ארכיון חודשי: ספטמבר 2008

סיור ליודפת 27/9

בעקבות קריאת הספר "אדמה שחורה" – נתבקשתי על ידי תושב יודפת, להגיע למקום כדי לספר על הנסיבות לכתיבת הספר, מקומות ההשראה והחפירה.

הסיור יתקיים בשבת הקרובה בשעה 17.00 בכניסה לאתר.

בתוכנית: הרבה סיפורים, שירה וניגונים, תה מצמחי התל, פריחת חצבים, אירוח אצל תושבי המקום ועוד הפתעות.

הסיור ללא תשלום – כולם מוזמנים!

מוזיאון וירטואלי לארכיאולוגיה

סרטון הדמיה של המוזיאון הוירטואלי לארכיאולוגיה ( Virtual Museum of Archaeology =MAV)  שהוקם לא מזמן ליד אתר החפירות בהרקולנוס שבקמפניה. הרקולנום היא אחת הערים שנהרסו בהתפרצות הר הגעש ויזוב בשנת 79 לספירה והביאה גם להרס פומפיי.

השאלה אם יש צורך במוזיאון וירטואלי כזה באתר שבו מידת ההשתמרות היא מהגבוהות בעולם – היא עניין לדיון בפני בעצמו. מעתה אין צורך שהתיירים יגררו את רגליהם הכבדות בחום הכבד ובאבק בין הבתים והרחובות שעמדו לפני 2000 שנה !!! כולם יכולים להנות מהליכה נעימה בחללי תצוגה אפלוליים וממוזגים היטב. 

רעיון כזה טוב? לא בטוחה. בכל אופן היכולות הטכנולוגיות של האחראים על המיזם מרשימות ביותר, כפי שתראו בעצמכם. בקרוב אצלנו: מצדה הסרט!  

כריסטוס רוז

כשצעדתי לי אתמול בערב בפארק הירקון, נתקלתי בפינת חמד חדשה שצמחה יש מאין על הגדה הצפונית של  הנהר: שני ספסלים שרגליהם נקבעו בבטון, לצדם שיחי נוי חדשים ובאמצע עץ אקליפטוס עקום שעליו מודבקים עשרות רבות של דפים. למרגלות אותו עץ הונחה ערמה גבוהה של דובונים ובובות ובלונים וגם כמה נרות דולקים.
 
המצבה המאולתרת של רוז.
 
שתי ילדות כבנות שש ושבע עמדו בסמוך לעץ בפנים רציניות כמו בדקת דומייה שבימי זיכרון ושואה. אביהן עמד בצד וחיכה להן בסבלנות. דומה היה שהן מתקשות להיפרד מהמקום. מתקשות להיפרד מרוז. בלב כבד הסכימו לבסוף להצטרף אליו לא לפני שהבטיח שגם מחר הם יבואו לבקר אותה.
 
התקרבתי לעץ כדי לקרא את המכתבים: "אנחנו אוהבים אותך מאד", "את מלאך בשמים", "חבל שלא הכרתי אותך", "הלוואי שמרי ורוני רון ילכו לגיהינום". הפרחים, הצעצועים, הנרות והמעמד כולו הזכיר לי את פינות האיקונין של הצלוב מנצרת   ושל קדושים אחרים שכמוהן ניתן למצוא בכל עיר, כפר וגדר אבן ברחבי אירופה. אלא שכאן התסריטאי של הסיפור עוות את הדמויות הראשיות בגרוטסקה גסה: במקום מרי חסודה ובתולה יש לנו מרי שרלילה עם טעם רע במיוחד בגברים, במקום אב רחמן שמלוה את בנו באשר ילך יש לנו שני אבות: אב מזניח ומתנכר ואב חורג שרוצח,  ובמקום תלמיד חכם וכריזמטי המשוטט בדרכים ובשורה בפיו על עולם טוב יותר של צדק ואהבה לכל –  יש לנו ילדה שלא הלכה לשום מקום, אפילו לא לגן, ועל צדק ואהבה בחיים שלה אין מה לדבר בכלל.

המצבה המאולתרת של רוז הביאה אותי להרהורים אודות המלחמה הנתשת זה שנים בין הנצרות ליהדות. תופעת הנצרות הרי לא צמחה יש מאין. ראשיתה משולבת בתסיסה הדתית בארץ ישראל בדורות האחרונים שלפני חורבן הבית, והופעתה אינה נבדלת מהופעתן של תנועות משיחיות אחרות שרבו באותה עת בעם ישראל. בד בבד לתהליכים הפנימיים בתוך העם היהודי, גססו גם האלים הפאגנים שכוחם כבר לא הצליח לשכנע את ההמונים ואלה פנו לבקש מזור בדתות אחרות. היהדות זכתה לעניין גובר בקרב רבים מבני אומות ובספרות חז"ל השתמרו אזכורים של מטרונות נוכריות שהתעמתו עם תלמידי חכמים בפורומים של לימוד. רבי עקיבא – אחד הבולטים שבהם, אף התאהב באחת מהן – באשתו לשעבר של טורנוסרופוס נציב רומא ונשא אותה לאישה במקום רחל.

    
לאט לאט הופצה הנצרות קודם בקהילות הפאגנים ביוון ואסיה הקטנה ואחר כך גם אצל המאמינים הגנוסטים בקרב המעמדות הגבוהים ברומא. היה איזה שלב במרוץ הזה שבו היהדות והנצרות היו ממש קרובות זו לזו, על אותו קו במסלול המפרך לגאולת נפש האדם, אבל מהר מאד הנצרות "תפסה ספיד"  וזכתה ליתרון בולט: אולי בזכות המיסיונריות של פעיליה, אולי בזכות ההקלות הרבות במצוות אמונתה (ובהן הויתור על המילה), אולי בגלל השאננות של היהדות שלא ממש טרחה להביא מאמינים חדשים לשורותיה. ואולי בעיקר, בזכות אותה דמות אגדית, כריזמטית וסוחפת של אותו אדם שממנו צמחה.
 
האם אפשר לדמיין כיצד היתה נראית ההיסטוריה המערבית ללא הנצרות? האם אפשר לדמיין מה היה קורה אם היהדות היתה סוחפת המונים אל שורותיה במקומה? היום קשה אפילו לדמיין סנריו כזה.

אבל כשחושבים על זה עוד קצת לעומק, מבינים שהמאבק ביניהן הוא בכלל לא כוחות. כי מעבר לכל, לנצרות יש קלף מנצח – דמות אלמותית של קדוש מעונה שכל אדם בעולם יכול בכל עת  להזדהות אתו, לבכות עליו ולהתייסר בגללו. ואותו קדוש שהונצח באינספור איקונות וחפצי אמנות מזכיר למאמיניו בכל רגע ורגע, עד כמה נגיש וקרוב הוא הרוע המוחלט העומד בפתחו של עולמינו זה.
הוא יודע, הרי הוא הביט לרוע ישר בלבן של העיניים. כפי שעשתה גם רוז הקטנה.

 

 
  

סודוקו ארכיאולוגיה

בעקבות עבודתי כמרכזת תכנים בתגליות, נתבקשתי לארגן סדרת הרצאות בנושא "ארכיאולוגיה בעין הסערה" בבית אבי חי שבירושלים. מדובר בסדרה מפי ארכיאולוגים ובעלי עניין במגוון נושאים מעוררי מחלוקת הכוללים בין השאר, את הפולמוס (השחוק יש לומר), בין הארכיאולוגיה למקרא, קדושת הקברים הקדומים מול צרכיי הפיתוח, שאלת האתנוס הלאומי של עמים קדומים, נושא האג'נדה הפוליטית של המשלחות, המסחר בעתיקות ונושאים נוספים.

 

לכל אחד מהנושאים הללו הייתי אמורה לשבץ שני מרצים כדי להביא בפני קהל השומעים נקודות מבט שונות ומשלימות.  עניין פשוט מאד, לפחות על הנייר. עשיתי אם כן רשימה מפורטת של חוקרים ואנשי עניין העוסקים יומם וליל בכל אחד מהנושאים הללו והתחלתי להרים טלפונים ולשלוח מיילים. רק אז הבנתי עד כמה שהעניין הזה מסובך.

היו כאלה שהיו מוכנים לדבר אבל בלי האדם שמחזיק בדעות הפוכות להם. אחרים לא יכלו לדבר משום שהנושאים הללו מתנגשים עם מקום פרנסתם. יש כאלה שהיו מוכנים לדבר, אבל לא על זה,  על נושאים אחרים פחות מעוררי מחלוקת. יש שנמנעו בנימוס בדרכים אחרות – הם יהיו חו"ל או עסוקים בדבר אחר. היו בודדים גלויי לב,  שאמרו שהשותף לפולמוס שהוצע להם אינו רשאי לדעתם להביע דעה משום שהוא נטול יכולות מדעיות מקבילות לאלו שלו.  על עמדה אידיאולוגית או פוליטית אצל ארכיאולוגים אין בכלל מה לדבר. גופים חיצוניים המסייעים באופן כזה או אחר למימון חפירות ומחקרים משני עברי המתרס הס מלהזכיר.    
עסק ביש ממש.
כמו סודוקו מורכב במיוחד לא מצאתי דרך לשבץ את הנתונים החסרים בשורות הריקות. המצב הזה הביא אותי לתהות אם יש עוד תחום דומה שמצליח לעורר בכל פעם מחדש מידה זהה של פולמוס וחשש.

הארכיאולוגיה מהווה כלי ייחודי במציאות שלנו כאן משום שמטבעה היא מתרכזת בחשיפה, גילוי ופרשנות של "התרבות החומרית" ומשם קצרה הדרך ל"תרבות" במובנה הרחב. התרבות היא הרי מכלול ערכים, אמונות ותפיסות שבאות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם בעת העתיקה כמו גם בימינו. אם ניקח מהתרבות את הסמלים, המיתוסים, השפה ואת שאר הביטויים האישיים שלה, נשאר עם עובדות יבשושיות ועם דוחות חפירה שלא יעניינו איש (ולהלן דוגמה חיה: "שורה של חמש אבנים גדולות אשר הונחה בכיוון צפון-דרום על שכבת אדמה רדודה מעל הסלע הטבעי ומעליה חרסים שחוקים מהתקופות הרומית והביזנטית"). 

ולא שתיאורים מפורטים אלה המורכבים מאלפי פרטים טכניים, "מדעיים", הם נטולי חשיבות. אדרבא, הם אלה שנותנים את הבסיס שעליו אמורים החוקרים לבנות את הקומות העליונות של ההקשרים, ההשוואות, הפרשנויות והמסקנות. הבעיה היא שחלק מהם בוחרים מסיבות ברורות להישאר שם למטה, לדשדש בקומת המרתף שאינה מאיימת על איש, שאינה מעוררת מחלוקת ושבינינו, אינה מעניינת באמת.
אלה שמעזים לקחת את הארכיאולוגיה למחוזות אחרים שנוגעים בהיסטוריה, מקרא או סוציולוגיה מושכים אחריהם אש לא ידידותית מעמיתיהם. הארכיאולוגיה עשתה כברת דרך ארוכה מתחום  נגוע ברומנטיזם הרפתקני עד למעבדות הכימיה המשוכללות. אבל ארכיאולוגיה היא לא "מדע קשה" והיא אף פעם לא תהיה. לחלק של הפרשנות יהיה תמיד מקום גדול מהעובדות ומי שנמנע מלעסוק בזה  פשוט חוטא לעיקר.  מכאן שהפער בין האמת ההיסטורית "הרכה" לאמת הארכיאולוגית "הקשה" הוא לא כל כך גדול כפי שנדמה, והוא תלוי במידה מכרעת בתפיסת עולמו והשקפתו של החוקר.

 

…"איני מתפעל כלל, כשמעלים המלומדים במצודתם איזו 'אמת' חדשה ביחס לגבּור היסטורי ידוע, כשמראים הם באותות ומופתים, שפלוני הגיבור הלאומי, החי בלב העם ומשפיע על הלך רוחו, לא היה ולא נברא, או שהוָיתו המוחשית לא היתה דומה כלל לתמונתו שנחקקה בדמיון העם ; – אלא אומר אני לעצמי במקרים כאלה : כל זה טוב ויפה, ובודאי עתידה 'אמת' זו למחוק או לשנות סעיף אחד או פרק אחד בספרי האַרכיאוֹלוֹגיא, אבל ההיסטוריא לא תמחוק את גבּוֹרה בשביל כך ולא תשנה את יחוסה אליו, לפי שההיסטוריא האמתּית אין לה עסק עם פלוני בן פלוני האיש המת, שלא נגלָה אלא למלומדים ולא לכלל העם ; היא יודעת אך את הגבּור החי, שנחרת בלבבות והיה לכוח פועל בחיים, ומה לה אם היה הכוח הזה בזמן מן הזמנים אדם חי מהלך על שתים, או שלא היה מעיקרו אלא ציור נפשי, שנקרא עליו שמו של איזה אדם מוחשי?"(מתוך המסה "משה")

הנה משהו שיכול להרגיע סוף-סוף גם את אחד העם.

 

אדמה שחורה – מסיבת ההשקה

אדמה שחורה – מסיבת ההשקה סרטון שיצרה כרמל וייסמן

נאום הסופרת

שחזור קיסריה הקדומה, תל אביב אז, היום ובעתיד

 

שחזור קיסריה הקדומה, תל אביב אז היום ובעתיד

 

הפקה ואנימציה: מולטיוויו

בניית מודלים ארכיאולוגים: נטלי מסיקה

יעוץ אדריכלי: דני אבוחצירה

 

הפאגנים חוזרים

לאחרונה פורסם ב- NRG כי קבוצה קטנה של פגאנים בקשה לערוך תפילה לכבוד האלה אתנה במתחם מקדש הפרתנון באקרופוליס שבאתונה. הפרתנון נבנה באמצע המאה החמישית לפני סה"נ ביוזמתו של המדינאי פריקלס ותוכנן ע"י האדריכלים איקטינוס וקליקרטס. הפסל  האגדי פידיאס השגיח על הבנייה בכלולה ועיטר את המבנה בתבליטים ופסלים בסגנון דורי חמור ומאופק.
האם זוהי החזרת עטרה ליושנה או חלק מתופעת הניו אייג' המוכרת היטב?

לאלה אתנה הפתרונות, או שתקראו ותשפטו בעצמכם:

http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/780/774.html#5540256
 

היש אלטרנטיבה לאלטרנטיבי?

זה התחיל כקישור לאתר מעניין שבו נאמר:

"קבוצה של ארכיאולוגים יחד עם תושבי הכפר סילוואן, מזמינה אותך לשמוע את סיפורה של ירושלים הקדומה והחיים בכפר כיום. מטרת הסיור להציע אלטרנטיבה לסיפור המגמתי והמוטה שמספרת עמותת אלע"ד, ולהציג ארכיאולוגיה שמגשרת בין תקופות ותרבויות שונות."
 
אלטרנטיבות לסיפורים מוכרים זה תמיד מעניין אותי ועל כן יצאתי בצהרי היום מת"א בשמחה ובלב קל עם שתי חברות ושתי בנותיהן הקטנות, בואכה ירושלים. באותה השעה ירושלים נדמתה בעיני לדינוזאור ענק הנם את מנוחת השבת או הרמדאן. זנב המפלץ הזקור שנקבע בכניסה לעיר נמתח בעשרות חוטים, כתלוי על בלימה ואיזון זמני ביותר.
החנינו את הרכב ליד שער הר ציון והלכנו בהליכה מהירה מהרובע הארמני לרובע היהודי. פעמים רבות התבלבלנו ומצאנו את עצמנו שוב ושוב באותה נקודה. זה מה שקורה כשמתהלכים בסמטאות צפופות מדי, שכיווניהן מוסתרים, ללא נקודות אחיזה ומרחב. לבסוף מצאנו את המקום, את הקבוצה ואת המדריך בכניסה לעיר דויד.
את האתר הכרתי מסיורים אחרים רגילים, נטולי אלטרנטיבה. הסיור נערך באנגלית משום שכל הקבוצה מלבדנו, הורכבה מתיירים זרים שחלקם לבשו אפודי עיתונאים עם סמל של יונה וצלב. המדריך עצמו נראה כמו ארכיאולוגים רבים מסוגו:  דגמ"ח מרובה כיסים, סנדלים מרופטות, שער ארוך אסוף בקוקו ודיבור נמרץ, יודע כל.

אז זהו שלא.

בהתחלה עוד הקשבתי לו בסקרנות ובעניין. הוא הסביר על נפלאות המדע הארכיאולוגי שאין בו דבר עם המחקר ההיסטורי (האומנם?), על כך שהארכיאולוגיה לא יכולה לזהות מרכיבים תרבותיים בממצא החומרי (באמת?), ושהארכיאולוגיים שחופרים בעיר דויד לא מתייחסים לתקופות שהם מחוץ לאג'נדה הפוליטית שלהם (שמות, אני רוצה שמות). המצב מפה רק הלך ונעשה גרוע יותר ויותר. פנינו לשוליו המזרחיים של האתר, המשקיף על נחל קדרון, על שורת הבתים הצפופים של הכפר סילוואן ועל הקברים החצובים בהר.

 

שם קיבלנו הרצאה מנומקת על התיאוריות הקפיטליסטיות של מרקס שהועברו לזמן עבר וגרמו לזעזוע עמוק בנוכחים שכן לדברי אותו מדריך ידען, עשירי ירושלים ניצלו בעריצות לב ובלי כל בושה את אחיהם העניים כדי לבנות לעצמם אחוזות קבר מפוארות. חידוש מרנין באמת שאין כדוגמתו בעולם. מתי בפעם האחרונה הוא ביקר באתר בניה ומי לדעתו בנה לו את הבית שבו הוא גר עכשיו?

 

למדריך האלטרנטיבי היה משנה מעניינת ביותר ותלושה לא פחות על צלמיות העמוד היהודאיות שנמצאו בהמוניהן ברוב הבתים שבהם התגוררו יהודים בממלכת יהודה בכלל, ובירושלים בפרט (רגע, לא אמרת קודם שארכיאולוגיה לא יודעת לחבר בין ממצא חומרי לאתנוס דתי / לאומי ?) – ובכן,  מסתבר שבירושלים היהודים עבדו לאלוהים ממין זכר ולאלוהים ממין נקבה וזאת כפי שעשו רוב הפאגנים שחיו באותה תקופה באזורנו.

מי שקרא דבר או שנים בנושא מרתק זה יודע שאין דבר פשטני ורחוק מזה. זה יהיה כמו לומר שהישראלים בשנת 2008 עובדים לאלוהי החוט האדום. כל תרבות גבוהה ומפותחת ככל שתהיה מייצרת תופעות נוספות "תת תרבותיות" שאינן  מזיקות  ובודאי אינן מתחרות באותו מרחב ציבורי- פורמאלי.

חשבו למשל, על כוהן זוטר שקם בבוקר למלאכת יומו בבית המקדש – הוא מקריב כמה פרים על המזבח, אוסף מנחות ומעשרות מעולים לרגל, קצת מנקה, מארגן, מסדר, סופר, רושם, מפטפט לו עם חבריו לעבודה – על מעשיו של הכוהן הגדול הבוקר, על מה שקורה בחצר המלוכה, על המצב הפוליטי במדינה. מתפרנס.  
והאישה מה? הילדה קמה בבוקר עם פריחה, והיא עצמה לא ממרגישה הכי טוב. היא חוששת מאד מהלידה המתקרבת ובאה, ובמרתף הבית יש מזיקים שמאיימים על גרגרי החיטה ואחותה שנשואה שנתיים עדיין עקרה. צרות רבות וכולן עליה. ומה טבעי ופשוט מלשים אשרה חשופת שדים וחייכנית לכל מי שנזקק לשרותיה הטובים – ליד מיטת הילדה, בפינת החדר, בצדי הקנקנים שבמרתף הבית? מה לה ולפולחנות פורמאליים, מה לה ולמאבקי שלטון ושררה?
 
וכך בעוד המדריך האלטרנטיבי משטח את משנתו בפני תיירים שבלעו את דבריו בעניין ובשקיקה גוברת, אני ארגנתי לחברותי הדרכה אלטרנטיבית פרטית אחרת. באיזשהו שלב הן עודדו אותי לפנות אליו ולאתגר את התיאוריות שלו  באופן גלוי, אבל האמת – אני לא ראיתי בכך שום טעם. המדריך האלטרנטיבי ביקש להטיף יותר מללמד, לשטח יותר מלהעמיק, לצבוע בצבעים חד גוניים וחד-ממדיים את המציאות המורכבת בימים ההם ובזמן הזה לא פחות מהסיורים שמארגנים המדריכים שכנגדם הוא יצא.
כשעברנו מתחת לגשר המיתרים בחזרה הביתה לת"א, המפלצת הגדולה עדיין נמה את שנתה  כמקודם. זנבה זקוף, חוטיה משרים תחושה ארעית, התלויה אך בקושי על כפות מאזניים.
עברנו מתחת מהר ואני התפללתי בשקט שרק תישאר כך. שרק לא תתרגז.      
    

   

פסל ענק של מרקוס אורליוס התגלה בתורכיה

פסל ענק ממדים של הקיסר מרקוס אורליוס התגלה באתר חפירות בסגלסוס שבתורכיה.מרקוס אורליוס היה מן הנאורים שבשליטי רומא ושלט בין השנים 121- 180 לספירה. הוא הושפע מכתביו של הפילוסוף אפיקטטוס, והפך לפילוסוף סטואי. ריצ'רד האריס גילם את דמותו בסרט גלדיאטור.

מוזיאון עתיקות חדש נפתח בעזה

בעזה נפתח מוזיאון ארכיאולוגי ביוזמה פרטית של אספן עתיקות מקומי. הממצאים עוברים אמנם צנזורה מסוימת בהתאם לרוח האסלאם – אך יש לראות בכך סימן מעודד ואולי גם ניצנים ראשונים של שפיות.