Monthly Archives: אוקטובר 2011

מעשה בקבצן וקיבוצניק

יום שישי בערב. קבלת שבת של חברי מאהל נורדאו- פינת איבן גבירול. מישהו מנגן בגיטרה, מישהי נותנת דרשה, פרשנות אישית לפרשת השבוע, היא פרשת נוח. אחרי המבול, אלוהים מתחרט וקובע שכלום כבר לא יעזור לנו ולו, יצר האדם רע מנעוריו ועל כן מותר לנו להתחיל לאכול בשר. עוד קצת עדכונים על ה"מצב", ההסכמים שקוימו ולא קוימו עם שלטונות העירייה, פעילויות לשבוע הקרוב, מה קורה עם ההפגנה מחר.

בשולחנות נערמים להם מגשי האוכל. כל אחד מביא משהו וכולם חולקים עם כולם. טוב לא בדיוק כולם. יש כאלה שמגיעים לכאן מהשוליים של השוליים ואין להם מה לחלוק מלבד את רעבונם. בארוחות השבת האחרונות יש יותר ויותר כאלה ואני לא מצליחה להפסיק להתעסק במחשבה הטורדנית שאופיינית לנשים מסוגי – אולי לא עשיתי מספיק אוכל? אולי הייתי צריכה להוסיף עוד תבנית?

עם יינתן האות ההמונים שועטים על שולחנות ההגשה, חוטפים צלחות חד פעמיות, בוצעים חלקי פשטידה , חופרים בתבשילי קדרה, מערימים סלסולי כרוב וחסה. מי שאוכל מספיק מהר  יכול להספיק לסיבוב שני. מי שחשקה נפשו בסיבוב שלישי ימצא בעיקר קערות ומגשי אלומיניום  מנוגבים עד תום.

אני מסתכלת באנשים הרכונים על צלחתותיהם  ועל כסאות הפלסטיק שהעירייה הואילה לתרום למאבק החברתי, ומזהה אותו מבין היושבים. בן שלושים בערך, שער מתולתל ארוך ובהיר,  רזה, לבוש תמיד באותם בגדים: מכנסיים פרחוניות עד לברכיים, חולצה אפורה קצרה, לרגליו כפכפי אצבע. יש לו גם תיק גב אדום דחוס עד להתפקע בספרים. כבר חצי שנה בערך, אולי יותר שאני רואה אותו עם הלבוש והתיק הזה – לרוב ישוב על אחד הספסלים בפארק הירקון, לפעמים קורא באחד מספריו. ומאז שהתחילו קבלות השבת בשכונה, הוא מגיח מתוך האפלה , תמיד בצד, ממתין עד שתינתן האות לגשת לשולחנות ולהתכבד,  מתיישב עם צלחתו שנערמה עד גדותיה, לועס לאט, בריכוז, ממעט להרים את עיניו.

תראה  איך החולצה שלו כבר שקופה כמעט, אני אומרת לקיבוצניק, והוא אומר: כן, נראה לי שקר לו. שאתן לו את הסווצ'ר שלי? אני בוחנת את חלקו האחורי ואומרת– אין מצב שאתה נותן לו את הסווצ'ר שלי אבא שלי. חוץ מאשר התחתונים והגרביים, כל הבגדים בארון של הקיבוצ'ניק חתומים בתגית עם מספר. מה דעתך שנביא לו בגדים? בטח , יש לי הרבה בגדים מיותרים, אומר האיש שתכולת ארונו כרבע מתכולת החלק שלי.

בינתיים אני מדברת קצת עם ר', חבר של חברה שאני מכירה מזה שנים. איש מוזר ומעניין הר' הזה. שער אפור פרוע, אופניים בלויות, מבט חולמני. איש בלי גיל, משהו בין חמישים לשישים. הוא מהאנשים המעטים שנולדו בת"א ועדיין גרים בה.   הוא אומר שזה בגלל שרק התל אביבים הדפוקים נשארים. אין לו אישה אבל יש לו שני ילדים ביולוגיים ומספר לא ידוע של ילדים מאומצים. שובל  ארוך של אנשים צעירים, אבודים, מבולבלים מצאו בביתו מקלט במשך השנים. עכשיו הם התחילו לבוא עם הנכדים והאמת שאין לו כוח, בגילו הוא רוצה פרטיות. למחייתו עסק בדייג ובנוכלות זעירה, מכר פה, קנה שם, התגלגל, הסתבך קצת עם המשטרה. אבל עכשיו הוא לא עובד יותר. יצא לפנסיה. מעדיף לבלות את ימיו בים ולטפח את תחביבו העיקרי מגיל ילדות: להתפשט בפרהסיה בכל הזדמנות אפשרית. פעם כשעוד היה נער, חטף מכות רצח מאבא שלו שאמר לו: מילא שאתה מתפשט בבן יהודה,  מתפשט ברחוב טרומפלדור, ברחוב גורדון – אבל היום אמרו לי שראו אותך באלנבי. עד לשם הגעת? אבל זה לא השפיע עליו. גם המצילים בחוף גאולה מכירים אותו שנים.  הם מוכנים לתת לו ללבוש שקית פלסטיק בתור בגד ים רק מהסוג השחור, האטום.

אני רואה בקצה העין את הקיבוצניק והקבצן משוחחים קצרות. זה בסדר, הוא מסכים לבוא אתנו, הוא אומר לי. אנחנו נפרדים מחברינו לצדק חברתי  ויוצאים  לדרך. איך קוראים לך,  אני שואלת והוא אומר מקסים. אני מזהה מבטא רוסי כבד ומין חשש בולט, אולי מהקיבוצניק, אולי ממני,  אולי בכלל מאנשים. כמה זמן אתה גר ככה בפארק אני שואלת והוא אומר, מי סופר. אני מתעקשת, בכל זאת, כמה? שנה וחצי. ומתי עלית לארץ? לפני שנתיים. מרוסיה? כן. עבודה יפה עשו אתו מוסדות הקליטה של מדינת ישראל. ואיך זה מרגיש לחיות ככה, שואל הקיבוצניק ועיניו נוצצות בבדל קינאה. בזמן האחרון יש לו קראש רציני על אקהרט טול שכידוע קיבל הארה וחיי כהומלס בגן ציבורי כמה שנים לפני שכתב את הספר כוחו של הרגע הזה. או שמא להיפך? קודם חי כהומלס ורק אחר כך קיבל הארה? לא ברור. אבל מקסים לא מוכן לחלוק אתנו שום דיבור על רוחניות פנימית ומוארת בנוגע למצבו הנוכחי: זה לא פיקניק, הוא קובע נחרצות ובכך מסכם את הנושא למגינת לבו של הקיבוצניק. ההליכה שלו מהוססת, הכתפיים שלו מכונסות פנימה. אני מרגישה אשמה על שתי שכבות הבגדים שמגנים עלי מפני צינת הסתיו. שנה וחצי בפארק. איך הוא שרד את החורף?

אנחנו עובדים ברחובות השקטים שבצפון הישן של ת"א. שכונה בורגנית מבוססת במידה, מטופחת, מודעת לערכה ויחד עם זאת, נטולת פוזה. כמעט. בראש שלי מתגלגלים כמה תסריטים אפשריים: להגיד לו לחכות רגע למטה, לעלות הביתה לחפש לו בגדים, או לתת לקיבוצניק לעשות את זה בזמן שאני נשארת אתו? מצד שני – הוא עוד יכול לרוקן לכבודו את כל הבגדים שיש לו בארון. אז אולי נעלה שנינו ונשאיר אותו לבד? ואם הוא ייבהל ויברח? אבל שני אלה אינם ערים לדילמה הקשה. הם צועדים בטבעיות עד לפתח דלת הכניסה, ממתינים שאוציא את המפתח, ממשיכים אחרי במדרגות. מעניין שאין לו ריח רע, בשביל מישהו שלא החליף בגדים יותר משנה.

בפתח הדלת אני משתהה לרגע, מנסה לגרש מראשי מחשבות אפלות וסיפורי אימה. רק השבוע קרה כך וכך רחוב וחצי מפה. מה אנחנו עושים אתו בכלל? החתולה מקבלת את פנינו כרגיל, ביללות תלונה והאורח יוצא אליה בחיבה וגעגוע, מרים אותה בידיו  מאמץ אותה לליבו. היא נענית לו בגרגורים ואני מתפלאת : היא אינה חובבת  זרים, ולא מסכימה שירימו אותה בידיים מלבדי. זה מרגיע אותי קצת, היא החיישן הכי טוב שיש לי בחיים: את כל האנשים שלא חיבבה מהרגע הראשון – למדתי לא לחבב בהמשך דרכי.

אנחנו ניגשים לחדר השינה והקיבוצניק שולף מהמגרות חולצות טריקו עם כתובות של מרוצים ומרתונים, סווצ'רים דהויים ממוספרים, מכנס טרנינג, גרביים, תחתונים. הוא מגיש לאורח את הערימה והאורח אומר לו תודה. רוצה להתקלח? יש מים חמים. הוא מסתכל עליו בהפתעה גלויה וגם אני. הוא הולך להביא לו מגבת מהארון ואני מתיישבת בסלון מודאגת, מה הלאה ומה קורה לי. תמיד חשבתי על עצמי טובות, לפחות עד עכשיו. חשבתי שאני פועלת להיטיב כמיטב יכולתי. אבל מיטב יכולתי הוא דל ומחושב ובעיקר פחדני. אני מגיעה למסקנה שאם הייתי לבד לא הייתי מעיזה להציע לזר דבר מלבד המינימום הנדרש, ממרחק בטוח, מחוץ למרחב המוגן שלי.   ואולי אני מחמירה עם עצמי. בכל זאת,  אישה אני וכאישה מוטל עלי מגיל צעיר לשמור נפשי. לשמור ולהישמר בעיקר מפני זרים.

הוא התקלח ארוכות, בהפסקות קצובות. נדמה שניסה את כל אוסף הסבונים, השמפו ומרככי  השיער שנחו על המדפים. או אולי זה מה שהיה נדמה לי. כשהתארך השקט בצידה השני של הדלת התחלתי לדאוג שוב. אולי משהו קרה לו ? הקיבוצניק אומר שאני סתם לחוצה, שהכול בסדר. מה את אומרת, שנציע לו קפה?

סוף-סוף הוא יוצא מהמקלחת, אפוף אדי ניחוח חמימים, תלתליו אסופים במגבת שכרוכה כטרבון על ראשו. פניו חלקות ומבהיקות (מהקרם פנים שלי?), ולראשונה הוא חושף משהו שיכול להתפרש כחיוך מרוצה. הוא לבוש  בבגדיו הישנים ובודק בקפידה את ערמת הבגדים  שהקיבוצניק מעמיד לפניו: חולצות טריקו קצרות זה בסדר, את הסווצ'ר האפור הוא לובש מיד בסיפוק גלוי, את מכנסי הטרנינג הוא מחזיר. הוא לא טיפוס של הומלס עם טרנינג.

אחר כך מהמרפסת, אני צופה בגבו  שהולך ונעלם במורד הרחוב, בתרמילו האדום, בשקית הבגדים הלבנה האחוזה בידו, בתלתליו הארוכים היפים, בהליכתו האיטית והמדודה, עדיין נבוכה ומבוישת, אך קצת פחות רדופה.

תמונת בר מצווה

הנער הצעיר תופס את מרכז התמונה. ברקע וילון עשיר דוגמאות וקפלים הנראה כלקוח מציור שמן ענק מימדים בסגנון ניאו-קלאסי. מימינו שידת עץ  גבוהה עם עיטורים בולטים, משמאלו – ספת הסבה  מקושטת בגדילי בד ארוכים. הנער הזקוף נשען בידו האחת על השידה ואילו ידו השניה מקופלת מאחור בתנוחה לא טבעית , מלאה בחשיבות עצמית.

רגלו הימנית נוטה מעט הצידה ומלפנים בהתאמה ליד הימינית המונחת כבדרך אגב על השידה. הוא לבוש במעיל מקטורן כהה מהודק בשלושה כפתורים על גופו המוצק. לרגליו מכנסיים כהות וקצרות היורדות מטה מברכיו. עניבת פרפר לבנה סוגרת על צווארון חולצתו ושרשרת זהב ארוכה יורדת מדש ההמקטורן עד למקום שבו הוטמן ככל כנראה, שעון כיס אופנתי. לרגליו – מגפי עור  וגרביים כהות משוכות מעלה בקפידה.

שערו העבות של הנער מסורק למשעי בפסוקת צדית. הוא אינו מישיר את מבטו אל המצלמה, גם ראשו מוסב מעט שמאלה ממנה. חיוך דק ומאופק משוך על פניו העגלגלות שמתוכן נכרים כבר ניצנים של מודעות בוגרת, כפויה ובלתי נמנעת.

דומה שהצלם שקד לעצב כל פרט ופרט  ולא השאיר בתמונה פרט מקרי אחר. הדמות ניצבת במרכז הפריים בדיוק מתמטי ממש, תפאורת הרקע של הרהיטים הכבדים, כמו גם בגדיו המוקפדים לעילא  – משרים אווירה חגיגית כיאה לבן אצילים מכובד בתחילת המאה הקודמת באחת מארצות המערב.

אבל לא בדיוק :  התמונה צולמה בביזרט שבתוניסיה בדצמבר 1920 ביום הבר-מצווה של  סבי, אהרון זיתון ז"ל.

וזוהי ההזדמנות לאחל לכל אזרחי תוניסיה שיוצאים היום לבחירות דמוקרטיות ראשונות – שיעלו ויצליחו בדרכם החדשה, שלא יחששו להישיר מבט בחיוך, בתקווה לאופק חדש וטוב .

סימו

בכל יום ראשון בשבוע היינו נפגשים אצלי במשרד. הוא היה מברך אותי בחגיגיות ב"בוקר טוב המנהלת" ואני הייתי עונה לו: "בוקר טוב אדוני היושב ראש". כמות נדיבה של ברילנטין מהדקת את בלוריתו האפורה עם הפסוקת בצד. שפם עבות שקצותיו המחודדים פונים כלפני מעלה, חולצה בהירה מכופתרת, מכנסיי בד עם מגוהצים לאורכם אחוזים בחגורת עור עם אבזם. תשתה קפה? אני שואלת והוא אומר בסדר, שיהיה, נשתה אתך. כוס קטנה, בוץ שחור שתיים סוכר.

הוא מתיישב מולי, פניו כמו תמיד, יגעות. לא, אני לא ישנתי כמעט כל הלילה. אשתי לא מרגישה טוב. אני צריך לקחת אותה לרופא בצהריים, נראה, אולי הוא יחליף לה את התרופות כדי שתוכל לישון. אני מקווה שהיא תסכים לנסוע לאילת בשבוע הבא. יש לנו יחידת נופש שם, אמרתי לך? אני אגיד לך את האמת, אני עושה את זה בשבילה, לי אין חשק לנסוע.  כשאנחנו שם – היא כותבת הרבה. ספרי מתכונים עם תפריטים ותמונות שהיא גוזרת ממגזינים. היא כבר כתבה ארבע-חמש מחברות עבות, הכול ביד. נראה, אולי יום אחד עוד נוציא מזה ספר.

ומה קורה פה, הכל בסדר? כמוצאת שלל רב וכדי להסיח מעט את דעתו מבעיות הבריאות של אשתו, אני מעדכנת אותו ארוכות בכל מה שלא: לא תיקנו עדיין את הנזילה בגג, מכונת הפקס לא עובדת. היום יגיעו 3 קבוצות למוזיאון והמנקה עוד לא הגיעה. הוא קופץ על רגליו ומבקש להתקשר תיכף ומיד וללא כל דיחוי לשמוליק מזכיר העירייה. בתום שורת ברכות מנומסות הוא אומר בתרעומת : תגיד שמוליק, למה אנחנו תמיד הכי מקופחים אצלכם? מתי תשלחו משהו לתקן את הגג ולהחליף את הפקס? כל כך הרבה שנים חיכינו עד שהקימו לנו את המוזיאון רמלה-יד לבנים, ועכשיו כשהוא קיים, אתם לא מסוגלים לתחזק אותו כמו שצריך?

אחרי שנחה דעתו מהבטחותיו של המזכיר הוא שוב מתיישב מולי, ונושא אלי את מבטו היגע, המובס. אולי תיקח את האישה ותיסעו לאיפשהו לנוח? מה אני אגיד לך נסענו הרבה, בעיקר לבולגריה. פעמיים, לפעמים שלוש פעמים בשנה. יש לנו שם הרבה חברים גויים שהם כמו משפחה. לאחד מהם יש בקתה בהרים. אבל מאז המקרה לא חזרנו לשם. נראה אולי השנה אני אצליח לשכנע את אשתי לנסוע. היא כל כך אוהבת את החורף שם, עם כל השלג והכפור. מסתובבת בשיא הקור עם חולצה קצרה.

למה לא חזרתם מאז המקרה? אני שואלת מהוססת וכמעט מיד מתחרטת על השאלה. כי היינו שם כשזה קרה, לא סיפרתי לך? לא, לא סיפרת. זה היה אוקטובר 2000, נסענו לסופיה ומשם המשכנו לבקתה של החבר שלנו בהרים. בערב פתחנו טלוויזיה ופתאום הראו מה שקרה בישראל. היינו מזועזעים אבל לא דאגנו, הבן לא סיפר לנו שהוא הולך למילואים. כשאשתי ראתה את תמונות של ההמונים משתוללים ודם על ידיהם, היא אמרה לי: מסכנה האימא של החיילים. אלה חיות אדם אלה, לא אנשים. אחר כך הלכנו לישון, אבל האמת לא ישנו כל כך טוב. לפנות בוקר דפקו לנו בדלת – החותן שלנו ועוד שני קציני נפגעים. לא הבנתי איך הם מצאו אותנו במקום השכוח אל הזה. הם אמרו שהבן נפגע אבל לא נידבו פרטים אחרים. אבל אשתי כבר הבינה בעצמה, היא הרי כבר ראתה בטלוויזיה את מה שניסו להסתיר.

אני מאגרפת את כף ידי ומשעינה עליה את החלק שבין האף לפה. לרוב יש לי מה להגיד על כל דבר, אם לא בקול, אז לפחות ביני לביני. והנה כאן דממה מוחלטת. נחסמו לי המילים.

את מאמינה שאי פעם יהיה שלום אתם? הוא שואל ואני ממתינה קצת עם התשובה. מה אני יודעת אני. אבל מוטב שלפחות תהיה אופציה כזאת, סיכוי ולו הקלוש שבקלושים. מכל הקירות של מוזיאון רמלה זועקים אלי אסונות וכלים סדוקים: רעידות אדמה, מלחמות, זעזועים אזוריים.  שליטי בית אומייה הקימו את העיר, שליטי בית עבאס באו והחריבו אותה. את מה שהעבסים בנו – הרסו הפאטימים והסלג'וקים. תושבים יהודים ונוצרים נלחמו אז במוסלמים. אחר כך באו הצלבנים מאירופה והחריבו את בתיהם של המוסלמים והיהודים וגם את ערי הביזנטיים שאותם באו כביכול להציל. ואלה הובסו בידי הממלוכים שלא חיבבו איש מלבד עצמם ושלטו כאן ביד רמה עד לימי העות'מאנים שגם בתקופת שלטונם הממושכת החיים פה לא היו שווים מי-יודע מה.  ואז באו הבריטים שניסו לעשות קצת סדר אך ברחו כל עוד נפשם בם, ובזכות זה ברוך השם יש לנו מדינה, אבל זו רק תחילתה של סאגה חדשה שלא ברור מה יהיה בסופה.  מאיך שהדברים התנהלו פה עד עכשיו, אין מאיפה לשאוב תקווה. מלאכת אריגה  צפופה ומורבידית בצבעי שחור עם דוגמאות ארגמן,  שאורגת את עצמה לדעת מזה מאות בשנים, חוטים פרומים של הורגים והרוגים, פעם החוט עובר מלמטה, פעם מעל.

את יודעת, לפני המקרה גם אני האמנתי שיהיה פה שלום.  אנחנו הרי לא בית קיצוני. רוב השנים הצבענו למפלגת העבודה. היו לי חברים ערבים שעבדו אתי במפעל ואני הרי גדלתי ביפו הכרתי אותם טוב. אבל מאז שקרה מה שקרה אני כבר לא מאמין להם בכלום, מצביע הכי ימין שאפשר.  ומה עם הנכדים אתם רואים אותם הרבה? אני מנסה למצוא משהו  חיובי לחשוב עליו. אתמול הם באו לבקר אותנו.  אשתי הכינה כל מיני עוגות שהם אוהבים. כשישבנו לראות טלוויזיה אחד מהתאומים השעין את ראשו על כתפי, ואני ליטפתי לו את התלתלים. עצמתי את העיניים וירדו לי דמעות. נזכרתי בתלתלים שהיו פעם לבן שלי.

הערת שוליים להערת שוליים של סידר

אתמול ראיתי את הסרט" הערת שוליים" של הבמאי יוסף סידר. סרט קטן על דרמות גדולות שמתחוללות בתוך נפשם פנימה של שני גיבוריו הראשיים– פרופ' שקולניק האב ופרופ' שקולניק הבן  המייצגים שני עולמות מנוגדים וזרים זה לזה. האב המגולם בידי שלמה בראבא המצויין הוא טיפוס אפור ונכלולי, חוקר אקדמיה מהדור הקודם. יוצא בכל בוקר במסלולו הקבוע אל הספרייה הלאומית שוקד על מסך המיקרופילם, על ספריו, על ידיעותיו. פילולוג למדן. פעם הוא היה גם מרצה (או "מורה" כפי שהעדיף לכנות את עצמו), אבל כיום הוא ניצב מובס באולם הרצאות ריק מסטודנטים מלבד סטודנטית אמיצה ובודדת, משטח בפניה את מסקנותיו המנומקות היטב, פרי שלושים שנות מחקר.

בנו המגולם בידי ליאור אשכנזי הכריזמטי, הוא מרצה מהדור החדש, יש לו המוני סטודנטים מעריצים ובעיקר סטודנטיות, כמה קולגות חנפניים שחוששים ממנו ואולמות מלאים באנשים שצמאים למוצא פיו. הוא מפרסם המון ספרים שבהם הוא מסביר בשפה בהירה וקולחת נושאים ומושגים מורכבים מעולם התלמוד.  הוא יכול בערב אחד להרצות על שישה נושאים שונים בשישה מקומות ברחבי העיר ובכול הרצאה – יחזור על אותה שורת מחץ  מסכמת שתשבה את לב קהלו. כי שורת המחץ היא שם המשחק היום, למי יש סבלנות לכל מה שבא לפני.

העימות בין השניים הוא גלוי ובלתי נמנע כבר מהדקות הראשונות של הצפייה בסרט. ברור לגמרי שזה יגמר רע, כי העולם הישן של האב הוא עולם נכחד ונעלם שנלחם מלחמת מאסף אבודה מראש.  מלחמתם של דינוזאורים קשישים שעדיין אוחזים  בעקרונות שאבד עליהם הכלח בציפורניהם החלשות, למרות שהם מבינים היטב שסופם קרוב. זהו עולם של כיבודים, שלטון  ושררה: האקדמיה הלאומית למדעים, פרס ישראל, כבוד שר החינוך, נשיא המדינה. קונסנזוס לא מאיים ללא פניות או צמתים – או שתלך בדרך או שתפלט החוצה. אין מקום מחוץ  לתלם החרוש היטב. דווקא הבן מבין משהו שהאב לא מצליח– אפשר להיות חדשני או מדי פעם אפילו רדיקלי, אבל במידה. מי שרוצה לשרוד במערכת מוטב לו להסכים להתחבק עם הממסד מדי פעם בפעם. אבל האב לא יודע להיות נחמד. יש לו אמת אחת והיא ורק היא נר לרגליו. איש מדון, סר וזועף, מוסרני וצדקני. בראיון שעורכת לו כתבת צעירה מעיתון הארץ, הוא מסביר לה מה דעתו על הספרים הרבים שכותב בנו: יש מי שחוקר חרסים, משווה אותם, לומד אותם, משקיע שנים רבות כדי להבין אותם ויש מי שמעיף בהם מבט ומיד בונה מהם כד. אבל הכלי הזה ריק, אין בו תוכן של ממש!

כמי שצברה לא מעט קילומטרז' פנים מול פנים עם חרסים אני יכולה לומר שפרופ' שקולניק האב טועה בהבחנתו. הבנת הכלי או יציקת תוכן מהותי לתוכו, אינם בהכרח פונקציה של השנים שבהם בילית במחיצתו. אני למשל, לא יודעת  כמה שנים בליתי באקדמיה ואני מעדיפה שלא לספור. הרבה, אולי הרבה יותר מדי. אני לא יודעת לכמה קורסים נרשמתי. אני חושבת שלמעלה ממאה. אני לא יודעת אצל כמה מרצים למדתי, עשרות רבות כנראה. אם אנסה לצמצם את חווית הלימוד בשלוש האוניברסיטאות שבהן עברתי, אגיע למסקנה עגומה למדי וזאת למרות שלמדתי בפקולטה למדעי הרוח.  אני יכולה למנות ביד אחת את השיעורים שהותירו בי חותם עד היום: מאוניברסיטת חיפה אני זוכרת בעיקר את שיעורי הפיסול עם האמן מיכה אולמן ואת סקר האתרים בשומרון עם הארכיאולוג אדם זרטל, מהתואר השני באוניברסיטה העברית אני זוכרת את שיעוריו של פרופ'  מ"ד הר מהחוג למחשבה יהודית ומאוניברסיטת ת"א- את השיעורים עם פרופ' יובל פורטוגלי מהחוג לגיאוגרפיה. אולי היו עוד מרצה אחד או שניים שעוררו בי סקרנות, מחשבה עצמאית וחוויית לימוד אמיתית. השאר במקרה הטוב- פרווה, במקרה הפחות טוב- בזבוז זמן מוחלט. צריך להירשם לכך וכך קורסים לצבור כך וכך נקודות זכות, לכתוב כך וכך עבודות סמינריוניות, מבחנים, עבודות מחקר לתואר כזה או לתואר אחר. הנה עשיתי את כל מה שנתבקשתי לעשות, ועכשיו מה?  האם הצלחתי להוסיף שורה, מילה או אפילו אות חדשה אחת בספר דברי הימים של האקדמיה? אני חוששת שלא. בעיקר משום שאיש לא ציפה ממני לעשות את זה, רק לחזור ולשנן את שאמרו קודמיי. לצערי הבנתי את זה מאוחר מדי, רק  אחרי שהחזירו לי עבודת דוקטורט אחת. רוצה לגמור ולקבל תואר? תקראי את המאמרים הנכונים, תצטטי את מי שצריך לצטט, ובמיוחד אל תעלי בדעתך לעצבן אף אחד. זה לא שווה את זה. לא חבל?

במשך השנים צברתי עשרות קלסרים ובהם אלפי מאמרים שצולמו ביד עמל בכל מכונות הצילום באוניברסיטאות שבהן למדתי. קטלגתי אותם לפי נושאים ושמות מחברים, ניילנתי אותם והדבקתי עליהם תוויות ואחר כך הצבתי אותם על הכוננית בשורות. מדי פעם הייתי עוברת לידם – הייתי מסתכלת עליהם, הם היו מסתכלים עלי ובלבי תחושת החמצה. כמה יערות בוזבזו לחינם. שלא נדבר על הזמן שהלך מבלי שוב  בניסיונות להבין מה כתב פרופ' א' לפרופ' ב' ומדוע הוא שולל מכל וכל את הבחנותיו הקודמות, ואיך  פרופ' ב' ענה לפרופ' א' ארוכות, שלל את טענותיו מכל יסוד, הסביר והביא תימוכין שאין לערער עליהן שהרי הוא חפר אתר דומה בדיוק, אך בצורה יותר מושכלת , יותר מדעית והראייה – כמות הלוחות, הגרפים והטבלאות המובאים בגוף הדברים. ומאמר שלישי שבו עונה פרופ' א' למאמרו האחרון של פרופ' ב' ביתר תוקף וכך זה נמשך ונמשך, אוהבי דוד המלך נגד שולל שלמה, אוהבי הגליל נגד אוהדי ירושלים, מצדדי הפלגים והשונות מול מצדדיה של  תרבות אחת לעם אחד כנאמר בכתובים ולא רואים לזה סוף או תכלית.

והנה לפני חצי שנה החלטתי לעשות מעשה. הסתערתי בחמת זעם על כל הקלסרים הגדושים להתפקע, הערמתי אותם כגבעה נישאה על רצפת הסלון, מלאתי בהם את עגלת השוק והורדתי אותם אחר כבוד אל פח הניירות למחזור. באותה הזדמנות נפטרתי גם מהתדפיסים של המאמרים שכתבתי פעם, דוחות החפירה, ציורי הכלים, התרשימים שכבר לא מעניינים אף אחד. עשיתי חשבון שביום גרוע נכנסים לאתר שלי "ברשימות" יותר אנשים מאלה שקראו את כל המאמרים המדעיים שכתבתי בכל ימי לימודיי ועבודתי המקצועית כארכיאולוגית. החלטתי לשמור רק את מה שנשאר מעניין באמת -רישום רשלני בגב מחברת, רעיון לסיפור מזמנים אחרים,  דברים שאין להם שום תועלת למחקר, אבל מי יודע, אולי באחד הימים עוד יביאו תועלת לחיים.

חצי שנה מתנחלת

בעברי הרחוק מאד שמור פרק מיוחד שנמשך חצי שנה כמתנחלת  במאחז צורף שמוקם איפשהו בין הכפר צוריף לבית אומר שבנפת חברון. הייתי אז מ"כית צעירה בנח"ל, בת 19 וקצת. בשיחת השיבוץ שעשתה  לי הקח"נפית במפקדת הנח"ל ביפו הוסבר לי שלמ"כית בהיאחזות יש תפקיד חשוב במיוחד – היא האחראית הישירה והבלעדית לשלומן ותפקודן של החיילות, כמפקדת יחידה היא צריכה להסתדר עם שאר הצוות הפיקודי הגברי וגם מצופה ממנה  לנהל ולהעשיר את חיי התרבות והפנאי של החיילים, ברוח נח"ל היכון.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי למאחז ופגשתי את שאר הצוות: שני מ"כים שבוזים, רס"ר שטוף זימה  ומ"פ חסר ניסיון  ומבוהל חמוש בכיפה סרוגה. המסכן נאלץ  לראשונה בחייו להתערבב עם חילונים גמורים ועוד מהזן הבעייתי מכולם: חברי גרעין של השומר הצעיר, חלקם עולים חדשים מדרום אמריקה שונאי מרות ומדים, וחלקם בני גרעין מהקיבוץ האנרכיסטי סמר.

מאחר וגדלתי בסביבה הררית מוקפת בישובים ערביים, חשבתי שאני אסתדר כאן יופי, מה כבר יכול להיות. אלא שלא. ההבנה שמאחז בשטחים זה משהו אחר, חלחלה אל תודעתי הנטולה כל הבנה פוליטית, לאט ובהדרגה, בהתבוננות מרוחקת,  תמהה. הדבר הראשון שגרם לי לחוסר נוחות היה הנסיעה בתוך רחובות הכפר צוריף בכל פעם שיצאנו או נכנסנו למאחז. זו היתה נסיעה במשאית צבאית ענקית ומסורבלת שרוחבה כרוחב רחובו הצר של הכפר. תרנגולות קיפצו בבהלה, פעוטות דלוקי עיניים לבושי סחבות בהו בנו במבטם האטום ולעתים קרובות נאספו בזרועות אימותיהן רגע לפני שהמשאית עברה על פניהם, כמפלצת ענק, מבלי להאט כמעט. הדרכים לבית הוריי אם מעפולה, אם מטבריה, אם ממגדל העמק – עברו באינספור כפרים ערביים, אבל הם לא נראו כך. אנחנו לא נסענו כך. והיה גם העניין הזה עם הניתוק המוחלט מהסביבה. גדרות תיל, שביל פטרול , שער ,  מחסום ושומר קבוע, ובאמצע הר טרשים קירח עם כמה קרוונים, אסבסטונים למקלחות ושירותים, וחדר אוכל מרכזי. משנכנסים פנימה למאחז -אין יוצא ואין בא, אלא אם מישהו מוזמן בתוקף תפקידו המיוחד. אי אפשר לומר שחייתי קודם במקומות מי-יודע-מה תוססים ופתוחים לעולם (14 שנים בנצרת-עלית, 10 חודשים בקיבוץ בית גוברין ועוד כמה חודשים במחנה 80) – אך בידוד וניתוק כמו שחוויתי במאחז צורף – לא חוויתי עד אז ומאז במשך כל חיי. אבל הבידוד הסביבתי, הניכור והניתוק הרגשי היו רק החלק הקל– מה שהיה נורא באמת הוא מה שהם עוללו לנפש.

**

"הייתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחברה שלך בגדה בך… ברצון הייתי מתחילה איתו מיד בטיפול פסיכולוגי בידיעה שהחבר'ה האלה מסוכנים מאוד ברגע שנותנים להם יד חופשית. האשמה היא בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, לא את האדם עצמו… מה שמפחיד הוא ששיטות כאלה יכולות לצאת מכוח שליטתו של האדם ולשלוט בו בכוח שטני, במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת".

את הדברים האלה כתבה אתי הילסום ביומנה (שפורסם לראשונה בעברית בשנת 1981 בספר "השמים שבתוכי"), לאחר מפגש עם פקיד גיסטפו זועם ואלים במרץ 1942. האנושיות של הילסום שבאה לידי ביטוי בצחוקה הגלוי לסיטואציה שנכפתה עליה, הכניסה את האיש למתח וחרדה אדירים דווקא משום שסירבה להיכנע למשחק התפקידים שנקבע במאורעות השעה, משחק שבו לעולם אנשי השררה עולים בכוחם על קורבנותיהם הכנועים והמשותקים מאימה. והינה הילסום מציעה כאן היפוך תפקידים: המוסריות האנושית היא- היא הכוח האמיתי והיחידי שקיים ועל כן, איש הגיסטפו הוא בעצם הדמות החלשה שנזקקת לרחמיה. בוא חמודי, למה שלא תספר לי על הילדות הקשה שלך, על הוריך, על החברה שבגדה בך, אולי נמצא דרך לחבוש במילים רכות וחומלות את הפצעים שלך כדי ששוב לא תזדקק לגילויי אלימות ואיבה.

**

בחודש-חודשיים הראשונים בהיאחזות עוד עשיתי מאמצים להיות חיובית, פטריוטית ופרודוקטיבית כמו שציפתה ממני הקח"נפית. ערכתי מסדרים ב-6 בבוקר מול  קבוצה עוינת של נערות מרדניות במדים שנלבשו ברישול מעל לפיג'מה ושיער בלתי-תיקני בעליל,  דיברתי אל ליבן שמאס בי כבר מהתחלה ודאגתי לשבץ כל אחת ואחת ליום עבודה– אם בחדר האוכל (אבטלה סמויה קשה), אם במטבח (אין עם מה, לא הגיעה אספקה), אם בשמירה בחדר הקשר (אף אחד במילא לא מתקשר לפה, כי למי אכפת) ואם בעבודות נוי  וניקיון (במדרכות הבטון  התחומות באדמה סלעית תחוחה)  או טיפול במשק חי (חמור בדיפרסיה קשה, כבשה צולעת, ושלוש תרנגולות). אני זוכרת שניסינו לארגן גם "ערבי תרבות" שבהם המ"פ ביקש להרצאות על מורשת קרב או על חגי ישראל. מיותר לציין שהם לא זכו לעניין כלשהו מצד חיילי  המאחז שניסו להתחמק מהם בכל דרך אפשרית, כולל בהארכה חשודה של שעות השמירה.

אחרי שלושה חודשים התחלתי להרגיש את אותה הרגשת מחנק כובלת שערערה בי כל חלקה טובה. תושבי הכפרים זרעו בנו מבטי שטנה בכל פעם שעברנו דרך כפריהם, החיילים שנאו אותנו המפקדים ואותי בתוכם, כי יצגנו בעיניהם את הממסד הצבאי שכפה עליהם שהייה במקום שבו התנגדו לשהות מלכתחילה, אנחנו המפקדים שנאנו את החיילים על שכפו עלינו שירות רווי מתחים מיותרים על אף כוונותינו הטובות, וכולנו שנאינו  את המפקדה שאף פעם לא התעניינה בנו או שלחה לנו די אספקה.

תקופת ההתנחלות שלי במאחז צורף שבנפת חברון היתה התקופה האפלה בחיי. כשיצאתי משעריו בתום חצי שנה ארוכה מנשוא, בנסיעה לילית שקטה באוטובוס צבאי שהסיע אותנו לירושלים, גמלה בתוכי החלטה שהפרק הזה ישכח ממני, יישאר נעול על סורג ובריח ולעולם לא אדבר על מה שחוויתי שם. סוג של פוסט טראומה. למזלי הטוב – נשלחתי מיד אחר כך לקיבוץ גונן עד לסוף השירות, שהיה לי מקום מרפא ופיצוי. אבל כשקראתי מה שקרה השבוע בענתות, כולל בכמה פוסטים כאן ברשימות, עלו לי פתאום תמונות מאותו פרק שכוח וקודר בעברי הרחוק.

מי שבוחר לחיות את חייו מאחורי גדר תיל גבוהה, שער חסום ושומר חמוש, מי שאינו מסוגל או יכול לקיים קשר סביר ומכבד עם שכניו, מי שמתנכר למהותו הגבוהה שאינה ניתנת לערעור (באם יבחר לכנותה מהות אלוהית, הומניסטית, רוחנית או בכל שם אחר ) – אין להתפלא שבזמן קצר מאד, לא יותר מחודשים ספורים, יתחיל בתהליך אבולוציה – אבל הפוך, כנגד הזמן.

אם מה שפורסם הוא אמת, הרי שיתכן  מאד ותושבי ענתות כבר חצו מזמן את עידן "האדם הנבון" (Homo sapiens, הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס) שהחל את דרכו במחוזותינו לפני כ- 100,000 שנה, והם כבר מדשדשים להם עמוק באפלת  ימיו של "האדם המיומן" (ההומו הבליס Homo Habillis), שפעל לפני כשני מליון שנה בערך, וכינויו  מעיד  על כישוריו הבלעדיים : לייצר כלי מלחמה ממוטות עץ ואבן. מעתה אין צורך להשקיע זמן ומאמץ בפיתוח מאיץ חלקיקים שיפריח תיאוריות קודמות על מסעות בזמן . העבר הפריהיסטורי, הקדם-תבוני נוכח לגמרי, הוא נמצא ממש כאן, רק חמש דקות מכפר סבא  ובמחיר מציאה.