוד נוכל להמשיך עם זה וכמה אנחנו רחוקים עדיין מהארץ המובטחת. אולי אנחנו בכלל הולכים במעגלים. מה שנראה כרגע הוא שבעוד ארבעים יום וארבעים לילה יינתן האות ואז יכנסו את כל המחנות כדי להציב בפניהם במעמד חגיגי  איזו תורה חדשה. בינתיים צריך להתאזר בסבלנות ולהישמר כי המצב רגיש מאד. המתנה חסרת תכלית או תקווה יכולה להתחלף במשב רגע להתלקחות  יצרים חסרת שליטה סביב עגל הזהב.

הערב במאהל נורדאו

19:00 – רום אריאב, המנכ"ל לשעבר של משרד האוצר, שעמד בראש הוועדה הציבורית לפיתוח והגברת התחרות בשוק ההון בישראל ("ועדת אריאב") ובראש הוועדה ליישום האג'נדה החברתית כלכלית לצמצום פערים בחברה.

20:00 – ד"ר דוד כץ ירצה על הנושא "כלכלה סביבתית ומיסוי ירוק: השלכות לרווחת הציבור".

כולנו צפונבונים אשכנזים!

"כולנו יהודים גרמנים" קראו מאות אלפי צעירים שיצאו לרחובות צרפת במאי 1968 וביקשו למחות על הסדר החברתי הקיים. בזעקת אחווה זו הם ביקשו להזדהות עם אחד ממנהיגי מרד הסטודנטים, דני כהן-בנדיט, הוא "דני האדום" שנרדף הן על ידי השלטון הגוליסטי והן על ידי המפלגה הקומוניסטית ונתפס בעיניהם כאנרכיסט גרמני, כבן בלי-ארץ."

(מתוך הכריכה של הספר : כולנו יהודים גרמנים – רדיקלים יהודים בצרפת בשנות השישים והשבעים מאת יאיר דורון, 1999).

 גם היום, ממש כמו אז בצרפת של שלהי שנות השישים, יש לא מעט שמרנים ומקורבים לצלחת שמבקשים לצבוע את המחאה החברתית שפשטה בארץ כולה בצבעים עדתיים. משום כך, נבצר מהם להצטרף בלבם או בשכלם אל מה שקורה ברחובות וזאת למרות התביעות המוצדקות בסך הכול. מה שמוכיח שוב, כי השיטה הצליחה ובגדול.  מרוב שהפנימו את עקרונות ההפרטה כל פרט התרגל לחשוב שהוא פרט לעצמו ולעצמו בלבד וכל היתר- לא שווים פרוטה.

והנה, לפני כשבועיים התאגדו הפרטים המופרטים לגל צונאמי ענק. מאחר ואין זה ציבור שרגיל מעצם טבעו  לתפוס את עצמו במושגים של קולקטיב (וזאת בשונה מקבוצות מובחנות אחרות בחברה שאף יודעות לגזור מזה קופון יפה), כל העסק נראה לאנשים מסוימים משונה מדי, הטרוגני מדי, לא ממוקד מדי. מה הם רוצים? וכך, במקום להסתכל על  הגל העצום והמטריד ולהתמודד באומץ עם השלכותיו, הם עוצמים עיניים ומכריזים : זה כלום, זה רק  זרזיף מים דק. וכדי להוסיף רשעות לעיוורון הם מחליטים לרסס את המוחים בצבע סקטוריאלי שנועד להמעיט בערכם ובערך המאבק החברתי כולו.

מה לא אמרו על יושבי האוהלים ? שהם מסוממים / שמאלנים רדיקלים/מדיפי ריח אלכוהול/ זוללי סושי/אנרכיסטים/ מפונקים/בני עשירים. והעלבון הגרוע מכל במילון המושגים של מופרטי השכל הישר– צפונבונים אשכנזים.

ובכן, אני נטלי לבית מסיקה, בת לשני הוריי שנולדו בתוניסיה והיגרו לעיירה צפונ(בונ)ית בצו הסוכנות היהודית בסוף שנות ה-60,  בוגרת תיכון מקצועי מקיף נצרת-עילית,  נח"לווית בעברי, יהודיה בהווייתי,  אחת שכבר מגיל צעיר החליטה בהכרה צלולה לבחור בדרך חיים שאין בה נוחות או הנחות, או  למצער, נכס נדל"ני מניב רווחים– מחליטה לוותר בזאת על כל הנאמר לעיל, ולהכריז  על עצמי כאות הזדהות עם אחיי ואחיותיי הצפונבונים האשכנזים אם בכפייה ואם מבטן ומלידה– כי גם אני צפונבונית אשכנזייה כמותם, וזאת עד להודעה חדשה.

(או עד שנצליח במאבק)

הסיטואציה ואני

לאבא שלי יש דודה בת למעלה מתשעים שתהיה בריאה. כשאנחנו נפגשים אתה באירועים משפחתיים היא מציגה אותי בפני מכריה ואומרת: תכירו, זאת הבת של האחיין של בעלי עליו השלום. היא מאד נחמדה, היא באה לבקר אותי  לעתים קרובות. לפני שנה התחתנה עם בחור מאד נחמד. אבל אין לו סיטואציה בכלל.

ולמי שתוהה למה הכוונה במילת הצופן "סיטואציה" (situation  גם בצרפתית)– הרי שהכוונה למצב הכלכלי. במושגים של הדודה, מי שמתחתנת עם אחד שיש לו סיטואציה, פועלת בתבונה רבה מזו שבוחרת להתמודד עם הסיטואציה שלה בעצמה. כי לכל סיטואציה יש חוקים משלה, סיטואציה זה לא משהו של מה בכך. סיטואציה זה משהו שכל אדם בר-דעת צריך לשאוף אליו ולו כפרס ניחומים על חיים דפוקים לגמרי.

אבל אני, ברוב טיפשותי עשיתי כל דבר כדי להרחיק את עצמי מכל סיטואציה אפשרית. ראשית בחרתי ללמוד בפקולטה למדעי הרוח, שנית- הקפדתי לברור את חבריי לחיים רק על פי הרעיונות שהיו להם בראש ולא על פי המזומנים שהיו להם בכיס. כבר לפני כשני עשורים, כשהייתי עדיין צעירה, אופטימית ומהודקת, פגשתי את דודתו של אבי על גג של פנטהאוס בריברייה הצרפתית. היא סקרה אותי מכף רגל עד ראש במבט בוחן ולבסוף קבעה: את נראית נחמד. רוצה שאני אכיר לך יהלומן רווק? ואני עניתי: לא, תודה רבה, אני אסתדר לבד.

והאמת? שרוב הזמן דווקא הסתדרתי, או מוטב לומר שרדתי. בשנים האחרונות ההישרדות הפכה יותר ויותר קשה, אבל לא העליתי בדעתי שאני צריכה לבוא בטענות לאף אחד – אלא לעצמי ולבחירותיי הגרועות. למשל, לפני כעשור כשחברי היו עסוקים בלחפש בתים במרכז במחירי מציאה, אני הייתי עסוקה בלחפש אוהל עמיד לחפירות. בזמן שחברי הטובים התאמצו לקרא את האותיות הקטנות בהסכמי המשכנתא, אני הייתי עסוקה בלקרוא הערות שוליים במאמרים שאינם מעניינים אף אדם בר-דעת. בזמן שחברי צברו כרטיסי חבר להנחות בסופרסל ובסופרפארם, אני צברתי כרטיסי סטודנט ותעודות שרק הגדילו לי את ההוצאות בכל חודש.  

ועכשיו בעקבות מחאת האוהלים שפושטת בארץ כשריפה בשדה קוצים, אני מתחילה להרגיש שאולי בכל זאת, יש תקווה. זו לא רק אשמתי הגמורה.  מעכשיו אל תאמר: מה עשיתי אני  למען הסיטואציה, אלא – מה הסיטואציה עשתה בשבילי?

אתמול בלילה כשהלכתי עם בן זוגי נטול-הסיטואציה אך הנחמד להפליא ברחובות העיר, סיפרתי לו על ההצעה המפתה שקיבלתי לפני שנים מדודתו של אבי. והוא – מלח הארץ, דור שלישי להתיישבות העובדת בא"י, פער מולי שתי עיניים עגולות וזעק: אבל היית צריכה להסכים! היית צריכה להתחתן אתו ואח"כ להתגרש ולהתחתן אתי. בסיטואציה שלי את פגעת, בסיטואציה שלי !

סרטון שבו רואים אנשים עם ובלי סיטואציה בשדרות רוטשילד