ארכיון חודשי: ינואר 2009

דבורה הנביאה בחניון בני דן

 

אתמול הלכתי לערב במכון אבשלום שהוקדש לכבוד פרופ' אדם זרטל עם הופעתו של הספר "בהר ובשפלה ובערבה", המסכם  30 שנות סקר ארכיאולוגי בשומרון. הקהל הורכב ברובו מאוהדים ותיקים של חתן השמחה שמלווים אותו שנים רבות. לאחר דברי פתיחה של אנשי המכון  והקדמה היסטורית מחכימה  ומפורטת מפי ד"ר יוסי מזרחי, עלה זרטל לבמה. נושא הרצאתו  היה: "מויקרא עד סיסרא – אל אחוואט, השרדנה ושירת דבורה:  רקע ארכיאולוגי ומקראי". נושא מורכב יש לומר.
 
במיומנות ובסבלנות, טווה זרטל את עקרי העלילה הבלשית של גילוי אתר החפירות באל-אחוואט (שפירושו גל האבנים בערבית) הממוקם ליד הישוב קציר, מדרום לכביש נחל עירון (ואדי עארה). האתר התגלה במהלך הסקר בשומרון ולפי החרסים שנמצאו על פני השטח תוארך  לראשית תקופת הברזל, המזוהה עם תקופת ההתנחלות של שבטי ישראל  (מאה 12 לפני סה"נ).
זרטל קיווה לחפור אתר התנחלות של שבטי ישראל אבל אחרי שתי עונות חפירה הבין שהוא גילה אתר משונה ביותר שאינו דומה לאף אתר אחר. בחפירה התגלתה חומת אבן עבה ומפותלת ובתוכה מסדרונות נסתרים שפתחם פונה לאזור המגורים הפנימי. בתוך תחומי העיר נתגלה אזור מגורים עם גגות אבן כפתיים,  בית מושל מפואר ומבנה לתעשיית ברזל. גם הממצאים הקטנים היו בחלקם מוזרים וחלקם מקומיים. עוד התגלו  חרפושיות שיוצרו במצרים ולא חרפושיות שייצרו הכנענים בחיקויים מקומיים.   
אחרי שחיפש נואשות מקבילות דומות ללא הצלחה, אמר לו אחד הקולגות באוניברסיטת חיפה כי האתר שלו מזכיר את אתרי הנאוררגים בסרדיניה. זרטל לא שמע על התרבות הזו קודם לכן, אבל הוא התחיל לחקור את הנושא ואף נסע לסרדיניה כדי לבדוק את העניין מקרוב. ואמנם בעונת הפירות הבאה כבר הצטרפו למשלחת שלו ארכיאולוגים מאוניברסיטת קליארי בסרדיניה שסייעו לו בחפירה.

 

אז למה הם הגיעו לפה הסרדנים של תקופת הברזל? במקורות מצריים כמו מכתבי אל-עמרנה ופאפירוס האריס, נאמר בני שבט השרדנה היו חלק מקבוצת גויי הים. הם נלחמו בהתחלה נגד המצרים ומאוחר יותר  הצטרפו לצבאותיהם כשכירי חרב. משסיימו את שירותם הצבאי יישב אותם רעמסס השלישי בכנען כגמול לעבודתם.

בניגוד לגויי הים האחרים כמו הפלשתים למשל, עד כה לאיש לא היה ברור איפה הם התיישבו וכיצד נראתה התרבות החומרית שלהם. עד לחפירות אל אחוואט.

 

וכיצד שירת דבורה מתקשרת לכל זה? בערך באותו פרק זמן מסופר על אחד סיסרא (שזה מסתבר שם נפוץ מאד בסרדינית), שהיה שר צבאו של יבין מלך חצור והתגורר במקום שנקרא "חרושת הגויים"  – אולי אל אחוואט לפי דעת זרטל. לסיסרא היו 900 מרכבות ברזל שהקשו מאד על חייהם של בני ישראל שהתגוררו באזור, בערך כמו שהטרקטרונים מציקים היום לאנשים שבאים לנפוש בים. ואגב מה הם עשו ובתגובה? את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: "ויצעקו בני ישראל לה'".

המצב הזה נמשך 20 שנה עד שנמאס לדבורה אשת לפידות, נביאה פמיניסטית עם אג'נדה,  והיא קראה לברק בן אבינועם לקום ולעשות מעשה.  "ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי לא אלך".  גם כן גיבור. דבורה חיזקה את רוחו, הבטיחה לו ניצחון מזהיר וגם ניבאה  שסיסרא יוכרע בידי אישה, לא פחות.  ואמנם מה שאמרה אכן קרה: אחרי הניצחון המזהיר של בני ישראל נמלט סיסרא לאוהל יעל אשת חבר הקיני, הוא ביקש מים היא נתנה חלב, הוא ביקש לנוח היא ביקשה לנקום – וכל השאר היסטוריה.
 
"עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר" קוראת דבורה לעצמה או שמא לכל הדבורות הישנות כולן. זרטל סבור שהשם שלה לקוח מהשורש הדבר/ להדביר – להשתלט על משהו, ולא קשור לחיה המעופפת. דבורה כמו שרה או מילכה היו נשים מנהיגות במקרא ששמן מבטא יותר מכל את תכונות אופיין. 
 
                                                    ***
 
בדרך חזרה מההרצאה, המתנתי בשיירת מכוניות כדי להיכנס לחניון בני דן הסמוך לביתי. פתאום דפיקה בחלון: אחות שלי יש לך סיגריה אולי? אני מסתכלת על האיש: מזוקן, לבוש שכבות בלויים, חבוש כובע מרופט, מחייך בפה מלא. הוא נראה בעיני קבצן או חסיד ברסלב שיצא מאיפוס סופי.  אמרתי לו שאני מצטערת. אין לי. נכון את דבורה הנביאה? הוא שאל אותי בתגובה. הסתכלתי עליו המומה.  את דבורה הנביאה, את דבורה הנביאה, הוא חזר ואמר וחייך אלי חיוך רחב. לא נראה לי, עניתי בצער. מאיפה את יודעת אחות שלי, הכריז בקריצה ממזרית, פנה לדרכו ונעלם בתוך החושך.   
 

   

תל חורבות

תל הוא מקום שבו נערמת שכבת הרס על שכבת בנייה, שכבת חורבן על שכבת שיקום במחזוריות מתחלפת. ככל שהתל גדול ומרשים יותר כך מרובים בו השכבות. לעתים ההרס נגרם מידי טבע – רעידת אדמה, התפרצות הר געש, שיטפון, אך במקומותינו נפוץ יותר ההרס בידי אדם.

המלחמה היא אם החורבנות כולם. קל לזהות אתר שנחרב בעטיה: בתים שרופים, חומה פרוצה, חצי ברזל פזורים בכל עבר, אבני בליסטרה תקועים על קירות שקרסו מטה. רק לעתים רחוקות מוצאים עדים שהיו  פעם בשר ודם ועתה הם רק תפזורת של עצמות פרוקות, שכן עם שוך המלחמה, תמיד ימצאו כאלה שיחזרו לזירת הקרב כדי לקבור את מתיהם בבורות מאסף, במערות, בקברי אחים.

לפעמים יש ופריט כלשהו ניצל מהחיים הקודמים ומועבר לחיים שבאים אחר כך. איזה כלי לבשל בו, או איזה תכשיט יקר ערך שניחבא מעיני החיילים הבוזזים. הפריטים האלה מזכירים שבעצם, חייהם ארוכים מחייהם של בני האדם כי הם נוצרו מעפר ומתכת שנצרפו באש ואנחנו רק בשר ודם.

יש ומוצאים אתר שמת בגסיסה ממושכת –  לאט לאט ננטשים בו המבנים השלטוניים ומבני הציבור, הבתים מאבדים מחינם והופכים למאורות פליטים שמנסים לשרוד בשארית כוחם. כל פעילות שאינה כרוכה בקיום בסיסי נפסקת: אין מי שיסכים להנהיג,  אין מי שיטרח להכין כלים חדשים, אין מי שישקוד על תיקון חומות המוסר. זוהי גוויעה אטית של חברה שפשתה בה חולי ומגפה. הבלייה מכרסמת בשכבת הקיום, מביאה ייאוש ועזובה עד שאחרון אנשיה גולה ממנה או בוחר למות באחד מרחובותיה השוממים.
 
"אדם שהניח לעצמו להידרדר משום שלא ראה לפניו מטרה לעתיד, מצא את עצמו שוקע בהרהורים רטרוספקטיביים.. אסיר שאבדה אמונתו בעתיד- בעתידו – גורלו נחתם",  כתב ויקטור פראנקל באדם מחפש משמעות.
 
האם נצליח לבנות לעצמנו חיים חדשים מעל להריסות החורבן?
 

עזה-מצליח

יום חפירות בצומת מצליח שמול שכונת הנרקומנים של רמלה. יזמים חוברים לקבלנים שחוברים  לפוליטיקאים מקומיים והנה עוד שטח חקלאי "מופשר" לטובת שכונת לגו יוקרתית בפאתי העיר שחוברה לה יחדיו. הבעיה שיש במקום אתר ארכיאולוגי שצריך לחפור, לתעד ולפנות לפני שיבואו הדחפורים של המועצה המקומית.
הצוות הארכיאולוגי מורכב ממנהל חפירה שאחראי על האופרציה המורכבת כולה, ממנהלי שטחים שמופקדים על חפירת אזורים מסוימים באתר, מעוזרי מנהלים שמסייעים להם ומפועלים שחופרים.
 
גם לפועלים יש מנהל ראשי – "ראיס" זה שעומד בקשר עם מנהל החפירה, שקובע כמה פועלים נדרשים בכל יום והוא זה שגם משלם להם משכורת בכל יום חמישי בשבוע. יש גם "ראיסים" קטנים יותר, בעלי הרכבים שמסיעים את הפועלים למלאכת יומם. הראיסים גובים 25% משכרם של הפועלים שעומד על 100 שקל יומית.
הפועלים נפלטים בשש בבוקר מהטרנזיטים המקרטעים של הראיסים קבוצות- קבוצות: מישובי הבדואים בנגב, ממזרח ירושלים ומעזה.  לבדואים לוקח שעתיים להגיע ולעזתים חצי לילה. הפועלים מרמלוד באים כמו אפנדים ברגל. להם אין ראיסים.
כל קבוצת פועלים נבדלת מרעותה, כל קבוצה מדורגת ביחס לאחרת בסולם מעמדי מובחן ומוגדר היטב: הכי נחשבים אלה מרמלוד, אחריהם הבדואים, אחריהם המזרח ירושלמים. העזתים ממוקמים למטה למטה בסולם המעמדות.  אף קבוצה אחרת לא מוכנה לעבוד אתם. כל מילה לא במקום, כל רמז לפגיעה בכבוד, כל מבט עקום יכולים להביא לכך שהעניינים יצאו מכלל שליטה וכשכלי החפירה נמצאים בטווח יד – זה יכול להיות מסוכן. גם ככה השמש הקופחת של יולי-אוגוסט לא מוסיפה אורך רוח לאף אחד וגם לא מעי האדמה שפולטים עלינו אדי רעל.
 
הוחלט שאני אקבל את הפועלים העזתים.  בשטח החפירה שלי התגלו בניין חווה ומתקני תעשייה מהתקופה הביזנטית מעל לשכבת ישוב קדום מהברונזה הקדומה.  מרחק העומק התרבותי-חומרי קטן בהרבה מהמרחק של ציר הזמן: בין שתי התקופות מפרידות 3000 שנה ו-70 ס"מ בלבד.
העזתים עובדים בחריצות מופגנת. הם מרבים להתייעץ, להפגין בקיאות במלאכתם. קורעים על ברכיהם, שפופי גב, מגרדים בשפכטלים עפר תחוח בין המתקנים, חופרים בזהירות בין אבני הקיר. אוספים כל בדל חרס לדליים השחורים. מרוקנים את העפר למריצות שמובלות לתעלות שפוכת. שנים רבות של עבודה בבניין עושות את שלהן, רק שהפעם הבתים נבנים הפוך – מלמעלה למטה.
"אנחנו פועלים טובים, נכון"? שואל אותי הראיס של העזתים ואני מסכימה אתו. מעודד  מתשובתי הוא פונה בצעקה לאחד מפועליו שיזהר יא עמי, כמעט הזזת אבן בקיר של הביזנטים. אני מתבוננת בהם : אנשים לא צעירים, רובם בני חמישים, חלקם אפילו יותר, כמעט בגיל של אבא שלי. נדמה שלכולם פנים דומות – זיפים,  שפמים שחורים, מבט שפול. אנשים שכבר השלימו מזמן עם מקומם בשוליים. האם אי פעם העזו לקוות ליותר, העזתים?
בהפסקת הבוקר הם פורסים שקיות ניילון, מחלקים ביניהם פיתות וקופסאות שימורים דמויי "לוף"  שהביאו מהבית. אחר כך מקנחים בקפה בספלי חרס קטנים. הם מציעים גם לי ספל. אני מסרבת בנימוס. לפני שהם חוזרים לעבודה הם מוציאים סיגריות, מעשנים. ריח עשן מתוק וחזק נפלט מפיהם, סוגר עלי מסביב עד שנדמה לי שהוא גוזל ממני את מעט החמצן שנותר באוויר החם והדחוס ממילא.
אני ניגשת לראיס שלהם בהליכה נחושה וכועסת ומבקשת שיגיד להם שלא יעשנו פה חשיש. הוא שוקל את דברי בחומרה, מרחרח, בודק  וחוזר אלי בחיוך גדול: "חס וחלילה גברת. חארם להגיד על הפועלים שלי כאלה דברים. זה הטבק שאנחנו ככה לבד עושים בעזה. יותר זול מסיגריות רגילות".

 

  
 
       

זמן ילדות: פעמוני כנסיה. סלסול מואזין. קריאת אימהות

המלחמה  עושה שמות באנשים ובמחשבותיהם. כולם נדרשים להגדיר מחדש את מקומם ואת עמדותיהם: מי לה' אלי. צדק צדק תרדוף. וכמה שכולם צודקים. מתפקעים מרוב צדק ממש. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות חוץ מהפרשנים והטוקבקיסטים. אני קוראת אותם ומבינה פתאום ששתי מלחמות מתקיימות כאן עכשיו: אחת בגבול עזה ושנייה בגבול תל אביב רבתית. הפריפריה נלחמת בכל החזיתות.
 
ערב יורד עכשיו על האי תל אביב, שתושביה מואשמים שוב ושוב ברגישות יתר לסבלם של אנשי עזה וברגישות מועטה לסבלם של אנשי הפריפריה הדרומית. דומה שתל אביב הפכה בעל כורחה להיכל של צדק שאינו חף מצדקנות. צדק צדק תרדוף אבל הצדק בורח ממנה בכל כוחותיו. היתה פעם קבוצה כזו  "צדוקים" שיוסף בן מתתיהו הגדיר אותם כאנשים ש"אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפט על הנישואים נבדלו מהם" … וגם: "הצדוקים קשים גם לאחיהם ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאילו היו נוכרים להם" (מלחמות היהודים, ב', ח' י"ג). נשמע מוכר? אולי. במקורות מצוין כי הצדוקים הצודקים נתפסו  כעשירים מופלגים, חובבי נוכרים, נהנתנים. נשמע מוכר? אולי.
 
פעם מזמן בזמן הילדות שלי בנצרת עלית מוכת הרוחות, היתה לנו דרך קבועה לדעת מתי הגיע הזמן לחזור הביתה ממגרש המשחקים השכונתי המוזנח שנזרע באבני כורכר ושתי נדנדות חלודות.
קודם באו צלצולי פעמוני הכנסיות, שהכו באוזנינו הסמוקות בקצב קבוע כפעימות לב  גדול ופעור במרכז העולם. אז ידענו כי הגיע הזמן לסמן עוד השג אחרון במשחק שהולך ואוזל.  

אחר כך בא קולו המסתלסל של המואזין שסחף עמו סלסולי קולות ממסגדים רחוקים יותר. מתיקות קריאתם לבורא עולם מיתנה באחת לב קוצף ולחיים צורבות בלהט הקרב.  אז ידענו כי הגיע הזמן להפסיק את המשחק על באמת.

הקריאה השלישית היתה כבר קריאת האמהות הכועסות שביקשו שנחזור הביתה תיכף ומיד, כי צריך לעשות שיעורי בית ולאכול ארוחת ערב ולהתרחץ ולנוח ומספיק עם ההשתוללות הזאת.
אז לא היתה לנו ברירה והפסקנו את המשחק. בדרך הביתה נותר בכל זאת קצת זמן לויכוחיים נרגשים, לניתוחים אסטרטגיים ולשיחות פיוס בין הצדדים הצודקים. הרי ידענו היטב שאין ברירה, גם מחר נפגוש זה את זה באותו מגרש משחקים.

 

*******

קישור לשיר המקסים של אדלה  Adele – Hometown  מצויין ללב עצוב ונוסטלגי

פרשת השבוע עם דב אלבוים – "האזינו", ארכיאולוגיה ואדמה שחורה

למי שמסתקרן לשמוע על הנסיבות לכתיבת הספר "אדמה שחורה" – קטע פתיחה מתוכניתו של דב אלבוים מקבלים שבת, מאוקטובר האחרון.

לצפיה לחץ כאן