גברת פישר

מאז ומתמיד אני קוראת לה גברת פישר. גרה בדלת הכניסה הסמוכה לדלתי, מאז שעברתי לפה, לפני יותר מ- 10 שנים. יודעת עליה מעט – אלמנה, ערירית, יש לה בן אחד  עם אופנוע של הרלי-דיוויסון , כמה נכדים וקעקוע עם מספר על היד. בשנים הראשונות שלי כאן, דיי חששתי ממנה, היה לה מנהג קבוע לתפוס אותי בחדר מדרגות ולבוא בטענות על כל  מה שלא בסדר: החתולים בחצר, טיב הניקיון  בחדר המדרגות, פועלו של ועד הבית , מחירי  הגז והחשמל – האם שמתי לב כמה הם עלו עכשיו? אך מדי פעם בפעם גיליתי גם גברת פישר אחרת  בעיקר לפני שהיתה יוצאת לחופשה בכפר נופש  באוסטריה או כשאחד מנכדיה היה  מגיע לביקור.

לפעמים  היתה דופקת בדלת בהיסוס מתנצל ומבקשת שאעזור לה לבדוק למה הטלוויזיה לא בסדר, או אם אפשר לעזור לה  לפתוח מכסה עקשני של  צנצנת ריבה. זה כבר שנתיים שהיא ממעטת לצאת מהבית – כאבי הגב הורגים אותה. 36 מדרגות היא צריכה לטפס כדי להגיע הביתה. חזרתי ואמרתי לה שלא תהסס לבקש ממני כל דבר שהיא צריכה, אבל היא היתה אומרת תודה רבה, תודה רבה,  כמו שמחה שיש מי שמוכן לעזור אבל בלי שום קשר – עליה להמשיך לעשות את שמוטל עליה לעשות – בנחישות, בכוח, בהתמדה כמו שורדת אמיתית. לפעמים הייתי נתקלת בה ברחוב סוחבת שקיות מהסופר, ואז היתה מסכימה שאקח אותן ואשא אותן עד למפתן דלת ביתה .

אתמול אחר הצהריים כשניסיתי לפענח את עלילותיו של מבנה  המיועד לשימור, נשמעה דפיקה רפה בדלת. היא עמדה שם עצובה ומבולבלת והושיטה לי את הטלפון הנייד שלה: אני לא מבינה מה זה הכיתוב הזה, היא אמרה. הסברתי לה שזו הודעת טקסט שאומרת שיבואו לחבר לה כבלים בחודש הבא. קניתי אתמול כורסא לטלוויזיה אבל היא לא נוחה, אי אפשר להישען עליה. אז תבקשי להחליף אותה, אמרתי לה. אז היא נאנחה ואמרה: נטלי, אנחנו צריכים להיפרד עכשיו, אני עוזבת. לאן? לדיור מוגן בגבעתיים, קשה, קשה. מילא אם הייתי עושה את זה בגיל 70 אבל אני בת 92. מחר יבואו המובילים, אני לא יודעת מה לעשות. אין לי כוחות. 40 שנה אני פה. אני לא מרגישה כל כך טוב היום.  המבט שלה היה עצוב ומוזר, הפנים שלה היו חיוורות והנשימה שלה קצרה. בואי שבי, תנוחי, להכין לך תה? אם את רוצה, אני לא רוצה להטריח אותך.

הכנתי ספל תה, הנחתי לצדו שתי חתיכות בוּלוּ (*) וחזרתי אליה. דומה שמצבה הדרדר מרגע לרגע: ידיה החלו לרעוד, נשימותיה היו מהירות ומבוהלות, עיניה עצומות. את רוצה שאתקשר לבן שלך? שאתקשר לרופא? היא נענעה בראשה לשלילה ואמרה יש לי כדורי הרגעה  שנתן לי הרופא. הוא אמר שאין רפואה מונעת לחרדה.  הם שם על השיש במטבח. אחרי שבלעה את הכדור השעינה את ראשה לאחור ואני הסתכלתי עליה בחשש, תוהה אם אני זוכרת משהו משיעורי  ההחייאה שעשיתי בקורס מכיות.

את זוכרת גברת פישר איך כשבאתי לגור פה היית יוצאת כל בוקר, עם שיער מטופח, לבושה טיפ-טופ?

היא פקחה את זוג עיניה  הטרוטות והסתכלה עלי. נדמה שזיק עמום ניצת בהן: כן. 14 שנה התנדבתי בעמותה לניצולי שואה של יוצאי הונגריה. עזרתי להם לקבל את הזכויות שהגיע להם.

ואת זוכרת איך נסעת  עם קבוצת קצינים מבה"ד 1 למסע בפולין לפני כמה שנים?

הקצין החינוך ראשי הזמין אותי. קראו לו הררי. איש כל כך נחמד. אחר כך הוא הזמין אותי לליל הסדר שהם ארגנו לחיילים הבודדים במלון אינטרקונטיננטל. ישבתי בשולחן שלו עם המשפחה, אשתו והילדים.  הוא שלח קצינה במיוחד בשבילי, עם אוטו שלקחה והחזירה אותי.  היה להם פרויקט לאימוץ של ניצולי שואה.

וכשהיית בפולין דיברת  מול  כל החיילים ?

כן, אבל לא הייתי לבד היו בקבוצה עוד כמה ניצולים. הייתי באוושוויץ-בירכנאו ומשם יצאנו לצעדה. מיום חמישי עד ליום ראשון.

לאן? וביני לביני חשבתי שהוא קצת הגזים ההררי הזה, ככה לתזז אנשים מבוגרים?

זה היה קשה מאד. היה שלג והשמש זרחה. מי שיכול היה ללכת הלך, מי שלא השאירו אותו שם. לא יודעת מה קרה להם.

מה הם לא חזרו אחר כך לקבוצה?

לא, הם מתו.

?

הם מתו כולם. קראו לזה צעדת המוות. אחר כך הגעתי לגרמניה לברגן-בלזן ושמה שחררו אותי האנגלים.

בת כמה היית אז?

בת 24.

ואז עלית לישראל?

לא רק ב- 61. בעלי הראשון, גם היה ניצול שואה מהונגריה. הוא מת כשהבן שלנו היה בן 11. אף פעם לא היה כל כך בריא. אחר כך התחתנתי עם פישר כשהבן שלי היה כבר גדול, אחרי צבא. הוא בא בעליית הנוער ב- 1933 מוינה. גם הוא לא היה כל כך בריא – היתה לו סכרת נעורים. הוא מת אחרי 15 שנים.

אבל היו לך שנים יפות פה, נכון?

נכון.

ועכשיו נהיה לך קצת קשה לחיות כאן לבד. תראי שיהיה לך נחמד שם בדיור המוגן. תפגשי חברות וחברים חדשים, ידאגו לך. יש שם רופא ואחות שבאים כל יום. לא תצטרכי לנסוע באוטובוס בשביל להגיע לקופת חולים.

נכון. מה יש לי פה? אין לי עם מי לדבר, כל החברות שלי כבר הלכו, אף אחד לא נשאר. אם אני רוצה לשמוע קול אנושי אני מדליקה את הטלוויזיה, אבל הטלוויזיה רק מדברת, היא לא בשביל לשמוע מה יש לי להגיד. ימים שלמים עוברים ואין מי שמתקשר אלי. תודה רבה על העוגיות, עשית אותן לבד? תראי הפסקתי לרעוד, הכדור התחיל לעבוד. עכשיו אני אלך לנוח קצת.

חזרתי לעמדת המחשב אל המבנה  המוזר שאני מתעדת עכשיו, ותהיתי איך החיים יודעים לזמן לפעמים צירופי מקרים פלאיים  שאין כל דרך להסבירם:  מבנה באוהאוס קלאסי שהתחיל כרעיון נקי  ופשוט, פרי יצירתו של  שמואל מסטצ'קין אחד האדריכלים החשובים שפעלו כאן בשנות ה- 50- וה-60. עם השנים החליט מי שהחליט לעשות במבנה  שינויים רבים – נוספו קירות גבס, דלתות נפתחו, מדרגות הוסרו  וחלונות שפנו לים הגדול נאטמו בתריסי פלסטיק וערמות של תיקיות מאובקות. השנים לא היטיבו עם המבנה כלל, הקונסטרוקציה איבדה מכוחה, הרעיון הלך והסתבך לכלל קקופוניה גמורה, פיקאסו נורא. בערך כמו הקיום שלנו כאן. זהו מבנה שהוקם לכבודה של גיבורה אחרת, יוצאת הונגריה, שאם היתה בחיים היתה יכולה להיות פחות או יותר בגילה של שכנתי גברת פישר – בית חנה סנש שבקיבוץ שדות ים.

 

 

  • מתכון לבוּלוּ – עוגיות יבשות תוניסאיות

שמים ערימת קמח בקערה (תלולית לא גבוהה ולא נמוכה)

מפזרים מעל  סיבוב של שמן, עדיף קנולה

שמים 2 ביצים אפשר 3

סוכר, ככה לפי העין

מפזרים קינמון, תמצית וניל, אבקת אפייה (לפי העין כנ"ל)

כמה חופני צימוקים ושקדים טבעיים חתוכים לפרוסות

מערבבים ולשים עד שנוצרת עיסה נעימה למגע, קצת דביקה אבל לא יותר מדי (במידה וכן, צריך להוסיף קמח).

מחממים תנור לחום בינוני

מכינים 3- 4 נקניקים ארוכים ושמים בתבנית משומנת

אופים כ- 20 – 30 דקות.

נותנים לבולו להתייבש עוד כמה שעות, עוטפים בנייר כסף ו מאחסנים בקופסה. בוצעים חתיכות וטובלים בקפה.

 

החתולה האפורה של הבלוק

היא גרה כאן בבלוק כבר הרבה זמן-  אולי עשר שנים. אולי פחות, מי זוכר.  רוב הזמן  לא ממש חיבבתי אותה. היא היתה מעצבנת כזו– יללנית מדי, דעתנית מדי ובעיקר בלתי צפויה לחלוטין –  כמו שחתולה צפון-תלביבית צריכה להיות.

קראנו לה החתולה האפורה של הבלוק אבל היא היתה בעצם טריקולור של לבן, אפור וכתמים ג'ינג'יים בהירים. היו לה עיניים מלוכסנות בצבע ירוק בהיר ומבט ערמומי. בכל פעם שפתחנו את דלת הכניסה לבניין, היא היתה חומקת פנימה לחדר המדרגות במהירות הבזק, תוך כדי יללות בלתי פוסקות. אי אפשר היה לעצור אותה או לשכנע אותה לצאת מכאן.

כלפי חוץ היתה נחמדה – נהגה להתחכך עם הראש במעקה הברזל כמו מבקשת ליטוף, אבל לרוב כל ניסיון להתקרבות היה  מסתיים  בציפורניים שלופות. למרות הרעש והיללות, אכלנית גדולה היא לא היתה. אבל אוי לחתול שהעז להתקרב לצלחת שלה. אפילו תגרנים  מצולקים בגודל של טיגריס פחדו ממנה.  אבל הכי מעצבן היו ההמלטות – פעמיים בשנה לפחות. הגג או חדר המדרגות היו מתמלאים אז  בקולות יללה מכמירי לב,  וכל השכנים היו נכנסים לכוננות ספיגה ולדיונים אינסופיים איך להתגבר על המפגע: להוריד את הגורים מהגג למטה לחצר ולסכן את חייהם או להשאיר אותם במקלט ולהסתכן במכת פרעושים?

ובסוף זה תמיד נגמר באותה תמונה: חנן השכן מלמטה ואני יוצאים למשימת חילוץ בעורף האויב כדי ליישב מחדש את הפולשים הקטנים קודם בקופסת קרטון מרופדת בסמרטוטים ומשם למקום אחר, בין השיחים לחלון העורפי, בזמן שהאימא שלהם המטומטמת זועמת על  ה- relocation  ועושה מאמצים חוזרים ונשנים להשיב  את הגורים לכל מיני פינות אפלות, תוך כדי יללות איומות של כל המעורבים.

באחד הימים לפני שנתיים-שלוש החלטנו לשים סוף לסיפור: התקשרנו לעירייה וביקשנו עזרה. ובגלל שת"א היא עיר עם מודעות סביבתית, העזרה לא איחרה להגיע . בשעת בוקר מוקדמת פשטו שני לוכדי חתולים מיומנים על הבלוק ואספו את החתולה האפורה וכמה ממאהביה המזדמנים לתוך כלובים גדולים עד תום ההליכים. וכששבה  אלינו אחרי יומיים, עם צלקת קטנה ואוזן קטומה יכולנו סוף-סוף לנשום לרווחה. חסל סדר פרו ורבו של החתולה האפורה.

מאז היא הפסיקה אמנם להמליט אבל לא הפסיקה להיות מוזרה. למשל, היא היתה קופצת דרך דלת הסורג למקלט ופוצחת ביללות קורעות  לב בלי שום סיבה. אולי חשבה ששכחה  איזה גור מאחורי הספה. מדי פעם  נהגה להטיל  את מימיה על הכותרת הראשית של עיתון הארץ שהונח בפתח אחת הדירות. היא לא היתה מהסוג שמעריך במיוחד אנשים חושבים.

בשנה האחרונה שמתי לב שהיא התחילה להזדקן  – עדיין היתה זריזה והחלטית כשעמדה על זכותה להיכנס לחדר המדרגות בכל פעם שעלה הרצון מלפניה,  אבל היללות נעשו רפות ורכות יותר. פעם או פעמיים היא אפילו הסכימה שאלטף לה את הראש. בחודשים האחרונים שכבה רוב הזמן מכונסת בעיגול, ראשה לחוץ בין כפות ידיה לרגליה האחוריות,  על השטיח שבמפתן הדלת של  השכנים מהקומה הראשונה.

והנה ביום ראשון האחרון כשיצאתי מהבית בבוקר, ראיתי אותה שוכבת בתנוחה לא אופיינית :

שרועה לאורכה בלי תנועה, פיה פעור, פרוותה רטובה. מבט אחד הספיק כדי להבחין בשני חורים לא גדולים באזור הבטן ובכתמי דם מסביבה.

טרוף טורפה החתולה האפורה.

ליד  דלת הכניסה פגשתי את השכן חנן, שחזר ומלמל בפנים קפואות: היא היתה כזאתי חמודה. כל יום האכלתי אותה.

מה נעשה עכשיו, שאתקשר לעירייה?

תעשי את זה. אני לא מסוגל.

אז התקשרתי למוקד 106 ואמרתי להם: איזה כלב מנוול טרף פה חתולה. והפקידה שאלה: והיא מתה? אמרתי: כן. אז היא אמרה: אני אודיע שיבואו לפנות אותה.  שיהיה לך יום יפה ותודה רבה.

חַד גַדְיָא . חַד גַדְיָא . דְזָבִין אַבָא בִּתְרֵי זוּזִי . חַד גַדְיָא .

ואז בא השונרא ואכל לגדיא

החתול התחיל, עובדה.

ואז  בא הכלבא שאכל לשונרא

ואז בא החוטרה שהיכה לכלבא

לכן הגיעו גם האש והמים והשור והשוחט ואפילו מלאך המוות שהוא הגיבור האמיתי בסיפור הזה. מין הראוי שזה יסתיים פה.

אבל לא. יש מי שחזק ממנו.

באמת?

עובדה,  יש.

אפשר שיקראו לזה הקדוש ברוך הוא, אפשר שיקראו לזה טבע הקיום, אפשר שיקראו לזה החיים עצמם.

וככה בעודי תוהה על העולם הזה לאור הזוועות שנחתו עלינו בסוף השבוע האחרון מידי אדם וטבע, קיבלתי טלפון מהמוקד העירוני: הרינו שמחים להודיעך כי פנייתך טופלה בהצלחה והפגר פונה.

ואני אמרתי: באמת תודה רבה. אבל זה לא פגר. זו החתולה האפורה.

 

הרהורים על ענייני מגדר, פריפריה ושאר ירקות בין כותלי האוניברסיטה

כשהייתי בת עשר בערך, יצאנו באחת השבתות כל המשפחה במכונית מקרטעת מנצרת ע' לחיפה.  ולא סתם חיפה – אלא למקום מאד –מאד חשוב, כפי שהסביר לנו אבא. בתום  נסיעה מיגעת בכבישים מפותלים במעבה החורש, הגענו סוף-סוף למקום נטוש שבמרכזו הזדקר מגדל אימתני עשוי בטון, זכוכיות ואבן . מין פרונקל ענק ומשונה באמצע שום מקום.

אני מאד מקווה שמישהו מכם יגיע לפה יום אחד,  הצהיר  אבא בפאתוס אופייני. אני מאמין שאתה  תגיע הוא אמר לאחי הגדול  (אלא מה,  התלמיד המצטיין, חביב המורות), את אולי… (כלומר אני- חולמנית ומפוזרת, אבל עם פוטנציאל), ואתה, טוב… לא כולם חייבים ללמוד (אחי הקטן, ברדקיסט עם דיפלומה, שרק מכבי תל אביב  היתה לו בראש).

 קצת יותר מ- 10 שנים לאחר הדרשה על ההר, יצאתי מהמושב ברמת הגולן ליום עיון והרשמה לאחר שהתקבלתי ללימודי ארכיאולוגיה ואמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. אחרי ששוטטתי קצת במסדרונות ואספתי טפסים כנדרש, יצאתי החוצה לדשא שמול המגדל הגבוה כדי להשקיף על הנוף עוצר הנשימה שנשקף מההר. כשנשכבתי על הדשא שמחתי ביני לביני על שבחרתי ללמוד במקום כל כך פסטוראלי  שאפשר להתנמנם בו בכל פעם שעולה הצורך.

אבל בשלוש השנים שעברו עלי מאז  לא זכיתי ליהנות מיתרותיה הברורים של האוניברסיטה הנ"ל. רק התרוצצות מבוהלת בין כיתה מוכת ניאון לאחרת, תמיד טרודה, תמיד ממהרת, כי אין זמן, יש הגשות ומבחנים ועבודות  ובין לבין צריך להספיק להתפרנס – פעם לצייר ממצאים לאיזה פרויקט, פעם למלצר בפאב  אפלולי בדאון טאון חיפה עד 5 לפנות בוקר.

את ההחלטה הנמהרת להמשיך במסלול לתואר שני באוניברסיטה העברית ולתואר שלישי באוניברסיטת ת"א, אפשר להסביר כאיזה סוג של מזוכיזם לשמו. או אולי חיפשתי דרך להוכיח לעצמי או לדרשן על ההר, או לכל מי שפקפק בי מהיום שעמדתי על דעתי החולמנית והמבולבלת – שאם אני רוצה, אני יכולה. גם שני האחים שלי עברו מסלולים ארוכים דומים, גם  האח שלא ציפו ממנו הרבה סיים תואר שני בפקולטה לחקלאות. 

כשקראתי השבוע על הסאגה המתמשכת בחוג לסוציולוגיה התמלאתי ברגשות מעורבים. הסיפור הזה מעורר הרבה תגובות כי כולנו הרי ינקנו מאותם מיתוסים וסיפורים עסיסיים – החל  מפיגמליון  ואגאלאתיאה, דרך גברתי הנאווה,  אילוף הסוררת ואפילו "אישה יפה". בצד אחד יש גבר שניחן בכל המעלות האפשריות,  בצד שני – אישה בעייתית כביכול, שצריך להפוך לבנאדם בתהליך ארוך. מה שחמור בעיני מכל הוא לא הרומן עצמו, כי מה לעשות, דברים כאלה קורים בכל מקום שיש בו אנשים בוגרים, אלא המעשה של המרצה לרוץ ולספר לחבר'ה.  תכונה ישראלית מאד מאד לא מצודדת. 

ולגבי הפער בגיל, במוצא ובמעמד האקדמי שהובאו כהוכחה ליחסי מרות בין המרצה למתלוננת: מילא הפערים בגיל ובמעמד האקדמי שאותם עוד אפשר להבין, אבל מה עניין המוצא העדתי או העובדה שבן דיין גדלה בפריפריה? כבת פריפריה לבת פריפריה – אני מרשה לעצמי לומר שעוד לא נמצא המקום על פני כדור הארץ שמאציל על יושביו תבונה יתרה. אבל קדושה – זה משהו אחר, זו כבר תכונה אנושית. כשעבדתי בפומפיי סיפרתי לסטודנט אירי כבדרך אגב, שגדלתי בנצרת והוא בתגובה, אחז בידי וכמעט בכה מהתרגשות. וכל החיים הייתי בטוחה שהסוכנות היהודית קפחה אותנו כשעלינו לארץ, רק בגלל שאנחנו מסיקה. והנה נהפוך הוא- שלחו אותנו להתגורר בקרם שבקרם, במקום שמזוהה עם האיש המפורסם בעולם, קצת כמו ליוורפול, שגם שם כידוע, צמחו כמה מופלאים ששמם יצא למרחוק.

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" התריעו חז"ל. לעניות דעתי  דווקא אלה ש"לא זכו באור מין ההפקר", הם אלה שיש להם סיפור יותר מעניין לספר. להיות דור ראשון  של פורצי דרך ולא משנה באיזה תחום, הרבה יותר שווה בעיני מאשר ללכת בכל נתיב סלול אחר. חוץ מזה,  ישראל היא לא בדיוק אנגליה או צרפת עם שושלות של  "כסף ישן" ובני אצולה מדורי-דורות. אם "נחפור" קצת אחורה נגלה שרוב-רובם של  הפרופסורים המובילים בארץ, הם מהגרים / פליטים או צאצאים של מהגרים /  פליטים חסרי כל,   שהוריהם (וודאי אמותיהם),  לא החזיקו תארים ותעודות, או מורים פרטיים באחוזות משפחתיות.

נכון, יש הרבה מה לתקן. האוניברסיטה מעצם טבעה היא מוסד מיושן, שמתנהל בכבדות, לפי קודים ותפיסות עולם שאבד עליהם הכלח. השיח המעניין באמת מתנהל היום מחוצה לה – בקבוצות לימוד, במוסדות עצמאיים, בתקשורת ובמדיה החברתית. אולי זו התועלת העקרית שצמחה מהסיפור הזה – בן דיין הוכיחה לארן שלמרות שלכאורה נתוני הפתיחה שלו היו גבוהים משלה בכל הפרמטרים – היא זו שהצליחה לגבור עליו בנקודות. בא נקווה שהנצחון הזה לא יעלה לה ביוקר.

בצהרי היום. סדום

אחרי שנפרדנו מאנשי הארכיון בעין גדי, המשכנו בדרכנו דרומה לסדום.  קבענו להיפגש שם עם עופר,  הממונה על האזור  במועצה לשימור אתרי מורשת. למרות שכבר יצא לי לבקר באי-אילו אתרים עתיקים פחות-או יותר בימי חיי, האתר בסדום הוא מהמרגשים שפגשתי עד כה.  לי הוא מזכיר  עיירת כורים נטושה באיזה מערבון ספגטי שהזמן בה קפא מלכת. יש תחושה שבכל רגע נתון, יכולים לצוץ מבין הבקתות המתפוררות המכוסות אבק מדברי  – בלונדי , טוקו או "עיני מלאך"  רק כדי לסגור כמה עניינים לא פתורים בנוגע לזהב.  

המחנה  היה שקט ומנומנם כשהגענו בצהרי היום,  אבל ידעתי שכדאי מאד  לפקוח עין לכל צרה שלא תבוא.  כי צרות במקום הזה לא חסרו מהרגע שהחליטו על הקמתו ב-1 במאי 1934, ובעצם גם הרבה שנים לפני כן. הדרך היחידה  להגיע ולצאת מפה היתה דרך הים, וגם אז הנסיעה ארכה בין 7- 8 שעות במקרה הטוב. גם מים לשתייה לא היו, ניסו למצוא כל מיני פתרונות יצירתיים עד שהמלך עבדאללה הסכים שיעבירו מים ממעיין סמוך לא-צאפי שבעבר הירדן בצינור תת-קרקעי מעץ, תמורת העסקתם של כמה מאות עובדים בדואים במפעל. אבל ההסכם הזה לא צלח את המאורעות אחרי הסכם החלוקה מ- 1947. היו גם סכסוכים וקרבות קשים בין חלק מהעובדים לבין אנשי ההנהלה ווהיזם הראשי נובומייסקי. אנשי "הקבוצה המקובצת"  וביניהם יהודה אלמוג האשימו אותו בנטיות קפיטליסטיות, בהעדפת האינטרסים של ממשלת המנדט על פני האינטרסים של בני עמו וגם על זה שלא עשה דיי כדי לקדם את רעיון הקמת גרעין התיישבות עברית ראשונה בסדום.

אחרי מלחמת העצמאות הצרות רק הלכו וגברו – המפעל נכנס לתקופה של משבר כלכלי, הפועלים המקצועיים שהיו קודם – עזבו, עולים חדשים מצפון אפריקה  נשלחו למקום בעל-כורחם והתקשו לעמוד בדרישות שהוצבו להם, ובמקביל התחוללו גם צרות סביבתיות – הים שהיה פה קודם הלך ונסוג  וכיום בחלק הדרומי של ים המלח יש יותר שרידים של בריכות מלח מאובנות מאשר ים.

 עופר הראה לנו כיצד מתקדמות  עבודות  השימור של חדר האוכל ובית הביטחון. מסתבר שהקבלן עובד קשה כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים הגבוהים שהיו  לבנאים משנות ה- 30. בשלב הבא יעברו לשמר את בית  המנהל, 13 בקתות מגורים, חדר כיבוי האש, השירותים,  המקלחות,  מתחם המכבסה ואת המזח שמצפון למחנה.  הרבה עבודה. הכוונה הכללית היא להפוך באחד הימים את האתר למרכז מבקרים. 

למחרת בבוקר ביום שישי, קמנו מוקדם בכפוף לשעות ארוחת הבוקר, הצטיידנו בבגדים נוחים, נעליים גבוהות, כלי מדידה, דפים, בקבוקי מים (אין מים זורמים באתר) וגם בשני סנדביצ'ים  עם ביצה קשה שפילחתי מהמלון- 4- כוכבים -חצי פנסיון-הכל כלול-כולל ספא  (איך את עושה את זה, אין לך בושה? לא, אין לי.  אתה עוד תודה לי באמצע היום כשתמות מרעב ) – ויצאנו לדרך.

ראשית דבר הסברתי  לפרולטר מהם שלושת  הכללים החשובים  להצלחת המשימה שעומדת לפנינו והיא-  לתעד למעלה מ- 20 מבנים ביום עבודה אחד: סדר, סדר וסדר. צריך לבדוק אם כבר מדדו את הבניין – אם כן, מה טוב, נותר רק לצלם. הצילום מתבצע כך: אני מתקתקת והוא רושם: "צילום מס' 5 : בקתה 1 – חזית צפונית", "צילום מס' 6: פרט חלון,  קיר מערבי פנימי" וכן הלאה. מאד חשוב לדייק בסדר המספרים ובתיאורים, כי כשחוזרים הביתה מאד קשה לשחזר . בתום 400 ומשהו תמונות ו- 6 שעות נותר לנו רק להגיע למזח ולמדוד את השירותים.  שתי משימות לא פשוטות לסיומו של יום עבודה. המזח ממוקם קילומטר או שניים מצפון למחנה והוא מוקף תעלות, בריכות פתוחות ואדמה לא מי יודע מה יציבה. אבל גם את זה וגם את המדידה של שירותי הבול-קליעה צלחנו בשלום בלי לפול לאף בולען או מהמורה.

יצאנו מהמחנה קצת לפני שירדה השבת, כשהשמש כבר החלה לנטות מערבה מאחורי הר סדום. נעלנו את השער במנעול גדול ונתתי מבט אחרון בבתים המתפוררים שנצבעו בצללים ארוכים וכהים באופן שאינו  מבשר טובות.  בפתח אחת הבקתות יכולתי לראות איש  על כיסא נוח  מתנדנד קלות, שרגליו נשענות על הקיר,   ראשו השמוט מטה מוסתר בכובע בוקרים, על כתפיו פאנצ'ו  ארוך והוא ממתין באדישות לבאות.

 

טלפון מבורא עולם

–   הי מה קורה?

–   ברוך השם, ואת?

–   תגיד מה היה לך אתמול? היית באטרף בגלל הסינגל החדש?

–   כן, אל תשאלי. וגם דפקתי את ההופעה. השתלטתי על הבמה, שעות דיברתי עם הקהל בלי הפסקה.

–    באמת? ואחר כך, מה קרה?

–    כלום. אשפזתי את עצמי, מאתמול אני כאן.

–    אוי כפרה (אנחה). שמתי לב שהיית קצת בהיי בזמן האחרון. ואיך אתה מרגיש עכשיו?

–    בסדר גמור. עד אתמול חשבתי שאני המשיח בן דוד.

–    והיום מה?

–    היום אני בורא עולם.

–    ואיך זה מרגיש להיות בורא עולם?

–   לא משהו, אני אגיד לך ת'אמת. שעה שאני מבקש מהם מגבת והם לא נותנים לי. ככה מתייחסים לבורא עולם?

–   באמת לא בסדר.

–  את יודעת מה עוד חשבתי?

–   מה?

–  שאם אני בורא עולם זה אומר שיש לי עוד הורים בשמים. חוץ מאלה שאני מכיר. ראית מה כתבתי אתמול בפייסבוק שלי?

–  קצת היה לי קשה לעקוב אחריך. עדכנת את הקיר שלך כל 3 דקות בערך.

–  אבל קראת מה כתבתי?

–  לא ממש.

–  אז כנסי לפרופיל שלי ותקריאי. אני חייב להיזכר. היו שם דברים חשובים ביותר.

–   טוב…כתבת שצריך להיות בשמחה וגם שבעדליידע  הבאה יהיה מפגש קוסמי בין העולמות וגם ש…

–   אני צריך לסיים, הביאו לי מגבת.

כשהתנתקה השיחה התמלאתי תוגה. חשבתי על החבר היקר שלי שאני כל כך אוהבת, על הסחרחורת הבלתי אפשרית שהוא חי בה – פעם למעלה, פעם למטה.  בעת השירות הצבאי שלו בסיירת הוא  יצא בראש הכוח לתפוס מבוקשים בג'נין, וחטף בלוק בראש שהשאיר אותו בקומה במשך חודש ימים. כשהתעורר התפרצה אצלו המחלה הארורה הזאת שלאורה ולצילה הוא לא מפסיק ליצור:  בתיאטרון, במוסיקה בשירה. חשבתי על יוצרים  גדולים אחרים, שגם הם זכו לגורל דומה: מה הפסיכיאטריה היתה עושה עם הנביאים, ישו, ר' נחמן , שבתאי צבי ?

בעודי שקועה בהרהורים קיבלתי ממנו מסרון עם סמיילי: חברים יקרים: נא להיכנס לדף הפייסבוק שלי !

 

 

במעמקי ההרודיון עם מדריך קוראני

מעולם לא הצלחתי להבין את ירושלים ואת ההיגיון הסבוך שלה. מבחינה  גיאוגרפית בעיקר. בעיר ילדותי נצרת יש שתי שכונות: צפונית ודרומית ובאמצע- כביש. הגיוני. בת"א הכי קל להסתדר כי במערב יש ים ושאר הכיוונים מסתדרים פחות או יותר בהתאם. בחיפה שגם בה גרתי, יש ים שאפשר להגיע אליו רק מהעיר התחתית, יש את שכונות הכרמל שמשקיפות מעל ויש את נווה שאנן בקצה השממה המבודדת. אי אפשר להתבלבל. רק ירושלים כמו ירושלים היא מתוסבכת לגמרי: בליל אינסופי של עשרות שכונות על כל גבעה ועמק. בכל פעם שאני מצליחה להגיע בשלום ליעדי אני רואה בזה סוג של נס.

בשישי האחרון התקיים בהרודיון סיור לכבודו של פרופ' אהוד נצר שנפל בעת מילוי תפקידו. מאחר ולא ביקרתי באתר הרבה שנים- החלטתי להירשם אליו, אפילו שלא הכרתי את המארגנים.  ראיתי בזה גם סוג של מחווה אישית למורה ומעל לכל – לאדם שהיה באמת, יוצא דופן בנוף המקומי.

הדרך מת"א להרודיון, עוברת כידוע בירושלים. מאחר והיה צריך להגיע לאתר בשעה 8:00 בבוקר, החלטתי לשנן ערב קודם את המסלול. אבל זה לא ממש עזר. כשהגעתי לרחביה פניתי בכל הרחובות שלא הייתי צריכה לפנות בהן וגרמתי למהומת עולמים ולאינספור צפירות של נהגים ירושלמים עצבניים. אחר כך התקשר חבר ירושלמי במיל' שעשה מאמצים  לחלץ אותי מהתסבוכת. את ממש קרובה ליציאה הוא אמר, תפני לכיוון דרום-מזרח. הסתכלתי על השמים המעוננים שטפטפו מעל ואמרתי שהוא בטח צוחק עלי. איפשהו קרוב למושבה הגרמנית, כשכבר הייתי בייאוש גדול, עצרתי את המכונית ושאלתי את האיש הראשון שעמד בצד הכביש איך מגיעים לרמת רחל. בעצם, איך מגיעים להרודיון תיקנתי כשגיליתי שהנ"ל  הוא למעשה הארכיאולוג גיא שטיבל, שחפר עם נצר במצדה ובעוד כמה מקומות. שטיבל חייך ואמר לי לעשות u-turn. אם יש ניסים בעולם – אז הם קורים בירושלים.

בדרך להרודיון עוברים במחסום צבאי ובשורת כפרים אפורים ודלים למראה. רוב המכוניות שנוסעות בכביש המתפתל והצר נושאות לוחיות זיהוי בצבע אפור דהוי. פעם מזמן אחרי אוסלו,  לוחיות הזיהוי היו עליזות וצבעוניות: ורוד לחברון, תכלת לרמאללה. עברו חלפו להן ימי האופטימיות, נשארנו עם המצב. לאחר נסיעה קצרה מגלים את הגבעה המלאכותית שעליה ניצב ההרודיון במלא תפארתו. פונים שמאלה בכיכר מאולתרת עם עמדת שמירה נטושה, ומיד אחר כך מתחילים להעפיל בהר דרך כביש צר מלהכיל  בתקווה שאף אחד לא יחליט לרדת למטה באותה שעה.

הגעתי לאתר כמעט בזמן. המדריך שלא ידעתי עליו דבר, בדיוק נתן סקירה מפורטת על ההיסטוריה הפרטית של אהוד נצר. הוא אמר שאהוד התחיל את הקריירה שלו בתור ארכיטקט ולכן את הד"ר בחר לעשות על הארכיטקטורה  מהתקופה ההרודיאנית במצדה.  אבל עם השנים הוא התקרב יותר למקצוע והיה  לארכיאולוג של ממש. ואני חשבתי ממתי מפרידים בין הדברים – שהרי ארכיאולוגיה היא תמיד גם וגם. האנשים בקבוצה הקשיבו למדריך ברוב קשב – לגברים היו כיפות סרוגות ושפמים והנשים הבודדות לבשו שכבות של חצאיות ומכנסיים.

השמיים היו סגריריים ומדי פעם בפעם טפטפו עלינו, אבל אלו לא מנעו מהמדריך להאריך בהסברים על שיפולי הגבעות, הנקיקים  והואדיות. היו גם הסברים על הכפרים הפלסתינים  ש"תקועים" לדבריו בנוף של בתי הלגו עם הגגות האדומים. בשלב זה כבר הבנתי שבאשר אבדתי –אבדתי. לפעמים צריך לעשות דרך ארוכה בבוקר חורפי רק כדי לשמוע מישהו שאי אפשר להסכים אתו. אחר כך התחזק הגשם והקבוצה התקבצה במבנה הרוטונדה של בית המרחץ. שם שמענו הרצאה מלומדה על יוספוס פלביוס, המרד הגדול וכיבוש יודפת. אז  כבר איבדתי את סבלנותי לגמרי ויצאתי לשוטט באתר. בקצה אחד השבילים נתקלתי  בקבוצת מטיילים מלוכסני עיניים מצוידים במטריות, מעילי גשם ומצלמות ענק. המדריך שלווה את הקבוצה נראה קפצני וידען והוא הצביע על המבנים הפזורים בשטח תוך כדי תנועה נמרצת. הקהל מצדו ענה לו בקריאות מתוזמנות היטב של: אוֹוֹוֹ ו- אהההה. שמחתי שסוף-סוף מצאתי לי מדריך כלבבי.  מיד חברתי אליהם וירדתי אתם למערכת המסתור מימי בר כוכבא.  כמו כולם רצתי בעקבותיו, הקשבתי להסבריו התמציתיים, הנהנתי בהתלהבות  וקראתי אוֹוֹוֹ ו- אהההה. אחד מחברי הקבוצה חייך אלי ואמר שהם קוראנים מניו-יורק, סטודנטים  ללימודי תנ"ך.

המקום הזה מאד מעניין אבל הוא עצוב מאד הוא אמר. בגלל הפרופסור שנהרג בזמן החפירה? לא בדיוק הוא ענה –  המקום הזה עצוב כי הרבה אנשים מתו כאן, הרבה דם נשפך. אם כך אין לך מה להתרגש. כל הארץ הזו עצובה באותה מידה.

 

צעקה תוניסאית

הערב החלטתי לשוטט קצת ברשת כדי לדוג איזו תובנה חדשה על המתחולל בימים אלה בארץ מולדתם של הורי והורי-הורי לפניהם ואלה שקדמו להם. אף שמעולם לא הייתי בה, אין לי ספק שיום אחד עוד אזכה לבקר בתוניס אל-חדארה ("תוניס הירוקה"), כפי שהיא מכונה בפי הערבים. כלומר, אם לא יקרה משהו קיצוני, כמו מהפכה אסלאמית או משהו כזה.

זה התחיל כשמוחמד בועזיזי מהנדס מובטל שעסק לפרנסתו במכירת ירקות בעגלה מקרטעת, סרב לשלם דמי כופר ("פרוטקשן" בלעז) לשוטר מקומי שנטפל אליו. כתוצאה מכך הנ"ל החליט להחרים את עגלתו ואף להראות לו את נחת זרועו. לבועזיזי היה רישיון רוכלות כדת וכדין ולכן ביקש להתלונן נגד השוטר המושחת בפני מושל העיר. אבל למושל כמובן, היו דברים יותר חשובים לעשות מאשר לטפל בזוטות כגון זה. ר' נחמן אמר שאין ייאוש בעולם, אבל דומה שבעולמו של בועזיזי ושל 8 הנפשות שנסמכו עליו למחייתן, דווקא תקווה לא היתה בנמצא כלל. אז הוא החליט להצית את עצמו, וכך התחיל כל הבלגן.

כדי לנסות להמשיך להבין עוד קצת מה קורה, עשיתי עוד כמה שיטוטים הפעם ביוטיוב. מהפכות מצטלמות היטב בטלפונים ניידים, כי זה יוצר תחושה אוטנטית בלב הצופים. אפשר לראות למשל, קהל עצום ורב קורא קריאות קצובות נגד המשטר, אפשר לקרא סיסמאות מאולתרות על גזרי נייר באנגלית, ערבית וצרפתית. מדי פעם מצלמים מישהו נואם בזמן שאחרים מקשיבים באהדה ומוחאים כף. האנשים נראים עירוניים, מרביתם צעירים, חלק ניכר מהם נשים. רק מעטות עוטות מטפחות על ראשן. דומה שמדובר במהפכה של בורגנים.

באחד הקטעים שהועלו ליוטיוב רואים אישה כפרייה לא צעירה עם כיסוי ראש ארוך ולבן וסוודר גס. היא מדברת בתנועות ידיים גדולות במין ניגון שהוא ספק קינה ספק שירה. הקהל סביבה מקשיב לה בתשומת לב רבה. חלקו עוטה גלימות שחורות של עורכי דין עם סרט אדום בדש אולי לזכר בועזיזה. אני לא מבינה על מה האישה מקוננת אבל בדבריה אני מזהה כמה מילים: "וואלד", "פוּלוּס" , "פוֹלצייה" "עטיני" – מילים שמהן נרקמות סיפורי הייסורים של כל העניים כולם.

בטלוויזיה הצרפתית הראו קטע מהביקור הממלכתי שערך הנשיא בן עלי בבית החולים באחד מהימים שבהם בועזיזי פרפר בין חיים למוות, לפני שנפטר מפצעיו. צוות גדול של רופאים ואחיות קבלו את פניו וספרו לנשיא ולפמלייתו על מצבו של החולה, שנראה כמו גרסה מקומית של הגיבור מ"הפצוע האנגלי" – מומיה לבנה עטופה תכריכים, שוכבת ללא תנועה במיטה. חדי העין יכולים לראות שמתחת לעור השרוף, מסתתר רק בן אדם.
הנשיא ודאי פקד עליהם לעשות הכל כדי להציל את האיש. הרחובות התחילו לגעוש ולקצוף, ההמונים מבקשים לפרוק את זעמם על עוולות חייהם – השחיתות הפוליטית, יוקר המחייה, האבטלה, העוני –  זה מה שחסר לו עכשיו. הנשיא מן הסתם זימן גם את מושל העיר לנזיפה חמורה והורה לו להשיב את העגלה על תכולתה לבעליה. מושל העיר הבטיח לטפל בזה במיידי כמובן. זו לא אשמתו, זה השוטר אשם. ובכלל מה הבועזיזי הזה עשה כזה עניין: כוּלה עגבניות, כוּלה.

דיני ראיות

תסתכלו ילדים למרכז המצלמה, עוד מעט תצא ציפור קטנה! , אמר ה להמשיך לקרוא

סנובית בקיסריה

 

או הג'ינג'י של חלי לא לבד

שייח'-השייח'ים ושלושים ותשע נשותיו

תכנסי, בבקשה, בבקשה.., הוא אמר בחיוך ולחץ את ידי בלחיצת יד אמיצה וקצרה, לא לפני שסקר במהירות את לבושי כדי לוודא שאינני מסוג הנשים היהודיות שנמנעות מנגיעות יד אקראיות עם זרים גמורים.

תודה רבה אמרתי לו, וצעדתי בעקבותיו  בשביל המתעקל  לפתח ביתו בין שיחי נוי מטופחים, פסלי גן עשויים גבס וכלובים גדולים מאוכלסים בתוכים וציפורי שיר.  גן עדן נטוע בין ערמות אשפה בשולי המדבר, בעיר שנוסדה בידי הממשל רק בכדי לאכלס בה אחת ולתמיד את אלה שמסרבים להשתכן במגורי קבע מזה עידן ועדנים.

סליחה על הבלגן, אני צובע את הבית עם הבן שלי. אשתי נסעה לחו"ל ואנחנו עושים לה הפתעה.

נסעה לעשות חאג' ? אני מגלה טפח מידענותי על מנהגי מארחי

לשוויץ היא נסעה עם הילדה.

?

לבקר את ההורים שלה.

אה.

תשתי משהו? קפה?

בשמחה, אני אומרת.

הפוך?

מה הפוך?

יש גם אספרסו, אם את מעדיפה. הסתכלתי על  מכונת הלוואצה משוכללת שניצבה בגאווה על משטח השיש במטבח המצויד וחשבתי בצער שכך כנראה חולפת תהילת עולם. שיהיה אספרסו, אמרתי לו.

אחר כך בסלון המעוצב בסגנון בארוקי עשיר, התיישבתי עם ספל האספרסו ושמעתי סיפורים על משפחתו,  בני  שבט אל הוזייל: צאצאים של בני הלאל שבאו מחצי האי ערב עוד בימי החאליפים הגדולים והמצאו נחלות בארצות רבות מעירק ואיראן במזרח, דרך ירדן, סוריה, מצרים, לוב, טוניס, אלג'יר ומרוקו במערב.  את הפלחים הם הביאו לפה כדי שיעבדו בשבילם את השדות, כי הם לא בנויים לעבודה הזאת. גם שחורים מאפריקה הם הביאו. האסלאם רוב הזמן היה פחות חזק אצלם – חוקי המדבר גוברים על חוקי  השרעייה . אבל היום כולם נעשים יותר דתיים. גם אצל היהודים זה ככה.

האם יש מעמדות? בטח יש. פלח נחשב פחות מבדואי.  בדואי יכול להתחתן עם בת של פלח', אבל הפוך – זה לא מקובל. אם נגיד בא פלח לבקש את ידה של בת של בדואי, האבא לא יגיד לו לא ישר. גם אם אחד שחור יבקש. חארם, אצלנו אומרים שכמו שכל השיניים במסרק שווים – גם ככה האנשים בפני אלוהים.  אבל לאבא של הבת מותר לבקש כמה מוהר שהוא רוצה. והמוהר אצל הבדואים הוא מאד יקר. אבל אחרי 67 המצב השתנה. התחילו לייבא נשים בזול מהשטחים.

ואיך קרה שאשתי שוויצרית? טוב גרתי שם כמה שנים. היא מהצד הגרמני. בחורף הטמפרטורה מגיעה למינוס 20, אבל בסוף מתרגלים. כשהבאתי אותה לישראל, גרנו קודם בבת ים. רציתי להרגיל אותה למנטאליות לאט לאט, יעני. אחר כך עברנו לקריית גת ורק אחרי כמה שנים הגענו לרהט. היום אני מת לחזור לשוויץ אבל היא לא רוצה. טוב לה פה.

רוצה לשמוע על האבא שלי סלמאן אל הוזייל? הוא היה השייח' של כל השיח'ים. רק פעמיים  בהיסטוריה היה שייח' כזה שהיה מקובל על כל השבטים כמו האבא שלי. המלך חוסיין עליו השלום, היה כאן בתור ילד עם סבא שלו עבדאללה, עוד  לפני שהיתה ישראל. איך הוא התחתן עם 39 נשים? טוב, הוא היה צריך את זה כדי לחזק בריתות עם משפחות משבטים קרובים ורחוקים. אבל רק את האימא שלי, האחרונה מביניהן, הוא אהב באמת. עם כל הנשים הוא התגרש ורק אתה הוא חי 35 שנה.  השייח' חי מאה שנים בדיוק הוא נולד ב- 1882 ונפטר ב1982. ועכשיו רוצים להפוך את הבית שלו,  את הקאסר הנמצא פה קרוב  לבית מורשת לעדה הבדואית.

יש כאן מישהו שיכול להראות לי את הבית? אני שואלת והמארח שלי אומר בטח, הנה אחמד זה הבן של האח מספר 74 שלי.  וככה יצאנו לדרך הנכד שמי ידע מה מניינו בשושלת ואני, דרך חצרות תחומות בגדרות רעועות, ערמות אשפה, והרבה פרצופים סקרניים שביקשו לדעת בחיוך רחב מהי מטרת הביקור הממלכתי. כל אלה האחים שלך? אני שואלת והוא אומר: בני  דודים.

הגענו לקאסר – בית אבן בעל שתי קומות מט ליפול שידע ימים טובים יותר ובבמתארו הנוכחי רחוק מלהזכיר ארמון.  בשלב זה הצטרף אלינו נער צעיר שהילך כמה פסיעות מאחורי המלווה הרשמי שלי, שהילך כמה פסיעות מאחורי כי סדר צריך להיות פה.  החדר בקומה התחתונה או מה שנשאר ממנו, היה גדוש באשפה מכל סוג ומין, מפולות אבנים ולשלשת יונים. מה אתם עושים אתן? והילד הסביר:  מוכרים ב 10 שקל.  איש עסקים האח שלך אני אומרת למלווה והוא מתקן: זה בן דוד שלי.

למעלה השייח'  היה מקבל אורחים הוא אומר ומצביע על מדרגות האבן הרעועות והצרות שמובילות לקומה השניה, רוצה לעלות?  בטח, למה לא. הנוף המדברי שניבט מהקומה השניה הוכתם בפחונים ומבנים ארעים עשויים טלאי על טלאי ללא כל סדר מוגדר.  בחצרות הבתים הצמודים לקאסר בצבצו ראשי צאן, חמורים ותרנגולות לרוב. רק ביתו של הבן של האישה המועדפת נותר בתפארתו כנווה מדבר מוריק ומטופח בלב הישימון.