אתמול הלכתי לערב במכון אבשלום שהוקדש לכבוד פרופ' אדם זרטל עם הופעתו של הספר "בהר ובשפלה ובערבה", המסכם 30 שנות סקר ארכיאולוגי בשומרון. הקהל הורכב ברובו מאוהדים ותיקים של חתן השמחה שמלווים אותו שנים רבות. לאחר דברי פתיחה של אנשי המכון והקדמה היסטורית מחכימה ומפורטת מפי ד"ר יוסי מזרחי, עלה זרטל לבמה. נושא הרצאתו היה: "מויקרא עד סיסרא – אל אחוואט, השרדנה ושירת דבורה: רקע ארכיאולוגי ומקראי". נושא מורכב יש לומר.
במיומנות ובסבלנות, טווה זרטל את עקרי העלילה הבלשית של גילוי אתר החפירות באל-אחוואט (שפירושו גל האבנים בערבית) הממוקם ליד הישוב קציר, מדרום לכביש נחל עירון (ואדי עארה). האתר התגלה במהלך הסקר בשומרון ולפי החרסים שנמצאו על פני השטח תוארך לראשית תקופת הברזל, המזוהה עם תקופת ההתנחלות של שבטי ישראל (מאה 12 לפני סה"נ).
זרטל קיווה לחפור אתר התנחלות של שבטי ישראל אבל אחרי שתי עונות חפירה הבין שהוא גילה אתר משונה ביותר שאינו דומה לאף אתר אחר. בחפירה התגלתה חומת אבן עבה ומפותלת ובתוכה מסדרונות נסתרים שפתחם פונה לאזור המגורים הפנימי. בתוך תחומי העיר נתגלה אזור מגורים עם גגות אבן כפתיים, בית מושל מפואר ומבנה לתעשיית ברזל. גם הממצאים הקטנים היו בחלקם מוזרים וחלקם מקומיים. עוד התגלו חרפושיות שיוצרו במצרים ולא חרפושיות שייצרו הכנענים בחיקויים מקומיים.
אחרי שחיפש נואשות מקבילות דומות ללא הצלחה, אמר לו אחד הקולגות באוניברסיטת חיפה כי האתר שלו מזכיר את אתרי הנאוררגים בסרדיניה. זרטל לא שמע על התרבות הזו קודם לכן, אבל הוא התחיל לחקור את הנושא ואף נסע לסרדיניה כדי לבדוק את העניין מקרוב. ואמנם בעונת הפירות הבאה כבר הצטרפו למשלחת שלו ארכיאולוגים מאוניברסיטת קליארי בסרדיניה שסייעו לו בחפירה.
אז למה הם הגיעו לפה הסרדנים של תקופת הברזל? במקורות מצריים כמו מכתבי אל-עמרנה ופאפירוס האריס, נאמר בני שבט השרדנה היו חלק מקבוצת גויי הים. הם נלחמו בהתחלה נגד המצרים ומאוחר יותר הצטרפו לצבאותיהם כשכירי חרב. משסיימו את שירותם הצבאי יישב אותם רעמסס השלישי בכנען כגמול לעבודתם.
בניגוד לגויי הים האחרים כמו הפלשתים למשל, עד כה לאיש לא היה ברור איפה הם התיישבו וכיצד נראתה התרבות החומרית שלהם. עד לחפירות אל אחוואט.
וכיצד שירת דבורה מתקשרת לכל זה? בערך באותו פרק זמן מסופר על אחד סיסרא (שזה מסתבר שם נפוץ מאד בסרדינית), שהיה שר צבאו של יבין מלך חצור והתגורר במקום שנקרא "חרושת הגויים" – אולי אל אחוואט לפי דעת זרטל. לסיסרא היו 900 מרכבות ברזל שהקשו מאד על חייהם של בני ישראל שהתגוררו באזור, בערך כמו שהטרקטרונים מציקים היום לאנשים שבאים לנפוש בים. ואגב מה הם עשו ובתגובה? את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: "ויצעקו בני ישראל לה'".
המצב הזה נמשך 20 שנה עד שנמאס לדבורה אשת לפידות, נביאה פמיניסטית עם אג'נדה, והיא קראה לברק בן אבינועם לקום ולעשות מעשה. "ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך". גם כן גיבור. דבורה חיזקה את רוחו, הבטיחה לו ניצחון מזהיר וגם ניבאה שסיסרא יוכרע בידי אישה, לא פחות. ואמנם מה שאמרה אכן קרה: אחרי הניצחון המזהיר של בני ישראל נמלט סיסרא לאוהל יעל אשת חבר הקיני, הוא ביקש מים היא נתנה חלב, הוא ביקש לנוח היא ביקשה לנקום – וכל השאר היסטוריה.
"עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר" קוראת דבורה לעצמה או שמא לכל הדבורות הישנות כולן. זרטל סבור שהשם שלה לקוח מהשורש הדבר/ להדביר – להשתלט על משהו, ולא קשור לחיה המעופפת. דבורה כמו שרה או מילכה היו נשים מנהיגות במקרא ששמן מבטא יותר מכל את תכונות אופיין.
***
בדרך חזרה מההרצאה, המתנתי בשיירת מכוניות כדי להיכנס לחניון בני דן הסמוך לביתי. פתאום דפיקה בחלון: אחות שלי יש לך סיגריה אולי? אני מסתכלת על האיש: מזוקן, לבוש שכבות בלויים, חבוש כובע מרופט, מחייך בפה מלא. הוא נראה בעיני קבצן או חסיד ברסלב שיצא מאיפוס סופי. אמרתי לו שאני מצטערת. אין לי. נכון את דבורה הנביאה? הוא שאל אותי בתגובה. הסתכלתי עליו המומה. את דבורה הנביאה, את דבורה הנביאה, הוא חזר ואמר וחייך אלי חיוך רחב. לא נראה לי, עניתי בצער. מאיפה את יודעת אחות שלי, הכריז בקריצה ממזרית, פנה לדרכו ונעלם בתוך החושך.
ארכיאולוגיה להמונים 