מפנקס השירות של סבא

באוגוסט 1939 סבא מקבל צו גיוס בעקבות "מתח פוליטי" (tension politique) שהחל ערב פרוץ המלחמה. הוא היה אז בן 33 , נשוי ואב לשתי בנות קטנות.  בפנקס החוגר נכתב כי גויס במחזור גיוס של ילידי  1922 הצעירים ממנו בגיל.  ראשית נשלח לקו מוצבים על גבול לוב , בדרום תוניסיה. בפברואר 1940 קיבל חופשה ראשונה.  מביקורו זה נותרה תמונה שבה הוא נראה לצד סבתי, דודתי ואמי התינוקת בגן ציבורי.

ביוני 1940 עברה תוניסיה לתחום שלטונה של ממשלת וישי והאדמירל אסטבה מתמנה למושל כללי. כוחות חיל היבשה בתוניסיה שעליהם נמנה סבא כללו 12,000 חיילים ועל פי פקודת מפקדם הגנרל ברה (Barre), רבים מהם חצו את הגבול לאלג'יריה  כדי להצטרף לבעלות הברית. ב- 12 בנובמבר 1940 נכנעו כוחות הים בביזרט לאולטימטום הגרמני ובכך פתחו את הדרך לכוחות הצבא איטלקי הפשיסטי.

בסוף אותו חודש מתפרסם בתוניסיה חוק יסוד ראשון למעמד היהודים. ביוני 1941 מתפרסם צו שני בדבר מינוי מנהלים זמניים על מפעלים של יהודים.  החוקים הללו שפורסמו בעיתונות המקומית, דנו גם בהגבלות על עיסוקיהם.  בספרו של דניאל קארפי :"בין שבט לחסד – השלטונות האיטלקיים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השניה"  (תשנ"ג),   נכתב   כי הגורמים שהחזיקו ברסן השלטון המקומי  לא מלאו אחר הפקודות של הממשלה באופן מלא, אם מפני שלבם לא היה שלם עם רדיפת היהודים ואם משום שסברו שרדיפות אלה אינן  משרתות את האינטרסים של ארצם. הסכנה העיקרית  שעמדה לנגד עיני הלאומנים הצרפתים  היתה קיומה של מושבה איטלקית גדולה שמאחוריה עמדה מדינה בעלת שאיפות התפשטות באזור, ולא הקיבוץ היהודי שהיה רובו ככולו אוהד את מולדתם.

יותר משנה לאחר פרסום הצווים  הוחלט במטה הצבאי בביזרט ליישם את ביצועם כלפי היהודים שהועסקו במשרות ממשלתיות. ב 19 במרץ 1942 קיבל סבא מכתב מהרופא הקצין הממונה עליו  קאוזי (CHAUZY) ,  בו נאמר : "אדון אדוארד זיתון הועסק בבית החולים הצבאי של ביזרט מיוני 1932 עד ל 20 במרץ 1942 בתור פקיד מנהלי, תפקיד שממנו שוחרר עפ"י החוק של ה- 3 באוקטובר 1940 (הגבלות הקשורות להשתייכות לגזע היהודי)".  קאוזי מאשר כי במשך כל הזמן הוא עשה את עבודתו נאמנה ועל פי שביעות רצונם של הממונים עליו.

על גלויה שחולקה להם בבית החולים לואי ואיר (Louis Vaillard) ,   ריכז סבא שלוש המלצות. בצדה השני של הגלויה, הודפסה קריאה לניצחון חתומה בידי מוסוליני. מתחת לכתובת הוסיף סבא בכתב ידו :"חבורה של מטומטמים!!" ו"זה הסוף שלו" .

בשנה זו עזבו בני המשפחה את עירם הכבושה ועברו  לביתה של פורטונה- אחותו של סבא   שהתגוררה בחמאם ליף הסמוכה. הם נשארו שם למעלה משנה. בזמן הזה סבא עשה כמה ניסיונות למצוא עבודה חלופית וגייס לצורך זה את מכריו הצרפתים, אך הדבר לא עלה בידו.

בינתיים בגזרת הקרבות באפריקה מצבם של מעצמות הציר הולך מדחי אל דחי.  ב – 29 בינואר 1943 לאחר מסע שהחל באל-עלמיין ונמשך שלושה חודשים, חצו יחידות הארמייה הבריטית בראשותו של מונטגומרי את גבול לוב-תוניסיה. ב- 7 במאי נכנסו היחידות הראשונות של הדיביזיה האמריקאית התשיעית לנמל ביזרט. כעבור 4 ימים חתמו הגרמנים על חוזה כניעה.

במאי 1943 , שנה ושלושה חודשים אחרי שפוטר מהצבא של ממשלת וישי, שב סבא ללבוש את מדי הצבא הצרפתי, והופקד לשרת שוב בבית החולים הצבאי של תוניס.  בסיכום מחברת השירות שלו נכתב כי הנ"ל הועסק ברציפות כחייל שכיר במשרד המלחמה הצרפתי מיוני 1932 עד מרץ 1965.

מזרחיוּת דמיקולו (הרהורים בעקבות מאמריה של אוה אילוז במוסף הארץ)

גם אני כמו רבים אחרים, קראתי בעניין רב את סדרת המאמרים של אוה אילוז במוסף עיתון הארץ על אפליה עדתית בישראל ("עייפנו מהעדתיות", 24.2, "אשכנזים במדינה מזרחית", 16.3, "אפליה: מדריך למשתמש", 4.4). לאלה נוספו תגובות הקוראים, ותגובות הקוראים לתגובותיהם של האחרונים, ודומה שההמולה עדיין שוקקת ויתרה מזאת – היא לא הולכת לשום מקום.

אני חייבת להודות שדבריה של אילוז עוררו בי תחושות הזדהות לצד תחושות עמומות של בלבול: על אף רצוני לא הצלחתי למצוא בי די זעם, די בהירות, די אוטנטיות בנוגע למזרחיות שלי. סוג של מזרחית דמיקולו אני. התנכרתי למזרח והמערב התנכר לי, כתב אלבר ממי בספרו "נציב המלח", ודומה שהתנכרות זו החלה זמן רב לפני שנולדתי, כבר בראשית חייהם של הורי-הורי שבחרו לנקוט צד – להעדיף את הצרפתיות הקולוניאליסטית על פני תרבותם הקודמת שעוצבה בהשפעת העממים והקבוצות שהתגוררו בקרבם: מוסלמים עירוניים, כפריים ברברים, איטלקים, סיציליאניים, מלטזים, ספרדים ומה לא. שקשוקה ים תיכונית.

***

אילוז, כך קראתי בויקיפדיה, נולדה בפס שבמרוקו ובגיל עשר היגרה עם משפחתה לצרפת שם עשתה את לימודי התואר הראשון שלה בפריז בתקשורת וספרות. את התואר השני עשתה באוניברסיטה העברית ואת השלישי בפנסילבניה. כשחזרה לישראל, לימדה באוניברסיטת ת"א ומאוחר יותר באוניברסיטה העברית, שם מונתה לפרופסור מן המניין. העובדה שהתחנכה ועשתה את חוק לימודיה בצרפת ובארה"ב, אפשרה לה להתברג באקדמיה הישראלית בקלות רבה יותר. המסלול הביוגראפי צרפת-ישראל, גם אם הוא כולל תחנת "מרוקו" אי שם בילדותה, עדיף פי כמה על מסלול שכולו ישראל ללא תחנות ביניים

בניגוד למשפחתה של אילוז, משפחתי בחרה להגר לישראל מצרפת אחרי שאחיי ואני נולדנו שם. אחי הגדול הגיע לכאן כשהיה בכיתה ג', אחי הצעיר ואני הגענו קטנים יותר, בגיל 5 ו-4. כל הגירה היא קשה  -אך יש הגירות קשות יותר. מי שהגיע מארצות צפון אפריקה לצרפת בשנות ה- 60- וה- 70 כבר היה מעורה היטב בשפה ובתרבות, פרי שנות השפעה קולוניאליסטית ממושכת של "המדינה האם". המהגרים היהודים מארצות המגרב נטמעו בתוך התרבות הצרפתית הגדולה על יסוד ערכי החירות, השוויון והאחווה של הרפובליקה. הגירתם של הוריי לישראל לוותה בשבר עמוק ומשמעותי מהגירתם הקודמת מתוניס לצרפת, קצת לפני נישואיהם. הזרות, הניתוק, הבלבול שלהם הורגש על ידינו היטב. מסיבה זו אני סבורה שאילוז לא צריכה להתפלא על כך שמספר האינטלקטואלים היהודים ממוצא  צפון אפריקאי בצרפת גדול באופן ניכר וחסר פרופורציות ביחס למספרם בישראל.

נקודה נוספת ששווה לתת עליה את הדעת הוא מצבה העגום של ההשכלה הגבוהה בישראל. לא צריך להרחיב והדברים ידועים היטב לכל מי ששם את רגלו באקדמיה: האטימות, הסטגנציה, הדיכוי היצירתי, העדר המעוף, תקרות הזכוכית  ומה לא. יש שמתפלאים על מספרם הנמוך של קבוצות מוחלשות בעמדות בכירות ואני דווקא מתפלאת על  אותו מיעוט קטן ועיקש, שכנגד כל הסיכויים, מצליח מדי פעם להשתחל פנימה , אל לב המאפליה שאין אכזרית ממנה כדי לעורר איזה שינוי.  5.9% – זהו מספר לא מבוטל בכלל, שמצריך  לדעתי ועדת חקירה

***

מה שלומך?

בסדר, תודה.

אגב סיימתי לקרא את המאמר המסכם שכתבת על הדוקטורט שלך. הוספתי כמה הערות. אני מציע שתגישי אותו למערכת כדי שיכניסו אותו לחוברת הבאה.

כבר הגשתי וקיבלתי תשובה.

כן?

העורך כתב שהוא נדחה.

?

 (שתיקה)

הם אמרו לך למה?

לא. רק אמרו: החלטנו שהוא לא מתאים וזהו בלי שום נימוק או הערות לתיקון.

 (תדהמה, השפלת מבט).

לא נורא…

את יכולה לשלוח אותו לעוד כתבי עת, את יודעת. אני יכול להמליץ לך על כמה.

לא יודעת, אני אחשוב על זה. אני די עייפה מכל הסיפור הזה. גם ככה הם מפרסמים בעיקר את המאמרים של עצמם. תודה, בכל אופן.

 (שיחה שהתקיימה עם אחת-לא משנה-מאיזו-עדה עם המנחה שלה)

יא אלוהים, יא אלוהים – סיפור מההגדה

 פוסט מלפני 3 שנים שהועלה שוב אקטואלי מתמיד…

הסתיימה לה קריאת סדר פסח כהלכתו. צלחות עם שיירי מזון נערמות להן בקצה השולחן לצד ספרי הגדה ופרורי מצה. לכל אחד מהמסובים לשולחן הגדה משלו, שאליה הוא רגיל. לחלקן אותיות קטנות, לחלקן אותיות גדולות ובולטות, לחלקן עיטורי תחריטים חמורי סבר בשחור ולבן, לחלקן תמונות עם בובות פלסטלינה צבעוניות והקדשה  מוועד העובדים. העייפות רבה, אפשר להתרווח, לפתוח כפתור בחולצה. חד גדיא, חג גדיא.

אבל יש הגדה אחת שהיא שונה מכל האחרות. זו ההגדה שסבא מחזיק בראש השולחן. הודפסה בדפוס מכלוף נאגר בסוס שבתוניס לפני מאתיים שנה בערך. שלוש לשונות ושתי צורות כתב: צרפתית בכתב לטיני ועברית וערבית-יהודית-תוניסאית בכתב עברי. ההגדה הזו נראית יותר כמו חוברת דקה. בין דפיה השקופים כמעט זרועים כתמי מזון ויין מכל ארוחות החג שבהן השתתפה.  אבל יש לה עוד ייחוד להגדה הזו של סבא: סיפורים מופלאים שטמונים בין דפיה האחרונים שאם רק יעלה הדבר ברצונו, יסכים אחרי בקשות רבות להקריא לבאי השולחן את תוכנם.  הסיפורים נקראים בקולו הצרוד ובחיוך גדול צופן סוד, במקצב אטי ודרמטי עם הרבה הפסקות בין משפט למשפט כדי לתת שהות לנוכחים להבין את שנאמר. דור ההורים ודור הנכדים מנסה כל אחד את כוחו, אך לרוב לא מצליח לפרש את המשפטים הסתומים. שנים רבות של קולוניאליזם צרפתי ותודעה עברית גאה מחקו באחת את פתח הכניסה לאוצרות השפה העתיקה שאיבדה את חנה ואת דובריה. רק כמה שומרי סף נותרו היום ואלה אינם יודעים למי להעביר את מפתחות הכניסה אל תוך עולם מילותיה.

בסיפורים בערבית-תוניסאית המוטמנים בסוף ההגדה של סבא אין עלילות גבורה ואין יד חזקה וזרוע נטויה או זוועות של דם ואש ותמרות עשן. הם סתם סיפורים משעשעים על אנשים שחיו פעם בעולם שהיה ואיננו עוד. החביב מכולם הוא הסיפור על האיש המסכן ההוא שבמר גורלו נגזר עליו לרצות את אשתו השתלטנית שמתעמרת בו מצאת פורים ועד ליל הסדר בבקשות ודרישות לרוב שנועדו למלא את צרכיה הרבים.

אחרי שסבא הלך לעולמו, תרגמתי את הסיפור הזה בעזרתו האדיבה של אדון אוחיון מהחנות לצרכי בית בשוק של רמלה ומה שיצא מובא כאן לפניכם (ועם המומחים לערבית-יהודית הסליחה במידה ופה ושם נפלו טעויות). לסיפור הזה יש ערך מוסף ודומה שהוא משקף מציאות אקטואלית אצל משפחות רבות בישראל. מי ייתן ונזכה לשפע בכל העולמות בחג הזה שבא עלינו לטובה. אמן סלה.

יא אלוהים, יא אלוהים. רבי נסים יהיה בעזרתנו


עברו ימי פורים קבלנו עלינו את תשלום החובות
אשתי אמרה לי : תביא לי שמן, מכנסיים, מטפחת וצעיף,
ואז אמרה: מהר, עדיין לא יצאת מהעייפות שלך?

יא אלוהים, מה אני יעשה עם הצרה הזאת?

אמרתי לה: יא אישה חכי אל תדאגי, אני אביא את הכסף בזמן
אמרה לי אשתי: הצדק אתך. לך לדרכך וסמוך על אלוהים
שיביא לנו את הכסף לפי הצורך.

יצאתי מהבית רגוע והבאתי כובע ונעליים לאישה
אמרה לי אשתי: לך תביא לי שני כבשים:
כבש אחד להכין את התבשיל ושני כדי לעשות מרגז.
אמרתי לאישה: חכי ושבי במנוחה
מחר נלך לקנות שני כבשים טובים ושמנים.
אמרה לי אשתי: תקנה גם כוסות ומטאטא
לפני שמתחיל חודש ניסן.
יא אלוהים, איזה חובות נפלו עלינו
אמרה לי אשתי: תקנה לי גם כיסויים למיטה
ומזנון חדש שיהיה הכל כשר

אני יוצא מהבית ואני לא יכול לטעום כלום
מי ייתן ורבי נסים שמביא עלינו את פסח לא ישכח אותי.
אני לא מספיק לצאת ואשתי רצה אחרי ואומרת:
תקנה לי גם בד לבן ובד פרחוני
ואל תשכח להזמין את אחותי לחג.
אלוהים החג מתקרב, והלב שלי מתמלא בדם מרוב לחץ.

חזרתי הביתה ואז אמרה לי אשתי :
לך תביא גם סיד ושום. מרוב כעס הפכתי לכושי.
לא נשאר לי כלום – התחלתי את הבוקר מבולבל.

אמרה לי אשתי: יא בעלי אל תדאג
אתה תבקש מאלוהים והוא ייתן לך.
הבאתי את הסיד מהר ואשתי שמחה מאד.
אמרתי לאשתי : מה עוד תרצי שאביא לך יפתי?
אמרה לי: לך תביא לי סכינים
בשביל לגרד את המעיים של הכבש כדיי לעשות מרגז
אני כועס ושמח כאחד
אשתי מתעוררת בבוקר צועקת:
אני לא יודע אם היא חולמת או שיכורה
אמרתי לה : תירגעי, זה לא מתאים לך
אמרה לי : מה קרה, שכחת את עצמך היום?
מחר צריך לעשות בדיקת חמץ.
ואתה מסתובב סתם ולא יודע מה לעשות.
שאלוהים יעזור לנו לעבור את החג בשמחה
איך נתחיל ואיך נגמור – שאלוהים יחון אותי ממנה
באתי הביתה וראיתי את כל הבנות, הזקנות ואשתי
צועקות מרוב שמחה.
אלוהים נתן לנו בחסדו כסף לחג
והנה הבאתי מצרכים לחג: ירקות, שמן זית, פחמים
חסה וחרוסת, זיתים, ביצים, תבלינים ודגים
לבשתי את הפטה (גלימת מכנסיים).
ולא האמנתי למראה עיני:
אשתי לקחה חתיכה מהגרב שלי לתקן את הפטה
עכשיו יש לי חור בגרב ואני הולך יחף
שחטתי וניקיתי את הכבש
הכנו מצות מסולת, הבאנו אותם למאפייה,
אחר כך אשתי הכינה עוגות
והניחה הכל על הריהוט החדש שקנינו
מי ייתן שתמיד נמשיך לעבוד
לפני שנראה את המצות של פסח
וההוצאות – הן תמיד ירדפו אחרינו
ייגמר החג ואנחנו נחסל את כל מה שקנינו
וגם את הכבש – נחסל אותו.
יום הפסח הגיע קמתי בבוקר להלל את שם ה' שברא את העולם
ואשתי וילדי מלאים באהבה גדולה
גופי ונשמתי נהנים ואנחנו שמחים ומקוים לעוד שנים טובות
אמרתי לאשתי: לכי תרחצי את הילדים בגיגית,
הלבישי אותם יפה שיהיו מוכנים לקידוש
אני מודה לאלוהים שבשמים שנתן חג ליהודים
אחרי שהתעייפו ועבדו כל כך קשה לכבוד פסח
ומקווה שתיגמר גלותנו ונתאחד כל עם ישראל במהרה בימינו.

מוקדש באהבה לסבי אהרון זיתון ז"ל (1906 – 2000).

משובשים

אנחנו תקועים בפקק בכביש מספר אחד, הGPS מודיע : מוריד דיווחי תנועה. עוד 7 ק"מ עד ליעד. לא נספיק הוא אומר לי, ואני אומרת, יהיה בסדר, נספיק. הוא בפירוש אמר שצריך להגיע בין 10 וחצי ל- 11 ותראי מה שעה. חוסר אונים, כאב חד מנסר את ראשי. אני שונאת להתחיל ככה את היום שלי. המספרים בשעון מתחלפים בדייקנות מרגיזה, אינם עוצרים לרגע,  התנועה לעומתם – תקועה. אז הוא יחכה לנו כמה דקות, לא נורא, אני מנסה להרגיע והוא אומר : את לא מבינה, הוא יקה. הוא לא יחכה לנו דקה ואנחנו עוד צריכים למצוא חנייה.

 אם היה אפשר, היינו מתקשרים למשרד שלו ומבקשים מהמזכירה: תודיעי בבקשה לאדון פויירשטיין שאנחנו מאד מצטערים אבל נאחר בכמה דקות, יש פקק נוראי בכניסה לירושלים. אבל לא, אין משרד ואין מזכירה ואין חיבור און ליין לאווטלוק שלו. זו רק פגישה בין אב לבנו אחרי הרבה שנים של שתיקה.

***

הוא יושב שם בשולחן הפנימי ביותר, ספל הקפה שלו ריק. אני מזהה אותו מיד: אותן פנים מסותתות, אותו אף-על-פי-כן, אותו סנטר מרובע. הוא לוחץ את היד לבנו ואחר כך לי: לחיצה קצרה, רפה, רק עם קצות האצבעות כמו של אדם שנרתע ממגע. בניגוד לאישי הקירח יש לו שיער אפור דק וארוך, שמסורק לאחור ושפם בוהמייני משתפל תואם. חשבתי כבר שלא תגיעו הוא אומר בטון מאוכזב (שאיחרנו? שהגענו בכלל?) ומציץ קצרות בשעונו. נשארו לנו 20 דקות תמימות. האחות או בעצם החצי האחות שחזרה בתשובה לא תגיע. אחד מהילדים שלהם חולה. יש שם כל כך הרבה, מי סופר. מה תשתו, קפה? המונה דופק. זמן זה זמן וסדר זה סדר.

***

אז מה אתה עושה בחיים הוא שואל את הבן והבן עונה לו במין עליצות שאינה תלויה בדבר. יש לו  מבט כזה אטום בעיניים כשהוא מסתכל עליו. אולי הוא אומר לעצמו: קיבוצניק –גולם,  נו מה כבר אפשר לצפות, טוב עשיתי שעזבתי אותו ואת אחיו ואת אמו. אולי הוא מנסה לסוכך את עצמו מפני מבטו העגול של הילד שעדיין נוכח בו למרות כל השנים שעברו מאז. מאז שנפרדו דרכם נפגשו פחות ממניין אצבעות  הידיים, וגם אז לפגישות קצרות וקצובות שבהן הרבו לשתוק ומיעטו לדבר. אחר כך הוא עובר אלי, יותר קל. אני מספרת, הוא מקשיב בעניין. כן, גם הוא עסק בהדמיה בתלת ממד כשעבד בטלוויזיה. סוף-סוף יש לי עם מי לדבר, הוא מטיח בבנו כמאשים ושוב מגלה חיוך יציב, שלם בתגובה.  אימא שלך אשכנזייה, הוא שואל ספק קובע. בחצי השעה שבה נכח בחתונה שלנו הוא הספיק לדבר אתה קצת. הוא אומר אשכנז-ייה במלרע, כדרכם של אשכנזים. לא, גם היא מתוניס, כל המשפחה מהצד שלה נראים ככה בהירים.

לפני שאנחנו יוצאים אני מצלמת אותם בסמרטפון שלוש תמונות, אחת אחרי השנייה.  אלו הן התמונות היחידות שיש להם ביחד. מהתמונות באלבום הילדות הלבן נשארו רק פרגמנטים. אם משתדלים מאד אפשר לראות בדל שרוול או קצה זרוע כהה ששרדו את מעשה הגזרה האכזרית במספריים.

  ***

אנחנו יוצאים החוצה אל רחוב יפו, שנראה כמו ענק ישנוני, עם חריצים ארוכים לאורך הגב. מה עם ארוחת צהריים? הוא שואל ואנחנו עוצרים לרגע, מנסים להיטיב לשמוע את השאלה שנשאלה כבדרך אגב. יש ברחוב חבצלת מימין מסעדה קטנה. אני יוצא לסידורים, חכו לי שם, בא נאמר… בעוד רבע שעה.

אנחנו מקדימים ונכנסים למסעדה. בעל בית חביב יושב משועמם מאחורי שורת סירים מהבילים. אנחנו מחכים לפויירשטיין והוא אומר: בטח, שבו, שבו. אתה הבן שלו ? האיש שלי מחייך, מאשר בגאווה. ואני חושבת לי שככה זה – מה שלא יהיה, כל אדם צריך אבא. הנה פה זה השולחן הקבוע שלו. הוא תמיד מגיע בעשרה ל-12 בדיוק.

  ***

מסתבר שלאדון פויירשטיין יש לא רק בית קפה קבוע, ומסעדה קבועה ושולחן קבוע וזמנים קבועים לארוחה – אלא גם תפריט שלא משתנה מזה עשרים שנה, שלוש פעמים בשבוע: חזה עוף בגריל עם סלט ובירה. הוא נכנס, מתיישב בכיסא הקבוע שליד השולחן הקבוע, אלא שהפעם שלא כהרגלו עם  אורחים.

הם יושבים זה מול זה ואני באמצע- חוצצת, מתווכת, מרככת. כמו הארקה בגוף חשמלי טעון מדי, אני מאפשרת להם להיות משהו שלא העיזו להיות זה לזה עד עכשיו. האיש שלי רוצה לדעת איך הגיע לקיבוץ ומה גרם לו להתחבר אליה. למה אתה לא קורה לה אימא? הוא טוען כלפיו ואומר לי: את יודעת שגם לי הוא לא קרה אבא אף פעם? האיש שלי ממהר לתקן את השאלה: אבא איך התחברת לאימא? והמשפט הזה נשמע כל כך מופרך ומשונה בפיו עד שאנחנו לא מצליחים להתאפק ופורצים בצחוק.

ואז באו הסיפורים. מפתיע לגלות עד כמה האיש האניגמאטי והמסוגר הזה משעשע: הוא סיפר על הקיבוץ הנידח שאליו הגיע כעובד חוץ ברפת, על הבדידות והניתוק ממשפחתו, על הפגישה הגורלית  בחדר האוכל בתחילת שנות ה-60, על גילו הצעיר, על אופייה הנחוש שינק את כוחו מאדמות העמק. הוא סיפר גם  על גשם הזלעפות שירד לפתע בדיוק לפני החופה, הציף את השביל ואת השולחנות הערוכים ואת הטרקטור החגיגי עם ערמות החציר שקושט לכבודם. והרי אף פעם לא יורד גשם בנגב, כבר אז היה עליו להבין שזהו סימן רע. הוא סיפר שהאיש שלי היה ילד מופרע, כל הזמן טיפס על קירות וקפץ לבריכה ועשה שטויות. מזל שהיו בקיבוץ אנשים אחרים שידעו להציל אותו בזמן. אחר כך סיפר על הנדודים בקיבוצים ובמושבים בעקבות עבודות מזדמנות, כי האפשרות להיות חבר מן המניין, אפילו לא עלתה בדעתו. וגם על הפגישה האחרונה עם העורך דין מטעם הקיבוץ הארצי שבה נאמר לו שהיא החליטה להתגרש, כפי שקודם לכן החליטה להתחתן, בינה לבין עצמה ועכשיו תחתום פה ופה, לך לשלום, הקיבוץ כבר ידאג לילדים שלה.

אנחנו יוצאים מהמסעדה, עומדים להיפרד והנה עוד הצעה: הוא רוצה לתת לי מצלמת וידאו ומציע שנתלווה אליו  לביתו במוסררה.

***

אנחנו יוצאים מביתו, השעה 2 וחצי אחר הצהריים. עברו 4 שעות מאז מועד הפגישה הרשמית שנקבעה מראש. עכשיו צריך לנסוע למלון, להתארגן ולנסוע לבנייני האומה לתערוכה שלפני המרתון. האיש שלי מציע שניתן לו עותק מהספר "אדמה שחורה". יש לו ספרייה מרשימה בדירת החדר הקטנה שלו. הוא מקבל את הספר בתודה ואני מוסיפה לו הקדשה: לאבא של יריב – בתקווה לתחילתה של ידידות מופלאה.

צופן דה-מיצי

הכול התחיל לפני כמה חודשים בליל חורף אפל וקר. ישבתי מול המחשב, מחטטת בין כתביו המיסטיים של הלורד אוליפנט לציוריה הלא פחות מיסטיים של רעייתו אליס, והנה הנייד שלי מתחיל לרקד, מציג מול עיניי מספר לא מוכר עם קידומת בינלאומית ארוכה.

"ד"ר נטלי מסיקה הארכיאולוגית ?", "כן, זו אני. במה אוכל לעזור"? ואינטנסיבית קמתי ממקומי. מין רפלקס בלתי נשלט כזה שנשאר לי מימי הצבא. על הקו היה במאי ויוצר סרטים מאד מוכר שמרבה לעסוק בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה. "יש לנו הצעה בשבילך. אנחנו רוצים לשלוח לך קישור לסרט שעומד לצאת בקרוב בערוץ דסקוברי ונשמח אם תסכימי לצפות בו ולחוות עליו את דעתך, תמורת תשלום צנוע כמובן". "כמובן", אמרתי והתכוונתי בעיקר לחלק האחרון של המשפט. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקבלת תשלום עבור צפייה בסרטים. אם אין כסף – לא רואה.

"אבל יש תנאי אחד", הוסיף הבמאי, "את צריכה לחתום לנו על חוזה סודיות. המזכירה שלי כבר שולחת לך את המסמך במייל. תחתמי עליו לפני שאנחנו ממשיכים לדבר". הסתכלתי ימינה ושמאלה ווידאתי שכל אחד מהנוכחים בחדר עסוק בענייניו. סברתי שמוטב שכמשנה זהירות, יחול ערפול מוחלט גם על הסכם הסודיות הנ"ל.

ובכן מאז אותו ליל סגרירי מר ונמהר התהפכו עלי ימיי ולילותיי לחלוטין. שקעתי שלא בטובתי בעולמות אפלים שצופנים בחובם גילויים מרעישים ביותר, שיעוררו מן הסתם מהפך תיאולוגי גדול,  או למצער, יגרמו לכאב ראש לא קטן לכל מי שנתן את ידו לסרט כופר זה. אבל אני לא קשורה, ביקשו ממני לצפות, אז צפיתי, ביקשו חוות דעת בכתב, אז חוויתי. זה הכול.

נקודה שנייה והרבה יותר מדאיגה היא מה יהיה עם האנשים בגלימות השחורות וכובעי הברדס המחודדים. מאז אותו לילה אני יכולה לחוש בנוכחותם בכל מקום כמעט, במיוחד עם רדת החשיכה, אורבים בדממה וממתינים להזדמנות נאותה, להיסח דעת רגעי כדי לעוט עליי ולגרור אותי למרתפיהם החשוכים, לענותני בשאלות גדולות ממידתי ועוד בלטינית ימי ביניימית קשה להבנה. ומאחר שכבר צפיתי בסרט או שניים בימי חיי (רק בתשלום כמובן), החלטתי הבוקר לעשות מעשה ולהשאיר לאהובי כמה סימנים כדי שבשובו מיום עבודתו לפנות ערב, יוכל לצאת לחפש אותי במידה ואעלם לפתע כאילו בלעה אותי האדמה. אז קודם כל מיקמתי את החתולה במרכז החדר ולמרות התנגדותה העיקשת הצלחתי אחרי מאבק ממושך, לשטח את איבריה לפי ארבע כנפות תבל. לצערי התקבלה צורה לא אצילית במיוחד. את הזנב כיוונתי בזוית 12 מעלות מקו המשווה רמז ל-12 תלמידיו של המושיע, הישר לכיוון  המטבח. על השולחן שמתי ביצה רמז לסעודת הפסח וקצת ימינה ממנה – מזלג המופנה לכיור. באופן פלאי ועלום בדקה מסוימת ביום, אפשר לראות קורלציה ברורה בין טיפות המים שיורדות מהברז לזרמי המים שיורדים מהצנרת הקבועה שבמכונת הכביסה. זה לא מקרי. שהרי אין דבר מקרי בעולם הזה.

אני יודעת שזה לא פשוט לתת רמזים מורכבים כל כך לקיבוצניק דור-שלישי אז הוספתי פתק יותר פרוזאי מוצפן בכתב ראי שאומר כך:  אהובי – יצאתי לספרייה. לא היה לי זמן לבשל היום, אז תכין לך חביתה. הכיור שוב נסתם שלא באשמתי, וצריך גם לתלות כביסה. נשיקות.

נ.ב: אם האח וילאם מבסקרוויל מתקשר תגיד לו שלקחתי אתי חוט מספיק ארוך כדי שנוכל גם לצאת משם. אל תדאג, אחזור בערב, אם לא יקרה לי משהו נורא.

(ומי שרוצה לדעת על מה המהומה – הנה כל הפרטים כאן)

הונולולו

בסוף השבוע עשיתי סדר במגירה ומצאתי סט גלויות קיטשיות עם ציורי דולפינים, לוטוסים, וסוסים דוהרים על פני מים סוערים ושקיעות סוערות לא פחות ואמרתי לקיבוצניק – תשמע זה לא רק היהלומן עתיר-הסיטואציה מפריז וזה לא רק המאהב הלטיני מרומא שפספסתי בימי עלומי הזוהרים ברוב כסילותי, אלא גם (איך יכולתי לשכוח?), בחור עם בית חלומות בהונולולו.

אבל כדי להסביר איך הגעתי לאיי הוואי אני צריכה לספר קודם על סן פרנסיסקו ולפני כן אני צריכה לספר איך הגעתי לאל.איי ולפני כן צריך לספר על שיקאגו. אבל למרות כל השנים שעברו מאז, על שיקאגו עדיין קשה לי  לספר. אולי מתישהו, פעם, נראה. בינתיים אני מצרפת עותק סרוק של גלויה קיטשית אחת מני רבות שקיבלתי מהבחור בהונולולו. אולי בהמשך אתיר בפניכם קומץ קוראיי האנונימיים, את הסבך הסיפורי הזה, סבך דמיוני ותלוש מכדי להיות אמיתי ועל כן ברור שהוא לגמרי שלי.

 

(אגב – למישהו יש מושג מה מצב הנדל"ן בהונולולו ובכמה נמכר שם פסק זמן?)

משמעות הקיום בעולם של אי/פשר

אחת הפריבילגיות השמורות לבן מהגרים דור ראשון היא הידיעה העמוקה הבלתי ניתנת לערעור שהעולם עשוי מלבני בנייה מוצקות שעל כל אחת מהן נכתב "אי-אפשר" או כפי שאבא שלי היה מרבה לומר : איפשר. איפשר וזהו. איפשר לבחור איפה רוצים לגור כי ככה החליטו בשבילנו במשרד הקליטה, איפשר לבחור איפה לעבוד כי זה מה יש כאן  ובעיקר איפשר להתווכח עם הפקיד אחרי שעתיים ארוכות של המתנה שאומר אגב לעיסת כריך סלאמי ענק: מצטער מאד, תבוא מחר. כבר אין קבלת קהל.

שלא נדבר על כל האיפשרים שעליהם נלחמתי כילדה ואחר כך כנערה סוררת ומרדנית. כשהיו טורקים בפני את הדלת, הייתי מחפשת חלון. מטלטלת ומנענעת בעקשנות עד שלאט לאט היה נפתח. כשלא היה חלון, הייתי מטפסת על הגג. לפעמים הייתי מוצאת ארובה מפויחת שדרכה יכולתי להשתחל פנימה. כשגם הגג היה חסום הייתי מוציאה את חפירה. אני חושבת שבדיוק בגלל זה הלכתי ללמוד ארכיאולוגיה, רק כדי לחפור מחילות שדרכן בהתגנבות יחידים, ביקשתי להסתנן פנימה, אל לב-לבו של האיפשר כדי לערער אחת ולתמיד את אבני יסודותיו המוצקים, האימתניים כל כך. ושם בתום חפירה עיקשת מכוסה עפר רטוב מיזע ודמעות הייתי מתמלאת פתאום בתחושת פליאה ועונג  על המקום החדש והבלתי מוכר שגיליתי לפתע: סליחה שעשיתי לכם חור באמצע  הסלון, זה לא היה בכוונה. פשוט לא נתתם לי להיכנס בדרך הרגילה.

אתמול אגב נסיעה סתמית, קרוב לצומת מורשה, פתאום תפסה אותי מחשבה חדשה לגמרי: אולי אחרי הכול אני לגמרי טועה והאיפשר גדול על האפשר? אולי באמת איפשר לנצח את המערכת, איפשר לשנות קיבעונות, איפשר לעורר אנשים לעשות דברים שאינם רוצים או מורגלים בהם?  הרי איפשר לשלם חשבונית אלא בשוטף + 60 או 120, איפשר לשנות את השיטה, איפשר לנצח את הכלכלנים, את הפוליטיקאים, את הפקידים, את הבנקים, את הכללים והחוקים. גם איפשר להעלים צלקות מהעבר, איפשר לשנות החלטות שגויות בדיעבד. איפשר לעצור את הזיקנה, את הדעיכה האטית של הגוף. ואם זה המצב ככל הנראה, אז מהי המשמעות של החיים האלה בכלל?

החלטתי להתקשר לא', חבר נפש יקר ושאלתי אותו את השאלה הגדולה והיחידה שראויה להישאל והוא ענה: וואלה, אני לא יודע נשמה שלי. אין לך מושג כמה פעמים אני שואל את עצמי את השאלה הזאת בזמן האחרון. אשכרה אני לא יודע. הוא שחווה פסגות שאין גבוהות מהן ותהומות עמוקים ונוראים לא פחות ובכל זאת התעקש בכל פעם לקום מחדש על רגליו מאיזשהו כוח טמיר ומופלא.  בשביל מה? לא ברור. בסוף השיחה הוא אמר: תבטיחי לי דבר אחד, ברגע שאת מוצאת משהו תתקשרי אלי, טוב?

אלבחתי איך הסתבכתי

מזה כמה ימים שהבלוג שלי עובר שיטפון של אש, גופרית ותמרות עשן וזאת בגלל פוסט שכתבתי לפני יותר משלוש שנים שעסק בספרו של אמנון ז'קונט "חידת מותי". ז'קונט כתב לי שגילה  "בדרך מקרה" את הפוסט הנשכח הזה (זה בסדר, מותר מדי לעשות גוגל עצמי ) ומיד ביקש להבין איך  אלמונית גמורה שאין הוא יודע מי היא ומה השכלתה (הצעתי לו שיעשה גוגל או ילחץ על הקישור "מי אני") – מעיזה למתוח ביקורת נוקבת כל כך על ספרו זה.

אחרי יומיים קשים של התשה, נכון להבוקר הרוחות נרגעו קצת. בלי להיכנס יותר מדי לעובי הטיעונים שהועלו, הרגשתי שנכון יהיה להתנצל על הטון שהתפרש כמזלזל.  אבל טון זה טון ורעיונות הם רעיונות. אינני  מתנצלת על שום רעיון או טיעון גם אם ברבות השנים הם מתבררים כשגויים לחלוטין. אחרי הכול יצרתי אותם לגמרי לבד במחשכי ראשי ועל כן אני מחבבת אותם אחד-אחד, עקומים ומוזרים ככל שיהיו.  מה שמביא אותי להרהור על נפלאותיו של אלוהי הגוגול. הנה אך לפני שבוע, בטרם גילה במקרה את הפוסט שלי, ניתן היה למצוא אותו רק בדף השלישי או הרביעי בחיפוש הערך  "אמנון ז'קונט". ועכשיו בזכות הסערה זוטא שהובילה לכניסות חוזרות ונשנות לפוסט השכוח הזה– קפץ כמעשה שטן לראש שמחתו של הערך . לאלוהי הגוגל אין העדפות ערכיות – המקום שאליו חוזרים שוב ושוב – הוא המקום ששולט בראש החדשות. כמובן שאפשר לעשות פרפראזה מכאן לעולמות המיינד והנפש, אבל אני מעדיפה שלא. יש די ניו-אייג'ים שישמחו לפתח את זה.

מה שמעניין אותי באמת בכל הסיפור הזה הוא למה הסערה נוצרה מלכתחילה. אז כתבו ביקרות קצת ביקורתית, לא על איכות כתיבתו של הסופר אלא על פרטי העלילה. יש שיגידו- מצוין, ככל שהעלילה מופרכת יותר, כך אני נהנה יותר לקרא/ לצפות בסרט. הרי כל סרטי ההרפתקאות שעוסקים בארכיאולוגיה משלבים מידה כזו או אחרת של גרעין ארכיאולוגי-היסטורי, גוזמאות, אגדות  ופנטזיות. הכול עניין של טעם ומינונים. סרטים שעוסקים רק בגרעין "האמת המדעית" (מה זה? גם שאלה), פשוט לא מעניינים מספיק. אז זו לא הבעיה בעיני. והנה באה עוד מחשבה שאולי עוד אצטרך לתת עליה את הדין בקרוב: אני חושבת שכל מי שעוסק בתחום המעורפל והטעון הזה שבין מדע לפנטזיה מוטב שייקח צעד רפלקטיבי בעזרת הומור עצמי. הדוגמה הטובה ביותר בעיני היא כתיבתו המעולה של אומברטו אקו שהקדיש רומן שלם לדמות אחת, באודולינו, מאחז עיניים ושקרן כרוני שבאופן פלא כל דמיונותיו הפרועים הופכים להיסטוריה. מה יותר משעשע ובלתי הגיוני מזה.

מחשבה שלישית שעולה בדעתי בהקשר זה נוגעת לרוח הדברים  שעלו בהתכתבות עם ז'קונט מבין השורות ועניינה – מי שמך לבקר אותי. לעניות דעתי יש לזה קשר לנושא הקודם. כל מה שאני יכולה לומר להגנתי הוא שאיש לא מינה אותי, נשבעת. אפשר לא להסכים אתי, אפשר לבטל, אבל בימים אלה אי אפשר לומר שיש אנשים שמותר להם לבקר אחרים ויש אנשים שאסור להם. זה לא תמיד נעים, מודה, גם אני בעוונותיי פרסמתי פעם ספר והמתנתי בלב פועם לכל מילת ביקורת. היו שאהבו, היו שהשתעממו והיו שהתפלמסו על רעיונות כאלה ואחרים שהוצגו בספר. אני לא זוכרת שיצאתי מגדרי להוכיח את צדקתי. אבל זה כמובן לא המקרה של ז'קונט שכתב יותר מספר אחד ואף עוסק לפרנסתו בהנחיית קבוצות של כתיבה יוצרת. הוא באמת שלא צריך להתרגש מביקורת ישנה אחת, בבלוג ממש לא חשוב, מפי "פרח ארכיאולוגיה" צעירה ואנונימית לגמרי (כינוי ציורי מחמיא אך קצת מוזר למי שהשלימה תואר ראשון לפני יותר מעשרים שנה).

שתי תוניסאיות בצהרי היום

שתי תוניסאיות עייפות יושבות בסלון, בצהריי יום שבת. פניהן מופנות זו אל זו, עיניהן עצומות למחצה. משגיחות. כמו שני אקדוחנים מיומנים סבלנות לא חסרה, הן ממתינות לראשונה שתמצמץ. אדי חום בוקעים מהמדרכה ועולים מעלה, מטשטשים את קו הים ואת קו הרקיע הנשקף מהחלון המחודד בקשת שעוטר בזכוכית טורקיז וארגמן. הראשונה נאנחת קלות, קודם בינה ובינה כמין הכנה ואחר כך בקול צפירה רמה כרכבת המזהירה את הנוסעים הממתינים בתחנה: אההההה….אההההה יא ראב. אחר כך דממה, לא כלום.  חברתה-צרתה פוקחת חצי עין, בולעת את רוקה ושולפת במהירות מניפה צבעונית גדולה. בתנועות נמרצות וקצובות היא חובטת באוויר שסביבה, מנערת ומדרבנת, מפצירה ומזרזת, זוז כבר זוז, יא עצלן, יא בארד. במי היא מפצירה – באוויר, בחום הקיץ, בחברתה?  אבל זו שכבר שתי עיניה פקחות עכשיו כדי להיטיב לעקוב אחר המתרחש מולה, אינה נותרת חייבת: היא ממשיכה בשלה, פולטת לאוויר העומד בחלל החדר אנחות חזקות ומאיימות, מתוקצבות היטב: אההההה… ….אההההה יא אומי, ….אההההה יא ראב…

הדלת נפתחת. נער צעיר פוסע חרישית בחדר. הוא לבוש גאלביה לבנה כדרכם של הפלחים, פניו נעימות וכהות. בדרכו האטית הוא ניגש להיטיב את הכריות הפזורות על מיטות ההסבה, נושא בידו כלים שנערמו על טס הנחושת הנמוך שניצב כגבול בין שתי הנשים הכבדות, בין זו הנאנחת  מעומק לבה לבין זו המנפנפת בכובד ידה.  דומה שכניסתו מפיחה בשתיים חיות חדשה, מעיין נעורים מתחדש לכוח סבלן שאין נורא ממנו בכל העולם. אבל הוא הבארד, העצלן, הפרחח, אינו שם את ליבו אליהן. ממשיך בשלו כאילו המחזה שמוצג לפניו ברוב כישרון ופיוט אינו מעניין אותו כלל. כפוי טובה, רשע. בלית ברירה הן מחליטות לשנות טקטיקה, בפעם הקודמת זה עבד – צריך לרמוז לו לכסיל במצמוצי שפתיים ובתנועות עיניים רבות משמעות לעבר תנור הפחמים, לעבר קומקום הנחושת עם הפיה המשתפלת, לעבר כוסות החרסינה הקטנות שמונחות ללא שימוש ראוי על מדף הכלים שבמטבח.

היא החוטאת רוצה להחטיא אותי אבל אני לא אתן לה, חושבת האחת בליבה והשנייה כמו לא נותרת חייבת – לא מספיק שנתתי לבתה את בני הטוב והיפה– היא רוצה לגזול גם את מקומי בעולם הבא? שהיא תבקש מהנער, החצופה…אההההה, יא רב, יא רב…ואחרי רגע דומה שהיא כבר אינה יכולה עוד לשאת בסבל ובלחישה כואבת  ממלמלת ספק לעצמה, ספק לנער, ספק ליריבתה הערמומית ממנה  שנותנת בה חיוך ניצחון קטן – אהההה יא אומי… אההההה יא ראב….כמה טוב היה אילו יכולתי לשתות ספל קפה עכשיו…

(מבוסס על סיפור אמיתי ששמעתי מדודי דניאל מסיקה)

(ציירה : חברתי קטי דוזיל, ליסבון)

החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?