ארכיון חודשי: פברואר 2012

צופן דה-מיצי

הכול התחיל לפני כמה חודשים בליל חורף אפל וקר. ישבתי מול המחשב, מחטטת בין כתביו המיסטיים של הלורד אוליפנט לציוריה הלא פחות מיסטיים של רעייתו אליס, והנה הנייד שלי מתחיל לרקד, מציג מול עיניי מספר לא מוכר עם קידומת בינלאומית ארוכה.

"ד"ר נטלי מסיקה הארכיאולוגית ?", "כן, זו אני. במה אוכל לעזור"? ואינטנסיבית קמתי ממקומי. מין רפלקס בלתי נשלט כזה שנשאר לי מימי הצבא. על הקו היה במאי ויוצר סרטים מאד מוכר שמרבה לעסוק בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה. "יש לנו הצעה בשבילך. אנחנו רוצים לשלוח לך קישור לסרט שעומד לצאת בקרוב בערוץ דסקוברי ונשמח אם תסכימי לצפות בו ולחוות עליו את דעתך, תמורת תשלום צנוע כמובן". "כמובן", אמרתי והתכוונתי בעיקר לחלק האחרון של המשפט. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקבלת תשלום עבור צפייה בסרטים. אם אין כסף – לא רואה.

"אבל יש תנאי אחד", הוסיף הבמאי, "את צריכה לחתום לנו על חוזה סודיות. המזכירה שלי כבר שולחת לך את המסמך במייל. תחתמי עליו לפני שאנחנו ממשיכים לדבר". הסתכלתי ימינה ושמאלה ווידאתי שכל אחד מהנוכחים בחדר עסוק בענייניו. סברתי שמוטב שכמשנה זהירות, יחול ערפול מוחלט גם על הסכם הסודיות הנ"ל.

ובכן מאז אותו ליל סגרירי מר ונמהר התהפכו עלי ימיי ולילותיי לחלוטין. שקעתי שלא בטובתי בעולמות אפלים שצופנים בחובם גילויים מרעישים ביותר, שיעוררו מן הסתם מהפך תיאולוגי גדול,  או למצער, יגרמו לכאב ראש לא קטן לכל מי שנתן את ידו לסרט כופר זה. אבל אני לא קשורה, ביקשו ממני לצפות, אז צפיתי, ביקשו חוות דעת בכתב, אז חוויתי. זה הכול.

נקודה שנייה והרבה יותר מדאיגה היא מה יהיה עם האנשים בגלימות השחורות וכובעי הברדס המחודדים. מאז אותו לילה אני יכולה לחוש בנוכחותם בכל מקום כמעט, במיוחד עם רדת החשיכה, אורבים בדממה וממתינים להזדמנות נאותה, להיסח דעת רגעי כדי לעוט עליי ולגרור אותי למרתפיהם החשוכים, לענותני בשאלות גדולות ממידתי ועוד בלטינית ימי ביניימית קשה להבנה. ומאחר שכבר צפיתי בסרט או שניים בימי חיי (רק בתשלום כמובן), החלטתי הבוקר לעשות מעשה ולהשאיר לאהובי כמה סימנים כדי שבשובו מיום עבודתו לפנות ערב, יוכל לצאת לחפש אותי במידה ואעלם לפתע כאילו בלעה אותי האדמה. אז קודם כל מיקמתי את החתולה במרכז החדר ולמרות התנגדותה העיקשת הצלחתי אחרי מאבק ממושך, לשטח את איבריה לפי ארבע כנפות תבל. לצערי התקבלה צורה לא אצילית במיוחד. את הזנב כיוונתי בזוית 12 מעלות מקו המשווה רמז ל-12 תלמידיו של המושיע, הישר לכיוון  המטבח. על השולחן שמתי ביצה רמז לסעודת הפסח וקצת ימינה ממנה – מזלג המופנה לכיור. באופן פלאי ועלום בדקה מסוימת ביום, אפשר לראות קורלציה ברורה בין טיפות המים שיורדות מהברז לזרמי המים שיורדים מהצנרת הקבועה שבמכונת הכביסה. זה לא מקרי. שהרי אין דבר מקרי בעולם הזה.

אני יודעת שזה לא פשוט לתת רמזים מורכבים כל כך לקיבוצניק דור-שלישי אז הוספתי פתק יותר פרוזאי מוצפן בכתב ראי שאומר כך:  אהובי – יצאתי לספרייה. לא היה לי זמן לבשל היום, אז תכין לך חביתה. הכיור שוב נסתם שלא באשמתי, וצריך גם לתלות כביסה. נשיקות.

נ.ב: אם האח וילאם מבסקרוויל מתקשר תגיד לו שלקחתי אתי חוט מספיק ארוך כדי שנוכל גם לצאת משם. אל תדאג, אחזור בערב, אם לא יקרה לי משהו נורא.

(ומי שרוצה לדעת על מה המהומה – הנה כל הפרטים כאן)

הונולולו

בסוף השבוע עשיתי סדר במגירה ומצאתי סט גלויות קיטשיות עם ציורי דולפינים, לוטוסים, וסוסים דוהרים על פני מים סוערים ושקיעות סוערות לא פחות ואמרתי לקיבוצניק – תשמע זה לא רק היהלומן עתיר-הסיטואציה מפריז וזה לא רק המאהב הלטיני מרומא שפספסתי בימי עלומי הזוהרים ברוב כסילותי, אלא גם (איך יכולתי לשכוח?), בחור עם בית חלומות בהונולולו.

אבל כדי להסביר איך הגעתי לאיי הוואי אני צריכה לספר קודם על סן פרנסיסקו ולפני כן אני צריכה לספר איך הגעתי לאל.איי ולפני כן צריך לספר על שיקאגו. אבל למרות כל השנים שעברו מאז, על שיקאגו עדיין קשה לי  לספר. אולי מתישהו, פעם, נראה. בינתיים אני מצרפת עותק סרוק של גלויה קיטשית אחת מני רבות שקיבלתי מהבחור בהונולולו. אולי בהמשך אתיר בפניכם קומץ קוראיי האנונימיים, את הסבך הסיפורי הזה, סבך דמיוני ותלוש מכדי להיות אמיתי ועל כן ברור שהוא לגמרי שלי.

 

(אגב – למישהו יש מושג מה מצב הנדל"ן בהונולולו ובכמה נמכר שם פסק זמן?)

משמעות הקיום בעולם של אי/פשר

אחת הפריבילגיות השמורות לבן מהגרים דור ראשון היא הידיעה העמוקה הבלתי ניתנת לערעור שהעולם עשוי מלבני בנייה מוצקות שעל כל אחת מהן נכתב "אי-אפשר" או כפי שאבא שלי היה מרבה לומר : איפשר. איפשר וזהו. איפשר לבחור איפה רוצים לגור כי ככה החליטו בשבילנו במשרד הקליטה, איפשר לבחור איפה לעבוד כי זה מה יש כאן  ובעיקר איפשר להתווכח עם הפקיד אחרי שעתיים ארוכות של המתנה שאומר אגב לעיסת כריך סלאמי ענק: מצטער מאד, תבוא מחר. כבר אין קבלת קהל.

שלא נדבר על כל האיפשרים שעליהם נלחמתי כילדה ואחר כך כנערה סוררת ומרדנית. כשהיו טורקים בפני את הדלת, הייתי מחפשת חלון. מטלטלת ומנענעת בעקשנות עד שלאט לאט היה נפתח. כשלא היה חלון, הייתי מטפסת על הגג. לפעמים הייתי מוצאת ארובה מפויחת שדרכה יכולתי להשתחל פנימה. כשגם הגג היה חסום הייתי מוציאה את חפירה. אני חושבת שבדיוק בגלל זה הלכתי ללמוד ארכיאולוגיה, רק כדי לחפור מחילות שדרכן בהתגנבות יחידים, ביקשתי להסתנן פנימה, אל לב-לבו של האיפשר כדי לערער אחת ולתמיד את אבני יסודותיו המוצקים, האימתניים כל כך. ושם בתום חפירה עיקשת מכוסה עפר רטוב מיזע ודמעות הייתי מתמלאת פתאום בתחושת פליאה ועונג  על המקום החדש והבלתי מוכר שגיליתי לפתע: סליחה שעשיתי לכם חור באמצע  הסלון, זה לא היה בכוונה. פשוט לא נתתם לי להיכנס בדרך הרגילה.

אתמול אגב נסיעה סתמית, קרוב לצומת מורשה, פתאום תפסה אותי מחשבה חדשה לגמרי: אולי אחרי הכול אני לגמרי טועה והאיפשר גדול על האפשר? אולי באמת איפשר לנצח את המערכת, איפשר לשנות קיבעונות, איפשר לעורר אנשים לעשות דברים שאינם רוצים או מורגלים בהם?  הרי איפשר לשלם חשבונית אלא בשוטף + 60 או 120, איפשר לשנות את השיטה, איפשר לנצח את הכלכלנים, את הפוליטיקאים, את הפקידים, את הבנקים, את הכללים והחוקים. גם איפשר להעלים צלקות מהעבר, איפשר לשנות החלטות שגויות בדיעבד. איפשר לעצור את הזיקנה, את הדעיכה האטית של הגוף. ואם זה המצב ככל הנראה, אז מהי המשמעות של החיים האלה בכלל?

החלטתי להתקשר לא', חבר נפש יקר ושאלתי אותו את השאלה הגדולה והיחידה שראויה להישאל והוא ענה: וואלה, אני לא יודע נשמה שלי. אין לך מושג כמה פעמים אני שואל את עצמי את השאלה הזאת בזמן האחרון. אשכרה אני לא יודע. הוא שחווה פסגות שאין גבוהות מהן ותהומות עמוקים ונוראים לא פחות ובכל זאת התעקש בכל פעם לקום מחדש על רגליו מאיזשהו כוח טמיר ומופלא.  בשביל מה? לא ברור. בסוף השיחה הוא אמר: תבטיחי לי דבר אחד, ברגע שאת מוצאת משהו תתקשרי אלי, טוב?

אלבחתי איך הסתבכתי

מזה כמה ימים שהבלוג שלי עובר שיטפון של אש, גופרית ותמרות עשן וזאת בגלל פוסט שכתבתי לפני יותר משלוש שנים שעסק בספרו של אמנון ז'קונט "חידת מותי". ז'קונט כתב לי שגילה  "בדרך מקרה" את הפוסט הנשכח הזה (זה בסדר, מותר מדי לעשות גוגל עצמי ) ומיד ביקש להבין איך  אלמונית גמורה שאין הוא יודע מי היא ומה השכלתה (הצעתי לו שיעשה גוגל או ילחץ על הקישור "מי אני") – מעיזה למתוח ביקורת נוקבת כל כך על ספרו זה.

אחרי יומיים קשים של התשה, נכון להבוקר הרוחות נרגעו קצת. בלי להיכנס יותר מדי לעובי הטיעונים שהועלו, הרגשתי שנכון יהיה להתנצל על הטון שהתפרש כמזלזל.  אבל טון זה טון ורעיונות הם רעיונות. אינני  מתנצלת על שום רעיון או טיעון גם אם ברבות השנים הם מתבררים כשגויים לחלוטין. אחרי הכול יצרתי אותם לגמרי לבד במחשכי ראשי ועל כן אני מחבבת אותם אחד-אחד, עקומים ומוזרים ככל שיהיו.  מה שמביא אותי להרהור על נפלאותיו של אלוהי הגוגול. הנה אך לפני שבוע, בטרם גילה במקרה את הפוסט שלי, ניתן היה למצוא אותו רק בדף השלישי או הרביעי בחיפוש הערך  "אמנון ז'קונט". ועכשיו בזכות הסערה זוטא שהובילה לכניסות חוזרות ונשנות לפוסט השכוח הזה– קפץ כמעשה שטן לראש שמחתו של הערך . לאלוהי הגוגל אין העדפות ערכיות – המקום שאליו חוזרים שוב ושוב – הוא המקום ששולט בראש החדשות. כמובן שאפשר לעשות פרפראזה מכאן לעולמות המיינד והנפש, אבל אני מעדיפה שלא. יש די ניו-אייג'ים שישמחו לפתח את זה.

מה שמעניין אותי באמת בכל הסיפור הזה הוא למה הסערה נוצרה מלכתחילה. אז כתבו ביקרות קצת ביקורתית, לא על איכות כתיבתו של הסופר אלא על פרטי העלילה. יש שיגידו- מצוין, ככל שהעלילה מופרכת יותר, כך אני נהנה יותר לקרא/ לצפות בסרט. הרי כל סרטי ההרפתקאות שעוסקים בארכיאולוגיה משלבים מידה כזו או אחרת של גרעין ארכיאולוגי-היסטורי, גוזמאות, אגדות  ופנטזיות. הכול עניין של טעם ומינונים. סרטים שעוסקים רק בגרעין "האמת המדעית" (מה זה? גם שאלה), פשוט לא מעניינים מספיק. אז זו לא הבעיה בעיני. והנה באה עוד מחשבה שאולי עוד אצטרך לתת עליה את הדין בקרוב: אני חושבת שכל מי שעוסק בתחום המעורפל והטעון הזה שבין מדע לפנטזיה מוטב שייקח צעד רפלקטיבי בעזרת הומור עצמי. הדוגמה הטובה ביותר בעיני היא כתיבתו המעולה של אומברטו אקו שהקדיש רומן שלם לדמות אחת, באודולינו, מאחז עיניים ושקרן כרוני שבאופן פלא כל דמיונותיו הפרועים הופכים להיסטוריה. מה יותר משעשע ובלתי הגיוני מזה.

מחשבה שלישית שעולה בדעתי בהקשר זה נוגעת לרוח הדברים  שעלו בהתכתבות עם ז'קונט מבין השורות ועניינה – מי שמך לבקר אותי. לעניות דעתי יש לזה קשר לנושא הקודם. כל מה שאני יכולה לומר להגנתי הוא שאיש לא מינה אותי, נשבעת. אפשר לא להסכים אתי, אפשר לבטל, אבל בימים אלה אי אפשר לומר שיש אנשים שמותר להם לבקר אחרים ויש אנשים שאסור להם. זה לא תמיד נעים, מודה, גם אני בעוונותיי פרסמתי פעם ספר והמתנתי בלב פועם לכל מילת ביקורת. היו שאהבו, היו שהשתעממו והיו שהתפלמסו על רעיונות כאלה ואחרים שהוצגו בספר. אני לא זוכרת שיצאתי מגדרי להוכיח את צדקתי. אבל זה כמובן לא המקרה של ז'קונט שכתב יותר מספר אחד ואף עוסק לפרנסתו בהנחיית קבוצות של כתיבה יוצרת. הוא באמת שלא צריך להתרגש מביקורת ישנה אחת, בבלוג ממש לא חשוב, מפי "פרח ארכיאולוגיה" צעירה ואנונימית לגמרי (כינוי ציורי מחמיא אך קצת מוזר למי שהשלימה תואר ראשון לפני יותר מעשרים שנה).

שתי תוניסאיות בצהרי היום

שתי תוניסאיות עייפות יושבות בסלון, בצהריי יום שבת. פניהן מופנות זו אל זו, עיניהן עצומות למחצה. משגיחות. כמו שני אקדוחנים מיומנים סבלנות לא חסרה, הן ממתינות לראשונה שתמצמץ. אדי חום בוקעים מהמדרכה ועולים מעלה, מטשטשים את קו הים ואת קו הרקיע הנשקף מהחלון המחודד בקשת שעוטר בזכוכית טורקיז וארגמן. הראשונה נאנחת קלות, קודם בינה ובינה כמין הכנה ואחר כך בקול צפירה רמה כרכבת המזהירה את הנוסעים הממתינים בתחנה: אההההה….אההההה יא ראב. אחר כך דממה, לא כלום.  חברתה-צרתה פוקחת חצי עין, בולעת את רוקה ושולפת במהירות מניפה צבעונית גדולה. בתנועות נמרצות וקצובות היא חובטת באוויר שסביבה, מנערת ומדרבנת, מפצירה ומזרזת, זוז כבר זוז, יא עצלן, יא בארד. במי היא מפצירה – באוויר, בחום הקיץ, בחברתה?  אבל זו שכבר שתי עיניה פקחות עכשיו כדי להיטיב לעקוב אחר המתרחש מולה, אינה נותרת חייבת: היא ממשיכה בשלה, פולטת לאוויר העומד בחלל החדר אנחות חזקות ומאיימות, מתוקצבות היטב: אההההה… ….אההההה יא אומי, ….אההההה יא ראב…

הדלת נפתחת. נער צעיר פוסע חרישית בחדר. הוא לבוש גאלביה לבנה כדרכם של הפלחים, פניו נעימות וכהות. בדרכו האטית הוא ניגש להיטיב את הכריות הפזורות על מיטות ההסבה, נושא בידו כלים שנערמו על טס הנחושת הנמוך שניצב כגבול בין שתי הנשים הכבדות, בין זו הנאנחת  מעומק לבה לבין זו המנפנפת בכובד ידה.  דומה שכניסתו מפיחה בשתיים חיות חדשה, מעיין נעורים מתחדש לכוח סבלן שאין נורא ממנו בכל העולם. אבל הוא הבארד, העצלן, הפרחח, אינו שם את ליבו אליהן. ממשיך בשלו כאילו המחזה שמוצג לפניו ברוב כישרון ופיוט אינו מעניין אותו כלל. כפוי טובה, רשע. בלית ברירה הן מחליטות לשנות טקטיקה, בפעם הקודמת זה עבד – צריך לרמוז לו לכסיל במצמוצי שפתיים ובתנועות עיניים רבות משמעות לעבר תנור הפחמים, לעבר קומקום הנחושת עם הפיה המשתפלת, לעבר כוסות החרסינה הקטנות שמונחות ללא שימוש ראוי על מדף הכלים שבמטבח.

היא החוטאת רוצה להחטיא אותי אבל אני לא אתן לה, חושבת האחת בליבה והשנייה כמו לא נותרת חייבת – לא מספיק שנתתי לבתה את בני הטוב והיפה– היא רוצה לגזול גם את מקומי בעולם הבא? שהיא תבקש מהנער, החצופה…אההההה, יא רב, יא רב…ואחרי רגע דומה שהיא כבר אינה יכולה עוד לשאת בסבל ובלחישה כואבת  ממלמלת ספק לעצמה, ספק לנער, ספק ליריבתה הערמומית ממנה  שנותנת בה חיוך ניצחון קטן – אהההה יא אומי… אההההה יא ראב….כמה טוב היה אילו יכולתי לשתות ספל קפה עכשיו…

(מבוסס על סיפור אמיתי ששמעתי מדודי דניאל מסיקה)

(ציירה : חברתי קטי דוזיל, ליסבון)