זיגפריד

זיגפריד נולד בברלין ומת בברלין. בין לבין היגר לפלשתינה –א"י, הוליד שני ילדים ואולי יותר, התגייס לצבא הבריטי ל"חיל החפרים". הגיע למצרים ולכרתים. נפל בשבי הגרמני בתור חייל בריטי-יהודי-ממוצא גרמני-עם נטייה קומוניסטית. שרד במחנה שבויים  5 שנים. השתחרר. חזר לארץ. החזיק מעמד בדיוק 48 שעות בחיק משפחתו. נמלט מהם (יש דברים קשים ממחנה שבויים גרמני). חי חיי רווקות הוללים בבית מט ליפול בוואדי סאליב. התחתן פעם שנייה ושלישית. השנייה היתה משוגעת. עם השלישית נסע לברזיל כדי לחפש  זהב  ושם אבדו עקבותיו, איש לא ידע מה עלה בגורלו. במשרד הפנים של מדינת ישראל יש עדות לכך שבסוף שנות ה- 50 הוא גר בפתח תקווה, ברחוב הנשיאים 41  ואולי גם הקים משפחה חדשה. אבל זו עדות חד פעמית ללא ראייה מוצקה נוספת. העקבות האחרונים מובילים לברלין המזרחית לא רחוק מהחומה שהפרידה בין חלקי העיר , שם חי קרוב לשלושים שנה. מסוגף בבדידותו או אולי מוקף בנשים רחמניות שטיפלו בו. עד שבשנת 1992, לפי רשומות ממשלת גרמניה, מת ונקבר בבית הקברות קרויצברג. מאז נשאר על מקומו סוף-סוף, לא בורח לשום מקום.

זהו תמצית הסיפור של סבו של בן-זוגי, זיגפריד פויירשטיין.

תחנה מס' 1: הקומוניסט

וכך מספר אברהם פוירשטיין בנו של זיגפריד ואביו של בן-זוגי: "לאבא לא היתה עבודה קבועה והיה לו קשה להסתדר פה. היה יקה-פוץ ממש. בקושי דיבר עברית. הוא העריץ את רוסיה ונהיה קומוניסט עוד בגרמניה. יום אחד הוא בא לאימא שלי ואמר לה :יש לי רעיון. בואי נמכור את כל מה שיש לנו, נקנה שני חמורים, על חמור אחד נשים את שני הילדים ועל החמור השני קצת ציוד ובגדים ונרכב לאורך החוף צפונה עד שנגיע לרוסיה. היא ענתה לו שדי לה בחמור הזה שעומד לפניה. מלבד זאת, די ברור שבשלב זה הוא לא הבין הרבה בגיאוגרפיה. פעם נסע לחיפה כי שמע שיש שם סניף של המפלגה הקומוניסטית. הוא חזר משם במפח נפש כי מצא רק ערבים ופולנים. לא ברור את מי הוא תעב יותר. פועלי כל העולם התאחדו, אבל יש גבול."

Sigfried Feuerstein, German prison, 1944

תחנה מס' 2: בחייל החפרים הבריטי

כשזיגפריד התגייס לצבא, במרץ 1940, זה היה מנימוקים תועלתניים כי ידוע שהבריטים דואגים למשפחות החיילים. ואמנם אשתו קיבלה קצבה חודשית צנועה, פנקס לקניות במחסני המזון של הצבא וגם סידרו לה עבודה כפקידה במחסנים של נמל ת"א. הוא התגייס ל"חיל החפרים" מין חיל כללי שהיה עסוק בלתת שירותים לחיילים ה"לוחמים האמיתיים" – להוביל ציוד, לחפור שוחות, לנקות כלים ולטפל במשאיות. הוא הגיע למצרים ומשם לכרתים.

הקרב על כרתים התחיל במאי 1941  עם פלישה מוצנחת של גרמניה במסגרת מבצע מרקורי (בגרמנית: Unternehmen Merkur). היה זה הקרב הראשון בהיסטוריה שבו בוצעה פלישה גדולה המבוססת בעיקרה על כוח מוצנח וזו היתה הפעם הראשונה שהגרמנים נתקלו בהתנגדות המונית מצד האוכלוסייה האזרחית. אולם בעקבות טעות טקטית של הכוח המגן ובשל הבנה שגויה של המצב על ידי מפקדי בעלות הברית, נפל שדה התעופה מאלמה שבמערב כרתים לידי הגרמנים. כשנראה היה שהבריטים הולכים לאבד את המערכה הם קרבו אוניות מלחמה לחוף ופינו משם קודם את הקצינים ואחר כך את החיילים הלוחמים "האמיתיים". לחיילים היוונים ולחיילים מחבר העמים לא נותר מקום ועל כן ניתנה להם פקודה לזרוק את הנשקים למים ולהיכנע בפני הגרמנים. וכך נפלו בשבי  5,255 חיילים יוונים ועוד 12,254 חיילים מחבר העמים, ובהם זיגפריד.

תחנה מס' 3: בשבי הגרמני

השבויים נלקחו למחנה על גבול גרמניה פולין לסטלג VIIIB .  בזכות אמנת ג'נבה השלישית זיגפריד היה מוגן היטב במקום שביו. יתכן ונהנה מפריבילגיות מיוחדות משום שדיבר גרמנית. אולי הפריבילגיות האלה קוזזו בשל היותו יהודי. או קומוניסט. קשה לדעת.  מכל מקום נראה שזכו ליחס סביר,  ולראיה התמונה שקיבלה  המשפחה מנציגי הצלב האדום, בשנת 1943. לעומתו,  בסוף אותה שנה, בדצמבר 1943 הובלו הוריו,מאייר ורחל פויירשטיין לאושוויץ ונרצחו בו ביום הגעתם, ככל הנראה עם אחות ואח נוספים.

Sigfried and British prisoners in Germany

זיגפריד רביעי משמאל, בפרופיל, חופר שוחות במחנה השבויים.

תחנה מס' 4: השחרור

בתום המלחמה שוחרר והגיע ללונדון שם זכה לכיבודים ויחס אוהד מידי השלטונות. הוא שלח מכתב לאשתו ושאל אותה מה לדעתה כדאי לו לעשות – היא ענתה לו קצרות: תחזור ומהר. הוא חזר. ילדיו זוכרים איש זר ונאה מאד לבוש במדים נכנס בדלת ואף שלא זכרו אותו בכלל, מיד ידעו  שזה אבא. היתה שימחה גדולה שנמשכה זמן קצר מאד, יום או יומיים. הוא לא היה בדיוק הטיפוס לחיי משפחה וגם אשתו כנראה, תרמה את חלקה. אחר כך סיכמו לחלק ביניהם את הילדים – הוא לקח את הבן שהיה אז בן 9 והבת נשארה עם אימה. בתחילה גרו בת"א ואח"כ עברו לחיפה. את מה שהבן הזה למד ממנו בשנים ההן, הוא אף פעם לא ישכח. את מסיבות ההוללות, הנשים, הבקבוקים הריקים שמתגלגלים על המרצפות. ובתוך כל זה שקט, לא מדברים ולא מזכירים במילה מה קרה "שם". ובטח שלא מדברים ולא מזכירים את המשפחה שאבדה.

לימים, לאו מנדלסברג, בן אחותו של זיגפריד, אדל, מילא דפי עדות של יד ושם וכך נותר תיעוד של מה שאירע להם. אדל הצליחה להימלט מברלין בשנת 1938 לארה"ב, אולי עם אחות נוספת. לא ברור אם ניסתה ליצור קשר עם אחיה במשך כל השנים. הוא מכל מקום, מעולם לא טרח לחפש אותה.

Isaac Feuerstein, Yad Vashem

תחנה מס' 5: הבהלה לזהב (ולנשים נקמניות)

בשנת 1959 קיבל זיגפריד ויזה משגרירות ברזיל. הוא גר אז בחיפה בשדרות האו"ם, מס' 82. מקצוע: חייט.  אבל כאמור הוא לא נסע לשם כדי לתפור חליפות, אלא  למטרות אחרות לגמרי – להמשיך את הקריירה הקודמת כחפר מקצועי והפעם כדי למצוא זהב.

אליו הצטרפו מגדה אשתו השלישית, שתי בנותיה מנישואיה הראשונים וגם חברו הטוב אגון שלימים נישא לצעירה משתי הבנות. לא ידוע כמה זמן נשארו ואם מצאו זהב, לפני ששוב נעלמו עקבותיו. היו שמועות שלמזלו הטוב הצליח למצוא, אך למזלו הרע נרצח בגלל זה בידי שודדים מיומנים ממנו או בידי נאו-נאצים שכמותם לא חסרו בברזיל באותן שנים. אך הסיבה האמיתית למצוקתו הקיומית היתה למעשה מגדה. באחד הימים התפרצה לביתו של בנו מנישואיו הראשונים ודרשה לדעת איפה אבא שלו, וזאת אחרי שעשתה את כל הדרך לבדה מברזיל לחיפה. לא ברור באיזה שלב הצליח להימלט מעינה הפקוחה תמיד, אבל הוא שוב הצליח, הממזר. ועכשיו לכי תמצאי אותו. הבן הבטיח לה שאין סיבה לחשוד שהוא מסתתר אצלו או אצל מי מילדיו או נשותיו הקודמות. זיגפריד הוא סייר מיומן מאד שלא משאיר עקבות ובטח לא עושה טעויות גסות של טירונים.

זיגפריד מהגר לברזיל

תחנה מס' 6: פתח תקווה (?)

החיפוש אחר זיגפריד החל לפני מספר שנים כאשר אחד מנכדיו, בנה של בתו הבכורה מנישואיו הראשונים, ביקש להתחקות אחר שורשיו המשפחתיים כדי לזכות במשאת נפשו של כל ישראלי ממוצע בימינו: דרכון אירופאי.  לצורך כך שכר את שירותיו של חוקר פרטי שעשה עבודת מחקר דקדקנית בתחנות חייו הפתלתלים של זיגפריד החמקמק. וכך לגמרי במקרה נודע לו מפי פקידה ערנית במשרד הפנים, שזיגפריד זה שעקבותיו נעלמו כליל בין 1959 כשנמלט מברזיל ועד  1964 כשחזר לברלין, התגורר בפתח תקווה. הוא שוב נישא כנראה אבל לא ברור למי. מכל מקום, נראה שמכל המקומות המחתרתיים שבהם איבד את דרכו, פתח תקווה היא ללא ספק, אחת הקשות, אם לא המבהילות שבהם.

תחנה מס' 7: לבד בברלין

זיגפריד חזר להתגורר במזרח ברלין לא הרחק מהמקום שבו התגורר לפני עליית הנאצים לשלטון. הוא מעולם לא יצר קשר עם  ילדיו, או  מי מנשותיו הרבות שהותיר מאחור שבורות לב וזועמות. הוא חי ומת באנונימיות כמעט מוחלטת עד לנובמבר 1992, כשהלך לעולמו. תחת סעיף אזרחות בתעודת הפטירה נרשם: "גרמני".

פטירה של זיגי

צילום קבוצתי עם כלב

2

בתמונה  מצולמים תשע דמויות : בשורה העליונה שלושה בנים, באמצעית שלוש בנות ובשורה התחתונה שני בנים וכלב. בפינה הימנית התחתונה העמידו עציץ כדי להשלים את המבנה הסימטרי בין הדמויות. שלושת הבנים שבשורה העליונה עומדים –שתי הנערות הבוגרות בשורה האמצעית

יושבות על כסאות עם משענת והאמצעית עומדת ומחבקת אותן מאחור.  שני הבנים בשורה התחתונה יושבים על הארץ בישיבה מזרחית. הכלב יושב כדרכם של כלבים.

שלושת הבנים שבשורה העליונה והילד שבאמצע השורה התחתונה, לבושים במקטורנים כהים וחולצות לבנות. לשלושה מהם יש גם עניבות. הילד שנראה צעיר מכולם (סבא שלי), לבוש במעין גלימה בהירה. שניים מהבנים שבשורה העליונה אוחזים בכתפי הנערות הבוגרות שלפניהם כאומרים: "אני דואג לה והיא דואגת לי". הנער מצד שמאל אוחז בכתפי הנער האמצעי.

הנערות הבוגרות לובשות שמלות כהות עם צווארוני מלמלה לבנים וכבדים. שערן אסוף מאחורי העורף וכפות ידיהן אסופות על ברכיהן בצניעות. אפשר כמעט להרגיש איך הן עוצרות את הנשימה. לילדה שביניהן יש שמלה שחורה ופשוטה וגם שערה אסוף.

הם  כנראה נמצאים בחצר, או במרפסת מקורה בכניסה לבית מגוריהם. הרצפה מכוסה באריחים גדולים, פה ושם פזורות חביות עץ שהוסבו לעציצים.  בין דלת הכניסה לחצר הוסיפו מחיצת עץ מאולתרת, או מחסן בנוי  עם פתח מעוגל נמוך. בחלק העליון של קיר העץ מצד ימין תלויה פרסה. למזל. שיהיה. בין החלון לקיר נמתחו חוטים, אולי חבלי כביסה.

בצד השני של התמונה הוסיף סבי בצרפתית את האינפורמציה הבאה בכתב ידו המסולסל והמוקפד:

"משמאל לימין ומלמעלה למטה:

הקטור טייב

סימון זיתון

ג'ק זיתון

מארי זיתון

ללה טייב

אסתר סטרוק

אדוארד זיתון

אמיל זיתון

המרפסת של   y. saada (?)"

ולפענוח שלי: סימון, ג'ק ואמיל הם אחים של סבא שלי שהיה בן הזקונים (זה שמאחורי הכלב) ומארי זו אחותם. הקטור וללה טייב הם כנראה שכנים (יש קרבה לנינט?..) ואסתר סטרוק – לא ברור, תעלומה. אולי קרובת משפחה. מאוחר יותר הוסיף סבי בכתב ידו שהתמונה צולמה במרפסת של י' סעדה בשנת  1912/ 1913, כלומר כשהוא היה בן 6 או 7.

שמו של הכלב לא צוין, אך דומה שיש לו את כל הנתונים הטבעיים ההולמים את המשפחה: צווארון לבן מפואר, מבט ישיר נחוש ורצינות רבה.

 2b

מעברים

השבוע אני סוגרת שבוע שני בפריפריה, אחרי כמעט 20 שנה בת"א. זו היתה החלטה שהתבשלה אצלי על אש קטנה מאד, קטנה מדי אפילו – המחשבות על מקום מרווח יותר, קרוב לאדמה, עם קו רקיע פתוח ובלי יותר מדי יומרות, בעיות חנייה וצפירות  מכוניות,  עלו בראשי לא פעם, כמו איזה חזון רחוק. מאידך – היה לי קשה להסכים להיפרד מהעיר שבה חייתי יותר מאשר בכל מקום אחר בימי חיי הבוגרים. עיר שאהבתי ואני עדיין אוהבת בכל לבי. שלי ולא שלי. מלכודת דבש. עיר פתיינית עם אינספור אפשרויות בכל רגע נתון.

ומה בסך הכול ביקשו מקימיה? להקים לעצמם פטה מורגנה ים תיכונית לבנה על שפת ים כחול וחולות זהובים עבור בורגנים עליזים שוחרי תרבות, פלוס כמה שכונות של פועלים בצדדים.

ומה יצא בסוף? עיר צפופה מדי, מוגזמת מדי עם פערים משוועים בין מגדלי השיש והזכוכית בצפון ובין החורבות המוזנחות, המטות ליפול בדרום. ומחירי הנדל"ן בשני הכיוונים רק עולים ועולים. עיר ללבנים ועיר לשחורים (ולחומים ולצהובים). עיר חמדנית שבעלי בתיה חמדניים ממנה. ראיתי כיצד היא הולכת ומשתנה לנגד עיני בשנים האחרונות. אין מה לומר, היא משופצת היטב (לפחות בחלקיה הציבוריים הנראים), טובי הפלסטיקאים הזריקו בה בוטקס, הרימו את עפעפיה הנפולים ומתחו את קמטי גילה האמיתי כדי שתראה צעירה, יפה וזוהרת. אטרקטיבית למשקיעים.

אבל מה עם האנשים שאהבו וטפחו אותה כל השנים? אלו שעבורם היתה בית ומקום לחיות בו? צריך לקרא את הסיפור הזה, כדי להבין את האבסורד שמתחולל בה היום, כדי להבין לעומק את הקלקולים המוסריים שמתרחשים על בסיס יומיומי בחסות פקידי העירייה ורון חולדאי.

תוגת הפריפריה

כשההורים שלי עלו לארץ, שלחו אותנו לגור בנצרת עלית. אי אפשר להסביר איך נראה המקום הזה בראשית שנות ה- 70. אני זוכרת שבמשך שנים לאימא שלי היתה הבעה תמידית שבין זעזוע להלם מוחלט. עד כדי כך המעבר היה טראומטי עבורה אחרי החיים בניס. אנחנו הילדים, דווקא הסתגלנו מהר. גבעות הסלע הצחיחות, חורשות האורנים ושבילי העפר הסודיים היוו עבורנו מרחב קסום לשלל הרפתקאות נועזות שלא פעם הסתיימו בברכיים פצועות.

על יד השכונה שבה גרתי בנצרת עלית היה גן אחד, בית ספר יסודי אחד ושתי מכולות – אחד של מאיר המרוקאי ואחד של בנימין הגרוזיני. בראשון הסתובבו מיני מכרסמים על המדפים ובשני – מיני חרקים. לידם היתה החנות של ארווין הרומני  למוצרי כתיבה ומתנות. לאימא של ארווין היה מגדל בלונדיני על הראש והיא רדתה בבנה ללא רחמים. בשעות המעטות שהוא היה נשאר לבדו בחנות, הוא היה נהנה לנקום בקונים המעטים שהיו מגיעים אליו בדחילו וריחמו. "ארווין יש מחק?" "לא"! טען בחיוך זדוני. "אין". ולא יעזור אם תצביעי על קופסת המחקים הגדושה שמאחורי הדלפק. אין אז אין. ועכשיו אם חשקה נפשך במחק את מוזמנת לצעוד 3 קילומטר עד למרכז רסקו שבצדו השני של ההר. או לרקוח אחד מאבקת סיד ואבנים.

ביל"ו סנטר

היינו צריכים לקנות כל מיני דברים לבית החדש. קרוב אלינו יש מתחם חנויות ענק הקרוי למרבה האירוניה "בילו סנטר" על שם תנועה חלוצית אידיאליסטית שביקשה לחדש את ההתיישבות היהודית בא"י על בסיס רוחני-לאומי עצמאי. אחרי הקניות באייס/הום סנטר המשכנו לסופר-מרקט ענק שבחזיתו חונות עגלות גדולות מדי. עברנו בין המדפים העמוסים וניסינו להתעלם מקריאות הכרוז לקנות עוד ועוד מוצרים מעולים במבצע חד פעמי. איפה זה ואיפה הדוכנים המוכרים בשוק הכרמל או בשוק לוינסקי. הסתכלנו זה על זה בתוגה ואמרנו לעצמנו: כנראה שזה מה שעושים בפריפריה. עכשיו אנחנו כמו האחרים. (אם כי יש לקוות שזה היה אירוע חריג ונשתדל לא לפקוד את המקומות האלה לעתים קרובות).

ובינתיים בגדרה

בקצה הכביש יש גינה עם ספסלים ובכל בוקר מתכנס בו פרלמנט של אתיופים זקנים עם צעיפים לבנים על הפנים. בהמשך יש מאפייה ("האחים") שם בגט עולה 2 שקלים ובצמוד לה – מכולת "סופר זול" יקרה להחריד. אם הולכים עוד קצת מגיעים לרחוב הבילויים, שמשמר משהו מאופייה המקורי של המושבה ההיסטורית. יש לנו שם כמה פרויקטים לתיעוד בתים עתיקים.

סביב הבית שבו אנחנו גרים יש חצר גדולה עם עצי פרי ושיחים שהוזנחו במשך הרבה שנים. כל יום אני משתדלת לטפל בחלק מהם – גוזמת , מנכשת עשבים שוטים, גורפת עלים יבשים ובעיקר מנסה להבין את הפלא הזה שצומח מתוך האדמה כמעט מעצמו. אתמול השכנה התימנייה ברכה הסבירה לי איך לטפל בשיחי הוורדים. היא גם אמרה שהגפן היבשה שנראית לי מתה לגמרי עוד תלבלב ותפרח אם רק אתן לה תשומת לב ראויה. כמו ילדים. אחר כך קטפה שתי פומליות מהעץ שלה, נתנה לי וחזרה לביתה.

זה מרגיש כמו תחילתם של חיים חדשים.

2

עכשיו זה רשמי: גם אני במקופחים

לפני כמה חודשים פנה אלי רותם שטרקמן, סגן עורך דה-מרקר וביקש לראיין אותי לכתבה שהוא מכין  בנושא ההבדלים בין עולי צפון אפריקה שהיגרו לישראל לעומת אלה שהיגרו לצרפת. ומאחר שאני באיזשהו מקום סוג של יצור כלאיים – הוריי נולדו בתוניסיה, היגרו לצרפת לפני שנישאו, שם נולדו שני אחיי ואני, ובסוף שנות ה- 60 היגרו לישראל – הרי שאין כמוני מתאימה לכתבות מסוג זה.

הנושא הזה עלה כשפרופ' אווה אילוז טענה שאם הוריה היו בוחרים להגיע לישראל במהלך שנות ה- 50 , היא היתה מגיעה מקסימום להיות מורה בתיכון או פקידה במשרד ממשלתי. זו קביעה  מעציבה, למרות שאין לזלזל בתפקידם של מורים בתיכון (בעיקר משום שפקידי האוצר מזלזלים בהם מספיק).

האמת שבהתחלה היססתי קצת. למילים שנכתבות בעיתון יש  איזה מין כוח מאגי מיוחד- הצורה שהן נקראות על הנייר, מתפרשות בעיני הקוראים או גרוע מזה, בעיני הטוקבקיסטים – באופן שמשאיר מעט מדי רווח וגמישות מחשבתית. אבל לבסוף נעתרתי.

נפגשתי עם רותם ועם כתבת נוספת יסמין גואטה, לשיחה קלילה וקולחת בקפה "מובינג" על יד הבית שלי בפינת דיזנגוף-ירמיהו בת"א  (ומהשבוע יש לומר – ביתי לשעבר שכן עברנו לגור בפריפריה – ועל זאת בפוסט הבא). ספרתי להם אנקדוטות שממבט לאחור נראות לי משעשעות. היו גם סיפורים פיקנטיים שלא לציטוט. זה נראה יותר כמו  מפגש חברים מאשר ראיון לעיתון. אחרי שבוע התקשרו מהמערכת ותיאמו לי מועד לפגישה עם צלם בפארק הירקון מול "צופי ים", מקום אידיאלי לאקטיביסטים חברתיים מסוגי.

בשעה 10:00 בבוקר ביום המיועד עמדתי מול הארון הפתוח ולא היה לי מושג מה ללבוש: האם אני סוג של פנתרה שחורה ולוחמנית- מוטב שאלבש טריקו שחורה, ואם אני סוג של אינטלקטואלית מיוסרת – עדיף ללכת על חולצה סולידית בהירה. הצלם התקשר ושאל איפה אני ואני אמרתי שאני מצטערת מאד. כנראה נצטרך לבטל, אין לי מה ללבוש. בסבלנותו כי רבה, הוא המליץ לי בסוף ללכת על פתרון שלישי – משהו פרחוני, רך ולא חד משמעי. כמוני (בערך).

הכתבה שפורסמה אתמול במדיה הדיגיטלית והיום בעיתוני השבת של עיתון הארץ, מבקשת להעמיד זה מול זה אנשים שהיגרו מארצות צפון אפריקה לצרפת או לישראל – מי הצליח יותר, מי סבל פחות, מי זכה ליותר שוויון הזדמנויות, למי החיים  היטיבו יותר. זהו משהו מדגמי ומקרי לגמרי שיכול להעיד משהו על תופעה חברתית רחבה יותר.  אני מאמינה שאין כאן טובים ורעים בסיפור הזה, אבל יש שפע של דעות קדומות ושדים שמתרוצצים מחוץ לבקבוקים. די לקרא את הטוקבקים כדי להבין ש- 60 שנה אחרי, הסאגה הזו לצערי,  עדיין רחוקה מלהסתיים.

לא פעם דמיינתי את מסלול חיי ביקום מקביל, זה שנקטע בגיל 4.5, כשהוריי החליטו לעלות לישראל מניס שעל שפת הריביירה. איך החיים שלי היו נראים עם משפחה מורחבת,  עם סבא וסבתא שבאים לבקר, עם דודים ובני דודים שבאים להתארח בחגים ולא רק אחת לכמה שנים. איך הייתי מדברת צרפתית על בורייה בלי מבטא,  קוראת רצוף וכותבת מילים ארוכות עם מלא אותיות מיותרות בלי להתבלבל. בטח הייתי יודעת להתאים חצאיות ולגרביונים ולתיקים.  ואולי גם הייתי יודעת ללכת על עקבים.

מאידך מה הייתי מפסידה? את העברית שלי שאני כל כך אוהבת. לגדול בצל הרי נצרת, כמו האיש ההוא שלא גמר הכי טוב. כל האנשים הטובים שפגשתי כאן. על כל השירים ששמעתי, על כל המילים שכתבתי, שקראתי. על כל המראות, הניחוחות, הצלילים. על כל הדברים האחרים שהזינו ועדיין מזינים את  נימי שורשיי העמוקים.

היי, אבל מה כל אלה אל מול  3-4 דירות בפריס?…

וזה הקישור לכתבה (כולל לתמונה עם החולצה הפרחונית)

טיול בוקר

          20131104_074410

 איש על ספסל

בכל בוקר הוא יושב על אותו ספסל כמעט. בוהה במימי הירקון העכורים, חושב מחשבות, או אולי הוא כבר מעבר להן. נראה מזרח-אסיאתי , פיליפיני או תאילנדי, קצת קשה לדעת בגלל כיסויי הבגדים והכובע. אם תאילנדי נועד לחקלאות, אם פיליפיני נועד לסיעוד. אבל הוא פרש מכל העסק הזה ולכן זה לא משנה. הוא אדם חופשי.

20131104_073558

ברווזים

שוחים בנחל מותירים אחריהם שובל ארוך ממידותיהם. כפות רגליהם הברווזיות נעות בתנועות נמרצות קדימה ואחורה במלא המרץ. סירת משוט מתקרבת במהירות, מפלחת את המים לשניים. השייט שרירי וצעיר ונחוש ביותר להגיע. לאן? ברגע האחרון הברווזים מצליחים להימלט על נפשם.

 20131104_074229

המיליארדרית

היא תמיד מלווה במישהו  או במישהי אחת לפחות, כי מיליארדרים מעצם טבעם, לא הולכים לבד לשום מקום. באותו בוקר לבשה מכנסי טייטס אפורים וחולצה פרחונית ורודה והיה לה הרבה מה להגיד. את הדברים שאמרה חיזקה בתנועות ידיים רחבות ונמרצות שהופנו פעם לכיוון השמיים, פעם לכיוון ראשה. מזל שהאישה שהילכה לצדה החזיקה לה את בקבוק המים המינראליים, אחרת מי יודע אם היתה יכולה לשפוך את המועקה הגדולה שעל לבה?

 20131104_074447

גינת כלבים

מקום שבו הכלבים יכולים לרוץ חופשיים רק בגבולות הגדר, כמובן. מעניין להסתכל על המדרג ההיררכי של הקבוצה – הכלבים הקטנים לרוב נמנעים מלרוץ ולהשתובב עם הכלבים הגדולים, אלא רק האמיצים שבהם. ויש גם כלבים שנראים מאיימים, כמו דוברמנים למשל, שבאים לפגוש את חבריהם בזנב מקפץ ולשון שלוחה בשמחה ולא מבינים למה האחרים מעדיפים לשמור מהם מרחק. מה, אני לא חמוד, אני?

קצת הלאה מהם יושב הומלס נוסף, איש אפור שער שליו ושמח בחלקו. לפעמים הוא מחזיק בדל עיתון  מלפני כמה ימים ומשכתב בעט בין שורותיו, את מה שלדעתו צריך להיכתב בו.

20131104_074629

ילדה הולכת לבית הספר

היא בת 10 בערך ויש לה תיק אדום וכבד על הגב. היא הולכת בשולי הדרך, משרכת את רגליה, מנסה להאריך את זמן ההליכה לבית הספר. בצעדיה הכבדים האיטיים במכוון יש משהו מכמיר לב, כמו יודעת שהמאבק כבר הוכרע ואין לה ברירה,  עליה לעשות את מה שמוטל עליה – להיות תמיד, אבל תמיד, ילדה טובה.

 20131103_063708

תוכי שיצא לחופשי

אגדה אורבנית מספרת על תוכי אחד שהצליח להימלט מכלובו שבדירת אדוניו שבצפון תל אביב. מצא לו עץ נוח להתנחל בו , היה לו מים לשתות ואוכל בשפע מהפירות שעל העצים ומפרורי עוגות היומולדת שנותרו בפחים. יחד עם זאת, מדי פעם בפעם חש עצמו בודד ואפילו קצת עצוב. על כן פנה לאלוהי התוכים וביקש שישלח לו תוכייה נאה בצלמו ובדמותו. כזו שתעז לברוח מכלובים נוחים, כזו שלא תפחד לשוטט במרחבים הלא מוכרים. שנוצותיה יוכלו לספוג ימי קרה וימי שרב, ידויי אבנים מילדים פוחזים, התגנבויות של חתולים חמדניים. ואלוהי התוכים אמנם שמע את תחינתו ובדרך לא-דרך זימן לו תוכייה לתפארת. הפגישה הרומנטית נערכה על העץ החביב עליו מעל הספסל שעל גדות הנחל.

היום אף אחד לא יודע לומר מה מניינה של מושבת התוכים החופשיים שעל צמרות האיקליפטוסים שבפארק הירקון. אלפים, ואולי כבר רבבות. ולחשוב שכל זה התחיל מדלת כלוב אחת שהושארה במקרה פתוחה.

שתי תמונות נישואין (ספטמבר 1936).

הם עומדים בפתח הכניסה לבניין העירייה. הכלה לבושה בשמלה לבנה צמודת גזרה, כובע קטן ואפנתי לראשה.  בידה השמאלית הגלויה, צרור פרחים גדול, בידה הימנית העטויה כפפה לבנה היא אוחזת בזרועו של אביה, אברהם זייתון. היא מחייכת והוא רציני – כיאה למעמד וללבושו הרשמי: חליפה כהה, עניבת פרפר, כובע עגול וצר שוליים, כפפות עור בגוון בהיר.

אור שמש חזק מכה בפניהם של האב ובתו כמכריז  ואומר: הלו במקרה ששכחתם, פה זה תוניסיה פה. ברקע ילדה מסוככת על עיניה מפני האור וארבעה ילדים אחרים  מתגודדים בצלו. נכדיו. או נכדים וילדים של קרוביו האחרים. בידו האחת הוא מחבק אחד מהם – ילד עגול מבט ומסורק היטב שאגודלו תחוב בפיו.

 20131012_170530

החתן עומד באותו פתח ממש – רק בהיפוך מקומות ותפקידים. משמאלו אישה מחייכת, כנראה דודתו שאוחזת בזרועו (אמו כבר לא היתה אז בין החיים), היא לבושה בשמלה שחורה,  כפפות כהות בידיה, ראשה גלוי ותסרוקתה קצרה. על צוואה תלוי עדי כבד היורד על חזה.

החתן מישיר את מבטו לצלם ברצינות תהומית. הוא לבוש בחליפה רשמית כהה, חולצה ועניבת פרפר לבנה. בדש מקטורנו נעוץ ציפורן. ראשו גלוי, שערו משוך בג'לטין ומסורק לאחור עם פסוקת בצד. שלא כמו חמיו, הוא אינו מתחבק עם האחרים שסביבו, נוכחותו מלאת ההוד יוצרת מעין חיץ טבעי בינו ובינם. אם מסתכלים היטב רואים את הטבעת שעל אצבעו ביד הימנית הגלויה מכפפה, מכאן שהתמונה צולמה מיד אחרי שבני הזוג  נישאו במוסד היחיד המוכר בידי השלטונות הצרפתיים על רישומם של פעולות אזרחיות אלו – מושל העיר.

משם הם הלכו ודאי לבית הכנסת כדי לקיים טקס נישואין  כדת וכדין, כלומר כדתם וכדינם היהודיים– כפי שגובשו והונהגו במשך דורות רבים בטרם הוחלט לצמצמם תחת פסקי הלכה נוקשים ואחידים לכ ו ל ם.

סבתא וסבא שלי. העיר ביזרט שבתוניסיה לפני 77 שנים.

7

מוזה

הגשם תפס אותנו לפתע באמצע הרחוב, בדרך חזרה מביקור ממושך בארץ המתים שבקטקומבות מתחת לכנסיית סנטה לוצ'יה, הקדושה עקורת עיניים מסירקוזה, הפטרונית של העיוורים והסומים.

מצאנו מחסה בבר שכונתי קטן באחת השכונות המוזנחות, המטות ליפול, שבשולי מרכז העיר. באותה שעה ישבו שם רק כמה צעירים כתומי כרבולת ואטומי מבט ובעל המקום שקיבל בהפתעה וביעילות מאופקת את זרם הנכנסים שהלך וגבר עם הגשם. שולחנות פלסטיק ירוקים ורטובים הוכנסו פנימה אל חללו הצר של בית הקפה ועליהם כוסות קפה ותה.

הזמנו פעמיים תה בלימון. הקהל התגודד ברובו בין הפנים לחוץ, מתחת לגגון החזית, במקום בו יכלו להשקיף על הממטרים היורדים ולחוות את דעתם עליהם. עקבתי במבטי אחרי תנועותיו המדויקות של בעל בית הקפה מאחורי הדלפק ועל האנשים שנכנסו פנימה מדי פעם בפעם. היו לו פנים נאות ופה קמוץ המנסה להסתיר כמה שיניים חסרות. האיש שלי כדרכו, רמז לי להפסיק, שזה לא מנומס, ואני כדרכי השבתי לו שאני לא יכולה. כלום אפשר להפסיק לקרא בספר או לעצום עיניים כשרואים סרט?

ואז ראיתי אותם נכנסים פנימה – אימא בחולצה נמרית עם ג'ינס קטן ממידותיה מעוטר בגזירות מתוכננות היטב, אב שמנמן עם גורמט, ילד בעגלה וילדה. היא היתה בת חמש או שש, לבושה מכנסיי תכלת קצרים מנוקדים בפרחים לבנים, סווצ'ר ורוד ונעלי ספורט צהובות. היו לה פנים רציניות, שער ארוך בצבע חום-בהיר ועיניים אפורות וגדולות.

האימא ניגשה לפטפט עם בעל בית הקפה והאב הביא לאישה ולבת ארטיקים בטעם שוקו-וניל. הילדה החזיקה בגלידה ביד אחת ובידה השנייה גוננה עליה פן תכתים את הרצפה הרטובה ממילא. האב לקח עיתון ספורט מהדלפק וניגש לשולחן בפינה בסמוך לילד שבעגלה שהתפתל וניסה להשתחרר מהחגורה. האב קרא בעיתונו תוך טלטול ונדנוד אגבי של עגלת הילד.

לאחר שסיימה לפטפט הצטרפה האם לקהל הצופים בגשם. האב גמר לקרא בעיתונו ויצא אליהם. הילד הקשור נותר במקומו, פיתל את גופו הצר שוב ושוב בניסיון להשתחרר, תוך שהוא מוציא קולות יבבה לא ברורים. משהו לא בסדר. הילד נראה גדול מדי. רגליו השתלשלו מטה עד הרצפה כמעט. והוא לא היה מובן.

הילדה אפורת העיניים נטלה את האייפון מתיקה של האם, דפדפה ודפדפה בו והתקינה את האוזניות באוזניה.  הרעש בפנים היה גדול ולא יכולתי לשמוע, אבל יכולתי לראות כיצד היא עוצמת את עיניה ומניעה את שפתיה בהתמסרות גמורה. היא שרה לעצמה כאילו לא היה שם איש מלבדה.

הילד הקשור הגביר את יבבותיו, גבו עלה וירד והתפתל לצדדים. הוא נראה אומלל כל כך. ידיו ניסו לפתוח  את הרצועה הקושרת ללא הצלחה. הילדה המזמרת עצומת העיניים, שלחה את ידה וליטפה אותו, לטיפות אוהבות ורכות כאומרת: אני יודעת אח קטן כמה גדול הוא הסבל שלך. הילד השתתק ונרגע

     OLYMPUS DIGITAL CAMERA

סיפורים סיציליאניים

אתמול חזרנו מסיציליה. ליקטתי כמה  סיפורים ואנשים שנקרו בדרכי.

1.

פרגו, סיניורה, פרגו. דלת אני עושה. זה בשביל חבר שלי.  אני כבר בפנסיה, אבל אוהב את העבודה שלי.  היום כבר לא מזמינים דלתות כאלו. כל הדלתות אותו דבר, תעשייתיות,  אותן מידות, אותה צורה. למדתי להיות נגר כשהייתי קטן. גם אבא שלי היה נגר. הייתי הולך אתו לבתים של הלקוחות, כדי למדוד את הפתחים. את הדלת צריך להתאים לפתח ולא להיפך. וכל פתח הוא קצת אחר . אי אפשר לעשות הכול אותו דבר. היום כולם רוצים מהר-מהר. חושבים רק על כסף-כסף-כסף.

תראו את הכלים שלי בארון. זה כדי לנסר וזה כדי ללטש ועם זה מחליקים  את העץ. מדי פעם אני משמן ומנקה אותם, אפילו שאני בקושי משתמש בהם. לא, אין לי למי להעביר אותם. הבן שלי גר בצפון, במקום אחר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

2.

 תסתכלי, רואה את הכלי? בפנים, בתוך ספל הזכוכית יש בד. בבד הזה הספיגו את הדמעות שירדו מהפסלון של המדונה הבוכייה.  המדונה היתה בבית של אישה אחת שגרה ליד הבית של סבתא שלי. קראו לה פרצ'סקה.  כל יום היתה בוכה ליד הפסלון של המדונה, עד שיום אחד גילתה שהמדונה שלה התחילה לבכות בעצמה.  דמעות אמיתיות. זה היה נס. אפילו האב הקדוש ברומא אישר. בחדר מאחורי הקפלה מוצגים כל הדברים הטובים שקרו בזכות הדמעות של המדונה מסירקוזה. אנשים שהיו חולים או נכים –הבריאו. נשים שלא יכלו ללדת – ילדו. רווקות זקנות בנות שלושים– נישאו. סנטה מאריה, כמה חסד יש בדמעות שלה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

3.

מי דיספיאצ'ה. אני מצטערת סניורה, סיניור, המסעדה סגורה עדיין. תבואו בשמונה, עוד שעה. אנחנו עוד לא מוכנים. למה כתוב שיש פה קוסקוס תוניסאי? כי אני באתי מתוניס לפני 15 שנים. התחתנתי עם איטלקי סיצילאני ויש לנו בן. יש לו דרכון אירופאי. גם ההורים שלך? אני מכירה את ביזרט. יש לי חברה שגרה שמה.  בטח, אני נוסעת לשם כמה פעמים בשנה. אבל המצב עכשיו לא כל כך טוב. אני לא מבינה למה בשם הדת מקלקלים לאנשים את החיים. אני כל כך אוהבת ישראלים. חבל שעזבתם אותנו. תבואו ברבע לשמונה, אפילו בשבע וחצי, אני אכין לך צלחת תוניסאית עם הרבה דברים טובים. היי רוברטו, תזכור אותם. הסיניורה, היא חברה, היא האחות שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

4.

ביום האחרון לחזרה לארץ התיישבנו במסעדה קטנה בנמל של אורטיז'ה הצמודה לסירקוזה ועצבות רכה  עטפה אותי. איך אפשר להתגעגע למקום חדש שרק גיליתי ומעולם לא ביקרתי בו קודם?

ניסיתי להסביר לאישי מאין נובעת אותה מועקה, מאין אותה כמיהה. אחרי הכול סיציליה היא מדינה דועכת בתוך מדינה דקדנטית בקונטיננט עייף.  מצבה לא משהו, נכון, ובכל זאת, שמחת החיים הזאת. הפשטות שובת הלב, הכנות התמימה שאינה מנסה למצוא חן.  מסבירי פנים, ממהרים לעזור עוד לפני שמספיקים לשאול. רסיסים של יופי נדיר בערמות של אשפה ועזובה. על קו המים בתים דו-קומתיים בסגנון בארוקי מסולסל הפכו לחורבות מתפוררות עם שלטי מכירה. ב50 אלף יורו אפשר לקנות דירת פאר קשישה קמוטת טיח ומרפסת מחלידה ב-100 אלף יורו אפשר לקנות אחוזה מבודדת מוקפת אדמה כבדה שכבר שנים איש לא טורח לנטוע או לחרוש בה.

בעל בית הקפה ששלח אותנו לסיור בקטקומבות (ועל זה שווה לכתוב בנפרד, אולי בפוסט הבא), שאל הבוקר ספק  קבע: המצב אצלכם מסוכן, אה?.. עם מה שקורה עכשיו בסוריה. אמרתי כן, ומיד עברתי לדבר אתו על משהו אחר. לא היה לי חשק לפתח את הנושא.

כמו בסרט "כאוס" של האחים טביאני, ביקשנו לתקן את הכד השבור שלא אנחנו שברנו והנה מצאנו עצמנו לכודים בתוכו. מכל הצדדים אנחנו סגורים. מחסום ועוד מחסום מבחוץ ומבפנים. כל כך צר המקום הזה. צר לנו. צר ומחניק. ורק מצד מערב יש אולי, איזו אפשרות למרחב פתוח, שפוי,  נטול גדרות ומחסומים. ה-  Mare Nostrum , הים שלנו, הים שלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

השד המידתי

אני מעדיפה את השד שלי  well done , ממושמע. כזה שלא מתפרץ ועושה בושות בבתים של אחרים. כזה שאם אומרים לו :"בא הנה" – הוא בא. אם אומרים לו:"ארצה" – הוא נשכב על האדמה. אם אומרים לו "יד" – הוא מושיט את רגלו הקדמית וממתין בציפייה דרוכה ולשון ורודה  שיתנו לו ליטוף או מחמאה. שד טוב, שד יפה. מדי פעם צריך לזרוק לו איזו עצם מעובדת, כדי שיהיה לו משהו ללעוס, לשד המובס, הכנוע והעייף שלי

***

קראתי בעניין רב את הפוסט של אביעד קליינברג "שד ושבר" שמנסה לערער כדרכם של היסטוריונים מודרניים, מוסכמות שגויות שהשתרשו בנו יתר בני האדם. אז אפשר להתווכח על איפה עובר הגבול בין מזרח למערב (בהנחה שיש גבול כזה בצורה הנדסית עגולה), על כך שיש גזענות ואמירות פוגעניות וסטריאוטיפיות בין קבוצות מוצא שונות (נראה איך מתמודדים קודם עם סטריאוטיפים מעליבים בתוך אותה משפחה) ; שהמדינה הוקמה בידי אנשים חדורי חזון אידיאולוגי שבאו מארצות מזרח אירופה ושכולם סבלו באותה מידה (אבל רק לקבוצה אחת הדביקו את הכינוי 'בכיינים').
קליינברג טוען שגם האשכנזים נפלו קורבן לאתוס הציוני החדש כשנתבקשו להניח מאחור את סממני התרבות והשפה שלהם מזה דורות. לא מדויק. למשל, שיעורי הספרות בבית הספר – י.ל. פרץ, מנדלי מוכר ספרים, יצחק בשביס זינגר, ש"י עגנון, טשרניחובסקי, ביאליק. העיירה היהודית הקטנה, השטעטל,  היא שהיתה נקודת המוצא למה שהיינו פעם בגלות הדואבת לפני התקומה בארצנו החופשית והנהדרת. ולא רק שם, גם בתחנות הרדיו,  בתוכניות הטלוויזיה, בתיאטרון, בטקסים חגיגיים ובהצגות סוף שנה בבית הספר. סיפורים וסופרים אחרים פשוט לא היו שם, הועלמו מהאתוס הרשמי המכונן.

***

למזלנו הטוב, גדלנו בבית שאפשר לנו לסתום חורים בהשכלה הרדודה שסופקה לנו בבית הספר. בעזרת אנציקלופדיה "לארוס", ספרים בצרפתית וסיפורים שבעל פה, שמענו על הקהילה שבה גדלו בני משפחתי בתוניסיה, על המורכבות ההיסטורית – עד קרתגו הפליגו בסיפוריהם, הזכירו את הרומאים, את כיבושי המוסלמים ואת מסעות הצלב של מלכי אירופה סביב אגן הים התיכון.
אימא שלי כמו כוכבת הוליווד מצולמת על רקע חורבות קרתגו בשמלת הדפסים קצרה ומשקפיים כהות לעיניה. אנחנו מדפדפות באלבומים והיא מספרת על הפסיפסים ועל הדמויות מהמיתולוגיה היוונית. אבא שלי מדקלם שירי ברסנס, מסביר לנו ארוכות למה הוא התכוון, האנרכיסט.  שיחות ערות עם האחים שלי סביב שולחן האוכל על הקרב באל-עלמיין, על פילדמרשל מונטגומרי ועל הגנרל רומל. את כל אלה אבי זכר היטב – הוא הרי היה שם כילד כשהאמריקאים הפכו את כיכר עירם המשוחררת למגרש בייסבול וחילקו לילדים ההמומים סוכריות ומסטיקים. מסבא שלי שמעתי סיפורים רחוקים יותר, על החיים שהיו ליהודים לפני שהגיעו הצרפתים. על חמדנותם  של הח'ליפים, על עצלנותם של הסולטנים העות'מאנים, על טיפשותם של הבאיים -הם השליטים המקומיים. והיו גם סיפורי מעשיות ואגדות עם מוסר השכל – על שח'ה ועל ג'וחה ועל אלף לילה ולילה שאותם שמעתי מפי הסבתות שלי. עולם עצום וצבעוני של קולות וריחות ותכנים שמעולם לא נשאלתי או נבחנתי עליו בבחינות הבגרות שלי.

***

איני חובבת תוכניות טלוויזיה ותוכניות עמוסות רייטינג על כמה וכמה. אבל היה משהו בסדרה של אמנון לוי, שהצליח לעורר הרבה אנשים או שדים, מרבצם, תלוי בעיני המתבונן. ברוב הפרקים צפיתי עם בן זוגי, זה שעל פי כל הדעות מוטלת עליו ועל בני משפחתו אשמה גלויה שאין כבדה ממנה: גם אשכנזים, גם חלוצי העלייה השנייה וגם קיבוצניקים (או במילים אחרות:  How low you can get ).
בשני הפרקים האחרונים הצטרף אלינו בן כיתה שלו, קיבוצניק גם כן.  היה מעניין לראות את התגובה שלהם לדברים שעלו שם מפי הדוברים – מהתקוממות ודחייה על סף, עד להרהור נוגה שאולי אם זה עדיין כך, צריך לחשוב על איך לתקן. אגב, מצדו השני של הסיפור יש גם את הסיפור שלהם: אף שגדלו בנגב המערבי במקום שמוגדר פריפריה של ישובים עתירי מזרחים, הם לא נתקלו בהם עד שהגיעו לבית הספר האזורי בגיל תיכון. וגם אז הקפידו לשים אותם בכיתות נפרדות. לא קשה לנחש את מי שלחו לכיתה העיונית ואת מי שלחו לכיתות המקצועיות.
***
דווקא בנצרת עלית, בעיר בה גדלתי, לא הרגשתי הבדלים בין קבוצות לפי שיוך עדתי. כולם היו פחות או יותר עולים חדשים – הרבה רומנים, לא מעט מרוקאים, פליטים קיבוצניקים, כמה משפחות אליטה של עירקים. היתה שכונה של "בנה בתך" ששם גרו אלה שהיו יותר מבוססים, היתה שכונה ח', שכונת בלוקים שומר נפשו ירחק, היתה 'שכונת שלום' מעוזם של הגרוזינים הקלפנים, היה מגדל מגורים אחד בן 16 קומות (!!) שהיווה אטרקציה של ממש מאחר והותקנה בו מעלית אמיתית.
אנחנו גרנו בקסבה, בשכונה הדרומית. היו לנו שכנים מרוקאים מלמטה, פרסים מלמעלה, בצד היו לנו שכנים אילמים-חרשים. מהמרפסת השתקפו בתי העיר התחתית או 'נצרת הערבית' על שלל כנסיותיה, מסגדיה ובתיה הצפופים. אי שם הרחק היתה עפולה. ממלכת הפיצוחים ומעבר להרים – חיפה שאליה היינו נוסעים רק באירועים ממש מיוחדים. תל אביב היתה בכלל חוץ לארץ. כה גדולה היתה בורותינו עד שחשבנו כשהצטרפנו לגרעין נח"ל עם חבר'ה מרמת הטייסים, שהם בטח סנובים-אליטיסטים בנים ובנות של טייסים גיבורים.
בבלוק שמעלינו גרה משפחת סיני, שבאו מאחד הקיבוצים או המושבים שבעמק. לפעמים אחי הקטן היה חובר לבן שלהם וביחד הם היו זורקים מהגג שקיות מים על המרפסת של משפחת אמסלם. האבא שלהם היה יוצא אליהם וצועק:"חכו, חכו שאני אתפוס אתכם. מנוולים. יותר גרועים מערבים".

***

בואו נדבר רגע על האקדמיה. המקום הנאור הזה, האוניברסאלי, זה שרק הטובים והמוכשרים יבואו בו ויצאו כעבור כך וכך שנים משכילים יותר, נעלים יותר, סובלניים ומועילים יותר לחברה שלנו .

בואו נדבר רגע על הנתונים: רק אחד מכל ארבע בתארים ראשונים. הרבה הרבה פחות לתארים מתקדמים. על דוקטורט אין מה לדבר. אני תוהה אם המשפחה הקרובה שלי לבדה, לא נושאת על כתפה חלק ניכר מהנתון הסטטיסטי. אבל זה לא העניין. כי גם הדודים ובני הדודים שלי בצרפת ובשאר ארצות אירופה סיימו תארים באוניברסיטה, חלקם דוקטורים ופרופסורים ואף אחד לא ממש מתרגש מזה. רק פה אנחנו יוצאי דופן בנוף המקומי. מה הפלא שרק 9 אחוז מגיעים להיות מרצים באוניברסיטאות בישראל. לא נעים להיות סטייה סטטיסטית.
תשמעו סיפור-  לא משהו גדול או חשוב במיוחד, סתם משהו שנופל בתפר האפור, זה שאין טעם 'לעשות ממנו סיפור':
אחרי כך וכך שנים סיימתי בשעה טובה את הדוקטורט בחוג לארכיאולוגיה שבפקולטה למדעי הרוח שבאוניברסיטת ת"א. לאחר שהנחתי את שני הכרכים עבי הכרס על משכבם בשלום על מדפי הספרייה המרכזית, נתבקשתי ע"י המנחים שלי לכתוב מאמר מסכם על התיזה –  שאלת המחקר, המתודולוגיה, ניתוח הנתונים, הדיון, המסקנות. קצת הערות שוליים, מפות, גרפים, טבלאות. לא משהו יוצא דופן, מאמר אקדמי סטנדרטי הדומה למאמרים רבים אחרים שכתבתי בחיי על חפירות ומחקרים אחרים שערכתי.
ובכן, אחרי חודש –חודשיים הגשתי למנחים את המאמר לעיון, הם העירו את מה שהעירו ולאחר התיקונים הגשתי אותו חגיגית לעורך "תל-אביב", שהוא כתב עת מקצועי באנגלית של המכון לארכיאולוגיה שבו למדתי כל השנים. לאחר זמן מה קיבלתי מייל קצר מהעורך הראשי שבו נכתב:  "שלום רב, קיבלנו את מאמרך : ניתוח מרחבי של אתרים עירוניים בתקופת הברזל ב'. חברי המערכת החליטו שהוא אינו ראוי לפרסום בכתב  העת. בברכה.

לפני שבוע שמעתי על תופעה מרתקת שנקראת 'מינהור קוונטי' ולפיה חלקיק יכול, בהסתברות מסוימת לעבור דרך מחסום פוטנציאלי אל הצד השני וזאת רק משום שהוא בוחר שלא להתנגש בו. אני לא יודעת אם נפלתי שלא בטובתי במחנה הלא נכון, אם חברי המערכת הנכבדת סבורים כי כתב העת נועד לפרסום בלעדי של מאמריהם, תלמידיהם  ואנשי שלומם, אם פעלו מיצר קנטרנות, נקמנות כנגד המנחים שלי או משום שהמאמר שכתבתי היה באמת כזה גרוע ולא ראוי לפרסום (אף שעבר את הביקורת של שני הפרופסורים  שלי).
למעשה זה כבר לא עניין אותי. לא רק המאמר המסכם ההוא של התיזה, גם האוניברסיטה הפסיקה לעניין אותי. אותו מוסד שבו ביליתי את מיטב שנותיי ושילמתי ממיטב כספי ומעולם ביקשתי או קיבלתי הנחות או זכויות יתר. יצאתי משם בלי חרטה ומבלי להביט לאחור. חודשיים אחר כך פרסמתי את הרומן הראשון שלי ופתחתי לי בלוג ב'רשימות'.

הדרכון התוניסאי של אבא שלי

אתמול הגיעה אל ההורים שלי בת דודה מדרגה שניה, ד"ר לסוציולוגיה, שעושה סרט על המשפחה. אישה יחידה ומיוחדת במינה שהשקיעה הרבה שנות מחקר על יהדות תוניסיה. יום אחד אם תסכים,  אכתוב משהו על הסיפור שלה.

היא ראיינה את ההורים שלי על הילדות שלהם בעיר הולדתם והמעבר לצרפת והעלייה לארץ. הזהות החצויה, המשמעות שבשמירת שם המשפחה. מהון להון גילינו שבשונה מהוריו, אחיו, ילדיו ואפילו נכדיו שנולדו פה – הדרכון הנוסף של האבא שלי הוא לא צרפתי – אלא תוניסיאי !

ולמה זה? קודם כל בגלל המלחמה. להיות נער בן 18 בצרפת או באחת ממדינות החסות שלה בסוף שנות ה- 50 פירושו להישלח בלי הרבה חוכמות למלחמה באלג'יריה, מלחמה עקובה מדם, אכזרית מאד וחסרת תוחלת שהובילה להרס מוחלט,  לא רק של כל התשתיות ומאפייני הקידמה שהאירופאים הביאו אתם ברוב טובם, אלא בעיקר בראש וראשונה, לנזק מוסרי כבד. שיטות העינויים והטרור שננקטו אז, לא מוסיפות כבוד לרפובליקה שחרתה על דגלה: חרות – שוויון-אחווה.

אז אולי כמו קאמי, גם אבא שלי בחר באימא שלו שחששה לחייו,  וכדי לחמוק מצו הגיוס הוא הכריז על עצמו אזרח תוניסאי. האזרחות הזו לא הפריעה לו ללמוד בצרפת, להינשא לאימי שהחזיקה דרכון צרפתי, להוליד ילדים בצרפת או לבקר את הוריו ואחיו הצרפתים. הוא היה היחיד שהחזיק בדרכון הזה מכל בני המשפחה.

בסוף שנות ה- 60 החליטו הורי לעלות לישראל.  לפני כן, ערך אבי טיול הכנה כדי לדעת למה לצפות. לצורך המסע הוא נזקק לדרכון ועל כן הלך לשגרירות התוניסאית בניס עיר מגורנו באותן שנים, ואלה הנפיקו לו דרכון שנראה כך:

20130810_160750

כדרכם של דרכונים יש בתוכו דפים עם שורות  ובהן פרטים בסיסיים  על מחזיק הדרכון, שנכתבו במקרה זה בערבית ובצרפתית. דפדפתי בו ומצאתי בו טוויסט תוניסאי ייחודי ומעניין– בדף שבו נתבקש הפקיד למלא את תיאורו של בעל הדרכון לאמור: גובה, צבע שער וצבע עיניים הוא רשם באלכסון לכל אורך השורות " VOIR PHOTO" – או במילים אחרות, "תעזבו אותי באימא-שלכם תסתכלו בתמונה ותבינו לבד".

ואני תהיתי: כולה תמונה קטנה בשחור לבן. מילא צבע שיער, במאמץ רב אפשר אולי לפענח גם צבע עיניים, אבל איך לעזאזל, אמורים להבין ממנה מה היה הגובה של אבא שלי?

20130810_160939