צרור מכתבי אהבה על נייר תכלת

11עברו כמה וכמה חודשים מאז שכתבתי כאן לאחרונה. העבודות סביב השעון, פרויקט ועוד פרויקט, בית ועוד בית. משפחה ועוד משפחה.  סיפור ועוד סיפור. כבר נערמו לי  מספיק סיפורים לשנתיים הבאות. ויש את הקטע הזה עם האימהות המאוחרת שבלעה אותי לגמרי, מבלי להותיר ממני זכר כמעט, רק עכשיו שנה וקצת אחרי, נפלט גיהוק, ניחוח מוכר ורחוק של מה שהייתי פעם, לפני ש.  לפני שהחיים השתנו כל כך.

אבל הינה אני חוזרת, לאט לאט. נראה אם אצליח להתמיד הפעם.

וכפתיח בחרתי לשתף אתכם בסיפור ללא תוכן, ללא שום פואנטה או תובנות כלשהן. משהו שיישאר חתום וסגור,  בכתב מסולסל ומוקפד על דפי מכתבים עבים בגוון תכלת. ראשיתם בינואר 1960 וסופם במרץ 1961. הנמען הולך ומשתנה עם הזמן. תחילה – "חברי היקר", אחר כך "יקירי", "ארוסי היקר" ולבסוף, במכתבים האחרונים – "אהובי" עם טביעת שפתיים ורודה.

מכתבים שכתבה אימא שלי לאבא שלי כשהיתה בת 20 והתגוררה עם בני משפחתה בביזרט שבתוניסיה. אבא שלי גר אז בניס שבצרפת, עמל קשות כדי להכין את הכר לנחיתה הרכה של אהובת נעוריו המעודנת.

הקריאה שלי בצרפתית לא טובה מספיק כדי לפענח את כתב ידה, אבל פה ושם אני מצליחה לדלות איזה משפט. 30 ומשהו מכתבים שמתארים את חייה של אימי שאיננה עוד. חיים שאינם עוד, שולי מציאות ארוכת שנים שנקטעה, משפחות גדולות שהתערבבו זה בזה, הכירו, זכרו, נטרו וסלחו. רוח לאומנית חדשה החלה לנשוב אז על ארצות צפון אפריקה ובהן על תוניסיה, וליהודים כבר לא היה מקום בה. הקולוניאליזם הצרפתי שחילק להם פריבילגיות בנדיבות רבה, הלך ונסוג, ויתר עם אחיזתו, הכיר בחולשתו מפני הכוחות החדשים ששטפו את הרחובות בזעם. ואימא שלי, בתוך כל זה,  כותבת מכתבים ארוכים ומנומקים לאבא שלי שכבר נמצא בעולם החדש, מתארת בפניו את ימיה, את מחשבותיה, טווה את חלומותיה.

כמה מתוכם זכתה לממש? קשה לדעת. אני משערת – מעט. האימהות היא כוח עצום ותובעני כל כך. וכל השנים האלה שהיתה האימא שלי, האימא שלנו, מנעו ממני לראות אותה כפי שהיתה לפני, כשעוד היתה צעירה חולמנית, ממתינה למשהו גדול שרק יבוא, שרק ייקח אותה משם. ואל המקום הנטוש ההוא אני רוצה לחזור עכשיו. לפתוח תריס חורק בחדר חשוך וחנוק מאבק ושיכחה, לתת לאור הרך לזחול  לאט לאט פנימה. לנסות לראות מה היה.

גלויות, גזירי עיתונים, כרטיסי קולנוע. קטעי חיים.

 

20150425_195426הערב העזתי לראשונה לפתוח את מעטפת הפלסטיק שמצאתי בין חפציה. מעטפת פלסטיק גדושת ניירות עם פסים בשחור ולבן עם כתובת: PORTO RICO.

איך המעטפה מהאי הרחוק ההוא הגיעה אליה? תעלומה.

היו שם גלויות שקיבלה מקרובים ששלחו לה דרישת שלום ממקומות רחוקים שבהם ביקרו. ממוענים אליה,  מדמואזל קולט זיתון מרחוב ד'ספאן  (=ספרד). ביזרט תוניס. ככה בלי מספר בית. כנראה שהיתה רק עלמה אחת כזו בכל הרחוב.

20150425_200337

מבין המעטפות היתה אחת שנקרעה בחופזה. היא נשלחה מחנות פרחים בניס. נכתב בה: ורד אדום על כל שנה משנותייך. על החתום: ברנרד. האיש שהפך לימים לאבא שלי. איך נשלחו הפרחים מניס לביזרט שבתוניס –  לא ברור. באוניה? בטיסה ישירה?  על כנפי האהבה?

20150425_200343

ואימא שלי מסתבר אהבה מאד הצגות, מופעי מוזיקה וסרטים. בין השנים 1957-58 היה לה פנקס מנוי עם סימון ריבועים לניקובים. שני ניקובים בכל הצגה. עם מי הלכה? איזה סרטים הציגו אז במועדון הקולנוע בביזרט?.. אגב לא כל הריבועים נוצלו. שווה לבדוק מה מציגים שם היום. אם בכלל.

20150425_203739 copy

והיתה גם הזמנה  אחת לנשף ב- 22 למרץ 1959 החל מהשעה 15:00 בסלון מלון דה-פרנס בביזרט. היא היתה אז בת 20. עם מי היא הלכה לנשף?…  מה לבשה לכבוד האירוע?… עם מי רקדה?..

20150425_201305

ויש גם הצצה  נדירה למושאי ההערצה שלה דרך קטעי עיתונים שגזרה בקפדנות:

20150425_201437

הפלטיירס.

ועוד כל מיני שחקנים.

ויש גם איזה בחור משונה קצת. לא ממש מתאים לטעם שלה – נראה לפלפ. מה היא מצאה בו בכלל. עד שהפכתי את המודעה וגם אני נפלתי שדודה לרגליו..

20150425_203913.

הנרי טריסו. ממציא החיתולים החד-פעמיים. אגדה.

20150425_204001

יש גלויות ממקומות שהיא ביקרה בהם בצרפת – מוזיאונים גלריות, אתרים. בכל מקום שביקרה הקפידה לרכוש גלויה ולרשום מאחור את תאריך הביקור למזכרת.

20150425_203515

הפריט היחיד בכל המסמכים עם כתובת בערבית: מזכרת מהטיול לספקס מה- 29 ליוני 59.

20150425_20205920150425_202047

והנה משהו בכתב מוכר – לוח שנה לילדים בצרפתית שהנפיקה קק"ל בשנת תש"ד 1953-4 . אימא שלי היתה אז בת 14. בצד אחד של הפנקס יש רשימה של עקרונות הקרן הקיימת ופועלה ובצד השני – לוח השעות שלה בבית הספר.  היא למדה אז אנגלית, גיאוגרפיה, תפירה, לטינית, צרפתית, מתמטיקה, היסטוריה, ציור. מהשעה 8:00 עד השעה 17:00 עם הפסקה של שעה אחת בצהריים.

20150425_204238

20150425_215438

שנתיים מאוחר יותר אימא שלה נפטרה והיא הפסיקה ללכת לבית ספר כדי לטפל בשלושת אחיה הצעירים. את לימודיה המשיכה לעשות בהתכתבות.  יש חבילה שלמה של שיעורים  שנבדקו בידי מורה קפדנ/ית בעט אדומה. למעלה נדרשה לציין כמה זמן זה לקח לה והאם קיבלה עזרה. בכל מקום כזה הקפידה לציין: לא קיבלתי אף עזרה.

כמה מתאים לחיים שהיו לה.  Aucune aide.

אף עזרה.

20150425_204653

וביום שני הקרוב ימלאו לה  75 שנים + שנה אחת בלעדיה.

בחזרה לסיפור

הרבה זמן עבר מאז ששיתפתי כאן על מה שקורה בעולם הזה שהולך ונעלם, עולם הבתים שקולם נאלם. בהרבה סבלנות ונחישות צריך לחזור ולדובב אותם, להשיב להם את צורתם הראשונית, השלמה, האופטימית בטרם התבלו, האפירו, התייאשו מהסובב אותם. יש לי שורת סיפורים שמחכים בסבלנות לתורם: כמו הסיפור על המאפייה השכונתית הקטנה בלב נחלת גנים ברמת גן שבעליה היו מוכרים את תוצרתם מדלת לדלת, מקמח אפור שאספו בדרך לא-דרך בימים שהכל  נמדד בהקצבה קמצנית. המאפייה הזו מזמן כבר איננה. בקומת הקרקע שלה מוכרים טלפונים סלולאריים ובקומת הגג- חדרים עם מיטות רחבות לפי שעה.

או בניין האבן בהדר הכרמל בחיפה שכבר כתבתי עליו פעם, ובזכות הפוסט ההוא קיבלתי מייל מרגש מהנכדה של האדריכל שתכנן את המבנה – חיים הרי, שהשלימה פרטים ביוגרפים חסרים  על הסב, אדריכל עם שאר רוח שפעל כאן בתחילת המאה, והאמין בדו-קיום עוד לפני שהפך למושג חבוט ומיושן. הנכדה של הרי ספקה גם פרט מרתק על השותף הסודי שלו לעסקי הבנייה  – חאלד אל עזאם ביי שלימים התגלגל לסוריה והתמנה שם לראש ממשלה. ובזכות הקישור הזה שנוצר כאן בבלוג, מנהל מחלקת השימור בעיריית חיפה האדריכל וליד כרכבי, פועל היום כדי להקים לכבודו ארכיון לעבודותיו בשיתוף בני משפחתו.

ויש את מושבות הביל"ויים בגדרה ובמזכרת בתיה, סיפורים על פקידי ברון אטומים, על ניסיונות לבנות פה רחובות רחבים בסגנון צרפתי תחומים בבתי אבן קטנים עם גג אדום וחלונות עץ מעוצבים שנפתחים החוצה – החוצה לאן? לשדות אספסת מוכי חום ואבק  מעל ביצות רוחשות יתושים ועלוקות. היה אחד שלא נזהר מספיק ושתה מהג'רה מים עם עלוקה שהתיישבה לו עמוק בגרון, ולא עזר לו שום דבר – הוא לא הצליח לבלוע אותה ולא להוציא וכך נפח את נשמתו בייסורים קשים ורק הבית שלו נשאר. פעם לגמרי במקרה, הצלחנו להגיע לנכד של אחד משני הביל"ויים הראשונים שתקעו יתד לרגלי הכפר קטרה בנר שני של חנוכה תרמ"ה (1884), במקום בו עתידה לקום גדרה, ואותו נכד הפליא לצייר את כל מה שזכר מבית סבו, כולל המרתף עם ערמת המזונות, חדרי המגורים עם המיטות הנמוכות, החצר עם חיות המשק – התרנגולים, הפרות.

ביקרנו בשנה האחרונה גם בכמה צריפי קיבוצים – צריף שהיה חדר אוכל, צריף שהיה בית לתריסר נח"לאים, צריף פונקציונאלי לכל בעלי התפקידים החשובים – מזכיר המשק, מרכז המשק, סדרן העבודה, המזכירה. ליד עמדת השולחן של מזכיר המשק השתמר פוסטר דהוי של פרחי ארצנו וליד השולחן של המזכירה טלפון אפור עם חוגה.

עוד מעט קט יעלם כל זה. שיני הטרקטורים עומדים לנגוס במה שבקושי שרד את שיני הזמן. פה ושם יישארו בועות מתוחמות היטב עם שילוט נאות – פה גר – פה היה – פה נותר. או שלא.

 IMG_0625

אוצר המגילות הגנוזות מתוניסיה

זה התחיל בשיחת טלפון מפתיעה ממספר בינלאומי:

בונג'ור נטלי. מדברת מישל ישראל חברה של ההורים שלך מניס. שמעתי שאת ארכיאולוגית ורציתי להתייעץ אתך באיזה עניין.

כן מה העניין?

 מישהו מתוניסיה שלח לנו צילומים של אוצר יהודי שהתגלה בשדה. יש שם מגילות עם ציורים של מגן דוד ואותיות בעברית. אנחנו צריכים חוות דעת מקצועית לפני שנחליט מה לעשות עם זה. את יכולה לשלוח לי את המייל שלך?

כן בטח, בשמחה.

למחרת אני מוצאת את עצמי בוהה מול המסך מול סרטונים קצרים ומטושטשים שבהם נראה אותו מטמון גניזה אגדי. זה נראה כמו אותיות עבריות – אבל לא בדיוק. האותיות מצורפות בשורות ארוכות ללא כל משמעות. יש גם מנורה שבעת קנים – אבל הפוכה. המגן דוד דווקא בסדר. מוזר. כנראה קמעות. אבל למה בדיוק?

את המייל הראשון שלחתי למורה וידיד יקר – ד"ר אבי אלקיים שאתו למדתי בחברותה כל מיני טקסטים משונים ואיזוטריים. הוא חזר אלי עם תשובה. מדובר כנראה בקמעות אבל זה לא התחום שלו. המליץ לי לפנות לד"ר יובל הררי מאוניברסיטת בן גוריון. יובל ענה לי כך:

הצילום בוידיאו באיכות בינונית שמקשה על בחינת החומר. נחוץ תיעוד ברור יותר. מכל מקום, לא ברור מה זה אך ברי שאין מדובר בטקסטים מאגיים בעברית וחלק מן החומר נראה כמו ג'יבריש. כאמור, צילומים ברורים יותר של כמה שיותר חומר יאפשרו לבחון את העניין בצורה טובה יותר.

חזרתי למישל וביקשתי שתשלח לי צילומים טובים יותר. במקביל שלחתי את הקבצים לכל מי שעלה בדעתי – בת הדודה שלי שכתבה דוקטורט בחוג לסוציולוגיה על הקהילה היהודית בתוניסיה, לאחי שיברר אולי עם הרב שהוא מכיר בבית הכנסת וגם איך אפשר שלא – למומחה וחבר יקר נוסף – שועי רז.

שועי רז קיבל את הקבצים בשישי שעבר והבטיח לחזור עם תשובה עם צאת השבת. בינתיים קיבלתי מייל נוסף מהאח של מישל, ג'ן לוק שפירט קצת יותר את נסיבות מציאת האוצר. ובכן, המעשה שהיה כך היה:

איכר תוניסיאי חורש בשדה. לפתע הוא מרגיש משהו קשה שמונע ממנו להתקדם. הוא יורד לבדוק במה מדובר ומגלה תחתיו אבן גדולה בקוטר 3 מ'. הוא מרים את האבן ומופתע לגלות במעבה האדמה לבירינט עם המוני חדרים. הוא מספיק להיכנס רק לחדר הראשון העשוי כולו שיש כדי לקחת משם בחטף את המגילות הצרורות שבפתח. הוא סוגר את הפתח ומחליט לא לספר לאיש עד שיחליט מה יעשה בעניין. במקרה הוא יודע שיש בצרפת יהודים ממוצא תוניסאי ועל כן החליט אחרי זמן מה לפנות לנציג הקהילה בפריז כדי לספר לו על הממצא המדהים. מלבד מה שצילם ושלח הוא יודע בוודאות שיש עוד הרבה מגילות גנוזות אחרות בשאר החדרים.

 בשלב זה כבר התעורר חשדי. אם כבר כתבי גניזה – אז בבית כנסת או במרתף של מבנה ששייך לקהילה. איך זה הגיע לשדה חקלאי חרוש? אבן גולל בקוטר 3 מטר שאדם אחד מרים לבדו בכוחות עצמו?  לבירינט עם חדרים משיש במעבה האדמה?  שדה חרוש מעל מכרה שיש?  וההבטחה התמוהה מכולם שיש לו עוד הרבה חדרים עם מגילות כאלו… אולי מי יודע, אפילו מספר אינסופי.

בראשון בבוקר כבר היתה בידי תשובה ארוכה ומנומקת מחברי שועי שאמתה את חשדי:

נטלי יקרה, זה מזכיר קצת קמעות מאגיות שנכתבו בכתב ליבונאה המכונה במקורות ימי ביניימיים כתב של מלאכים אך למעשה מדובר בכתב המבוסס על הכתב העברי העתיק בנוסח השומרוני שלו עם זאת, משהו במה שראיתי (הסרטון לא מאפשר לקרוא) נראה כלא מהימן במיוחד, כאילו מישהו ניסה שזה ייראה כמו כתב יד עתיק יותר מאשר מדובר באמת שכזה. 

כמובן, היה עוזר לי לו הייתי יכול לנסות לקרוא או לברר האם יש כאן איזו הצפנה של מפתח באמצעותו ניתן לקרוא, אבל על-פניו זה נראה לי מרחוק ועל בסיס ההצצה החטופה לתמונות העוברות (כמה שניות בכל פעם) כחיקוי/זיוף, אבל זה לגמרי אינטאוטיבית כי כתב היד אינו בפניי ואיני יכול לבדקו. 

חיבוקים לכולכן/ם, 

שועי. 

אה, עוד דבר, שום דבר ממה שראיתי לא הזכיר לי מאגיה מוסלמית, ויש הרבה כזאת. לכן אני חושב שזה ניסיון לחקות/לזייף קמעות יהודיים עתיקים, ומה שהעיר יובל הררי על ג'יבריש… הוא צודק, אבל זה יותר מג'יבריש, זה נראה כאילו הכותב ניסה לחקות צורת קמעות מבלי שידע כתב ליבונאה על בוריו ולכן צייר על יד. יש גם אפשרות אחרת והיא שמדובר בסוג של צופן, אבל על בסיס מה שראיתי דעתי לא נוטה לשם. 

שועי

וכך בצער רב כתבתי לחברתנו מפריז שאין כאן סיפור מרתק ומדהים על כתבי יהודים נשכחים. אין כאן מגילות עם צפנים עתיקים שנותנים רמזים ופתרונות אפשריים לכל מה שנשאר מאחור ולא נודע לעולמים. מדובר בסתם סיפור קטן, בנלי, חביב  על קשיי הקיום של צאצאיי השכנים של בני משפחתנו שמוצאים את עצמם בארץ שסועה שהפרנסה בה דחוקה, העבר מלא הוד, ההווה מייאש והעתיד לא ברור עדיין. ומה אם לא הנוסטלגיה והכמיהה לנסתר, לפנטזיה, הם שיתנו מוצא אפשרי מכל זה. גם להם. גם לנו.

בפעם הראשונה/ אחרונה

הפעמים האחרונות של זו מתנקזות בפעמים הראשונות של זו באותה נקודת מגוז .

הפעם הראשונה שראיתי אותה מבעד למסך הירוק, צורחת, בועטת ומכוסה הפרשות.

הפעם האחרונה שראיתי אותה בחדר הטהרה שבבית הקברות . תכריך לבן עוטף את פניה היפות השלוות.

הפעם הראשונה שנשאתי אותה והיא כל כך מתמסרת. עיניה עצומות או פקוחות לרווחה במבט סקרן. מבט תוהה ועגול.

הפעם האחרונה שאחזתי בידה המגוידת. זרועותיה  זרועות שטפי דם כחולים. עיניה  עצומות למחצה, מגולגלות לאחור. פניה קפואות, מכונסות. ריקות ממבע.

הפעם האחרונה שהיא דיברה:  "Je mal" – כואב לי היא אמרה. ויש גם   Mal במובן של רע. אולי התכוונה שרע לה? וגם חזרה ואמרה "mamon… "

הפעם הראשונה שהיא קשקשה אלינו בשפת תינוקות מובנת רק לה: בלללההה… לוווו… נוק-נוק… ידיה מתנפנפות באוויר ופניה מרוכזות במאמץ לומר משהו. מה? לגולל בפנינו את רחשי  לבה? אולי כל כוונתה לומר "טוב לי", במובן של "נעים לי" וגם – טוב, טוב הוא העולם הזה כשאפשר לשכב על הגב ולצפות בכל הפלאות.

בפעם האחרונה שהייתי אתה בתוכי במיטה הנוסעת לחדר לידה. הרופא המנתח הסביר. הרופא המרדים הכין. האחיות רחשו מסביב. מנורות ניאון בתקרה. חלוק ירוק וכיסוי על הראש. זהו פצפונת, ההרפתקה המשותפת, הטוטאלית הזו עומדת להסתיים בדקות הקרובות. בסכין מנתחים יחתכו את המקום המוגן שלך ושלי, ישלפו אותך מעולם אחד לתוך עולם שיש בו אינסוף פרודים והפרדות.

בפעם הראשונה שהייתי לבד-לבד בלעדיה, מעל פתחו של הבור הגדול. עובד נמרץ של חברת קדישא עמל לכסות אותה בעפר והתלולית הלכה ונערמה מעל הבד הלבן שכיסה את הגוף שהיה חי בטרם נעזב בידי נשמתו הכלואה.

זהו אימא עכשיו שאת חופשייה להיות אי-שם מחוץ לעולם הצורות, אני שבה להיות אחת אתך בעולם אינסופי, שלם, עגול.

1

זו שעולה, זו שיורדת

בזמן קצר, נתון,  הייתי עם שתיהן עם זו שעולה ועם זו שיורדת ולא ידעתי מי צריכה לברך את מי קודם.

היא בקומה שש במחלקה פנימית ב'. מקבלת עירוי נוסף, כדי להעלות במקצת את ספירת הדם שלה,  שכבר לא נותרו בו כוחות למלא את ייעודו ואת המוטל עליו. דם מדולל ועייף. דם תשוש וחולה כמו הגוף המובס הנושא אותו, מבקש רק שיניחו אותו לנפשו.

ובאותה עת ממש באותו בית חולים, בקפלן – אני בקומה ארבע במחלקת יולדות א'. מקבלת עירוי נוזלים כדי למתן את הצירים שתקפו אותי אחר הצהריים, ביום חם במיוחד, שבועיים לפני הלידה המתוכננת. החיים החדשים בועטים בזעם. יש להם הרבה מה להגיד. חיברו אותי למוניטור שעוקב אחר התנודות הקצובות של הכאב ואחר פעימות הלב. דופק מהיר של אצנית, בועטת, מתאגרפת, נאבקת על מקומה. שלא יעזו להתעלם ממנה.

במעלית אחי הגדול עולה ויורד – פניו מביעות דאגה עמוקה וחיוך של הקלה לסירוגין. רק שתי קומות מפרידות בין מחלקה פנימית ב' למחלקת יולדות א' ונדמה שהמרחק ביניהן הוא עצום, אינסופי כמעט. ראשו בשמים ורגליו באדמה והוא עולה ויורד בסולם, כמו המלאך גבריאל, שואב נחמה ותקווה מהעולם הזה שמתאווה להיות, כדי למלא את הבור הפעור בעולם הזה שמתהווה להתכלות. אל נא רפא נא לה. במעבר הצר החשוך שנוצר בין  זו שעולה ובין זו שיורדת.

לבסוף היא הסכימה לתת לנו הארכה, לחכות קצת. זו שעולה וזו שיורדת. ובא המועד שנקבע והיא יצאה אל אויר העולם בזעקה זועמת. למה הערתם אותי עכשיו. סליחה, באמת סליחה, לא התכוונו להטריד  אותך, חשבנו שיהיה נחמד להיפגש סוף סוף פנים מול פנים. באותה עת במחלקת פנימית ב', זו שבדרכה למעלה  שוכבת במיטה מנומנמת. עוד עירוי ועוד טיפול ועוד תרופה שחוסר יעילותם כבר אינם מוטלים בספק. אם רק היה אפשר לערות לתוכה כמה טיפות  טהורות מזו שזה עתה יורדת, כדי למחוק מתוכה את מה שראוי לשכוח ולהותיר בה רק את מה ששתיהן יודעות.

20140702_01544720140715_191257

מעשה בטבעת

כששמע שבן דודו  מתכוון אף הוא, להציע לה נישואין הוא נתקף בחרדה. מה יהיה אם היא תסכים? הנערה הכי יפה בעיירה שאותה עזב בתוניסיה  הרחוקה, והוא כאן, בניס שבצרפת , נאבק לבסס את מקומו כמהגר צעיר, "פייה נואר" כמו שקוראים לאנשים מסוגו, "רגל שחורה", צרפתים על תנאי שהגיעו מהמושבות בצפון אפריקה, כאלה שצריכים להוכיח את צרפתיותם בלבושם, בטעמם ובמנהגיהם, בטרם יזכו (אם אי פעם יזכו ), בהכרה שבשתיקה. על שוויון מלא אין על מה לדבר בכלל.

אבל הוא הבן דוד, יש לו יתרון בולט עליו. הוא צרפתי ממש, נראה כמותם מדבר כמותם, בזכות אב גויי מנורמנדי שהגיע לתוניסיה כחייל בסדיר ונשא לאישה את דודתו, אחותו של אביו. היה זה צעד נועז באותם ימים, שאותו יש לזקוף לסב המשפחה, מרדכי מסיקה  שהיה אדם פתוח שהאמין כי  יש למדוד כל אדם על פי טיבו ומעשיו  ולא על פי דתו או ייחוסו.  אחר כך הזוג הצעיר עבר להתגורר בפריז, הביא לעולם שלושה בנים נאים ורהוטים, צרפתים למהדרין. כשהבנים הגיעו לפרקם אמר להם אביהם הגויי הצרפתי: אני רוצה שתביאו לי אך ורק כלות יהודיות ! ושיהיו תוניסיות, עדיף מביזרט מעיר הולדתה של אמכם! שם נמצאות הנשים היפות והטובות בתבל!

הבכור מבין השלושה עשה כדבריו (שני אחיו הצעירים ממנו ויתרו על המאמץ), ועל כן הגיע לביקור אצל קרוביו בביזרט כדי להתרועע עם בני ובנות דודיו הרבים. הוא בילה אתם על שפת הים בבקרים, בבית הקפה בשעות אחר הצהריים ובסינמה או בפיאצה לפנות ערב. באופן זה צבר די מידע על כל הנערות היפות  שהגיעו לפרקן, שהתגודדו עם בני ובנות גילם חבורות חבורות, חייכניות ועדינות כפרחי יסמין. אכן צדק האב. כל זה לא היה נוגע לו אלמלא בן דודתו חמד לו מכל הנערות כולן,  דווקא את הנערה לבית זיתון, זו שאהב בסתר ואליה ערג ממרחק, ממקום גלותו בצרפת ביחד עם כל אשר נטש: בית ההורים. אחיו הקטנים. טעמי תבשילים מוכרים שמתבשלים לאט וריחות משכרים של ים.

ואז נודע לו שאביה, שהיה ידוע בקפדנותו הרבה ובאדיקותו שאין לסטות ממנה, סירב להצעתו של הצעיר וזאת משום יחוסו המשפחתי המפוקפק. הוא לא ייתן את בתו למשפחה של גויים למחצה. וזאת על אף שממון לא חסר להם, ועתידה בצרפת יהיה מובטח. השנה היתה 1959, וכל היהודים בתוניסיה כבר הבינו כי הם חיים על זמן שאול. תוניסיה כבר היתה למדינה עצמאית, והצרפתים שפרשו עליהם את חסותם,   עזבו ברובם. רק עיר הנמל ביזרט שבה התגוררו, נותרה ברשותם כבסיס ימי לכוחות הצבא הצרפתי, אי של שפיות בתוך ים מאיים של לאומנות  פאן-ערבית גואה.

הוא הבין שהוא צריך  לפעול מיד לפני שיעלה בדעתו של נבל אחר לגזול אותה ממנו. נערות יפות כמוה נחטפות מהר. הוא הלך אם כן, אל חנות התכשיטים הגדולה בניס וביקש לרכוש טבעת יהלומים. ושהיהלום יהיה הכי גדול והכי יקר, כזה שכל מי שיביט בו ידע: מי שרכש אותו הוא צעיר חרוץ ומבטיח. נקי מכל רבב, מבריק, מלוטש. איש העולם הגדול שכל עתידו לפניו. אין לדעת כמה נדרש לעבוד כדי לרכוש את הטבעת ההיא  – טבעת משובצת ביהלום עצום בגדלו במרכז וסביבו חגים כמו כוכבי לכת, שישה יהלומים קטנים יותר, אחוזים בזהב לבן.

וכשהגיע העת הוא נתן את הטבעת בידי שליח נאמן כדי שייקח אותה לעירו שמעבר לים. הטבעת עשתה את דרכה לאימו בלוות מכתב מפורט.  האם הבינה היטב את המוטל עליה ועל כן לבשה שמלה חגיגית, ענדה את מיטב תכשיטיה ועשתה את דרכה בנחישות רבה לבית הנערה, כדי לדבר עם אביה ולהציע לו הצעה מפתה שאי אפשר לסרב לה,  בטח שלא עם כזו טבעת. האב שהכיר היטב את הפלג ההוא של המשפחה, ביקש בכל זאת, שאימו תפרט בפניו את תוכניותיו ותכונותיו. וזו לא נדרשה להתאמץ כדי לתאר, לפאר ולרומם את התכשיט שלה, את בנה בכורה, שאותו אהבה והעריצה יותר מכל. אחר כך זימנו את הנערה לשאול לפיה וזו הסכימה מיד. היא היתה כבר בת עשרים, אחותה הבכורה כבר היתה נשואה שנתיים. והיא בהחלט חיבבה מאד את הבחור הנאה שהציע לה נישואין ואתו נפגשה כמה פעמים בטרם נסע לצרפת. הוא אמנם מעט גנדרן ומפונק אבל נדיב  מאד. והראייה – טבעת  היהלום שרכש עבורה.

זמן מה אחר כך נקבע המועד לאירוסין. הארוס למרבה הצער, לא יכול היה להגיע מצרפת, שכן הוא נדרש לעבוד שעות רבות בצביעה ושיפוץ בתים כדי לממן את רכישת הטבעת. על מפה לבנה העמידו עוגות טבולות בדבש, בוכה ובקבוקי שמפנייה. על אחד הבקבוקים העמידו את תמונתו של החתן המיועד שנותר להשקיף עליהם, בחליפה ועניבה חגיגית, מחייך באיפוק מבלי נוע, במשך כל אותו הלילה

t2.

**

כל השנים הטבעת היתה ענודה על אצבע הקמיצה הימנית שלה. לפעמים היא היתה מסירה אותה לפרקים קצרים כשהיתה עושה את ציפורניה, ציפורניים ארוכות ומטופחות משוחות תמיד בצבע ורוד או אדום עדין,  או כשהיתה טומנת  את ידיה האמונות בבצק, כדי שלא ילכדו פרורים עקשניים בין אבניה. בשנה שבה התגברה עליה מחלתה, וכפות ידיה כמו יתר גופה רזו מאד, היא נהגה לגלגל נייר קטן בין הטבעת לאצבע, כדי שזו לא תחליק ותיפול. בחודש האחרון לחייה  ויתרה והטמינה את הטבעת בתיבת התכשיטים שלה ביחד עם תכשיטים רבים אחרים, חלקם יקרים שעברו מזה דורות במשפחה וחלקם האחר  גיבובים מכל הבא ליד.

שלא כמו אצבעותיה – אצבעותיי פחוסות, מעשיות, אדמומיות מעט.  אתמול לראשונה, ענדתי את טבעת  האירוסין שלה. שייפתי את הציפרניים ומרחתי אותן בצבע ורוד עדין. אני קצת כמוה עכשיו. אני שכל כך השתדלתי להיות  שונה ממנה. ופתאום  נדמה שמהותי מתמזגת  עם מהותה והיא בוהקת, יקרה מאד ונקייה מכל רבב.

t1.

ריחות

ריחות

ריחות הכימותרפיה

טעם מר של הכימותרפיה בפה

מסדרונות של בית חולים שטופים ושטופים שוב ושוב.

מגש האוכל.

 ריח הטרנפוסיה, האנטיביוטיקה.

כל שקיות הפלסטיק האלו.

ריח תפל כשמורידים לי את המחט שמותירה כמה טיפות דם בתחבושת שעל ידי.

ואלו של בשמים חזקים מדי, מעוררי סלידה של הפרסונל הטיפולי.

ריחות בושם מעודנים יותר של הרופאים, בלי לשכוח את ריחות האפטרשייב במחיר מציאה של אנשי הצוות האחרים.

ויש זה של האוויר הטהור, בזמן שהאור מערפל את חושיי ביציאה מבית החולים

פרחים.

ויש גם רעשי חזרה לחיים.

האינפלציה של החוץ בדרך חזרה.

(אני עוברת למשהו אחר בנושא הריחות),

מצד שני, ריחות היומיום.

קרם ידיים, שמני גוף ושמנים אחרים

שעוזרים לי לשכוח את כל זה.

כל הסנסציות האלה שהם חלק מחיי

עם הרעש שממיס את הכל

ממיס את הרגעים הטובים והרעים

אלו של המחלה ושל הטיפול הבא

אלה של המאבק בין החיים לבין המוות

בין כוחות הטוב לכוחות האופל.

 אני רוצה לחיות

***.

את המסה הזו כתבה  קולט זוהרה מסיקה. אימא שלי לפני שנה בערך, בספטמבר 2013.

ומכיוון שתש כוחה להיאבק נלך לקבור אותה היום. ולמרות שהיא אימא שלי הסכמתי לוותר לה, שילחתי אותה לדרכה בנפש חפצה, ללא טרוניה,  כי הכאב שלה היה פשוט גדול מדי וכמה אפשר להלחם. גם וטרנית למודת קרבות  כמוני יודעת לפעמים להודות בתבוסה.

 ובדיוק לפני חודש הבאתי לאוויר העולם המיוסר, הקשה, הפלאי  והמופלא הזה את בתי בכורתי אופיר זהר וכמו שכתב עמיחי – אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל. אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק.

חיכית לה אימא ואז נפרדת ממני. וכעת את יודעת. היי את אשר תהיי.   

בחזרה לחיפה

לפני כמה שבועות נקלעתי לחיפה, אחרי שנים ארוכות שלא ביקרתי בה. היה משונה. שום דבר ממה שזכרתי לא נשאר ומה שנראה היום לא זכרתי בכלל. גשרים ומחלפים אימתניים בכניסה לעיר מכוונים לשלטים שנקראים שנייה מאוחר מדי. בקושי הצלחנו להגיע ליעדנו, על אף ההפעלה הסימולטנית של שני מכשירי GPS.

בילדותינו בנצרת לא יכולנו להעלות בדעתנו מקום יפה או מסעיר יותר מחיפה. העיר התחתית עם חנות "התקליט", קולנוע עצמון שאליו יצאנו כל החבר'ה מהכיתה לצפות "בחומה", "גן האם" הצמוד לגן החיות שבראש הכרמל ו"הכרמלית" על שלוש –ארבע תחנותיה הקצרות שנדמתה בעינינו כמו המטרו בפאריז. והיתה גם כיכר פאריז של ממש, שבקציה המתינו אוטובוסים לנצרת או לנצרת-עלית, שהובילו אותנו מהמטרופולין האדומה והסוערת בחזרה למציאות ההררית,  האפורה והמדכדכת.

"אני חולם שיום אחד, מישהו מכם יגיע לפה", הצהיר אבא שלנו בפאתוס כשהיינו ילדים. ניצבנו אז למרגלות מגדל אוניברסיטת חיפה, גאה ובלתי מושג כפאלוס ענק מתוך מעמקי החורש. "אתה בטח תגיע" ניבא לאחי הגדול, "ואת אולי. אם תשתדלי להיות פחות חולמנית, ואתה – אין דבר. לא כולם חייבים", פסק לגבי אחי הצעיר. אולי חזון ההר שנצרב בתודעתנו הוא שדרבן אותנו לימים להוכיח (לו? לעצמנו? לבניין המזדקר?) שדווקא כן. היעד המבוצר עוד ייכבש – והראייה 9 תארים אקדמיים, שאספנו שלושתנו במצטבר. אבל מי סופר.

 שנה אחרי השחרור התחלתי ללמוד בחיפה ונשארתי לגור שם שש שנים. שנה ראשונה במעונות האוניברסיטה ובהמשך בשכונת נווה שאנן. בשנה האחרונה השתדרגתי ל"דרך הים" שבמרכז הכרמל. הארד-קו הבורגני. חיפה בנויה שכונות-שכונות המכסות את ההרים שסביבה וכל קשר ביניהן – אין. מהדר הכרמל אפשר לראות את הים אי-שם במרחקים, אבל מסובך מאד להגיע. ומי שכבר מגיע לחוף הנכסף, צריך לקחת בחשבון מסע ארוך עד השיבה הביתה. שלא נדבר על ירקן או מכולת זמינה בשכונת נווה שאנן. חצי יום ללכת לקנות חלב במכולת הקרובה במרכז הקרוב לטכניון או באוטובוס למרכז "חורב". ואם שוכחים  לקנות קפה – אז גם החצי השני הלך.

בשנים האחרונות חיפה עוברת מתיחת פנים רצינית בכוונה לעשות אותה יותר ידידותית למשתמש.  בשלהי שנות ה- 80- ובשנות ה- 90 ,ננטשו בהדרגה שכונותיה הותיקות בהדר הכרמל ובעיר התחתית מתושביהן הותיקים  לטובת שכונות חדשות ואטרקטיביות יותר. עם הזמן הפכו מפלט לאוכלוסייה חלשה ועוברי אורח זמניים. ההזנחה פשטה בכל ובתי האבן המונומנטאליים שנבנו בימי המנדאט בידי טובי האדריכלים שהגיעו בימי העלייה השלישית, "הייקית", אוהדי הסגנון הבינלאומי, נאכלו כמו במתקפת טרמיטים מבחוץ ומבפנים.

היזמים שביקשו תיק תיעוד על אחד הבניינים ברחוב אבן-סינא בהדר הכרמל, פנו אלינו כשהעבודות כבר היו בעיצומן  וכדרכם, ביקשו שנשלים את העבודה כמה שיותר מהר. אם אפשר אתמול. 3 קומות, 3 כניסות, 18 דירות נפרדות, עניין של מה בכך. לכי לנסות להתיר את הקקופוניה שהצטברה שם במשך השנים, מאז הושלם הבניין בתחילת שנות ה- 30. הבניין שוכן לא הרחק מבניין העירייה וכמוהו מעוצב בצורת האות ח', עם חזית ראשית מרשימה וחצר עורפית ומבנה נפרד לשומר (מה שהצרפתים מכנים  "הקונסיירי"). והיה גם קיוסק צדדי שפנה לרחוב.

שכונת הדר הכרמל תוכננה בידי ריכרד קאופמן עם רחובות מקבילים מרחוב החלוץ עד רחוב יוסף, כשבסופם ניצבו הטכניון וגן בנימין ושימשה כמרכז היחידי של יהודי חיפה עד לתחילת שנות ה- 30. במאורעות 1936-9 הגיעו אליה המוני יהודים מהשכונות המעורבות בעיר התחתית. בעקבות גל הבנייה פנה הוועד היהודי לשלטונות המנדאט בבקשה לבטל את ההוראה שחייבה בנייה חיצונית באבן, משום שזו היתה מומחיות בלעדית של הקבלנים הערבים. כידוע היחסים בינם ליהודים לא היו משופרים באותן שנים.  האישור בסופו של דבר ניתן ובחיפה החלו להופיע בתים מכוסים בטיח לבן כמו בחברתה-יריבתה ת"א.

בארכיון העירייה נשמרו ונסרקו תוכניות ותכתובות של בתים היסטוריים רבים ברחבי העיר. כך יכולנו ללמוד שהבניין תוכנן בידי אדריכל בשם H. HARRY  שעל אף שמו המלכותי, אינו אלא חיים ארי, יליד גליציה בוגר הפקולטה לאדריכלות בווינה. הוא למד שם אחרי מלחמת העולם הראשונה ביחד עם סטודנטים יהודים מפורסמים אחרים שעיצבו את נופה של הארץ הנבנית בתנופה רבה- רובין, קאופמן, מנדלסון ואחרים. הבניין עצמו היה שייך לעשיר מקומי בשם ח'אלד ביי אל אזם, שהשכיר אותו לדייריו היהודיים. אחרי 1948 הועבר כמו בתים רבים אחרים לידי "האפוטרופוס לנכסי נפקדים" ואז ל"חברה להכשרת היישוב".

מתוך המכתבים שהשתמרו בארכיון העירייה אפשר ללמוד בנוסף, שבירוקרטיה של ועדות התכנון המוניציפאליות לא הומצאה בשנים האחרונות. כמו למשל, התכתובת משנת 1953 עד לשנת 1967 בין גב' דבורה שמחוני לבין העירייה משום שזו ביקשה להקים גלריה בשם "טרקלין לאמנות" באחת הדירות בקומת הקרקע, או ההתכתבות של משרד עו"ד כהן את חיון, שביקשו בשנת 1965 לסגור מרפסת. האישור ניתן להם "לשנה אחת בלבד, לצורך עסק", כשהשאלה המתבקשת היא מה קורה בתום אותה שנה? הם צריכים לפתוח מחדש את קירות המרפסת? אבל הכי מייגע הוא סיפורו של מישל אזולאי האומלל, איך לא, ספר במקצועו, שפנה בשנת 1977 למהנדס העיר כדי להכשיר את הגלריה של גב' שמחוני למספרה מהודרת. הוא ביקש להתקין  ויטרינה ושביל גישה למספרה. בקשותיו ותוכניותיו הוגשו ונדחו שוב ושוב עד לשנת 1988. ואז קולו נדם לעד. ובצדק

IMG_3825 STB_3438 IMG_3198 IMG_3005.

קטרה

7

  בחלק הישן של גדרה, תל המשקיף על סביבתו. פעם היה פה כפר ערבי בשם קטרה שתושביו התפזרו לכל עבר ב- 1948. בכל בוקר אני עולה במעלה קטרה לבדוק שהוא עדיין עומד על תלו. בשביל אליו פזורים שברי חרסים, הרבה ביזנטיים מצולעים אבל גם כאלו קדומים יותר. העיניים מרפרפות עליהם מבלי

לנסות לפענח, כמו שמסתכלים על אותיות מוכרות בספר שלא רוצים לקרוא כרגע. לא תמיד צריך לרדת לשורשם של דברים.

9

בראש הגבעה צומחים שיחי צבר, סימן הכר לכל כפר ערבי שהיה פה קודם. פה ושם אבני בנייה מסותתות, לפני הגשמים הגדולים נדמה היה לי שגיליתי קבר. היום הוא מכוסה כמו הגבעה כולה, במרבדי פרחים צהובים וחצי שיבולים. אתמול ראיתי זנב של שועל עולה ויורד מבין העשבים. גם הוא היה בטיול בוקר.

תושביה הראשונים של גדרה היו מזן מיוחד מאד – באו לפה בשנת 1882 כל הדרך מחרקוב שברוסיה בגלל הפרעות. הם קראו לעצמם הביל"ויים ומנו  14 חברים בסך הכול. הם לא הסוג שנבהל בקלות. בניגוד למושבות האחרות, הביל"ויים סרבו בתוקף לקבל כל סיוע מהברון רוטשילד וכך נותרו עצמאיים בנפשם ובגופם. ר' יחיאל מיכל פינס רכש עבורם  3,000 דונם קרקעות מסגן הקונסול הצרפתי. הקרקעות האלו היו שייכות קודם לתושבי קטרה שלוו כסף מהקונסול והתקשו בהחזרת חובם.

מכאן אפשר להבין למה מלכתחילה הם לא ממש השתגעו על השכנים החדשים ומנעו מהם שאיבת מים מהבאר המשותפת והלשינו עליהם בכל הזדמנות בפני פקידי השלטון התורכי.  היה להם יתרון ברור – הם יכלו להשקיף על מעשיהם מראש התל. כך נאלצו הביל"ויים להתגורר ברפתות, לולים ובבורות כי התורכים הסכימו שהיהודים יבנו בתים רק בשביל חיות המשק. גם דרך להתמודד עם מצוקת הדיור.

בראש הגבעה יש גזע עץ נפול שבו אפשר גם היום, להשקיף על מעשיהם של היהודים, רק שאין בפני מי להלשין. ערב רב של בתים חד קומתיים קטנים בסגנון של פעם לצד בתים  חדשים יותר בסגנון  "כפרי",  בקו האופק מצפון וממערב בפאתי רחובות או נס ציונה, נישאים מגדלים רבי קומות, שיכונים לזוגות צעירים. ובתווך כביש אספלט שחור עמוס בקופסאות מתכת שנעות מצד ימין לצד שמאל וחוזר חלילה, כאחוזי תזזית. אולי גם פעם מזמן, לפני 130 שנה, ישב פה מישהו במצח קמוץ מתימהון, מנסה להבין

6

5.