מי שבעט לו

לרשע אין שם, או לפחות לא בשלביו הראשונים של המעשה. תווי פניו מטושטשים תמיד, צלליתו דקה, או רחבה, לא ברור. הוא יכול להיות כל אחד ואחד: הבן של השכן ממול, הבן-דוד של החבר לעבודה. הבחור הנחמד שפוגשים בתור לקולנוע.

ואז פתאום, כשאי אפשר יותר להסתיר, הוא פורץ החוצה, השם.
ואז מתחילים להסביר, ברור, זה בגלל שהוא גדל ברמת אביב, או בכפר סבא מעוז היאפים. אימא שלו עורכת דין, לאבא שלו יש חברת יזמות בתחום ההייטק. אנשים מקסימים, אומרים השכנים. אבל אחר כך, כמעט בלחישה מעיזים להוסיף הסבר דחוק למקר שקרה: זה בגלל שלא נתנו לו מספיק תשומת לב, אולי. הם היו כל כך עסוקים בקריירה, עד שלא שמו לב שצומחת להם מפלצת קטנה מתחת לאף.

ברור שהוא מעיירת פיתוח, ממשפחה קשת יום, מגיל 7 סחב ארגזי ירקות בשוק כדי להביא כמה מעות לאמו הנרקומנית ולאביו השתיין למספר לא ידוע של אחיו ואחיותיו. מה יש להתפלא בכלל. זה הכל המדינה אשמה. ככה נראית הזנחה. שם רוסי? ברור. לא היה לי ספק בכלל. אלה אין להם אלוהים הרי. קיבוצניק? נו, מה. גם גזלנים וגם רוצחים בפוטנציה. מרוקאי? גרוזיני? דרוזי? בדואי? בולגרי? ברור, בטח ברור. זה מה שחשדתי עוד לפני שהתגלה פרצופו האמתי. עוד לפני שקבעו ואמרו בוודאות: זהו שמו.

אבל האמת היא שהשם הוא לא חשוב במקרה הזה. כי האשם הוא בנו, כולם. מי שחי במציאות הזאת ומי שבוחר להסית מבטו ממנה כי היא קשה מדי לעיכול. מי שמעדיף לא לשמוע את הקולות ולא לראות את הצער, העזובה, היהירות, האטימות, הכוחנות, הרגל הגסה שצועדת בביטחה במקום שבו כבר שנים רבות כל כך, כיכר השוק ריקה. ואין בה דוכני מזון מלבד אלה שמדי פעם בפעם הופכים על הרצפה, ואין מוסר – אבל חוקים בלי סוף, ואין קולות שמחה רק שמחה לאיד ושטנה, ואין דרך ארץ רק דרך ייסורים ארוכה שסופה לא נראה, ואין תורה מלבד "תורת המלך" ואין ברכה, מלבד "ברוך הגבר".

רכבת עמק הבכא

יצאתי לצמח שעל גדות הכנרת לתעד את מתחם הרכבת או את מה שנותר ממנו. חמישה מבנים במתחם, שלושה מהתקופה העות'מאנית ושניים מתקופת המנדאט. את המבנים העות'מאנים קל לזהות – הם נבנו מאבני גזית בסגנון  טמפלרי חגיגי ומכובד ולא בכדי – היועץ הבכיר של הפרויקט היה הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, שאף זכה לתואר האצולה "פאשה" מידי הסולטאן . 

 

##

תיזהרי מהכלב.

מה כלב?

את לא רואה, יש פה כלב בכלוב.

למה נעלתם  את הכלב בבניין היסטורי שמיועד לשימור?

זה לא אנחנו. זה הווטרינר של המועצה המקומית. שמים אותם כאן בינתיים, לפני ששולחים אותם להסגר. אבל אל תדאגי מטפלים בו יפה. תראי יש לו אוכל, מים, הכל.

 

 ### 

את  הרכבת החיג'אזית המכונה גם "רכבת העמק" בנו העות'מאנים בשנת 1905 כדי להסיע  את עולי הרגל במצוות החאג' בדרכם לערים שבדרום ערב, אך עקב מחסור בכבישים סלולים הייתה לאמצעי התחבורה הראשי  מצפון הארץ עד לדמשק.  שלוש פעמים בשבוע עשתה את דרכה מחיפה לאל חמה וכעבור שלוש שנים מיום הפעלתה,  עלתה התדירות לפעם ביום. חמש תחנות עצירה הוקמו לאורך המסילה:  בתל שמאם (כפר יהושע), פולה (עפולה), ביסן (בית שאן), ג'סר א-מג'מע (קיבוץ גשר),  ובצמח. ברבות השנים נוספו תחנות עצירה נוספות לאורך הציר הקיים, בהשפעת צרכיי הישובים היהודיים שהתפתחו באזורי העמקים הצפוניים.

 

###

תגידי יש לך עוד הרבה פה?

לא עוד הרבה. שעה.

מה את עושה בדיוק?

מצלמת, מתעדת. כשאני אסיים פה, תוכלו לנעול וללכת, הבניינים האחרים פתוחים אז אני יכולה להסתדר לבד.

טוב אז נחכה.

 ###

 

 תחנת הרכבת בצמח הפכה לתחנת גבול בהסכמת הבריטים והצרפתים, למרות שהגבול המדיני בין פלשתינה-א"י לבין סוריה שהיתה תחת שלטון צרפת, נקבע באל חמה  8 ק"מ ממזרח לעיירה . צמח שגשגה והתרחבה ובמתחם הרכבת נבנו בין השאר –  בית מכס, מחסנים, חנויות, בתי מגורים לעובדים וגם מתקן סובב שנועד להפוך את כיוון הקטרים שהתחלפו בהמשך הנסיעה מעבר לגבול. הסוחרים והתושבים שבטבריה הסמוכה, ראו בשגשוגה של צמח הסגת גבול. במרץ 1928 ביקר בה אלפרד מונד, לימים הלורד מלצ'ט  ובעת ביקורו שטחו בפניו  פרנסי העיר את בעיותיהם ובהן ניתוקם מקו הרכבת. התזכיר חובר  בידי יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.

 

 ####

 ואיפה מצאתם אותו?

את מי אותו?

את הכלב.

נזירות מצאו אותו בהר האושר והביאו אותו לכאן.

מסכן. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

 

####

מחיר הכרטיס היה 19 גרוש מצרי למחלקה ג', 38 גרוש מצרי למחלקה ב', 57 גרוש מצרי למחלקה א' אך בפועל כל הנוסעים נתנו "בקשיש" לכרטיסן במקום לשלם. רוחב  פסי המסילה היה 105 ס"מ, ועל כן לא ניתן היה להסיעה על פסי המסילה רכבות "ברוחב תקני" (143 ס"מ) שהוקמו מאוחר יותר בידי הבריטים.  רכבת העמק היתה כלי התחבורה העיקרי לשיווק תוצרת האזור כולו וסוחרי דמשק נהגו לבוא בה כדי לקנות ולמכור כבשים, גבינת ושעורה.  דייגי  טבריה נהגו להביא את שללם לתחנה בצמח ולמוכרו לערים ולישובים הפרושים לאורך המסילה.

 

####

 תגידו כמה משאיות זבל נכנסות לפה כל יום?

לא יודע, עשרים-שלושים.

אני מקווה שלא יכסו עלינו לגמרי. אני חוששת  שלא אוכל לצאת מפה לעולם.

אל תדאגי, מקסימום נבוא לחלץ אותך עם המנוף של המועצה.

 

 ####

הנסיעה מחיפה לצמח ארכה שלוש שעות ויותר. מספרים שבאחד הימים נהג הקטר שוחח עם חמר שהילך בצד הדרך, זה מקרטע ונוסע מזה וזה  רוכב ומקטע מזה.  כעבור זמן מה, אמר החמר לנהג הקטר: הייתי ממשיך לשוחח אתך, אבל קצת ממהר, עלי להמשיך ברכיבה.

 

 ####

(כמה שעות מאוחר יותר)

וואווווו….

אל תבכה חומי. כלב טוב חומי.

ואוווווו….

אתה מבין חומי, אני לא יכולה לחלץ אותך, מצטערת. עובדי המועצה נסעו ולקחו אתם את המפתחות. נשארנו רק אתה ואני ושיירת משאיות הזבל שלא נחה לרגע. מזלך שאתה בתוך מבנה, לפחות אתה מוגן.

ואוווווו….

יהיה בסדר חומי,  אל תיילל. זוכר איך לא מזמן התהלכת חופשי ומאושר בהר האושר,  רק אתה, רוח הקודש והנזירות החביבות?

תראה מה הם עוללו למקום הזה. ההווה דפוק לגמרי ובינינו – גם העתיד לא מבטיח במיוחד. אבל אנחנו צריכים  לשאוב כוח מאיפשהו. חייבים להאמין שיהיה בסדר, כמו שהיה פעם מזמן.  יודע מה? אני הולכת לכתוב להם כזה דוח על מה שהיה פה, שהם לא יאמינו בכלל. גם אתה תהיה שם חומי, מבטיחה. אני אדאג באופן אישי שגם  לך יהיה מקום, גם אם צנוע, בהיסטוריה.

 

סבתא ז'ווירה– (רשמים מפריס 1)

אנחנו נוסעים בשדרה מטופחת, קרן שמש הססנית חודרת מבעד לעצים גבוהי צמרת ודקי גזרה. האלגנטיות הפריזאית נשפכת מכל עבר, אפילו כאן. לאבני המצבות צורות שונות ומשונות ועליהן ערבוביה של כיתובים בצרפתית ועברית בין סמלי צלבים ומגני-דוד. בשלט הקבוע בכניסה נכתב: במקום הזה מוצאים מנוחה עניים ועשירים. ואני חשבתי שאפשר להוסיף ולכתוב גם יהודים, נוצרים ובני דתות אחרות. יש דברים שלא עולים על הדעת כאן אצלנו, בארץ הקודש.

הדוד ג'ילבר מחנה את מכוניתו בקצה השביל קרוב לחומה. הוא מתבונן מסביב וקובע נחרצות: הדוד דני מאחר. הוא לא יודע שהאידיוטים האלה סגרו את הרחוב בגלל השוק של יום ראשון. חוץ מזה הוא לא מכיר את הדרך ואין לו GPS. הדוד ג'ילבר הוא חובב טכנולוגיה ובכל פעם שהוא נכנס למכונית הוא מפעיל את הGPS כדי לסמן מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. בדרך כלל הוא מתווכח עם ההוראות וטוען שהכול שטויות ולא ככה נוסעים.
אנחנו יוצאים מהמכונית ומוצאים את הדוד דני מנפנף בבקבוקי פלסטיק ריקים: הגעת? לא היו לך פקקים? שאל הדוד ג'ילבר ספק בתמיהה ספק באכזבה על שהדוד דני הרס לו את התיאוריה לאיחור שלא אירע. לא, הכל היה פרפקט, אומר הדוד דני שבניגוד לאחיו הוא איש נוח לבריות ושליו מעצם טבעו. יש לך כיפה ? הוא שואל את הקיבוצניק שלי והלז אומר כמצטדק שבמקרה היום, באופן יוצא דופן, שכח להביא. ג'ילבר מוציא מתא הכפפות את כובע המצחייה החביב עליו למשחקי הגולף שעליו נכתב חטיבת השריון 7.

אנחנו נגשים לחלקת הקבר בו ניצבת המצבה שעליה חקוקים שמותיהם של הסבא, הסבתא והדוד שלי שנפטר בדמי ימיו והוא בן 34. דני מביא בקבוקי מים וכולנו מתגייסים למלאכת הניקוי והמירוק במרץ רב. פתאום מגיח איש עב כרס ומזוקן שמציע שרותיי תפילה מקצועיים לעילוי נשמתם. הדוד דני והדוד וג'ילבר מסכימים מיד כי תפילות בעברית זה לא הצד החזק שלהם, ואילו הקיבוצניק יודע אמנם עברית, אבל לתפילות – טרם הוכשר. ואני, מה? טוב, אותי לא מחשיבים. אני רק בת. אתם מישראל? שואל המתפלל המקצוען ואנחנו אומרים שכן. לכמה זמן באתם? לעשרה ימים. יפה, יפה. אם תרצו אחר כך, תגידו לדודים שאנחנו אוספים תרומות לתלמידי חכמים, אפשר לשלם מזומן או בכרטיס אשראי.
המתפלל פתח במזמור לדוד ואמר נוסח של תפילת אשכבה. אחר כך ביקש שנאמר את שמות הנפטרים שעל קברם אנחנו עומדים והציע בנדיבותו להזכיר שמות נוספים שעולים על דעתנו. מסתבר שהדודים התברכו בזיכרון מופלא לבני משפחה שהלכו לעולמם והרשימה התארכה עד מאד. כשלא היה עוד את מי להזכיר הם הציעו שהקיבוצניק יוסיף קצת מתים משלו. אך הוא סירב בנימוס כי לא היה בטוח אם המעשה יביא נחת לאבות-אבותיו הסוציאליסטים שקבורים אי-שם בשדות העמק.

בתום המעשה הלך המתפלל המקצוען ושטר בידו ואנחנו פנינו לבקר בקבר נוסף: זה של הסבתא רבא שלי – ז'ווירה. הדוד דני אמר שאמנם לא פקד את הקבר שנים רבות, אך הוא חושב שידע להוביל אותנו לשם. החלטתי לנסוע אתו כדי לעזור לו בניווטים וביקשתי מהקיבוצניק שיסע עם ג'ילבר, כדי לארח לו לחברה. ג'ילבר אינו שולט בשום שפה מלבד צרפתית וחוץ מזה הוא נמנע לנהוג במקומות שאינו מכיר ואי אפשר להפעיל בהם GPS. למרבה הצער היה קצת קשה למצוא את החלקה המדויקת בבית הקברות הענק. מבעד למראה יכולתי לראות איך העצבים של הדוד ג'ילבר משפריצים בסילונים דקים מהקרחת כמו במזרקות המעוצבות בורסאי.
בסוף מצאנו את סבתא ז'ווירה. היא קבורה מתחת למצבת אבן אפורה ופשוטה שעליה שני גביעים גבוהים ובאמצע כיתוב: גב' מסיקה, ז'ווירה לבית דיצ'י, בת 85. בלי תאריך ברור להתחלה או סוף. מתוך הגביעים פרצו להם עשבי פרא גבוהים שקמלו והתייבשו.
קראנו לה סבתא-פרפר-כחול כי תמיד היתה חגורה בסינר כחול דהוי. לפעמים כילד, הייתי מתגנב מאחוריה ומתיר את הקשר כדי להשתובב אתה. היא היתה רודפת אחרי בנעל בית שלופה ומתגלגלת מצחוק. כל אחד מילדיה ונכדיה היה בטוח שאותו היא אוהבת במיוחד. היא ידעה לתת לכל אחד מאתנו את ההרגשה שהוא הכי אהוב, הכי מוצלח, הכי-הכי בעולם בשבילה. בעלה, סבא מורדשה נפטר בביזרט שבתוניסיה, אבל היא המשיכה לחיות אתנו כמה שנים ואחר כך היגרה אתנו לפריז בתחילת שנות השישים. הילדים והנכדים שלה נהגו להתקוטט זה עם זה כדי לזכות בה, שכן לא היה לה בית קבוע. יום אחד יצאה עם אחת מהנכדות לחופשה בהרים. היא לא הרגישה כל כך טוב באותו אחר הצהריים, אבל לא רצתה להטריד את הנכדה שהיתה אז בשמירת הריון. לפני שהחזירה את נשמתה לבורא סמנה באצבעה על השפתיים, כי צריך לשמור על השקט כדי לא להבהיל חלילה את הילדה. דני וג'ילבר חלקו אתנו עוד סיפורים משעשעים על הסבתא ז'ווירה וצחקנו הרבה. אחר כך אמרו : ככה בדיוק ראוי לזכור אותה. היא היתה מאד מצחיקה.

משמה של הסבתא רבה שלי ז'ווירה לבית דיצ'י עולה כי משפחתה היתה מקהילת יוצאי ליוורנו שעברו להתגורר בתוניסיה. אז הסבא שלי יוסף מסיקה הוא חצי איטלקי. איטליה זה במערב, נכון? כן. ותוניסיה? לא. או שלפחות, ככה נהוג לחשוב. אם כך איך להגדיר את היהודים-האיטלקים שהתגוררו שם? "מערביים" "שהתמזרחו"? ומה לגבי אלה שהיגרו אחר כך לצרפת? מה הם? "מזרחיים" ש"התמערבו"? ואלה שנגיד באו אחר כך לישראל? מזרחיים-שהתמערבו-שהתמזרחו-שהתמערבו קודם לכן? לא יודעת. זה נשמע נורא מסובך.

אחר כך התפנינו לשפוך מים ולמרק את אבן המצבה ואני שקלתי ביני לביני מה לעשות עם העשבים הצהובים שצימחו פרא בתוך גביעי השיש האפור. חיפושית אדומה הילכה במתינות על אחד הגבעולים, ובראשי חלפה  מחשבה שסבתא ז'ווירה מן הסתם לא היתה עושה עניין גדול מצבעם של העשבים, כל עוד חיפושיות קטנות יכולות  להתהלך בהם לפעמים.

 

.

נסיעת מבחן

הדברים כמעט ארוזים, עוד  24 שעות כבר, אוטוטו ננחת בפריז. ביקור ראשון עם האיש שאתי, המון התרגשויות ופרפרים. הכנתי רשימה מפורטת של כל הטלפונים והכתובות של בני המשפחה הקרובה. יש שם יותר מאשר ימי חופשה. נראה מה נעשה. אולי ננסה לרכז אותם בחבילות מבצע.

ויש גם כתובת אחת רחוקה וקרובה במיוחד. אני קוראת את המייל שהיא כתבה לי לפני כמה שבועות : "בת דודי היקרה, אני לא אוכל להגיע לפריז לפגוש אתכם, אבל אולי תגיעו אתם אלינו? יש לנו מקום בשבילכם, ואני מבטיחה לפנק אותך בכל הטוב שאפשר". אני עושה גוגל מפות ומגלה שהיא גרה אי-שם בדרום בגבול ספרד, מרחק של יותר מ-1,000 ק"מ מהבירה. להגיע אליה זה סיפור מההפטרה.

מצד שני יש לי צורך כזה בלתי מוסבר, לנסוע אליה, לחבק אותה חזק-חזק, קרוב-קרוב, להסתכל בעיניים הכהות והמוכרות שלה שמדברות יותר ממנה, להגיד לה דברים שאף פעם לא העזתי לומר. כי זה היה מוקדם מדי ומסובך מדי, ואיך אפשר להתמודד עם סיפור כזה בכלל.

עד כה נפגשנו רק בשתי פעימות זמן. 

פעם ראשונה

הייתי בת 12 וחצי. נסעתי לסבא וסבתא שלי בפריז בחופש הגדול. שמו לי שלט בתיק ניילון על הצוואר עם השם שלי ושלחו אותי במטוס לבד. כשנחתי בשדה תעופה,  כולם חיכו לי שם בהתרגשות גדולה: הפליטה מישראל הגיעה לביקור משפחה. עבר עלי חודש של שכרון חושים: כל כך הרבה טעמים וריחות ומראות שטלטלו אותי וערערו את תודעתי לחלוטין. היא היתה אז בת 4 , אימא שלה היתה בהריון מתקדם ובכל בוקר היתה מביאה אותה לבית של סבא וסבתא עד שהיתה חוזרת מהעבודה. לימדתי אותה להגיד את שמות האצבעות בעברית והיא היתה חוזרת ומדקלמת אותם במבטא מתוק ומצחיק. זה גם היה החודש היחיד שבו זכיתי להכיר את אבא שלה, דודי. טיפוס צבעוני, כובש, תזזיתי, מלא הפתעות ומוכשר להפליא. הוא היה גיאולוג והיה לו אוסף ענק של אבנים מיוחדות  ובהן אבני יד מסותתות פרהיסטוריות שמצא במסעותיו באפריקה. הוא נחשב לגאון, לבן המוצלח במשפחת מסיקה. חוץ מהעניין הזה, עם אשתו הגויה. אמרו שהיתה המזכירה שלו, שפעלה בנחישות כדי להשיג אותו, ויהי מה. ההורים שלה באו מאיזה כפר שכוח-אל , שבו גידלו תרנגולות, חסה וגורי חזירים . עד שפגשו את חתנם היו בטוחים שלכל היהודים יש זנב.

פעם שנייה

לפני שש שנים בערך, נסעתי עם חברת נעורים להגשים חלום שנרקם עוד מימי הצבא, כמו בבלדה על לוסי ג'ורדן. אבא שלי צייד אותי בנר נשמה וביקש שאפקוד את קבר הוריו. אני לא יודעת להסביר איך זה קרה אבל ביום ראשון היחידי שבו התאפשר לנו להגיע, נפל בדיוק בתאריך העברי להזכרות של סבא שלי ושל הדוד שנפטרו באותו תאריך במרחק שש שנים.  לבית הקברות המטופח שבפאתי העיר התייצבו שלושה מהאחים לבית מסיקה, אני הנציגה של האח בישראל  והבת של הדוד המת. בת  דודי האבודה משכה עגלה עם תינוקת חייכנית וחרדה גדולה שרק הלכה והתגברה ככל שהתקרבנו למצבה. הוצאתי ספר תהילים קטן שהיה לי בכיס והקראתי כמה פסוקים, ובני משפחתי הקשיבו ברוב קשב ולא הבינו מילה. לא היינו מניין אז לא אמרנו קדיש.

אחר כך שמנו אבן על המצבה שנחרטו עליה שלושה שמות: שמה של סבתי,  שמו של סבי  ושמו של הדוד, כי בפריז קוברים בקומות כדי לחסוך במקום. אחר כך הדודים פנו ללכת ונשארנו רק שתינו כדי לשתוק קצת זו עם זו. ואז היא אמרה:  לא הייתי פה אף פעם. בתי קברות מפחידים אותי. אני לא יכולה לשאת את המוות. בגלל זה בחרתי להיות אחות בחדר ניתוחים. כל עוד יש פעימות לב, יש חיים. אני לא נותנת לאף אחד למות במשמרת שלי. החזקתי לה את המותן חזק ובהיתי איתה באבן השחורה והדמעות שלנו התפרצו לנו מהעיניים מאליהן, כמו נחל אכזב שמתמלא בסערה גדולה. איפה הם היו עד עכשיו כל הדמעות האלה?

ואז היא אמרה: הייתי בת 6 כשזה קרה. הפנים שלו הולכות אתי תמיד. תמיד הייתי הילדה של אבא. אמרו לי שהוא עשה את זה כי הוא היה חולה. אבל לא אמרו לי במה חלה. גם אף פעם לא אמרו לי מה בעצם קרה. אימא שלי לא אשמה. היא רצתה לבנות לה חיים חדשים, היא היתה אז עוד אישה צעירה. ואני שתקתי ורק הידקתי את האחיזה שלי במותן העגולה שלה וחשבתי שאולי יבוא יום, אם תרצה, אוכל לספר לה את הסיפור מהצד השני.

ובין שתי הפעמים האלה

היו אלה ימי מלחמת לבנון הראשונה. אחי הגדול היה אז בצבא, וכל טלפון בשעה לא שגרתית מיד היה מקפיץ את ההורים שלי לתקרה. את הטלפון ההוא בשעה 4 או 5 לפנות בוקר שמעתי מתוך שינה, אבל את הצעקה שאחריה כבר שמעתי לגמרי ערה. למה נתתם לו לעשות את זה? למה לא שמרתם עליו? הוא זעק וזעק על אחיו הבוכה מעברו השני של הקו.  ניחשתי  במי מדובר.  מזה כמה חודשים שהעניינים בינו ובינה לא היו טובים בכלל: אמרו שהם עוברים פרידה קשה.  שיש  לה מישהו אחר, שהיא לקחה את הילדים מהבית ולא נתנה לו לראות אותם. הם גרו באיזה ישוב  מבודד, מוכה ערפל בסמוך למקום עבודתו, באחד הכורים האטומים שבמרכז צרפת. האחים שמרו עליו לפי התור,  עודדו והזמינו אותו לביתם. נראה היה  שבשבוע האחרון החל להתאושש מעט, החל להשלים עם המצב. יום לפני השיחה ההיא, עבר שכן ליד הבית, ראה את דלת הכניסה פתוחה, נכנס פנימה  ומצא אותו שוכב על הרצפה,  ומסביבו חפיסות כדורים ריקות. כשחזר אחרי כמה דקות, הוא כבר היה במיטה. המשטרה, בדקה את מה שבדקה וסגרה את התיק מחוסר עניין לציבור. 

באותו יום לקראת הצהריים, הגיע סבא שלנו מצד אמי לבוש חליפה, עניבה ומגבעת כהה, כדי לשתוק קצת ליד אבי שלא הפסיק לכעוס ולהתייפח לסירוגין. אני חושבת שסבא שלי דיבר על אלוהים, או שמא בזכות נוכחותו יכולנו להרגיש אותו בסלון בזמן שאימא שלי ארזה לו את התיקים לנסיעה.

כשאבא שלי חזר מהשבעה הוא סיפר לנו סיפורים  מצמררים שלא הצלחנו לעכל: על האישה והמאהב ששידלו אותו להתאבד. על כספי פיצויים גבוהים שהם קיבלו מהביטוח שלו. על זה שהם החליטו לנדות אותה לעולמי-עולמים אבל לא את הילדים. המשפחה הקרובה החליטה לעשות הכול כדי שגם הם לא יאבדו.  

ועכשיו הם כבר גדולים, שני הילדים של דודי הגיאולוג, ועדיין אין לסיפור הזה שום אפילוג. אני תוהה ביני וביני מה יקרה אם אחליט לנסוע אליה בשבוע הקרוב. האם אמצא עוז לספר לה את הסיפור הזה?  אחות קטנה שדומה לי כל כך, את אפילו לא יכולה לקרא את הפוסט הזה. מצד שני  יש בחיים סיפורים שמוטב שיקברו  באדמה או באיזו מגירה בארון.  כמו גוש האורניום הנדיר שאבא שלי הביא אתו מצרפת למזכרת ביחד עם מעטפה סגורה  ובה מכתב בכתב ידו של אביך שאף פעם לא נפתח.

 

מפגשים בקסבה

למקום שבו גרתי בילדותי קראו "הקסבה". אמיתי. מין שכונה בלתי נתפסת מרחבית שנבנתה על גבעה צחיחה. נבנו בה מאות בתים ששולבו זה בזה כבלבירינט, חלקם הגדול חד- קומתיים, חלקם בתים מרתפיים שצריך לרדת אליהם במדרגות דרך חצר מרכזית וחלקם בתים שמתנשאים לגובה של 4 קומות. מצפון ומדרום  לגבעה הבנויה היו מדרגות אבן תלולות וגם שם לאורכן, שולבו בתים מדורגים שניצבו זה מעל זה. לגור בהם זה היה נחשב הכי שווה – כי היתה להם פיסת גינה שבה  ניתן היה להתרווח על כיסאות נוח בשבתות ובמועדים ולברך לשלום את העולים והיורדים שחולפים ממול.

מספרים שהאדריכלית שתכננה את המתחם בשלהי שנות ה- 60 התאבדה, אבל יש להניח שהיא סבלה מסיבוך נפשי עוד לפני כן. אנחנו היינו מהדיירים הראשונים  בקסבה, בזמן שקירות הבתים  היו עדיין לבנים ובוהקים ולא היה כביש או מכונית בכל השכונה. מלבד הפורד אסקורט שאבא שלי הביא מצרפת.  אחר כך סללו  כביש אספלט ארוך ותלול. גרגרי אבן קטנים ושחורים היו חודרים לנו מבעד לסנדלים ופוצעים לנו את כפות הרגליים.

ממזרח לכביש ניצב  "ההר", שהיה לא יותר מאשר גבעת טרשים מצולקת בסלעים וקוצים גבוהים אבל בחורף ובאביב פרחו בו אלף פרחים בכל מיני צבעים. לפעמים היינו מוצאים שם צב או גור כלב נטוש, שאותם היינו נושאים הביתה בתקווה שהיתה נכזבת תמיד – בבקשה להחזיר אותם לאיפה שנמצאו.

לאורך הכביש הראשי של הקסבה ניצבו "בלוקים" – מבנים בני ארבע קומות שנקראו על שם המשפחות החשובות שהתגוררו בהם. היה הבלוק של משפחת מימוני, הבלוק של משפחת זרביב, הבלוק של הפרסים והבלוק של האילמים. כל פעם שאימא שלי היתה פוגשת את גברת מימוני או גברת זרביב או גברת גפסו, היא היתה אומרת: בונג'ור מדאם זרביב! בונג'ור מדאם מימוני!  בונג'ור מדאם גפסו ! והן היו עונות בצרפתית – בוג'ור מדאם מסיקה, מה שלומך, מה שלום הילדים? והיא היתה אומרת הכל בסדר, תודה,  ואצלכם? והן היו אומרות: ברוך השם.

אבל עם האישה של הפרסים אימא שלי  לא החליפה מילה מעולם. וגם לא עם האילמים, אבל את זה עוד אפשר להבין. האבא הפרסי היה גרום וגבוה והוא נהג ללבוש חליפות כהות וכובע בד נוטה על צדו. בימי מלחמת יום כיפור הוא היה  הגבר היחידי בכל השכונה שנשאר לישון אתנו במקלט. האישה הפרסית  היתה יכולה לשבת שעות על גבי שעות מול החלון שבקומה השניה שבדרך פלא השקיף בדיוק על המרפסת שלנו, ולהתבונן בנו בלי לזוז במבט מלא עצבות ותוגה. לילדים שלה היו שמות מוזרים – כורש ודרווש ופאיזה. אבל גם לילדי השכנים שממול היו שמות מצחיקים – הם באו ממרוקו אבל דיברו ספרדית. בכל ערב אימא שלהם היתה יוצאת החוצה וצועקת במלא גרון בקולה המתנגן: מימי, ג'וג'ו, ארמנדו,  ביאנה הקסה ! ואנחנו היינו מחקים אותה וצועקים: מימי, ג'וגו' ארמנדו, פינוקיו !  ומתפקעים מצחוק.

בשולי הקסבה עמד מרכז מסחרי קטן ובו שתי חנויות מכולת: אחת של תורג'מן  המרוקאי והשניה של בנימין הגרוזיני. אצל בנימין אפשר היה לקנות בהקפה, היו לו כרטיסיות קטנות בתוך קופסה שחורה.  הוא נהג להרכיב  את המשקפיים שלו לפי הצורך – פעם על מצחו כדי לפקח על הילדים המתגודדים במקומות מועדים לפורענות  – כמו ליד המתקן של סוכריות התרנגול האדומות,  ופעם על אפו , כדי להיטיב לרשום את סיכומיו הסבוכים בכרטיסיות הדהויות.  אצל הגרוזיני הסתובבו הרבה ג'וקים  ואצל תורג'מן בעיקר מיני מכרסמים.

לפעמים בקיץ היינו מתקבצים עם הילדים של משפחת זרביב, ומשפחת מימוני ועם מימי וג'וג'ו וארמנדו ודוהרים במיחלקיים מאולתרים מקרשים וגלגלי עגלות מעוקמים  מקצה הקסבה ועד קצהו פורשים ידיים וצועקים במלאו גרון , בולעים את הרוח, נושמים את האוויר הצליל והחד שנמסך בו סלסול מואזין וצלצול פעמונים, בזמנים ידועים וקבועים, קצת לפני שמתחיל טלפלא או הצריף של תמרי, בשעה חמש ושלושים.

(הרשימה הזאת מוקדשת לשמעון גפסו, ראש עיריית נצרת-עלית, שגדל אתי בשכנות בקסבה).

 

איקונין של המדונה והילד על מחסנית של תת-מקלע

אתמול הלכנו לראות את "האישה ששרה".  בעכבר העיר נכתב עליו שזהו סרט קנדי שמתרחש ברובו במדינה מזרח תיכונית כלשהי (לבנון, לא קשה לנחש) ושהעלילה סובבת על שני צירי זמן,  האחד – של צעירה נוצרייה שנקלעת למציאות טרגית בימי מלחמת האזרחים בארצה, וציר נוסף – סיפורם של שני ילדיה, ג'אן וסימון, אח ואחות תאומים,  שמתבקשים בצוואתה לשוב לארץ מולדתה של האם כדי לחפש את עקבותיהם של אח אבוד שננטש ואב שנחשב למת. את המשימה הם צריכים לבצע יחד וכל אחד בנפרד: הבת צריכה למצוא את האח והבן- את האב.

התאומים נדרשים לחפש את אחיהם ואביהם  אך למעשה הם מחפשים את עקבותיה של האם,  את הבחירות שעשתה בחייה הקודמים, את הדרכים שהלכה בהן ואליהן הם נדרשים לשוב באותו מסלול מצמרר. האימהות הוא הכוח הגדול בסרט, אך הוא כוח שסורס, שדוכא וחולל בידי אלה שבאים כביכול להגן עליה. באחת הסצנות הקשות בסרט, רואים לוחמי פלנגות עוצרים אוטובוס עם נוסעים מוסלמים שנמלטים מאחד הכפרים בדרום. הם מורידים את הנהג המתחנן על נפשו, יורים בו,  ואחר כך יורים דרך החלונות בכל יושבי האוטובוס. הגיבורה שאינה נפגעת, מזהה מבין הגופות אישה נוספת שילדתה תלויה לה על צווארה. הן זוחלות לעבר הפתח בזמן שאחד החיילים שופך נפט על הגג.  ברגע של תושייה היא צועקת לחיילים שהיא נוצרייה ומנופפת בשרשרת עם תליון הצלב. האם השניה מבינה שגורלה נחרץ וכמו מבקשת בעיניה שתחלץ את ילדתה. הגיבורה מנסה,  אך הילדה שבה לזרועות אמה ונורית מיד בידי שורת חיילים עם מקלעים שעליהם מתנוססת תמונתה של  המדונה והילד על המחסנית.

הדיאלוג בין "הארץ הישנה" (המזרח התיכון)  "לארץ החדשה" (יבשת אמריקה) הוא דיאלוג של ניגודים בין צבעים, שפה ותרבות.

מונטריאול שבקנדה מצולמת על רקע נופיה הסגריריים, המנוכרים, הבלתי אנושיים כמעט. מנגד ניצבים נופי הכפר הים-תיכוני המוכר לנו כל כך, נוף מולדתה של האם והמקום שבו ילדיה יוצאים לתור אחת "האמת" שמניעה את העלילה.

השפה הצרפתית היא המחברת בין הדמויות משני קצוות תבל, אך זוהי לא הצרפתית המוכרת, הפורמאלית אלא צרפתית אחרת,  צרפתית "ילידית". היא מעידה על העקבות שהותירה התנועה הקולוניאליסטית הצרפתית בפרובינציה הקוויבקית של המאה ה- 17 ובמזרח התיכון שבמאות  ה- 19- 20.  מאות שנים של השפעה ומה שנשאר היום זו רק השפה.

שפה מדוברת נוספת היא הערבית, שבה משתמשים אנשי המקום והאם. הגיבורה בחרה לא ללמד את ילדיה  את שפתה הקודמת (את "שפת האם" שלה), כמו רצתה לחצוץ בינם ובין עברה. כתוצאה מכך,  הם אינם יכולים לתקשר עם בני ארצה  ישירות.  באחת הסצנות הבת מגיעה לכפרה של האם ומוזמנת לאחד הבתים שבו מתכנסות נשים רבות שמקבלות אותה בסבר פנים יפות ובשאלות לרוב. אך הבת, אינה יודעת לומר אלא את שמה שוב ושוב,  בנימה נבוכה ומתנצלת. בסופו של דבר,  נשלחת תלמידת בית ספר  שמשמשת כמתורגמנית. למרות שהדיאלוג בין הנשים אפשרי לכאורה  זה לא מספיק – צריך גם רצון לאותה הדברות: השיחה נקטעת מיד כשמתגלית  זהותה של האם, שמואשמת בידי זקנת השבט על שהמיטה חרפה על הכפר.

הדיאלוג השלישי והמורכב מכולם הוא הדיאלוג הבין-תרבותי.  החברה הלבנונית היא משל לכל הסכסוכים כולם: בין דתות, בין עדות, בין לאומים ובין זרמים פוליטיים שעוינים זה את זה. האם היא היחידה שרואה את האיוולת שבכל זה, וכדי לשרוד היא נעה בין זהויות סותרות בהתאם לצו השעה. יש לה מטפחת ראש בתיק ושרשרת עם צלב על צוואר. שהיא נדרשת לחבור לפליטים מוסלמיים היא מורידה את השרשרת ועוטה את המטפחת, כשהיא עוברת לצד הנוצרי היא מסירה את המטפחת ומנפנפת בשרשרת. לכל קבוצה יש סמל משלה, סמל מוכר וברור שמאפיל על האדם שמתחתיו.

האם היא אישה אמיצה שהקדימה את זמנה. היא יוצאת כנגד המוסכמות והכללים של החברה שבה היא חיה למרות המחיר הכבד שהיא נדרשת לשלם.  בתחילת הסרט רואים אותה רצה בוואדי בחברת גבר צעיר  עם כפייה לבנה-שחורה – כנראה פלסטיני-מוסלמי.  שני אחיה אורבים להם, עוצרים את הצעיר, מכנים אותו בבוז  "פליט בן פליט" ומוציאים אותו להורג בירייה בעורף כעונש על שחילל את כבוד אחותם. מיד אחר כך הוא מתכוונים לבצע בה  נגזר דין דומה.  היא מצדה מוכנה לקבל את הדין בהכנעה, אלא שהסבתא מגיחה לפתע, מגרשת את האחים ומצילה אותה. כל מי שחי במרחב שלנו מכיר היטב את משפטי השדה הללו שזכו לכינוי המרכך "רצח על רקע כבוד המשפחה" בידי  רשויות החוק והמשפט.  כי אל מול שתי מילים טעונות וערכיות כל כך כמו "כבוד" ו"משפחה" – מהו כבר רצח קטן אחד ?

מעניין שתוך דור אחד, מערכת היחסים בין האחים עוברת היפוך מוחלט. את הקשר הבל ינתק בין  התנהגותן של הבנות (או מידת מתירנותן המינית) לבין כבודם של הבנים במשפחתן, מחליפה גישה הפוכה של ריחוק וניכור. בעוד שהבת יוצאת מיד לדרך כדי למלא את השליחות שהוטלה עליה בצוואת האם, הבן מסרב לשתף פעולה ומתעלם מבקשותיהן של אמו ואחותו. כל הסיפור הזה נראה תמוה ומיותר וכל מה שהוא רוצה זה להיות כמו כולם: לא להיות יוצא דופן, לא להראות משונה בעיני אחרים, לא לעשות מעשים שיוציאו אותו מגדר הכלל.

האחות יוצאת לבדה ומעדכנת אותו בטלפון הנייד במה שקורה אותה בדרך. הוא מגיב בשתיקות זעופות מצדו השני של הקו. רק לאחר זמן מה, הוא מתרצה ומחליט להצטרף אליה כדי למלא אחר החלק שלו במשימה – למצוא את האב. ההסכמה שלו להצטרף למסע היא הסכמה להתבונן פנימה, לתוך מוקד הכאב של הווייתו שנוצרה יש מאין על חורבות עברה של אמם.

ויש דיאלוג אוניברסאלי נוסף, רחב יותר שנוגע במהות הדתות המונותיאיסטיות שצמחו כאן באזורינו. דתות שכבר מאות בשנים מקיימות דו-שיח של חרשים. ולמרות זאת הם הרי כל כך דומות זו לזו: כולן מהללות ומאדירות את כוחו ומעמדו של האב העליון, המוחלט הצודק תמיד. את  האל שהוא גם אב וגם בן וגם רוח הקודש. אל אחד ויחיד שהוא הכי אכבר מכולם. אל  שהוא הכי חזק והכי טוב והכי צודק ובד בבד הכי רחום וחנון. ואולי כפי שכתב בצדק המשורר עמחי: "אלמלא האל מלא רחמים,  היו הרחמים בעולם ולא רק בו."

על המקף

מזה זמן שאני מהרהרת בו, בסימן הקטן הזה. לכאורה זהו סימן נטול חשיבות, צץ ומופיע כבדרך אגב, מחבר בין מילים ושמות שאינם בהכרח קשורים זה לזה. ולמרות הכול, הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה.

משנישאתי לפני כשנה,  תהיתי אם ראוי  שאוסיף לי אחד משלי. מה יש? המון נשים מתהדרות בו, יש כאלה שיש להן כמה – ר' מקרה ג'ודי ניר-מוזס-שלום וכו'. אישה עם מקף היא  לא רק אישה נשואה סתם, היא אישה נשואה עם מודעות עצמית. קו ברור ונחרץ קושר בין עברה המפואר לבין עתידה המשופר, בין משפחתה הקודמת למשפחתה החדשה, בין מה שהיתה עד עכשיו לבין מה שהיא אמורה להיות מעתה ואילך. אם התמזל מזלה והמקף מחבר בין שמות שרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אז היא בכלל זוכה בכל הקופה ("אני יודעת קיפוח עדתי מהו –  אני חיה עם אחד כזה בבית" טוענת גב' ליפשיץ-אבוטבול, "באמת? אין דברים כאלה, זה הכל בראש שלך" , מתריסה גב' אבוטבול-ליפשיץ לעומתה).

מעניין לבחון גם את הדינאמיקה שבשמות המשפחה של א/נשים מצליחנים שמפרסמים את מחקריהם והגיגיהם ברבים. בעוד ששמות הגברים נותרים קבועים תמיד מהרגע שעמדו על דעתם, שמות הנשים מצביע על שינויים משפחתיים שפוקדים אותן מעת לעת –  כאן היא עדיין בשם רווקותה ("כל כך הרבה שנים, מה קורה אתה?"),  פה נוסף המקף ("התחתנה סוף-סוף בשעה טובה!"), ולפעמים קורה שבהמשך, אופס, נעלם המקף כלא היה ("התגרשה, מסכנה").   

אני לא יודעת איך היו נראים חיי אם הייתי מתהדרת במקף ולא פחות חשוב גם בשם מתאים שנלווה לו. האם  זה היה משנה במשהו את ותחושותיי הפנימיות ואת הכרתי בערך עצמי ? בוודאות לא. אבל האם זה היה משנה במשהו את האופן שבו נתפסתי כלפי חוץ, בזירה הציבורית? נדמה לי שכן. ובכמה מקרים אפשר לומר אפילו  ברמת ודאות גבוהה. אנחנו חיים בחברה ריבודית ומתייגת שבה השם הוא בראש וראשונה הצהרת שייכות לשבט, לסטאטוס מעמדי כזה או אחר.

אז תיאורטית אני יכולה  להוסיף לי עכשיו שם חדש ומקף. אבל  במקרה שלי, הבחירה היא לא פשוטה בכלל. יש  יותר מדי אפשריות, חמש  אם רוצים לדייק:

המועמד הראשון המוביל הוא השם תמנע– שם משפחתו הרשמי של בן זוגי. שם עברי ושורשי לכל הדעות, עם קונוטציה מדברית וטאצ' ארכיאולוגי. נטלי מסיקה-תמנע נשמע לא רע, האמת. מי זוכר שתמנע היתה האימא של עמלק. אבל השם תמנע למרות שורשיותו התנ"כית, הוא שם נטול כל הקשר משפחתי: מדובר בשם  משפחתו  של אביו החורג של בן זוגי.  הוא עברת אותו מהשם מונצ'ק כשעלה לארץ מאנגליה. איך הגיע ממונצ'ק לתמנע, אלוהים יודע.

אפשרות נוספת היא לאמץ מחדש את השם שאתו נולד – פויירשטיין, ע"ש אביו הביולוגי שהחליט לוותר על חיי הקיבוץ המשמימים  בערבות הנגב בטרם בן זוגי למד את המילה "אבא" . אמנם לא מגיע לו, אבל נטלי מסיקה-פויירשטיין זו אופציה מעניינת, אין מה לומר.  מה גם שהשם הזה מתחרז  עם שמות חשובים אחרים כגון: איינשטיין (גם המדען וגם הזמר), אפשטיין  (האמרגן של הביטלס),  אקשטיין (הגיטריסט שהולך לבית שאן), גולדשטיין (לא הרוצח, ההוא מהדוח שחזר בתשובה ברוך השם) ופינקלשטיין (הארכיאולוג מת"א). בקיצר אני יכולה להתחבר לאחת מתת-משפחות האבן על ענפיהם השונים. ויש גם בונוס- מדובר במשפחה ברלינאית מכובדת, כלומר, יקים ממש. ויקים כידוע, זה הכי נחשב.

אבל בכך לא מסתיימת הדילמה, כי יש עוד שני שמות פוטנציאליים במלאי: הראשון המקורי – צילביץ'  שם הסב מצד האם שהגיע לארץ עם הוריו מליטה כשהיה בן שנתיים בערך. אמרו לו שאם יוריד את הכיפה השמים יפלו לו על הראש. הוא  החליט לבדוק  את התיאוריה הלכה למעשה ומיד אח"כ הצטרף לשומר הצעיר. גם שאר האחים הלכו בדרכו –  אחד יצא עם טרומפלדור לגליל  וכמה אחרים הלכו להקים את תל  עדשים. ברוח הימים ההם, עברת הסב את שם משפחתו לצאלון. היום הוא קבור בחלקת הראשונים בקיבוצו שבמשמר העמק, במרחק קבר מחברו הטוב יעקב חזן.

לאור כל האמור לעיל ומסיבות נוספות שקצרה היריעה מלפרט, החלטתי לשמור על השם שאתו באתי לעולם. אין לי שום צורך למצוא לי שם עברי – חלוצי- אוטנטי נוסף. אין לי גם שום צורך במקף בשליש השני של שמי. אני לא צריכה להוכיח את השתייכותי לשבט, למעמד, לנרטיב שאיננו שלי.  אני נטלי מסיקה ונטלי מסיקה אשאר. לפחות ההשלכות על כך , לטוב ולרע,  הן שלי רק שלי.

 

מנפלאות הבלוגיספריה

וההוכחה – התגובה שקיבלתי לפני שעה קלה על  הפוסט האחרון מלפני כמה ימים.

החברות הסוריות שלי

פגשתי אותן באחד המושבים ברמת הגולן, כשהגעתי לשם עם החבר אחרי הצבא. הצבנו לעצמנו מטרה: לעשות כמה שיותר כסף לפני הלימודים ; האמצעי היה קטיף תפוחים. למרות שכבר היה לי רקע עשיר בעבודות שונות ומשונות מזמן שירותי בנח"ל, שום דבר לא הכין אותי לקושי בעבודה ההיא: 8 – 9 שעות ביום על הרגליים,  תרמיל עמוס תפוחים תלוי כל הזמן בין הצוואר לשכם, והידיים שצריכות לפעול כמו תמנון היפראקטיבי  כדי להספיק כמה שיותר מהר למלא את הארגז.

אחרי כמה שבועות הבוס המושבניק החליט לקדם אותי לתפקיד אחראית חולייה  ואת החבר לטרקטוריסט שמביא ומרוקן את המיכלים לפני שקילה ופריקה. ככה הפכתי להיות אחראית על קבוצה של קוטפות צעירות מהכפר הדרוזי בוקעתה שברמת הגולן שהיו ברובן בנות 13-18.

למרות שהרבה שנים עברו מאז, אני עוד זוכרת את שמותיהן – עדייה, מהני, עתיד'ל ועפיפה , כולן מהחמולה של משפחת שאמס. עדייה הבכורה היתה אחראית ונמרצת. זו שממהרת לנזוף ולדרבן את אחיותיה מתוקף מעמדה. אחריה בגיל – מהני, היפה בבנות. צמת זהב משתפלת על כתפה ברישול, חיוכה צופן סוד. כל תנועה שעשתה לוותה  בחן נשי המודע לערכו –בזמן שהיתה עובדת, נחה, או מקוששת  זרדים להכנת התה שהוגש בכוסות זכוכית קטנות. תהיתי  אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את אותן תנועות. לאחות הבאה עתיד'ל היה כיסוי ראש לבן ודק. אחיותיה הסבירו לי שזה מפני שהיא "דתייה". למרות הערבית הגרועה והמקרטעת שלי  והעברית הגרועה ומקרטעת שלה, הצלחנו בכל זאת לתקשר וללמוד זו מזו. זכורה לי שיחה נדירה שקיימתי אתה  על עניינים שהס מלהזכיר: על בית התפילה שהיא הולכת אליו ועל ספר סודי שרק האיש החכם מורשה לקרא בו. היא גם אמרה לי שכשהיא תתחתן, היא תבקש מבעלה  לא ללדת הרבה ילדים. רק 3-4. כי אישה צריכה לעשות עוד דברים. היא גם אמרה שחבל שאבא שלה הוציא אותה מבית הספר. היא כל כך אהבה ללמוד. קרן אור ארוכה האירה מבין עצי התפוח את פניה החוורות והחולמניות שדמו בעיני  לדיוקן של נזירה קדושה.  כמה אומץ וחוכמה גיליתי בשיחות ההן אתה.

היתה עוד אחות אחת ממש צעירה בת 12 אולי, אבל אני לא זוכרת את שמה והיו עוד כמה אחיות שטרם יצאו לעבודה, כי הן היו בסה"כ 9 בנות ובן זקונים אחד. בעוד כמה שנים כשיגדלו, אביהן ישלח גם אותן לעבוד בקטיף תפוחים במושבים של היהודים. אבל את הבן הוא לא ישלח כי יש לו רק אחד.

בקבוצה היו גם בנות אחרות כמו בת דודתם רווקה  בת 30, עפיפה "החטיירה" . עדיה אמרה שהיא עובדת כמו  עשרה גברים ובגלל זה אף אחד בכפר לא רוצה להתחתן איתה. עפיפה שהשלימה כנראה עם מצבה, נראתה מבוגרת בהרבה משלושים שנותיה:  לבושה בשכבות של בגדים מסמורטטים, על ראשה מטפחת ובפיה המהיר לרגוז מענות וטענות רבות שהוטחו בקולה הצפצפני הגבוה. רק עלי היא לא היתה מתרגזת כי  הייתי כאמור,  "הראיסה".  

באחד הימים שאלתי את עדייה איפה מהני היא הסבירה לי שהיא חולה היום וגם מחר לא תבוא. בשבוע הבא אני אהיה חולה יומיים. איך את יודעת שתהיי חולה בשבוע הבא? התפלאתי,  והיא אמרה ככה, יודעת ומשכה בכתפה. אחרי שתיקה קלה אמרה לי: אני רוצה לשאול אותך שאלה, ניטאלי… למה את אף פעם לא חולה? ולמה את רוצה שאני אהיה חולה? השתוממתי. כי ככה. כל הנשים חולות, לפחות פעם בחודש. אההה, חייכתי, המחלה הזאת… טוב זו לא ממש מחלה, כלומר לא משהו שמחייב מנוחה גמורה. היא לא הבינה אותי ואני אז, לא הבנתי אותה. כמה  שנים אחר כך הפנמתי  שדווקא היא הצודקת ולא הפרסומת ההיא שדרבנה אותנו הנשים לרוץ, לקפוץ, לשחות ולשמוח 365 ימים בשנה.

והיו עוד דברים שהן ניסו להבין דרכי כמו איך זה שאני עם החבר ככה, ואנחנו לא נשואים?… ומה אבא שלי אומר על זה? ושאצלם זה חארם, חס וחלילה אסור לעשות מה שעושים בלילה אם לא מתחתנים. והתדהמה שפשטה בפניהן כשאמרתי להן כבדרך אגב, שלא ממש חייבים רק בלילה. אפשר גם ביום.

אבל על דבר אחד לא הצלחנו להסכים בשום אופן: על זה שאסד האב הוא אריה גיבור ושסוריה עדיפה על ישראל. לעדיה הלוחמנית בעלת המודעות הפוליטית המפותחת, היו דעות נרצות ביותר בעניין זה, וזאת למרות שלטענת אביהן תחת שלטון הסורי אי אפשר היה להשיג מוצרי יסוד כמו סוכר ואורז כמו בזמן של הישראלים. אבל הוא לא צודק. אנחנו הצעירים יודעים שכל הדרוזים  הם סורים, ושכל הגולן הוא סורי ושיום אחד ישראל תסתלק מכאן. כדאי מאד שהסורים ידעו מראש שהדרוזים היו בעדם כל הזמן הזה.

ביום העבודה האחרון שלנו במושב הן עשו לי מסדר סיום חגיגי. כשדמעות  בעיניהן נפרדו ממני אחת אחת והגישו לי מתנות שהביאו אתן – חבילת פיתות בגודל סדינים, צנצנת כדורי לבנה צפים בשמן זית סמיך, מחרוזת צבעונית וסיכה מפלסטיק עם פרח ורוד. מהני הכינה תה ומשקה תפוחים טרי (לוקחים תפוח ירוק מזן גרנד-סמיט ומועכים אותו בזהירות עם תפוח אחר עד שחלקו הפנימי מתרכך ומתמלא  במיץ). לפני שעלינו למכונית הצטלמנו כולנו למזכרת. הן אמרו לי תבואי לבקר אותנו בכפר שלנו ואני אמרתי תבואו לבקר אותי בחיפה, אבל ידענו שזה כבר לא יקרה אף פעם: כי המרחק בין בוקעתה לחיפה גדול מדי.

ערב אחד שלוש שנים מאוחר יותר, אימא שלי קיבלה טלפון מוזר: בחורה עם מבטא ערבי שבקושי יודעת עברית שאלה אותה מה שלומי. היא  רצתה לדעת אם אני בסדר ואם אפשר לעזור לי או למשפחה שלנו. אלו היו הימים הארוכים והמתוחים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה. לא ידענו אם סדאם חוסיין יפזר עלינו גז עצבים, גז חרדל או שסתם יורו לנו להתכסות בניילונים  ולשתות הרבה מים. לא, היא לא השאירה מספר. התקשרתי למוקד 166 של בזק וביקשתי שיאתרו  את מספר הטלפון של משפחת שאמס בכפר בוקעתה. איזה שאמס? שאל המוקדן.  לחצי מהכפר יש את השם הזה.

 

 

 

 אני עם עדיה משמאל ומהני מימין

רחל כפול עשר= אלתרמן אחד

הבחירה בדמויות ובסמלים המופיעים על אמצעי התשלום אינה בחירה של מה בכך. לפני  כשנה המליצה ועדה נכבדת לעטר את השטרות החדשים שיונפקו החל משנת 2012 בדיוקנם של תיאודור הרצל, דוד בן גוריון, יצחק רבין ומנחם בגין . משפחת בגין התנגדה בתוקף. שר האוצר פסל את ההצעה כי לא נכללה בה אף אישה. אחר כך קמה עוד ועדה שהציעה  שמות חלופיים והפעם של משוררים ואנשי רוח מהשורה הראשונה : רחל המשוררת  (לשטר של  20 ₪), טשרניחובסקי (לשטר של 50 ₪), את לאה גולדברג (לשטר 100 ₪) ואת נתן אלתרמן (לשטר של 200 ₪).

 אבל בזאת לא הסתיים העניין:  השר סילבן שלום ופעילים בקשת המזרחית קבלו על כך שכולם אשכנזים,  דניאל הרשקוביץ', מהבית היהודי קבל על כך שכולם חילונים. למה שלא ישימו את יהודה הלוי או איבן גבירול? אישים ראויים לכל הדעות,  רק יש בעיה קטנה  עם ההצעה – לא השתמרו תמונות אוטנטיות של אותם נכבדים.

ומכן עולה השאלה המתבקשת: מדוע אנשי הועדה  לא עשו מאמץ מינימאלי  למצוא דמות שתענה על כל הדרישות:  שתהיה גם אשת רוח , גם מזרחית, גם דתית וגם חילונית- מסורתית (במידה).  מישהי שתייצג נאמנה את העבר ואת העתיד, את הנוף הקיים ואת תנובת הארץ שאליה שב עם ישראל אחרי אלפיים שנות גלות?  מישהי קונקרטית וסימבולית כאחד.  מישהי ייצוגית אך לא מתנשאת.  מישהי שתעורר אמון, ביטחון ויציבות במערכת המוניטארית של בנק ישראל.

ואז נזכרתי שדווקא יש אחת כזאת. מצאתי אותה בקופסת הפלאות של סבא שלי עליו השלום, בשטר של 5 פרנק של בנק אלג'יריה / תוניסיה משנת 1933.  ובכן, כך נראה השטר:

בצדו האחד אישה בבורקה (הס מלהזכיר !) בימים שהצרפתים  עוד לא ראו בה הפרה בוטה של זכויות אזרח, נושאת מגש פירות בידה האחת.  האישה ניצבת בנוף נמל אופייני לערים רבות ברחבי הים התיכון: ספינות דייגים עוגנות במזח, בתי מחסנים, מגדלור, קשתות נשענות על עמודים גבוהים.

את צדו השני של השטר מעטרת דמות של אישה גלוית פנים ויפת מראה  שמצנפת בד קשורה ברישול על ראשה. היא ספק מחייכת ספק רצינית. את אוזניה מעטרים עגלים ארוכים וענק רחב לצווארה. מבטה של האלמונית נישא  למרחק בנחישות וגאווה המודעת לערכה. יש לה הרי ממי ללמוד – על טביעת המים שבריבוע השקוף  שלצידה  משתקפת דמותה של אישה חזקה לא פחות:  האלה האם, אלת הפריון, אלת הירח הפניקית – תנית.